אנשי אמריקה הראשונים – ההגירה לעולם החדש

כריסטופר קולומבוס ואלו שבאו בעקבותיו, ראשוני האירופאים שגילו בסוף המאה ה- 15 את מרכז אמריקה, התוודעו לאוכלוסיה אנושית שתוארה על ידם כ"ילידים שתרבותם החומרית וארגונם החברתי פרימיטיביים". בעשותם את הטעות המפורסמת ביותר בהיסטוריה, העניקו האירופאים לאנשים אלה את השם אינדיאנים, על שם הודו, אליה חשבו שהגיעו. מאז ועד היום משמש שם זה כינוי כולל לכל ילידי העולם החדש.

השאלה המתבקשת היא, האם יש מוצא או גזע משותפים לילידים אלה, המצדיקים שם כולל לכולם ( פרט מעניין הוא שלרובם המכריע של האינדיאנים בדרום אמריקה סוג דם זהה – O)? האם יש דמיון בין בני האדם שהתגלו לראשונה על- ידי קולומבוס באיים הקריביים, לבין תרבויות הפאר של פרו ומקסיקו? האם האינדיאנים הגאים שנלחמו בראשוני המתיישבים הצפון אמריקאיים הם אחיהם של התושבים שנכנעו לספרדים דרומה יותר? האם התושבים הקדמונים של אורגון וקליפורניה, שעד לפני 200 שנה לא הכירו את החרס, הם קרוביהם של בני המאיה, שכבר לפני 1,500 שנה שלטו ברזי הכוכבים ושכוהניהם ידעו קרוא וכתוב?

ככל שמעמיקים להכיר את מגוון השפות ואת תווי הפנים ביבשת אמריקה, נעשית שאלת מוצאם של ילידי היבשת מסובכת יותר. התפתחות המחקר והמחשבה המדעית אודות תושבי היבשת מצביעים על מוצא משותף. האם באמת יש לכל בני היבשת מוצא משותף והם הגיעו אליה באותה דרך ובאותה תקופה?

הגיל קובע
כשפותחה במאה ה-20 טכניקת תיארוך משוכללת (בעזרת איזוטופים רדיואקטיביים), התברר חד משמעית שנוכחות הגזע האנושי בעולם החדש (באמריקה הצפונית והדרומית) קצרה מנוכחותו בעולם הישן (באירופה, באסיה ובאפריקה). כיום מסכימים החוקרים ששום שריד אנושי באמריקה אינו קדום מ-30,000. עובדה זו הפתיעה חוקרים רבים, שתיארכו נוכחות אדם באפריקה כבר לפני 4 מיליון שנה. שרידי האדם באפריקה מצביעים על התפתחות הדרגתית מאדם דמוי קוף קטן-מוחין לאדם המודרני.

השלדים העתיקים ביותר שנתגלו עד כה ביבשת אמריקה, הם שלדיו של האדם המודרני בלבד, שאינם שונים במאומה משלדי ההומו ספיינס-ספיינס מאותה תקופה (כלומר, לפני כ-30,000 שנה) שנמצאו באפריקה, באירופה או באסיה. ממעט השרידים העתיקים שנמצאו אי אפשר להסיק לאיזה גזע השתייכו תושביה הקדומים של היבשת. שני סוגי גולגולות, בנות כ-10,000 שנה , שנתגלו במערב קנדה, מלמדות כי יתכן שיותר מגזע אחד יצג את המין האנושי בצפון אמריקה.

האפשרות הראשונה שנבחנה היא שהמין האנושי התפתח בעולם החדש במקביל להתפתחותו בעולם הישן, אלא ששרידי קדמוניו טרם נמצאו. השערה זו הובילה לחיפוש קרובים גנטיים, כקופי אדם, ברחבי העולם החדש. מציאתם עשויה להצביע על התפתחות אבולוציונית עצמאית, דומה לזו שהתרחשה בעולם הישן. אפשרות שנייה היא שהאדם המודרני היגר מהעולם הישן (הרבה לפני קולומבוס, כמובן). הדוגלים בתיאוריה זו מנסים להבהיר במדויק מתי והיכן דרכה לראשונה רגלו של אותו מהגר קדמון בעולם החדש. שאלה זו הביאה למיפוי ותיארוך של כל שרידי האדם ביבשת אמריקה, וליצירת מיתאר העשוי לרמוז על סדר תנועה ותפוצה ברחבי היבשת.

בעיה נוספת המעסיקה את הדוגלים בתיאורית ההגירה היא, האם מדובר בגל מהגרים אחד ממקור אחד, או בגלי הגירה שונים, ממקומות שונים ובזמנים שונים? שאלה זו הולידה בדיקת מאפיינים פנוטיפיים וגנוטיפיים של קבוצות אתניות שונות בעולם החדש, על מנת לאתר דמיון ושוני ביניהן, ובינן לבין קבוצות אתניות וגזעים בעולם הישן.

כיוון חקירה אחר עסק בשאלה האם ייתכן, כי ההגירה האנושית מאסיה, מאירופה או מאפריקה לפני עשרות אלפי שנים, התחוללה בתנאי אקלים דומים לאלו השוררים כיום או שמא בתנאי האקלים המיוחדים של תקופות הקרח? כמענה לשאלה זו נעשתה הדמייה (סימולציה) אקלימית של תקופת הקרח האחרונה. נבחנו היבטים כמפלס האוקיינוסים, משרעת הטמפרטורות, משטר משקעים, מיתאר שדות הקרח כגורם משפיע על תנועה בשטח, כסות צומח, תפוצת בעלי חיים הקשורים בחייו של בן התקופה (אם כמקור מזון ואם כאויבים טבעיים), משטר רוחות וזרמי ים.

לאחר עיסוק בבעיות המוצא פנו החוקרים לברר, האם הגיעו ילידי העולם החדש והישגיהם החומריים והרוחניים באופן עצמאי, או שקיבלו חיזוק בעזרת "יבוא" תרבותי מהעולם הישן, במהלך אלפי השנים האחרונות, כלומר, לפני בואו של קולומבוס. כדי לענות על שאלות אלה, הישוו האנתרופולוגים והארכיאולוגים הישגים חומריים ורוחניים של תרבויות מפותחות וקבוצות אתניות פרימיטיביות בעולם החדש לאלו של קבוצות ממקבילות בעולם הישן. ההשוואה נעשתה לגבי מהלך ההתפתחות וסדרה, והתחקתה אחר רצף הגיוני, או אחר חוסר עקביות, יחסית לתנאי הסביבה ולמהלכים היסטוריים כרונולוגיים.

מוצא האדם
התהייה באשר להגעתו של האדם ליבשת אמריקה נפתרה בקלות יחסית. הופעתו הפתאומית של היצור האנושי על במת היבשת לפני 30,000 שנה מוסכמת כמעט על הכל.

העולם החדש כולל את אמריקה הצפונית והדרומית, שהתאחדו לפני כ-3 מיליון שנה בזכות פעילות וולקנית נמרצת. הרצף היבשתי שנוצר מוכר לנו היום כמרכז אמריקה. הקשר היבשתי בין אמריקה הדרומית לאפריקה נותק לפני כ- 100 מיליון שנה, בעוד שצפון אמריקה נותקה מאירופה רק לפני 60 מיליון שנה.

קופים דמויי אדם מוכרים לנו רק מהעולם הישן, והקדומים שבהם מתוארכים מלפני כ-33 מיליון שנה. הסוג אדם (הומו) מוכר באפריקה כבר לפני כ-2.8 מיליון שנה. בעולם החדש לא נמצא זכר, לא לקופי אדם, ולא לראשוני האנשים ה"פרימיטיביים" שהלכו זקופים בסוואנות האפריקאיות. רק אמונה בבריאת אדם מודרני באמריקה, ללא קרובים גנטיים, וללא תהליך אבולוציוני הדרגתי, תהווה הסבר להופעתו הפתאומית של הומו ספיינס-ספיינס לפני 30,000 שנה. כיוון שקשה כיום להחזיק באמונה מסוג זה, פנו החוקרים לתיאוריות ההגירה למיניהן.

הוכחות מוצקות
שרידי מגורים, כלים, שאריות מזון וציד של חבורות ציידים ולוקטי מזון מוכרים לנו מכל יבשת אמריקה, מפטגוניה בדרום ועד אלסקה וקנדה בצפון. השרידים הקדומים ביותר נמצאו בפרובינצית יוקון (YUKON) שבמערב קנדה. באתר המכונה מישורי אולד קראו (OLD CROW FLATS) נמצאו שרידי כלים שתוארכו בוודאות כבני כ-30,000 שנה. השרידים הקדומים ביותר שנמצאו באלסקה עד כה הם בני 15,000 שנה בלבד. ממרכז אמריקה ומדרומה תוארכו מימצאים בני 20,000 שנה.

צפיפותן ומידת נוודותן של חבורות האדם משתנה בהתאם לכושר הנשיאה של השטח שבו הם נעים. זמינותם של מקומות מסתור כמערות ומידת השתמרות השרידים תלויה אף היא בתנאים אקלימיים וגיאומורפולוגיים. מיעוט מערות וקיפאון הקרקע משך רוב השנה באלסקה, אינם מאפשרים קבורה או שימור טוב של עצמות או של כל חומר אורגני אחר מתחת לפני השטח. הקרקע הקפואה בחורף פולטת ו"מקיאה" כל גוף מוצק הנקבר בה במשך הקיץ.

חלק מהחוקרים סבורים שעצם הביזון הבקועה וראש חץ התקוע בתוכה, שנמצאו מתחת לסלע ותוארכו כבני 15,000 שנה, מעידים על הגעת האדם הראשון לאלסקה. יחד עם זאת, מקובל כיום להניח ששרידים קדומים יותר, של נוודים שחלפו באלסקה בדרכם דרומה, פשוט לא השתמרו או טרם נמצאו בשל שכיחותם הנמוכה.

ייתכן ששרידי אדם בני כ-20,000 שנה, שאותרו במרכז אמריקה ובדרומה, נשמרו שם היטב בזכות ריבוי המערות, הקרקע העמוקה, או הצורך במרחב נדידה קטן שהעלה את תדירות הממצאים. ממצאי מערב קנדה העתיקים שנזכרו כאן, נמצאו על ציר הנדידה המשוער דרומה.

ממה שנאמר לעיל משתמע שתיארוך בלבד של שרידי האדם אין בו כדי לפסוק חד- משמעית היכן דרכה לראשונה רגלו של האדם בעולם החדש. יחד עם זאת, העובדה שהממצאים העתיקים ביותר נתגלו במרחק כ-2,000 קילומטר מאיזור ה"נחיתה" המשוער באלסקה, מחזקת את ידיהם של הדוגלים בתיאוריה הצפונית, שתפורט בהמשך.

חציית המְצָרים
דרום אמריקה ומרכזה מרוחקים מהעולם הישן אלפי קילומטרים ממזרח וממערב. רוחות הסחר עשויות לגרוף אגוזי קוקוס או גזעי עץ מאפריקה המערבית לחופיה המזרחיים של אמריקה, מסע האורך מספר חודשים. צפון אמריקה, לעומת זאת, קרובה לאסיה ממערב, במקום בו נושקת אלסקה לסיביר. כלפי מזרח מהווה גרינלנד ראש גשר אפשרי בין קנדה לסקנדינביה, אם כי מרחק השיט גדול למדי.

טבעי הדבר שעיקר תשומת הלב הופנה למצרי ברינג, שנתפסו תמיד על- ידי הזואולוגים כראש גזר יבשתי שאיפשר מעבר יונקים בין צפון אמריקה לאסיה.
הגמל למשל, היגר אלינו, לעולם הישן, מצפון אמריקה, לפני מיליוני שנים ספורים בלבד. היום מוסכם על הכל שהגמל האמריקאי ניצל את אחת מתקופות הקרח בראשית הפליסטוקן (לפני כ- 2.5 מיליון שנה) כדי לחצות את מצרי ברינג מערבה.

יתכן שילידי אסיה חצו את מצרי ברינג מזרחה, בתקופת הקרח האחרונה. על פי המימצאים שתוארכו משערים, שראשיתה של החציה הזו היתה לפני כ- 30,000 שנה. באותו זמן ירד מפלס האוקיינוסים בכ- 100 מטר, כיפת הקרח הצפונית התפשטה דרומה וקברה תחתיה את מחצית צפון אמריקה וחלקים ניכרים מאירופה וצפון אסיה. המיתאר המדויק של כיפת הקרח אינו ניתן לשחזור (בין הייתר משום ששטחה וצורתה היו נתונים לשינויים מתמידים בתקופת הקרח עצמה), אך מודל פלאו-אקלימי ונתונים גיאומורפולוגיים מצביעים על כך, שחלקים ניכרים מצפון קנדה, אלסקה ומזרח סיביר היו נקיים מקרח. מצרי ברינג, שכנראה היו חרבים ממים, איפשרו רצף יבשתי בין אסיה לאמריקה. כאז, כן היום, דווקא האזורים הקרים ביותר לאורך אוקיינוס הקרח זכו לכיסוי שלג דק בחורף, אך נחשפו והוריקו במשך הקיץ. מבחינת הטופוגרפיה, הצומח והחי, לא ניתן היה לזהות שמדובר ביבשות נפרדות.

ברחבים צפוניים כמצרי ברינג שילגי החורף הם מזעריים,בשל הטמפרטורות הנמוכות וחוסר יכולתו של האוויר הקר להכיל אדי מים. לכן, גם היום הטונדרות והטייגות הקפואות מפשירות ומוריקות באביב לפני חלקיה הדרומיים והחמים יותר של אלסקה, הממתינים חודש נוסף להמסת השלג הרב שהצטבר במשך החורף. גשמי הקיץ בצפון אלסקה מהווים את רוב המשקעים, ואינם תורמים אז כהיום להתהוות קרחונים. שפע הביצות והאגמים המאפיינים את הטייגות אינו תוצר של משקעים רבים, אלא של קרקע קפואה בעומק של כמטר אחד, היוצרת תחת פני השטח שכבה אטומה לחלחול שאינה מפשירה גם בקיץ.

עדרי אייל הצפון, המונים מאות אלפי פרטים, מעדיפים גם היום לרעות ולהמליט בחודשי האביב והקיץ לאורך חופי אוקיינוס הקרח. מקובל להניח שעדרי הבר של העולם החדש, ואלו המבויתים של העולם הישן, היוו עד לפני 10,000 שנה עדר אחד. הרצועה ברוחה כ- 1,000 קילומטרים שנחשפה בין היבשות עם ירידת מפלס האוקיינוסים, הגדילה מאד את שטחי המרעה. גידול זה הביא לגידול ניכר במספר עדרי מלחכי העשב.

תמונת מצב זו מקלה עלינו להבין, מה הניע קבוצות ציידים אסיאתיים לעבור מאסיה לאמריקה. חבורות ציידים אלה, שאופי תנועתם דומה היה לזה של האינדיאנים, האטאבאסקים החיים כיום באלסקה, נעו בעקבות עדרי אייל הצפון לאורך חופיה הצפוניים של אסיה. קשה להניח שהיו מודעים לעובדה שחצו מיצר ים חרב בעברם מסיביר לאלסקה. המעבר בין היבשות התאפשר בזכות רצף אקולוגי חי ונושם ולא רק בזכות יצירתו של מצע מוצק תחת הרגליים.

על פי תיאוריה זו עקבו בני האדם אחר בעלי החיים שנעו מזרחה, לאלסקה, אלא שבניגוד למפריסי הפרסה שהספקו בצפון אמריקה, פשטו חבורות הציידים על ארץ הבראשית שגילו ונעו במהירות דרומה ביבשת החדשה. להערכת חוקרים ובהסתמך על גיל המימצאים נראה שראשוני ה"חלוצים" הגיעו בתוך אלפי שנים למרכז אמריקה ולדרומה.

קטע זה של מסעם, חציית צפון אמריקה, הוא החוליה המעניינת והבעייתית בסיפור כולו. דרומה לטייגות ולטונדרות החשופות, בהן "נחתו" בבואם מסיביר, חסמו את דרכם שדות קרח גדולים שכיסו את מחציתה של אמריקה הצפונית. נסיונות רבים נעשים היום לשחזר צירי תנועה אפשריים המתבגרים על מכשולים טופוגרפיים מחד גיסא, ועל מחסום הקרח מאידך גיסא. שרידי אדם מעטים מסוף תקופת הקרח, שנמצאו ממזרח להרי הרוקי הקנדיים, על ציר התנועה המשוער מצפון לדרום, הם הרמז העיקרי לקיומו של "פרוזדור" החוצה את שדות הקרח. בעיה זו דומה לבעיות העומדות בפני אלה המנסים לשחזר את מסלול תנועתם של בני ישראל בצאתם ממצרים בדרך לכנען. אלא שלהבדיל מקנדה, התנ"ך מספק שפע של רמזים ושמות, המחפים חלקית על העדר שרידים ברורים בשטח.

מסלול פנימי משוער זה עשוי היה להיות פחות מושלג כתוצאה מ"צל משקעים" שהטילו הרי הרוקי על האיזור שממזרח להם. אם אכן חצו ילידי אסיה את שדות הקרח של צפון אמריקה, עלינו לזקוף לזכותם כמויות אדירות של סקרנות ותעוזה. לצד אלו, מקובל להניח שנפער, ולו זמנית, פרוזדור בין הקרחונים שהקל על המעבר דרומה. התנועה מאלסקה לכיוון ארצות החום שופעות המזון היא מהלך טבעי ומובן ליצור ממוצא טרופי. המהלך שקשה יותר להסביר הוא תנועתם של האסיאתים מסין ומונגוליה לסיביר, בעיצומה של תקופת הקרח. נדידה זו ניתן ליחס בעיקר לצפיפות האוכלוסין ולמחסור במזון שנוצרו אז בחלקיה הצפוניים של אסיה.

הפלגה נועזת
מכיוון שברור שבני אדם חיו בדרומה ובמרכזה של אמריקה, לפני שהקרחונים נסוגו מהחלק הצפוני של היבשת, יש לבחון מה היו האפשרויות האחרות להגעתם לשם. האלטרנטיבה היחידה לחציה נועזת מצפון, "המדלגת" על פני שדות קרח ענקיים, היא הגע בדרך הים, ממזרח או ממערב. יתרונו של הציר הרגלי העובר ביבשה מאלסקה למרכז היבשת, בכך, שלמרות הקשיים הרבים שהוא מציג, ציר זה אינו מחייב הישגים טכנולוגיים יוצאי דופן. דרישותיו הן מציאת מזון מהחי ומהצומח וקרקע מוצקה. המהגרים הללו, שנפח מוחם היה זהה לשלנו, הסתגלו כנראה בהצלחה לתנאים המשתנים תוך כדי ירידה דרומה. הם הצליחו למצוא פתרונות חדשים לבעיות שנתקלו בהן בסביבה אקולוגית בלתי מוכרת. שפע חיות הבר, שלא נתקלו לפני כן בציידים, איפשרו, קרוב לוודאי, ציד ללא מאמץ.

הפלגה ימית בת אלפי קילומטרים, מחייבת, לעומת זאת, הישגים טכנולוגיים שספק אם עמדו לרשות האדם לפני 20,000 שנה. טכנולוגיית שיט מתקדמת יותר התפתחה בעיקר בתקופה ההיסטורית, כשתרבויות הנילוס וארם נהריים הובילו והנחילו את הידע בכל רחבי העולם הישן.

הנורבגי תור היירדאל הוכיח בשנות החמישים של המאה העשרים, שרפסודת בלסה פשוטה יחסית, הבנויה מחומרים מקומיים, מסוגלת להפליג אלפי קילומטרים באוקיינוס, כשהיא מנצלת משטר רוחות וזרמי מים. שעה שיצא ב"קון-טיקי" מחופי פרו מערבה, הסתמך תור היירדאל על מיתוס הרווח באנדים. המיתוס סיפר שהאלים הלבנים הפליגו בסירות גדולות ונעלמו מעבר לאופק באוקיינוס השקט. נסיון אחר היה חציית האוקיינוס האטלנטי.

רמז נוסף המצביע אולי על קשר היסטורי עם העולם הישן נמצא בחופי אקוודור (תרבות ולדיביה). קבוצה מבודדת של ישובים בני 4,500 שנה מציגים שם רמה טכנולוגית ויכולת קרמית מתקדמת, שלא נודעו עד אז ביבשת כולה. העדר בסיס "אבולוציוני" לטכנולוגיה זו מייחס אותה לידע מיובא מאסיה.

קרמיקה דומה תוארכה ביפאן באותה תקופה, והמקריות נראית חשודה במקצת. כיצד חצו ילידים אסיאתים את האוקיינוס השקט לפני 4,500 שנה איננו יודעים. אפשר רק לנחש באם מדובר בגל הגירה או בכלי שיט בודד, או אולי רק בסל עם כדים שנסחף מעבר לים?

אחים בדם
סיכומו של דבר, לא ניתן להוכיח בוודאות מהו מקור הגירתם של ילידי מרכז אמריקה ודרומה. ההנחה שאכן הגיעו מאלסקה מבוססת על דרך השלילה, שכן אין כל הוכחה מוצקת שהגיעו בדרך הים, בעוד אנו יודעים בוודאות שילידי אלסקה, צפון קנדה וסיביר קשורים בשפתם, במנהגיהם ובהופעתם החיצונית. ההנחה שמקורם מזרח- אסיאתי נובעת בעיקר מזיקתם החיצונית לגזע המונגולי מלוכסן העיניים, שאף לו וריאנטים רבים באסיה עצמה. קבוצה אתנית זו מכונה בהכללה אסקימואים או אינואיט.

מציאותם הקדומה יותר של האינואיט בסיביר ורצף ישיבתם באלסקה ב- 10,000 השנים האחרונות מעידים כנראה, שהם חצו את מצרי ברינג בשלהי תקופת הקרח. אין כמעט ספק שהאינואיט היו בין הקבוצות האחרונות שחצו את המצרים מסיביר לאלסקה.

אוכלוסיית מהגרים זו התפשטה מזרחה מאלסקה לאורך חופי הקרח הצפוני, כשהיא נצמדת לקו החוף, ונחשוניה הגיעו דרך צפון קנדה לגרינלנד. קבוצות אחרות המכונות "אינדיאנים" יצרו קו תחום דרומי לאינואיט, וייתכן שמנעו את תנועתם דרומה.
האטבאסקים, אינדיאנים המאכלסים את רוב חלקיה הפנימיים של אלסקה וחלקים ניכרים ממערב קנדה, אינם דומים בשפתם או במנהגיהם לאינואיט, אך מוצאם המונגולי ניכר בפניהם. האטבאסקים, מסתבר, קרובים בשפתם לשבטי הנבאח'ו והאפאצ'ים המוכרים לנו היטב ממלחמתם במתיישבים האמריקאים בדרום מערב ארצות הברית.

האטבאסקים, שכנראה היגרו לאלסקה לפני האינואיט, נשארו בחלקם בצפון היבשת, וחלקם היגר דרומה עד אריזונה וניו מקסיקו, שם הם מוכרים לנו מזה 700 שנה. הנבאח'ו והאפאצ'י פלשו מצפון וירשו טריטוריה של שבט האנאסאזי (ANASAZI), מקימי הכפרים בראשי הרי השולחן ומגורי הצוקים המפורסמים. אלה ירדו מגדולתם מסיבות שטרם הובהרו והשתלטות האטבאסקים על נחלתם מתוארכת היטב למאות 13-14 לספירה.

התחלקות דוברי הלשון האטבאסקית לשתי קבוצות נפרדות ותנועת אחת מהן דרומה למרחק של אלפי קילומטרים, במשך זמן בלתי ידוע, מהווה רמז נוסף ליכולת, אם לא לכיוון התנועה. היא גם מוכיחה שמקום לאורך הציר צפון-דרום אינו בהכרח מאפיין כרונולוגי. האינואיט הם אכן הצפוניים שבילידים וכנראה גם אחרוני המהגרים מאסיה, אך האטבאסקים מדגימים שמידת ההדרמה מאלסקה אינה בהכרח פונקציה של מועד ההגירה אליה. יתכן ש"פילוס" דרך דרומה, מאלסקה לארצות החום, תלוי יותר בגודל השבט הנודד ובחוסנו. הפלג האטבאסקי שנשאר "תקוע" בערבות אלסקה מדגים אולי תבוסה טריטוריאלית לשבטים דרומיים חזקים ממנו, המציגים רמת ארגון ותרבות חומרית גבוהה יותר.

האטבאסקים האלסקאים נחשבים לאומללים שבשבטי האינדיאנים. בחורפים קשים רבים סבלו חרפת רעב, שגרמה תופעה של קניבליזם. קשה מאוד לדעת מדוע הוסיפו לנדוד אחרי עדרי אייל הצפון ולא התיישבו לאורך החוף כבני גזעם, האינואיט, או מדוע נמנעו מלרדת דרומה כאחיהם האפא'צים והאבאח'וס.
האינואיט, הנחשבים ליורדי ים מעולים, מעדיפים לחיות בקרבת הים. שפע הציד והדיג שמספקים אוקיינוס הקרח הצפוני וים ברינג מאפשרים חיי קבע. יתכן שגל מהגרים נוסף, מיליטנטי יותר, עלול היה להדוף גם אותם דרומה, כפי שאולי דחקו הם את קודמיהם.

רמז אפשרי נוסף לתנועה מצפון דרומה, מוכר לנו מהיסטוריית במת ההר המקסיקאית. הטוטלקים פלשו מצפון לעמק המקסיקו, שהיה מאוכלס בתרבות טאוטיווקאן ששקעה במאה ה- 9 לספירה. שבטי הנאווה, שכללו את האצטקים, פלשו מצפון 300 שנה לאחר מכן, ודחקו את הטולטקים שלא נטמעו דרומה.
בעל הדוגמאות שנמנו לעיל מסתמן מסלול הגירה מסיביר לאלסקה ומשם דרומה. מודל אפשרי זה מתאר מצב שהיעדר מוחלט של אנשים בעולם החדש יצר שם מעין "וואקום" חזק. שפע המקום והמזון ביבשת לא מנוצלת זו הפך אותה ליעד הגירה אטרקטיבי ביותר.

איש אינו יודע עד כמה דיללה תנועה זו את אוכלוסיית צפון מזרח אסיה. כמו כן איננו יודעים כמה קבוצות עברו בחלקן או בשלמותן. התהליך שתואר ארך כ- 20,000 שנים, שבמהלכן נעו אלפי אסיאתים מן הגזע המונגולי ואולי גם נציגי גזעים אחרים בעקבות מקורות מזון, ומצאו עצמם באמריקה. קרוב לוודאי שלא היה להם כל מושג על כך שעברו מיבשת ליבשת. קיימות עדויות לכך שעם תום תקופת הקרח ונסיגת הקרחונים צפונה, החלו שבטי ילידים אמריקאיים לנוע חזרה צפונה. קשה כיום לדעת אם מדובר בדחיקה על ידי שבטים דרומיים יותר או בתנועה לתפישת אזורים חדשים ועשירים במזון שהתפנו מכיסוי הקרח. התנועה לסירוגין דרומה וצפונה משמשות כהסבר להטמעות שעברו קבוצות רבות של מהגרים. זהו מעין כור היתוך בין- שבטי או בין- גזעי, שהתוצר הנוכחי שלו מגלה צביון שונה מן המקור האסיאתי. כאמור, לחץ דמוגרפי שנוצר באלסקה, או הקושי שבחיים הארקטיים, הוא שדחף אותם דרומה לארצות חמות יותר.

צוואר הבקבוק במסלול הנדידה היה כמובן הפרוזדור שהוזכר בחצי הצפוני של היבשת. חסימתו ופתיחתו לסירוגין של פרוזדור זה, יחד עם קפיאתם והפשרתם של מצרי ברינג, הם ששימשו כגורמים המכריעים בתהליך ההגירה והנדידה דרומה.

השוואת העולמות
האדם החושב המודרני הוא מין צעיר יחסית. חוקרים רבים סבורים שצורותיו הראשונות, שנמצאו בדרום אפריקה, מתוארכות לפני כ- 100,000 שנה בלבד. יוצאי חלציו ה"מוכשרים" הגיחו כנראה מאפריקה והשתלטו במהירות על רחבי אירופה ואסיה (רישומם ניכר באופן בולט במימצאי האדם הקדמון שנחקרו בארץ). אירופה אוכלסה כבר לפני כחצי מיליון שנה על- ידי אדם הוגה ניאנדרטאלי, ובאסיה נמצאו שרידיו של אדם הוגה ארכאי, קדום במקצת.

האפשרות לנצל את שפע הציד בארצות הקור בצפוניות חייבה כנראה יכולת הישרדות מתוחכמת. רמת תחכום שכזו בתחומי הביגוד, המגורים והארגון החברתי עמדה כנראה לרשות האדם ההוגה המודרני בלבד. מכאן ניתן להניח, שלו היה נוצר גשר יבשתי בין אסיה לאמריקה ברחבים טרופיים יותר, אפילו קרובינו הקדומים מהסוג הומו- ארקטוס היו מגיעים לאמריקה לפני מאות אלפי שנים, ומשנים שם את פני ההיסטוריה. נציגיו של הומו- ארקטוס הם צאצאי האנשים הראשונים שיצאו מאפריקה, התפשטו על פני דרום- מזרח אסיה לפני קצת פחות ממיליון שנה.

גם ידע והישגים טכנולוגיים שהתפתחו מוקדם יותר בעולם הישן לא עברו לאמריקה. המהגרים שהגיעו לעולם החדש החזיקו בידם כלי אבן ועצם בלבד, ולכן נדרשו לתהליך אבולוציוני תרבותי וטכנולוגי עצמאי משלהם, לפחות עד תקופות היסטוריות מאוחרות. כפי שכבר נאמר, נמצאו רמזים ליצוא ידע מהעולם הישן לעולם החדש ישירות דרך האוקיינוסים.

השוואת הישגיהם החומריים והרוחניים של ילידי שני העולמות היא כמובן נושא מרתק. רבים ממהרים להשוות את מוקדי התרבות של היבשות השונות, על מנת למצוא מתי התחילה החקלאות, היכן בויתו חיות לראשונה, ומי עשה שימוש ראשון בכתב ובגלגל. אך נושא לא פחות מרתק הוא השוואת קבוצות פרימיטיביות בשני העולמות, על מנת לראות כיצד נפתרו בעיות היום- יום, כמגורים, בישול, ביגוד וציד. משאבים וחומרי גלם דומים ושונים עמדו לרשות האדם בשני העולמות. הפתרונות לאתגרי היום-יום קיבלו כיוונים מקוריים, למרות שמושאי ההשוואה חיו באותם קווי רוחב והיו ממוצא דומה.

כל אחת מן היבשות מצטיינת בתחומים אחרים. הילידים האמריקאיים בייתו ופיתחו יותר צמחי מאכל, שרובם יובאו אחר כך לעולם הישן. הרשימה הארוכה כוללת תירס, תפוחי אדמה, דלועי למיובה, מיני שעועית ועוד. לעומתם בייתו אנשי העולם הישן יותר חיות למאכל ולמשא, רובן לא מוכרות בעולם החדש. בעולם החדש, בשל צפיפות אנושית קטנה יחסית, נמצאו עד בוא הלבנים קבוצות ושבטים בעלי תרבות חומרית נמוכה ביותר. ציד, דגים וצמחי מאכל צמצמו את הצורך לנדוד, וקבוצות רבות של ציידים ולוקטי מזון ניהלו למעשה חיי קבע וחיו בשפע, עוד לפני המהפכה החקלאית. ידע חקלאי, שהתפתח בתקופות מאוחרות יחסית, ריכז באזורים פוריים אוכלוסיות צפופות, שעברו תהליך אבולוציוני חברתי דומה לריכוזי אוכלוסין המוכרים לנו מתרבויות העולם הישן. תרבויות אלה, המוכרות לנו מארצות הברית בצפון, ועד צפון ארגנטינה בדרום, הגיעו בתחומי האמנות, תרבות האבן והמטלורגיה( תורת המתכות) להישגים שאינם נופלים מאלו של תרבויות העולם הישן. במוקדי ישוב אלה התרכזו לעיתים מאות אלפי תושבים. תושבים אלה לא הכירו את הגלגל ולא פיתחו בהמות רכיבה. המרחק הגדול בין מוקדי התרבות השונים מנעה לעיתים הורשת ידע שנקבר יחד עם מפתחיו. כך למשל, לא הגיע הכתב ממקסיקו לפרו.

את העולם הישן מאפיינים לעומת זאת צפיפות אנושית רבה וניצול יתר של המשאבים הטבעיים. המהפכה החקלאית איפשרה הגדלה עצומה של כושר הנשיאה של אזורים בעלי פוטנציאל מתאים, ותרבויות ענק קמו ונפלו כאשר התחרות, המלחמות והמסחר ביניהן איפשרו חילופי ידע, והמריצו פיתוח תחבורה וכלי מלחמה. נוכחותו הארוכה יותר של האדם המודרני- שלא השכיל לחיות בשלום עם הטבע הסובב אותו- בעולם הישן, הותירה יותר צלקות במערכת הטבעית. מינים רבות של חיות בר וצמחים נותרו רק בזכות שמורות טבע אך רבים אחרים נכחדו. בעולם החדש, לעומת זאת, למרות האכלוס המהיר במאות האחרונות, עדיין רבים הם מרחבי הטבע הלא פגועים. אזורים נרחבים באלסקה, בקנדה ובדרום אמריקה עדיין מאפשרים קיום של כבוד על בסיס ציד ודיג, ולא בזכות היותם שמורות טבע.

יתכן שאפשר לזקוף את דו הקיום בין האדם לטבע בחברה האינדיאנית לזכות היחסים המספריים שבין אדם לחיה ולמסורת הקשר ביניהם במהלך 30 אלף השנים האחרונות. כיצורי יבשה טרם התגברנו על החיץ שיוצרים האוקיינוסים בין נציגיו הפזורים של המין האנושי. תפוצתו הפרהיסטורית של האדם הותירה את חותמה על החברה האנושית עד ימינו אלה, אפילו בעידן הסילון, כאשר הטיסה מן העולם ה"ישן" ל"חדש" אורכת שעות ספורות בלבד.

_______________