אנרגיה חלופית: לעולם בעקבות השמש

שמש, רוח, דלק
החלטנו לברר מה עלה בגורל אותה הצהרה. אז עשיתי כמה טלפונים. קודם כל לד"ר סולימן, אחר כך לכמה יצרנים של מכשירים כאלה. טלפנתי גם לגרינפיס, לחברת החשמל, למשרד התשתיות ולאדריכלית ירוקה אחת. אפילו החלפתי מילותיים עם משפטן. מתברר שהעניין תקוע, אבל אוטוטו משתחרר.

מוני החשמל הם העניין כאן – מונים שיסתובבו לשני הכיוונים. אבל בינתיים הם תקועים. חברת החשמל לא מתנגדת לעניין, ואפילו מעודדת אותו. מה שתוקע את המכשירים הללו הוא מחיר המערכות שמפעילות אותם. יש שלושה מקורות אפשריים לייצור אנרגיה ביתית: שמש, רוח, ודלק. בפועל השמש היא הנגישה ביותר. שלא כמערכות גדולות העובדות על טכנולוגיות תרמו-סולריות, טכנולוגיה ביתית משתמשת בתאים פוטו-וולטאיים (PV), ההופכים אנרגיית אור לאנרגיית חשמל. גבישים של סיליקון, מוליכים למחצה, עושים את זה.

אבל על אף קיומן של מערכות כאלה והאפשרות לחברן לרשת הארצית, הן לא חודרות לשוק, מכיוון שכמו כל טכנולוגיה בשלב החדירה, הן יקרות מאוד. מערכת ביתית בת עשרים מטרים רבועים של פנלים סולריים על הגג, עם כושר ייצור של שני קילו-ואט, מייצרת בממוצע כ-300 ואט (לא כל הזמן יש שמש), ועולה היום בין 12 ל-16 אלף דולר. מבחינה כלכלית זה גבולי: מדברים על החזר של עשרים שנים ויותר להשקעה של כמה אלפי דולרים במערכת
פוטו–וולטאית, כלומר "ריבית" של שניים עד שלושה אחוזים בשנה במחיר החשמל הנוכחי. לא ממש רחוק ממה שמקבלים בחיסכון סולידי בבנק. תפישת העולם הירוקה לא רואה בתקופת החזר ההשקעה נתון רלוונטי. ומה – כשבונים בית חושבים על הכדאיות הכלכלית של פרופיל בלגי לחלונות? ובכל זאת רק עשרות בודדות של מערכות התחברו עד כה לרשת החשמל.

אפס זיהום אוויר, אפס יבוא אנרגיה
בדצמבר הקרוב אמור להתחיל לפעול מנגנון תעריפים חדש, שצפוי לשנות את התמונה. הוא לא יהיה מבוסס על "מונה נטו", אלא על שני מונים: אחד לכל כיוון, ותעריף החשמל המיוצר בבית יהיה גבוה יותר, כך שמי שיכניס חשמל לרשת יקבל מחיר גבוה פי שניים או שלושה ממה שהוא ישלם על החשמל שהוא צורך מהרשת. כסף הוא לא יקבל, רק חשמל חינם. והמימון? בעצם מדובר בהברקה: תמורת סובסידיה קטנה יחסית, תגרום המדינה למשקי הבית להשקיע ביחידות ייצור אנרגיה.

תחנת כוח ארצית עולה למדינה הרבה יותר כסף לכל קילו-ואט חשמל. נדמה שאין מה להכביר מילים על היתרונות: אפס זיהום אוויר, אפס יבוא אנרגיה. יתרונן של המערכות הסולריות הביתיות הוא גם ששיא ההספק נרשם במקביל לשיא צריכת החשמל – בשעות הצהריים של הקיץ.

על פני הדברים הכל טוב ויפה, עד שמגיעים למספרים. את הדחיפה לעניין נתן שר התשתיות הלאומיות, בנימין בן אליעזר, בהנחייתו לקדם קביעת תעריפים לייצור חשמל בטכנולוגיה פוטו–וולטאית למתקנים קטנים. אך אליה וקוץ בה: נקבעה מגבלה של 50 מגה–ואט לייצור ביתי בשבע השנים הקרובות.

היצרנים אומרים שאפשר למלא את הארץ במכשירים הסולריים בתוך שנים ספורות. אבל היעד שהציב המשרד לתשתיות לאומיות עומד בסך הכל על 25 אלף בתי אב, ועוד כמה עשרות בתי עסק שיתקינו מערכות גדולות מעט יותר (20 קילו–ואט לכל היותר). זהו מספר מגוחך. כדי לסבר את האוזן, בעשר השנים הקרובות משק האנרגיה בישראל צפוי לגדול בכעשרת אלפים מגה–ואט. מספר האישורים שתיתן אפוא המדינה להתקנת מכשירים סולריים הם אפסיים כמעט, בעיקר אם מבינים שעיקר פונטציאל המערכות הקטנות הוא על גגות של בתי עסק ובמשקים חקלאיים, שבהם אפשרויות המימון גדולות יותר, והכדאיות ברורה יותר.