אנטארקטיקה – חציית היבשת

אנטארקטיקה מכילה 90 אחוזים מכמות הקרח על פני כדור הארץ. בגרינלנד רובצים תשעה אחוזים, ושאר העולם מתחלק באחוז אחד בלבד. שטחה של אנטארקטיקה עולה על שטחה של יבשת אירופה.

בינואר 1912 הצליח רוברט סקוט להגיע אל נקודת הקוטב הדרומי, כדי להיווכח שנורבגי בשם רואלד אמונדסן היה שם חודש אחד לפניו, השאיר אחריו את אוהלו ואת דגל נורבגיה, ונסע הביתה. מסעו של אמונדסן, שלא עסק בשום מחקרים מדעיים רציניים, היה ללא ספק המהיר ביותר שנעשה במזחלות כלבים. הוא ואנשים עשו את הדרך חזרה ב-38 ימים בלבד, וחזרו אל משכנות החורף שלהם עם 12 כלבים ומזון מספיק. סיפורם של סקוט ואנשיו, שתכננו את מסעם באופן לקוי, היה עגום הרבה יותר. במהלך המסע חזרה, במרחק מועט מבסיס האם, מצאו כל חברי המשלחת את מותם לאחר שגווועו ברעב ונמקו בקור.

החוקרים וההרפתקנים הבריטיים, ולמעשה בריטניה כולה, לא השתחררו מן הטראומה הזו, מן ההחמצה, מן האיחור המכאיב הזה, משך שנים רבות.

מאז אותו חודש סואן, ובמשך 45 שנה, עד ינואר 1958, לא הגיע איש אל הקוטב הדרומי – בסיומו של מסע יבשתי.

משימה אחת כבירה נותרה בפני מגלי הקוטב – לחצותו מצידו האחד לצידו השני על פני היבשה. כלומר, לעבור את יבשת אנטארקטיקה ממערב, מצידה הקרוב לדרום אמריקה, דרך נקודת הקוטב, למזרח, לים רוס הסמוך לניו-זילנד.

בריטי אחר, סר ארנסט שאקלטון, נטל על עצמו את המשימה הזו כבר ב-1914. שאקלטון היה באיזור זה מספר פעמים קודם לכן. ב-1901 ערך באנטארקטיקה סיור ראשון כחבר במשלחת מוקדמת  של סקוט. שבע שנים לאחר מכן ערך את מסע המזחלות הארוך ביותר שנערך אי-פעם ללא משלחות עזר, והצליח להגיע למרחק של כ-160 קילומטרים מן הקוטב. בשובו לאנגליה הוכתר בתואר האבירות, וזכה בתהילה ובפרסום. אך לא אדם כמוהו ינוח בלונדון.

ב-1914, שלוש שנים לאחר שהקוטב "נחטף" מידיים בריטיות, יצא שאקלטון בראש משלחת שעמדה לחצות את אנטארקטיקה מים ואדאל (על שמו של קברניט בריטי שהיה הראשון להדרים בשנת 1823, בספינה זעירה בת 160 טון בלבד, עד מעבר לקו הרוחב 74 דרום), אל ים רוס. אונייתם נתקעה בקרח של ים ואדאל, והחלה להיסחף צפונה. כעשרה חודשים נסחפה, עד שהתרסקה בלחץ הקרח. באוקטובר 1915 נאלצו 28 אנשי המשלחת לנטוש אותה ולעלות על שדה קרח שנע צפונה. גם ה"חילופין" האלה לא עלו יפה. לאחר כחצי שנה, שבמהלכה נעו כך ללא כל שליטה, התפורר שדה הקרח תחת רגליהם. בחודש אפריל 1916 ירדו אנשים של שאקלטון לשלוש הסירות הזעירות שעמדו לרשותם, והפליגו שישה ימים במים הקפואים. בסיומו של אותו שבוע הצליחו לעלות על חוף סלעי וצר של אי המכונה "אי הפילים". רוב המשלחת נשאר במקום זה, בעוד ששאקלטון וחמישה מחבריו המשיכו בהפלגה, עברו בסירה שאורכה כ-7 מטר מרחק מדהים של 1,200 קילומטרים, והגיעו, בריאים ושלמים, לתחנה נורבגית (מי אם לא הם) לציד לווייתנים בג'ורג'יה הדרומית. אחרי שלושה נסיונות כושלים הצליח שאקלטון, באוגוסט 1916, לחלץ את כל אנשי צוותו שנותרו על האי.

העובדה המפתיעה מכל היא, שאחרי כל זה יצא שאקלטון, כעבור חמש שנים, למחקר אנטארקטי נוסף, שבמהלכו מת. חציית אנטארקטיקה לא התבצעה בארבעים השנים הבאות.
משלחת משותפת של חבר העמים הבריטי  נטלה על עצמה את המשימה בתחילת שנות החמישים. בראשה של המשלחת עמד ויויאן פוכס הבריטי, שהגה את הרעיון, אירגן את הצוות, עסק באיסוף הכספים, ויצא מספר פעמים עם משלחות מקדימות כדי להכין את המסע הגדול עצמו.
למעשה חולקה המשלחת לשתי קבוצות. העיקרית שבהן, זו שהיתה אמורה לחצות בסופו של דבר את הקוטב ולהמשיך לצידה השני של יבשת הקרח, התמקמה בקצה המערבי. לחופו של ים ואדל. פוכס, שעמד בראש קבוצה זו, החל להתקדם דרומה, לעבר הקוטב, ב-24 בנובמבר 1957. בסיסו הראשון והחשוב ביותר בחלק זה של המסע נקרא בסיס שאקלטון. באותו זמן החל להתקדם מן הקצה השני של המסלול צוות אחר, בראשות חוקר מן המפורסמים בעולם – סיר אדמונד הילרי הניו-זילנדי, שרכש לעצמו בתחילתו של אותו עשור שם עולמי כשהיה האדם הראשון שדרך על פסגת האוורסט. צוותו של הילרי נועד לפלס דרך למשלחת, כדי שיהיו לפוכס ולאנשיו מאגרי מזון ודלק שימתינו להם מעבר לקוטב, ויספקו את צרכיהם בחציו השני של המסע, עד שיגיעו לקצה המזרחי. הבסיס הראשון שהקימו הילרי ואנשיו לחופו של ים רוס נקרא על שמו של רוברט סקוט. מסעו של פוכס, המסע הראשון שחצה את היבשת, היה אם כן מסע משאקלטון לסקוט.
בניגוד למסעו של אמונדסן עסקה המשלחת הבריטית של פוכס במחקרים גיאולוגיים, שגזלו חלק נכבד מן הזמן. תנאי הדרך הקשים ומזג האוויר שלא הסביר פנים לקבוצתו של פוכס עיכבו את הצד המערבי של המשלחת מעבר למתוכנן. בשלב מסוים הציע הילרי לפוכס בתשדורת רדיו לשנות את התוכניות ולהסתפק בהגעה לקוטב. החילוץ משם, על פי הצעתו, ייעשה במטוסים. פוכס דחה את ההצעה והתעקש על חציה יבשתית, ראשונה בהסטוריה, של היבשת כולה.

משהו מן ההיסטוריה חזר על עצמו כאשר הילרי, הניו-זילנדי, הקדים והגיע לקוטב שבועיים לפני פוכס. (למרות שהיה שייך לחבר העמים הבריטי, וחלק מן המשלחת, בכל זאת, שוב הגיעו האנגלים באיחור). הילרי הגיע לקוטב ב-4 בינואר, נשאר שם כמה ימים וטס חזרה לבסיס סקוט. ב-17 בינואר בבוקר, כשהיו במרחק יומיים נסיעה מן הקוטב, חלפו מעל ראשי משלחתו של פוכס שני מטוסים אמריקאיים שהטיסו את הילרי, קצינים בריטיים, ותשעה עיתונאים לפגישה הצפויה בקוטב הדרומי. את הפגישה מתאר פוכס ביומנו במלים אלה: "כשהתקרבנו אליהם (לתחנת הקוטב) ראינו המון ממש; ואמנם היו שם שלושים איש, כולם מצוידים במצלמות…. לאחר שקפצתי מהסנו-קט לחצתי את ידו של אד (הילרי). היה שם המון כה רב של צלמים ועובדי הקלטה שהתקשינו לנוע". שוב הצפיפות הזו.

חודשיים לאחר שיצאו משאקלטון וחמישה ימים לאחר שהגיעו לקוטב, עזבו פוכס ואנשיו את הקוטב הדרומי, בדרכם צפונה, אל עברו השני של כדור-הארץ. עד כה עברו 1,500 קילומטרים, ונותרו להם עד 2,000 קילומטרים עד לבסיס סקוט. ב-2 במרס 1958 נסתיים המסע שאורך 99 ימים, ובמהלכו עברה המשלחת 3,472 קילומטרים. את טכס קבלת הפנים במפרץ מק'מרדו, שממנו הפליגו לניו-זילנד, מתאר פוכס כך:

"תזמורת שהורכבה בחיפזון עשתה כמיטב יכולתה להשחית את ההימנונים הלאומיים שלו, וסיימה במשהו שהוסבר לנו כי הוא 'אל נצור את המכה'. התזמורת אורגנה בלילה הקודם, וגויס אליה כל מי שחשב כי הוא יודע להפיח רוח בכלי נגינה. בפקודה שיצאה נאמר: "לא איכפת לנו אם אתה יודע לנגן – העיקר שתדע לנגן חוקי – והם ניגנו ללא ספק חזק".

בשובו לאנגליה זכה פוכס לשמוע את ההמנון מתנגן היטב בחברת המלכה עצמה, שעה שהעניקה לו את התואר "סר".

מדריך מסע אחר לאנטארקטיקה