אנגליה – מירוץ מכוניות עתיקות

לפני יותר ממאה שנה הפסיקו הבריטים לנופף בדגלים אדומים לפני מכוניותיהם, ומסורת חדשה יצאה לדרך, תרתי משמע. והדרך נמשכת עד היום. כי ככה זה אצל הבריטים: כמעט כל מה שהתרחש שם לפני יותר ממאה שנה – בעיקר אם השתתפו בו לורדים, נסיכים וסתם עשירים – הוא היום אירוע מסורתי, שאותו חוגגים ברוב טקס והדר ולפי כללים מוגדרים היטב.
ב־1896 התקבל בפרלמנט הבריטי חוק, אשר ביטל את החובה לשלוח רץ נושא דגל אדום לפני כל מכונית הנוסעת בדרך ראשית. תפקיד הרץ היה לבשר להולכי הרגל כי רכב ממונע מתקרב ומוטב שיישמרו לנפשותיהם. את הביטוי לשמחתם של שוחרי המכוניות על ביטול החוק נתן הלורד ווינצ'ילסי
(Winchilsea) ב"מסע האמנסיפציה", כאשר במקום יריית זינוק שרף לעיני כל את הדגל האדום השנוא.

בבוקר קר באמצע חודש נובמבר 1896 יצא לדרכו "מסע האמנסיפציה" מהייד פארק שבלב לונדון דרומה, אל עיירת החוף ברייטון (Brighton). היה זה מירוץ – ליתר דיוק, מסע סמלי – של 44 כלי רכב, שנחשבו אז למלה האחרונה בטכנולוגיה. המסע הממונע נועד להבהיר לכל המפקפקים, כי המכוניות אינן מתכוונות להיעלם מן השטח. וכדי לא למשוך אש מצד המתנגדים להמצאה החדשה ו"מאחר שידוע הוא כי מכוניות נמצאות בתקופת ניסיון בלבד באנגליה", כללו ההנחיות שנתנו מארגני המסע לבעלי המכוניות אזהרות חמורות: לא להפר את כללי הנהיגה, לא לסטות מן המסלול ולא להתפרע בכל דרך שהיא.
ספק אם מישהו מהמשתתפים יכול היה לדמיין אז שחזון המכונית ירחיק לכת עד כדי פקקי תנועה בצהרי היום בבירת הממלכה. ספק גם אם הם שיערו שמסע המכוניות לברייטון יהיה למסורת שנתית. הם בוודאי לא העלו בדעתם כי המכוניות שבהן נסעו יישמרו, יטופחו באהבה ויזכו לגמוא אותם המרחקים שוב ושוב ושוב. אבל זה קורה, מדי שנה, בבוקר יום ראשון, הראשון בחודש נובמבר.

יוצאים מהייד פארק: תלת-אופן פג'ו (Peugeot), תוצרת צרפת (ראשון מימין) ומרצדס Simplex Tourer שנת 1903, תוצרת גרמניה (שני מימין). המכונית האחרונה: רנו (Renault) שנת 1904, דו-מושבית, תוצרת צרפת. לנהגים שמצליחים להשלים את הדרך כולה ממתינה מדליית ברונזה

פריקים של ענתיקות
השעות המוקדמות של הבוקר אף פעם אינן מסבירות פנים באנגליה, בוודאי לא בנובמבר – חודש חשוך, גשום וקר. אבל התלהבות, מתברר, יש בכוחה להפשיר אפילו עצמות קפואות. והתלהבות היתה שם בשפע בבוקר בו צפינו במירוץ בקצה של הייד פארק, משם יצאו 472 מכוניות עתיקות למסע האתגרי, שהעיקר בו הוא להגיע; ואם לא עד עיירת החוף הצבעונית, לפחות עד המסלול – להניע, לראות את רכב הטיפוחים ההיסטורי מתנהל לאיטו לאורך הדרך וגם להשוויץ קצת בפני הלונדונים.

ממרחקים הם מגיעים לשם, הפריקים של הענתיקות. מערים המרוחקות כמה מאות קילומטרים מן הבירה הבריטית, מצפון יורקשייר ומסקוטלנד. בשנים קודמות היו שם גם משלחות רבות משתתפים מארצות־הברית ומצרפת וכמה משוגעים לדבר משוודיה, מנורווגיה, מהולנד, מדרום־אפריקה, מאוסטרליה ואפילו מסין. רוב המשתתפים באים מדי שנה, ולאחדים מהם יותר ממכונית אחת, שהם מוציאים מן המוסך הצמוד לבית בכל פעם שהשמש מפציעה, על מנת לבדוק, להקשיב למנוע, לתקן, לשפץ ולמרק בפעם המי יודע כמה.
חלק מן המכוניות יוצרו במאה הקודמת, ואחרות הגיעו לפני יותר מעשור לגבורות, כי רק מכוניות שיוצרו לפני 1 בינואר 1905 זכאיות ליטול חלק באירוע. צעירת המשתתפות ירדה מפס הייצור – אשר היה אז סדנה מכובדת, שבה שקדו בעלי מלאכה על כל יצול ומרכב – בשנת 1905. מלבדה השתתפו 471 מכוניות – 39 מהן מהמאה הקודמת, והקשישה מכולן משנת ייצור 1892.

זקנות המכוניות האלה, ובכל זאת, קשה להאמין שהן ראו ימים יפים מאלה. אפשר להניח כי בעליהן המקוריים לא העניקו להן מעולם תשומת לב רבה כל כך, כפי שעושים היום האספנים, המעריצים הנלהבים. קחו, למשל, את צ'רלס קלארק מצפון יורקשייר, אחד המשתתפים הקבועים. הוא רכב את הדרך עד ברייטון, שבימים כתקנם נמשכת כשעתיים, על תלת־אופן משנת 1899. אביו, ג'יימס קלארק, התמכר לעניין לאחר שחבר נתן לו סיבוב על מכונית משלהי המאה הקודמת. הפעם הוא התייצב עם מכונית הנראית כמו כרכרה מפוארת, שיוצרה בשנת 1902. "זה תחביב משפחתי", הוא אומר. "אני ושני הבנים שלי מקדישים את רוב סופי השבוע, כשלא יורד גשם, לשחזור של שלוש המכוניות שלנו. ומכיוון שאי־אפשר להשיג חלפים, אנחנו מייצרים את החלקים הדרושים לנו לבד".

משפחת קלארק, מלווה באם המשפחה, שלא נהגה אבל עשתה את הדרך בצד בעלה במושב המוגבה של המכונית־כרכרה, יצאה מהייד פארק בשמונה בבוקר. בערך שעתיים מאוחר יותר הם נפרדו מהפרברים הדרומיים של לונדון, ובשעה שתיים בצהריים הגיעו לברייטון. קלארק האב מרוצה מאוד. "הבן שלי, על התלת־אופן, רצה להגיע ראשון השנה, אבל באמצע הדרך הוא היה מוכרח לעצור לתדלק, ומייקל טימס, בפנהארד שלו, הקדים אותו. בסך הכל זה היה מאמץ אדיר, אבל אין ספק שאהיה כאן גם בשנה הבאה".

שתי מכוניות אולדסמוביל מדגם Curved Dash משנים 1903 ו-1904, תוצרת ארצות-הברית. הנהג והנוסע במכונית האחורית מכסים את ברכיהם ביריעת בד, להגנה מפני רוח, גשם ובוץ

צי הרכב של הנסיך מקנט
שמו הרשמי של האירוע הוא The Veteran Car Run, אבל למעשה אין זה מירוץ כלל. יותר מכל, זאת הזדמנות לחובבי המכוניות העתיקות להיפגש, להחליף אינפורמציה, לשקוע בשיחות אינסופיות על אביזרים נדירים, ובעיקר – להציג לראווה את הבייבי שלהם. המכוניות המשתתפות מוגבלות למהירות של 35 קילומטרים בשעה, ולמי שמשלים את הדרך כולה ממתינה בברייטון מדליית ברונזה. ב"מסע האמנסיפציה" השתתפו, כאמור, 44 מכוניות. רק 14 הגיעו אז ליעד – שדרות מדירה (Madeira Drive) בברייטון. השנה הגיעו לשם, אחרי תלאות לא מעטות, כמעט כל המכוניות שעמדו על קו הזינוק.
בערך בשמונה בבוקר, אחרי הרבה מהומה ופילוס דרך בין הסקרנים הרבים, שהקריבו שעות שינה והתנהלו אל הייד פארק חנוטים במעילים ובתחתונים תרמיים (המצאה ראויה לציון), גזרה את הסרט וירג'יניה בוטמלי, חברת פרלמנט והשרה לשעבר לענייני מורשת (כן, יש לאנגלים דבר כזה).

בוטמלי לא חיכתה עד שאחרון המשתתפים ייצא לדרך, ולא בגלל שהיא לא מנומסת. היא היתה משתתפת מספר 329, דהורה על מכונית צעירה יחסית, ספידוול דוגקארט (Speedwell Dogcart) משנת 1904. בוטמלי ממשיכה מסורת מפוארת של סלבריטאים בריטים המכבדים בנוכחותם את האירוע. בשנת 1971 השתתפה אפילו המלכה אליזבת, בדיימלר (Daimler) המפוארת שהיתה שייכת במקור לסבה, המלך אדוארד השביעי. אחד מדודניה, הנסיך מייקל מקנט, הוא נשיא מועדון המכוניות המלכותי, והוא מנצל בכל שנה כמעט את ההזדמנות להפגין במירוץ את צי הרכב המפואר שלו: דה דיון בוטון (De Dion Bouton) ודה דיטריך (De Dietrich) משנת 1903, מרצדס משנת 1904 וגם מכונית מירוץ מדגם נפייר (Napier racing car) מ־1903.

המראה הנינוח והשליו של טור המכוניות המתנהל בנוף הירוק שבין לונדון לברייטון מטעה. אמנם השמש האירה פניה לנוסעים, שלא כהרגלה בתקופה זו, אבל איש מהם לא הצליח ממש לתפוס שלווה. אחדים נתקעו בדרך, מנועים כשלו, מערכות דלק הרימו ידיים ומדי פעם אפשר היה לצפות בגלגל שניתק ממקומו. "גם אני הגעתי בקושי", אומר קלארק. "זו נסיעה קשה מאוד, כי אין לנו חלון קדמי וצריך להתאמץ כדי לראות את הדרך מבעד לרוח ולאבק באמצעות משקפיים מיוחדים. לומדים לתקן את התקלות במינימום זמן, והעיקר זה להגיע לקו הגמר".

קלמנט (Clement) שנת 1902, תוצרת צרפת, בעצירה לתיקון. כמה מהענתיקות נתקעו באמצע הדרך, מנועים כשלו, מערכות דלק קרסו ומדי פעם גלגלים ניתקו ממקומם

היסטוריה על קו הסיום
בשנים קודמות היה גם הנסיך מייקל מקנט מהנתקעים: הדה דיטריך שלו נפחה את נשמתה ליד ברג'ס היל (Burgess Hill), ויחד עם שותפו לתא הנהג, הלורד מונטגיו, הוא המשיך בטרמפ עד לסדנת רכב. גם מכונית המוריס משנת 1901 של צוות הסיקור של הבי.בי.סי נתקעה באמצע הדרך. צוות מספר 15 מאוסטרליה נתקל בקשיים בשלב מוקדם יותר: האוסטרלים, שהגיעו מהיבשת הרחוקה על מכוניותיהם, מכונאיהם וחלקי החילוף שלהם, שמרו על מורל גבוה כאשר מכונית הבנץ ולו (Benz Velo) שלהם, משנת 1898, סירבה להניע. התגייסות מסיבית של שאר המשתתפים הביאה לדחיפת המכונית אל מעבר לקו הזינוק, שם היא קרטעה ונדמה. רבע שעה של עבודה מאומצת הניבה פירות: התקלה תוקנה והמכונית יצאה לדרך.
משתתף מגרמניה, במכונית בנץ דוגקארט (Benz Dogcart) משנת 1899, הגיע בקושי רב לקו הגמר עם תקר בצמיג אחד, ולא הרחק מהעיר קרולי
(Crawley), נתקעה גם הענתיקה מספר 500 – המכונית של מועדון המכוניות הבריטי AA, העומד מאחורי ארגון היום כולו. צוות התיקונים שפטרל כל העת לאורך הנתיב מיהר לתקן את התקלה, בתקווה שהעיתונות לא תגלה את השערורייה.

שמחה אמיתית הפגין נהג מספר 200, מלקולם איזיי, שמכונית הוולוקס
(Velox) הדו־מושבית שלו הגיעה לברייטון בשעות אחר הצהריים המוקדמות. לראשו כובע מצחייה, כמו שחבש קרפד מ"הרוח בערבי הנחל", אשר היה חובב מושבע של מירוצי מכוניות. איזיי משתתף במירוץ זו השנה העשירית ברציפות, ו"זאת הפעם הראשונה בחיי שהמכונית מצליחה להגיע עד הסוף בלי תקלות". מיד אחריו חצתה את הקו מכונית פורד משנת ייצור 1903, אחת הבודדות שיש לה, לפחות בשם, צאצאיות ממונעות. אחריה קרטעה בששון אל קו הסיום דוגקארט משנת 1899, נהוגה בידי סיימון קאפין העולץ, עד כמה שאפשר לתאר במלה כזאת שביעות רצון בריטית עמוקה. מכוניתו עשתה היסטוריה קטנה: היא השתתפה בלא פחות מ־57 מסעות כאלה ברציפות, ורק באחד מהם לא הגיעה אל קו הסיום.

כשמייקל טימס מאיסט ססקס הגיע ראשון לקו החוף של ברייטון, נהוג בפנהארד (Panhard) משנת 1898 שלו, היו עדיין רוב הנהגים במרחק של יותר משעת נסיעה מעיר הנופש הדרומית. המכונית שלו נבנתה במיוחד למירוץ ההיסטורי שנערך לפני יותר ממאה שנה בין פריז לאמסטרדם, והיא עברה את המסלול הנוכחי בלי לפלוט ולו אנחה קלילה. על קו הגמר חיכה לו ראש העיר של ברייטון, אך באופק נראו רק שלושה עמיתים למסע. מאות המכוניות האחרות, שמקורן ב־130 בתי יוצר שונים, חצו את הקו רק בשעות אחר הצהריים, מה שלא מנע מהברייטונים הנלהבים לחכות להן שם שעות ארוכות ולקדם את פניהן במחיאות כפיים ובשירה.

תודת המערכת לאמנון אירמאי, מזכיר "מועדון החמש", על עזרתו המועילה.