אמת המים האחרונה

שלושת האגמים
יום א' 24.5
השעה 10:00 בבוקר. עוזבים קלאץ' ויוצאים מסאן-פאולו הסגרירית. לא עוברים יותר מ-10 ק"מ ונדמה שהגרוע מכל קורה: המנוע של הילל "נתפס". הבעיה היחידה שיכולנו לאתר היא "צ'וק" פתוח. חיכינו רבע שעה, והמנוע התקרר והשתחרר. מזלנו שהילל לחץ על הקלאץ' ברגע שהמנוע נתפס; הוא מעולם לא נסע על אופנוע לפני הטיול והתגובה המהירה זיכתה אותו בצל"ש.
בדרך לבאורו אנחנו עוברים בעיר הנקראת יטו. לדברי הילל היא ידועה במספר עצמים גדולים המצויים בה. כמה קילומטרים לפני יטו עוצר אותנו בני בהיסטריה: האופנוע של הילל לא פולט עשן (מנוע שתי פעימות פועל על תערובת בנזין/שמן ואמור לעשן). הילל מודה בתמימות שלא מילא שמן מהיום שקנה את האופנוע ומיכל השמן כמעט מלא. מסתבר שהאופנוע נסע את 400 הק"מ הראשונים שלו עם תערובת ביחס 1:100 במקום 1:25. פלא שהצלחנו להגיע עד כאן. בדקנו את משאבת השמן וגילינו שהיא אכן סגורה כמעט לגמרי. העובד שהרכיב את האופנוע שכח למתוח את הכבל. מכוונים לפי הספר וממשיכים. ביטו לא נותר שום דבר גדול מלבד רמזור אחד ותא טלפון ענק. לפני היציאה מהעיר בני מחליק על הכביש ושובר אותו עם הברך.
החושך ירד בשש בערב ואנחנו הזדחלנו, בטפטוף טורדני ובערפל, עד בוטוקאטו.

יום ב' 25.5
לבאורו הגענו בשעה 11:30. עד עכשיו הכבישים טובים, מסביב הכל ירוק ואנו מתחילים להתרגל למרחבים האדירים. כל הדרך בין הערים רצופה חוות ועדרי בקר.

יום ג' 26.5
יום הולדת שמח לבני. הילד בן 23. התעוררנו לתוך בוקר נפלא של שמיים כחולים.
היעד היום הוא העיירה טרס-לגואס (שלושת האגמים) על הגבול בין מדינת סאן-פאולו ומטו-גרוסו, סך הכל כ-400 ק"מ. המרחקים בין העיירות עצומים. מי שתיכנן את הכבישים ביניהן, פשוט מתח קו דמיוני והתחיל לסלול את הכביש. כביש באורך 40 ק"מ שאין בו אף עיקול הוא תופעה שכיחה באזור. מסביב נחלים, אזורי מרעה ענקיים, קבוצות עצים וחוות קטנות. לאחר מספר שעות נסיעה נשבר הנוף הירוק ומאחורי אחת הגבהות מתגלה סוף-סוף האגם המהווה את הגבול בין סן-פאולו ומטו-גרוסו.
לעת ערב נכנסנו לעיירה. בני שוחח עם בחור והצליח להבין בקושי שהוא מזמין אותנו לאכול אצלו. כך הכרנו את אוסימאר.
לפני צאתנו הזהירו אותנו מפני האוכלוסיה המקומית, אך עד עתה מסתבר שהאמת הפוכה. כל האנשים שהכרנו נחמדים מאוד והופרך גם החשש שטיול אופנועים ימנע הכרות עם המקומיים.

יום ד' 27.5
ישנו בחדר הקטן של אוסימאר. בבוקר התארגנו במהירות ויצאנו לטיול. השארנו בעיר את כל המזוודות והחפצים והרגשנו קלים כציפורים.
דודו של אוסימאר הוא בעל חווה; נסענו אליו בלי להחמיץ אף מקפצה או עליה קשה בצידי הדרך. מספר קילומטרים אחרי היציאה מהעיר החלה מסכת נפילות. הילל דימיין שחתכתי אותו, ירד על הברקסים בכל כוחו ואוסימאר, כ-10 מטר אחריו, חיקה אותו בנאמנות. תוצאות ההתרסקות: להילל נשברו הפלסטיקים של הפנס הקדמי והתעקמה המראה, אוסימאר שבר את הכנף הקידמית ואיבד וינקר. המשכנו לנסוע כשבני מתאמן כל הדרך בהרמת גלגל ובאחת הפעמים הוכיח האופנוע לבני שהוא מסתדר גם בלעדיו, השאיר אותו מאחור והמשיך לבדו, דרך גדר, עד לעץ הסמוך.
החווה נראית כלקוחה מתוך סרט. בין העצים וצמחי הפרי מצאתי אננס, קנה-סוכר, פאפיה, תפוזים, אנונה, קוקוס ועוד. בנוסף היו שם מכלאת חזירים, שיטחי מרעה גדולים לבקר ולפחות סוס אחד עליו ניסינו כוחנו ברכיבה. מי השתייה נשאבים מבאר תת-קרקעית באמצעות משאבה פרימיטיבית.
בדרך חזרה החליט גם האופנוע של הילל לנסוע באופן עצמאי על גלגל אחד, אבל הילל היה קשוח ורדף אחריו כשהוא מחזיק בידיות עד שהאופנוע נרגע וחזר למוטב.
נפרדנו מאוסימאר שליווה אותנו עד היציאה מהעיר, אנחנו שוב בדרך.
מטרס-לגואס לקמפ-גרנדה 330 ק"מ. בדרך נגמר הכביש וגילינו מה פירוש דרך עפר ראשית: זו אוטוסטראדה של עפר המהודק היטב וחסרונה הגדול הוא האבק הרב ש"מרים" כל רכב העובר בה. החושך הקדים לרדת ובשעת הדימדומים הגענו לאגווה-קלרה. חור נידח, דרכים חוליות, ועל כביש אין כלל מה דבר. הצטיידנו בדלק ומים, ויצאנו מהעיר לפני שיחשיך. מצאנו דרך צדדית חולית לחלוטין, והתמקמנו. גזיה לא היתה אבל הסתדרנו מצויין עם מדורה עליזה לפני האוהל. הלילה אין ירח ואין עננים וכמות כזאת של כוכבים לא ראיתי מימי. כוכב הצפון מתחת לקו האופק.

יום ה' 28.5
אחרי ארוחת בוקר התקפלנו והמשכנו בדרכנו לקמפו-גרנדה. הנוף לא מרבה להשתנות: אותן גבעות עגולות וכביש ישר כסרגל חוצה אותן.
לקמפו-גרנדה הגענו ב-11:30. ברגע שאנשי סוכנות ימהה בעיר ראו את כרטיס הביקור של הסוכנות המרכזית שהיה בידינו, הם פעלו כמו צוות טכני במירוצי פורמולה. כל צוות המכונאים של הסוכנות התנפל על האופנועים שלנו ואחרי שעה וחצי היו כל האופנועים אחרי טיפול יסודי.
בערב תכננו את הטיול בפנטנאל, איזור ביצות בצפון-מערב מדינת מטו-גרוסו-דו-סול השווה בשיטחו לגודלה של מדינת ישראל. הפטנאל מפורסם במאות סוגי בעלי החיים שבו, וכפי שנאמר לנו, צריך רק לנסוע, החיות כבר באות בעצמן.

בין ביצות הפנטנאל
יום ו' 29.5
כביש סלול עובר בין קמפו-גרנדה לקורומבה, העיר האחרונה לפני מעבר הגבול לבוליביה, אך אנו העדפנו לעבור את 350 הק"מ בדרכי עפר, דרך מרכז הפנטנאל צפונה. הגענו לעיר אקידאואנה, 130 ק"מ מערבה לקמפו-גרנדה, ושם הסבירו לנו תושבי המקום שגשמי השבוע שחלף הציפו את הדרכים והמעבר צפונה אפשרי רק בדרך האוויר. כמו כן סיפרו לנו סיפורים מסמרי שיער על פירניות, נחשים, יתושים וכיו"ב. הילל ייחס את הסיפורים לדמיונם המפותח של המקומיים המבקשים להוכיח את קשיחותם, אבל אנחנו העדפנו להמשיך מערבה בכביש הראשי. לקראת חשיכה הסתבר לנו שצידי הדרך אינם נוחים לחנייה והחלטנו להיכנס לחווה הראשונה ולבקש רשות לחנות בה. בעל החווה נעתר בחפץ לב וכתמורה על אדיבותו נאלצנו לנהל עימו שיחה ארוכה בבעיות הכלכלה הברזילאית.

יום שבת 30.5
בבוקר שתינו עם בעל החווה ומשפחתו משקה קר מתוך כוס העשוייה מקרן פרה. נפרדנו מהם והמשכנו בדרכנו. בחרנו בהתפצלות דרך עפר משנית מהכביש הראשי, כ-100 ק"מ מקורומבה.
מרגע כניסתנו לפנטנאל הדהים אותנו שפע בעלי החיים באיזור. בצידי הדרך – שטחי עשב עצומים ושיחים נמוכים, ומדי פעם עצי וושינגטוניה וסוגי דקל שונים. במקומות שונים השטחים מוצפי מים והנוף הופך ליער סבוך. ראינו דורסים ואוכלי נבלות, אנפות ועופות מים, ואפילו ננדו – ציפור ענקית דמוית יען. חלפנו על פני ארמדיליו ולפנות ערב אף פגשנו בשני תנינים שרבצו על החול, מחוץ למים. כל זאת, תוך שעות ספורות, בדרך עפר.
כבעלי החיים הגדולים, כך גם החרקים: שפע עצום של יתושים וברחשים שקשה למנוע את חדירתם לאוהל. בצהריים חם מאוד ולפי דברי התושבים הגענו בתקופה הקרירה.
באיזור הפנטנאל מצויים יותר תיירים ממקומיים והחוואים פחות מסבירי פנים.

יום א' 31.5
כבר מהקילומטר הראשון בפנטנאל נותרנו פעורי פה. ככל שהתקדמנו התרבו השטחים הירוקים ויצרו אגמים קטנים בתוך המישור הירוק המשתרע עד האופק. על שפת האגמים צמחו קבוצות דקלים. קיימים 600 סוגי ציפריםבפנטאנאל; אולי לא הספקנו לאתר את כולם אבל המיגוון הוא מדהים. שלדגים ענקיים וצבעוניים, עגורים, אגמיות, ברווזי בר ואפילו המרבו הענקיים שגובהם כמטר וחצי, אורך מקורם חצי מטר, והם מבלים את רוב זמנם בעמידה בתוך המים לצורך דייג. תוכים גמדיים ירקרקים בין השיחים ואוכלי נבלות מוזרים שהטבע העניק להם רגליים ארוכות וראש קרח בעל ציצית נוצות. על החוף החולי משתזפים התנינים ואנחנו עומדים מטר מהם מבלי שהדבר יפר את שלוותם. בעל חיים נוסף ש"גילינו" כאן הוא קפיברה הנחשב למכרסם הגדול בעולם ומראהו כשל הכלאת חזיר ושפן.
לאחר שעתיים, בהן הצלחנו לעבור כ-30 ק"מ, הגענו למכשולי המים. את השניים הראשונים עברנו ללא בעיות. השלישי היה באורך 40 מ' ועומקו לעיתים כחצי מטר ויותר. בני והילל הצליחו לעבור ודווקא אצלי שתה האופנוע כמה לגימות מים מיותרות דרך פילטר האוויר וכבה. בשארית כוחותי דחפתי את האופנוע אל הגדה. ה-DT אינו מוצלח למעבר מכשולי מים. פתח כניסת האוויר לפילטר נמצא בצד האופנוע ובתוספת משקל יורד קצהו התחתון של הפתח עד לכחצי מטר מעל פני הקרקע. מכל מקום, המים היו כה צלולים עד שהחלטנו להתרחץ ולתת לאופנועים לנוח. פתחתי את הפלג כדי להניח לבוכנה להתייבש מעט והצטרפתי לבני והילל שכבר היו במים. ניצלנו את ההזדמנות לכביסה, ומראה שלושת האנשים העומדים באגם, בלב שום-מקום, ומכבסים את בגדיהם, ודאי נראה מוזר למעטים שחלפו על פנינו.
המשכנו בדרכנו ולפתע נגלה לעינינו קטע דרך מוצף לגמרי באורך 500 מ'. חזרנו ושיננו את התירגולת. הילוך ראשון, הרבה גאז וחצי קלאץ' אם יש צורך. נכנסתי ראשון, אחרי כ-30 מ' נחנק האופנוע בבור שלא הבחנתי בו. משמאלי נראו המים רדודים יותר, הילל ניסה לעבור שם ואחרי 10 מ' נעצר גם הוא. דחפנו את האופנועים עד נקודה בה היו פני המים מתחת למנוע. הילל התניע ואני אחריו. כך, תוך שיעולים ובעבועים הצלחנו לצלוח את המכשול. חיכינו לבני ורק אחרי רבע שעה שמענו את אופנועו מעבר לעיקול השביל. האופנוע כבה מספר פעמים עד שלבסוף, כ-30 מ' מהגדה כבה סופית. הילל ואני הצטרפנו לבני שעיקם את קרסולו ודחפנו את האופנוע לגדה. הסתבר לנו שסיבת העיכוב היתה המצאה שלא הוכיחה את עצמה: הוצאת צינוריות מפתח כניסת האוויר כלפי מעלה, כדי לשפר את עבירות האופנוע במים.
בצד השני חיכה לנו בית מתפרק ואחריו נהר הפרגואי. נהר אמיתי אשר אותו, למזלנו, חוצים בעזרת מעבורת. נחנו שם שעתיים ולפתע, בקלילות ובאצילות, שתי הונדות XL250 ועליהן שני פראי-אדם מקומיים חוצים את המכשול לנגד עינינו. איזו בושה! יחד עמם עלינו על המעבורת ועברנו לצד השני.
קורומבה היא עיר משעממת למעט איזור הנמל והטיילת. פגשנו את אופנועני ההונדות והם סיפרו לנו על הברחות וצייד לא חוקי. אחד מהם עזר לנו למצוא מלון של "חבר שלו".

"רכבת המוות" הבוליביאנית
ימים ב'-ג' 1-2.6.87
ניצלנו את ימי המנוחה לטיפול באופנועים. פילטר האוויר היה ספוג מים ומצערת יותר היתה חדירת כמות מים גדולה לתיבת ההילוכים.
לאחר הזהרותיהם של תושבי קורומבה מפני שודדי דרכים בדמות השוטרים הבוליביאנים, החלטנו לעשות את הדרך בת 700 הק"מ מהגבול עד סנטה-קרוז למרגלות האנדים, באמצעות רכבת.
בעיות מכס במעבר האופנועים. החתמות למיניהן ותהליכים סבוכים ומסורבלים מעכבים אותנו בעיר יום נוסף.

יום ד' 3.6
עמיל מכס מכובד (ויקר) ערך זכרון דברים מפורט ואנחנו עלינו לבסוף על הרכבת שהתעכבה בשעה וחצי. לרכבת הבוליביאנית אין שום לוח זמנים וחייבים להשתמש בה כדי להבין מדוע כינויה הוא: "רכבת המוות". הנסיעה דומה לנסיעה ברכבת-הרים לא מתוחזקת. הדרך רצופה טלטלות, קפיצות ודילוגים והמהירות הממוצעת היא 35 קמ"ש. בתוך הקרון שלנו פועלת רשת מבריחי מוצרי חשמל והבחורה העומדת בראשה עורכת רשימות ומחליפה ללא הרף את מיקומם של 30 הארגזים, המזוודות והתיבות. במהלך הדרך עצרהלפתע הרכבת ומתוך המלמולים ניתן היה להסיק שאחד הנוסעים נפל מן הרכבת. הרכבת נסעה לאחור ואכן נמצא בחור מוטל לצד המסילה. לאחר מכן עלו חיילים בוליביאנים חמושים על הרכבת, סרקו את הקרון ויצאו כרוח סערה. נראה שזו אחת מצורות הגיוס המקובלות בבוליביה: חיילים עולים לרכבת ומורידים ממנה כל מי שנראה להם מתאים לשרות צבאי. הלילה נחטפו מהרכבת 20 צעירים.

יום ה' 4.6
בתחנת הרכבת בסנטה-קרוז היה נדמה שחצי עיר נוטלת חלק בפריקת האופנועים. מנהג מקומי נפוץ בעיר הוא לעזור "בהתנדבות" ואחר כך לדרוש תמורה. במרכז העיר נטפל אלינו שוטר וטען שחותמת משטרת התנועה חסרה לנו. הוא לקח אותנו לתחנת המשטרה הראשית ושם, לאחר תהליך של שעתיים בערך, קיבלנו את האישור המיוחל.

יום שבת 6.6
לאחר המתנה בת יום עקב מזג אוויר גשום, יצאנו שוב לדרך בבוקר יפהפה. ביציאה מסנטה-קרוז עוד היינו צריכים לשלם "מס-נסיעה" למשטרה המקומית ובצהריים הגענו אל מרגלות האנדים.
האופנועים פעלו גרוע יותר ויותר ככל שנסענו. בשלב מסויים עצרנו ובני החליט שצריך לעשות כיוון הצתה. היינו באותו רגע במקום גבוה מאוד ולמטה, מתחתינו, ראינו על שפת הנחל, קבוצת אוהלים.
היא אלה צופי בוליביה שקיבלו אותנו יפה וכיבדונו בארוחת צהרים ובהרצאה בדבר חזרה בתשובה מפי האב הרוחני של התנועה.
במקרה הניע בני את האופנוע לאחר שהוציא את מכסה פילטר האוויר. ההשפעה היתה מדהימה – הבנו שהבעיה העיקרית הינה ביחס דלק/אוויר.
העכוב היה ארוך ורק לקראת החשיכה הגענו לסמאיפטה הנמצאת בסך הכל 130 ק"מ מסנטה קרוז.

יום א' 7.6
מכיוון שיום ראשון היום, ביקרנו בשוק המפורסם של סמאיפטה. פרט לפירות ומאכלים מקומיים אםשר למצוא כאן בדים, סוודרים, סריגים מצמר-למה וכובעים מסורתיים שחורים עם שוליים, שהנשים המקומיות חובשות.
המשכנו בדרכנו לכיוון עיר היעד – קוצ'אבמבה, הנמצאת כ-400 ק"מ משם. הדרך עברה על פני רצועת הרים תלולים, מצוקים, והכל בתוך ירוק כהה של יערות-עד. מדי פעם נראים בתי הכפריים, קירות חימר וגג העשוי קש מעורב בחימר.
לאחר כשעתיים הגענו לעיירה נגרו, ועל-יד הדרך הראשית היה שוב השוק של יום ראשון. החלטנו לאכול ארוחת צהריים מקומית. ההלם של תושבי העיירה היה מוחלט. כל התנועה והמסחר פסקו לחלוטין ומאתיים פרצופים אינדיאניים הופנו אלינו בתדהמה. ירדנו מהאופנועים, הסתובבנו קצת בשוק, ולבסוף התיישבנו לאכול. על כל שולחן אחראית אישה המביאה את המאכלים מביתה או מבשלת אותם במקום. אותה אישה נמצאת בצידו האחד של השולחן עם הסירים, ובצידו השני יכולים לשבת הסועדים. לאחר הארוחה, ולאחר שסיפקנו את סקרנות התושבים, המשכנו בדרכנו.
הנוף השתנה בהדרגה כאשר התחלנו לרדת לעמק מדברי – חול ואבק, קקטוסים בגדלים ובזנים שונים, ושיחים מעטים, דלי עלים. לפנות ערב עלינו שוב לאיזור הררי, גבוה מאוד ומכוסה עננים. פרט לקור היתה גם לחות גבוהה בשל הנסיעה בערפל הסמיך.

מעיינות חמים
יום ב' 8.6
הבוקר שוב נהננו משמים כחולים ומאוויר צלול. בצאתנו מהאוהל גילינו שאנו על גבעה קטנה בקצה עמק יפהפה. ממול התרומם הר כיפתי המעובד על-ידי חקלאים מקומיים בחלקו התחתון והמשובץ בבתים קטנים. מאחוריו ולמעשה מכל עבר, התרוממו מצוקים אדירים.
התחלנו לעלות בדרך והמשכנו את הנסיעה באיזור הררי, דל בצמחיה. כאשר עצרנו, שמענו צלילי חליל מקבוצת בתים סמוכה. בחור ניגש אלינו והזמין אותנו לצפות בטקס מקומי. קבלנו כוס משקה מקומי עשוי תירס הנקרא "צ'יצ'ה" וכן הסבר על מהות החג שהינו יום אחד הקדושים. חזינו בריקוד בוליביני שביצעו בחור צעיר ואישה זקנה, ששיער השיבה שלה היה קלוע בשתי צמות, כשל ילדה. קבוצת הנגנים מאחוריהם כללה מתופף ושלושה נגני חלילי פאן גדולים. הכל היו לבושים במלבושי צמר ססגוניים ומכיוון שהחג החל ערב קודם, הם היו שיכורים במקצת. היתה גם פרידה קשה שכללה חיבוק מאחד השיכורים והבטחות שנבוא לבקר בכל פעם שנעבור בסביבה.
המשך הדרך היה באזור יבש מאוד, עד לקוצ'אבמבה אליה הגענו אחר הצהריים.

יום ג' 9.6
הבוקר נסענו למעיינות חמים המצויים בסמוך לעיר. ציפינו לבריכות טבעיות אך מצאנו בית עתיק ומספר אנשים המנהלים את המקום אשר הראו לנו חדרי אמבטיה המכילים את מי המעיין. לבסוף בילינו כשעה בבריכה גדולה שהיתה מחוץ למבנה, נהנים מכל רגע.
בדרך חזרה, לקראת ערב, פגשנו על דרך העפר שני מטיילים – ליזי, צעירה אנגליה אשר חיה כבר כמה חודשים בבוליביה וידידה אנטוניו – צעיר בוליביני שחרחר ומשופם.
אנטוניו סיפר לנו על מעיינות חמים טבעיים באמת, במקום שמוכר לאנשים ספורים והנמצא כשלוש שעות נסיעה מקוצ'אבמבה. לדבריו המקום נפלא ורק בתקופה זו של השנה ניתן להגיע אליו, מכיוון שחלק גדול מהדרך העוברת בתוך נהר אינה מוצפת. התלהבנו ומחר ניסע לשם עם אנטוניו וליזי.

הטיול לאינקויו
ימים ד'-ה' 10.11.6
בבוקר התייצבנו בביתם של אנטוניו וליזי, לאחר שהצטיידנו בשוק במזון. זזנו לאחר כשעה כשאני מרכיב את אנטוניו, ובני (כמובן) את ליזי. נסענו על כביש קוצ'אבמבה-לה-פאז וכעבור כ-40 ק"מ, בכפר פארוטאני, פנינו מהכביש לדרך עפר העוברת בתוך הכפר ויורדת לנחל עצמו.
בתקופה היבשה של השנה בבוליביה, בין החודשים מאי-ספטמבר, זורמים מים מעטים בערוצים לאורך הנחל, ולמרות עשרות הפעמים בהן חצתה הדרך את הערוצים, לא התקשינו לחצות.
לאחר כ-40 ק"מ עולה לגבעה שביל מתוך שדרת עצים נמוכים. שביל זה הינו דרך אינקאית עתיקה המשמשת הולכי רגל ובהמות-משא. אורכה עד המעיין כ-2 ק"מ ולמרות שברובה אינה קשה למעבר, ישנם קטעים קשים בהם רוחב הדרך קטן מחצי מטר, כאשר בצידה האחד קיר ובצידה השני מדרון תלול. בקטעים אלו נאלצו ידידינו ללכת ברגל ואנו העברנו את האופנועים זה אחר זה. בני, שנסע ראשון, ירד לערוץ עמוק, סמוך למעיין, ונתקע. כולנו, בכוחות משותפים, דחפנו ומשכנו את האופנוע לצידו השני של הערוץ. החלטנו להשאיר את שני האופנועים האחרים בצידו האחד של הערוץ ואילו אנו, התמקמנו בצד השני.
על אף רדת החשיכה ירדנו אל המעיין כשהירח הכמעט מלא מאיר לנו ממעל. ירדנו משלוחת הר קטנה אשר מצידה האחד זורם ערוץ מים קרים, ומצידה השני ערוץ מים חמים, ולאחר ששני הערוצים מתמזגים נוצרות בריכות מים פושרים. עלינו עם ערוץ המים החמים היורד במפלים קטנים ויוצר בריכות בגדלים ובעומקים שונים.
עם סיום הרחצה עלינו חזרה לחורשה. הלכנו לישון לאחר שחיסלנו קנקן משקה מתוצרתו של אנטוניו ולאחר שבני סיים ללמד את ליזי מחרוזת שירי ילדים בעברית.
בבוקר מצא בני קקטוס בשם סאן-פדרו, שאכילת חלק מסוים ממנו, גורמת להזיות ולתופעות של התגברות החושים. בהנחייתו של אנטוניו חתך בני את החלקים האכילים ולקח אותם עמו.
הדרך חזרה היתה קלה ומהירה. הגענו לביתם של ליזי ואנטוניו, העמסנו שוב את כל ציודנו על האופנועים, ולאחר פרידה קשה יצאנו לדרך.
בערב, ישבנו סביב מדורה ושוחחנו על היומיים האחרונים ועל טיול אופנועים בכלל. לאחר מכן קרא לנו הילל קטעים נבחרים מתוך הספר "זן ואמנות אחזקת האופנוע" וקל היה לנו להזדהות עם המחבר.

בנסיעה על אופנוע רואה אתה דברים בצורה שונה לגברי משניתן לראותם בכל דרך אחרת. כשאתה במכונית, מצוי אתה כל הזמן בתוך תא, ומאחר שאתה מורגל בכך, אינך תופס שמה שרואה אתה מבעד לשמשה אינו אלא עוד ממראותיה של הטלוויזיה. אתה צופה פאסיבי, בעוד הכל נע מולך בחד-גוניות, כשהוא נתון במסגרת.
בנסיעה על אופנוע נעלמת המסגרת. אתה נמצא במגע הדוק עם הכל. אתה בתוך המתרחש, ולא עוד צופה בו בלבד; ותחושת הנוכחות היא מהממת. אותו בטון החולף בזמזום כחמישה-עשר סנטימטר מתחת לכף רגלך הוא הדבר הממשי, אותו החומר שאליו אתה מהלך; מצוי הוא מולך, אמנם כה מטושטש-תווים, עד כי אינך יכול למקד מבטך בנקודה אחת על פניו; ובכל זאת, לעולם אינו מרוחק מתפיסה ישירה.
"זן ואמנות אחזקת האופנוע" מאת רוברט מ. פירסיג

באותו ערב, בזמן הארוחה, החליטו בני והילל לנסות את הקקטוס סאן-פדרו, ואולם משום מה הוא כמעט ולא השפיע עליהם. פרט לכמה אינדיאנים שבני ראה מדי פעם מדלגים בין ההרים. בבוקר הבא כבר ציפה לנו חצי יום של "אמנות אחזקת האופנוע".

לה-פאז
ימים ו' – שבת 12-13.6
כ-50 ק"מ מקוצ'אבמבה לכיוון לה-פאז מתחילה הדרך לטפס בצורה תלולה לעבר האלטיפלנו – רמה בגובה ממוצע של כ-4000 מטר המורכבת מרצועה הררית במזרח ואזור שטוח וחצי מדברי במערב. הדרך נמשכת לאורך האנדים הבוליביאנים כשממערב לה מתרוממות פסגות גבוהות המכוסות שלג. לאורך כ-80 ק"מ עלינו כ-1500 מטר והפרש הגבהים השפיע מאוד גם על הטמפרטורה.
בבוקר ציפתה שכבת קרח דקיקה את מושבי האופנועים. אחרי תיקון פנצ'ר נוסף, עברנו את 200 הק"מ שנותרו עד לה-פאז, שם חיכו לנו קרובי משפחה של בני. מישור מדברי חלק לגמרי ליווה אותנו כל הדרך, כאשר באופק ניתן כבר לראות את הפסגות המושלגות של האנדים. לה-פאז נגלתה לעיניים רק כשהגענו סמוך מאוד אליה. לפתע נחתך המישור ועמק מוארך נגלה בין המישור הגדול וההרים שמנגד, ובו שוכנת לה-פאז.
נפגשנו עם יעקב, דודו של בני, ולאחר שהתמקמנו במלון מקומי יצאנו לראות את העיר ולהכיר את שאר בני המשפחה. ליעקב יש אופנוע בעל ארבעה גלגלים – סוזוקי קוואדרו-ספורט, ולעתים קרובות הוא יוצא לטיולים, בחברת קבוצה גדולה של אופנוענים בעלי אופנועים דומים.

ימים א'-ב' 14-15.6
יומיים בעיר הגדולה. הספקנו לטייל קצת מחוץ לעיר, במקום הנקרא "בקעת הירח",בשל הצורות המוזרות שיצרו המים על אדמת החוואר, המזכירות נטיפים הפוכים; האיזור כולו מחורץ וקניוני. כן הספקנו לבקר במועדון הגולף של עשירי לה-פאז ולהרוס להם את הדשא עם הצמיגים.
בשל בעיות רישוי לאופנועים במעבר הגבול לפרו, החלטנו לצאת ביניים לטיול מחוץ ללה-פאז. מחר נצא לדרך שתמשך כיומיים, במסלול הנקרא "אינקה-טרייל-קצר", שהינו חלק מדרך אינקאית קדומה.

דרך האינקה
ימים ג'-ה' 16.18.6
הכנת האופנועים ל"דרך האינקה" כללה החלפת צמיגי הכביש לצמיגי מוטורקרוס, החלפת גלגל שיניים על מנת לקצר את ההילוכים (בדרך קשה, ממילא לא משתמשים בהילוכים הגבוהים), כיוונים וחיזוקים שונים. ידענו שתחילת הדרך הינה עליה קצרה אך קשה, עד למעבר הרים בגובה 4,800 מ' ולאחר מכן ירידה של כ-40 ק"מ עד ה"יונגאס" הנמצא בגובה של כ-1500 מ'. דרך האינקה מיועדת להולכי-רגל ובהמות ואיש לא שמע על אופנועים שעברו בה. תחילת המסלול, כ-40 ק"מ מלה-פאז, וכיוון שכבר החל להיות מאוחר, לאחר כחצי יום של הכנות, החלטנו להגיע עד למרגלות הדרך העולה ושם לישון.
בבוקר איננו מצליחים לצאת משקי השינה עד 8:00. חניון הלילה שלנו מוקף משלושה צדדים במצוקים אדירים וקרני השמש הראשונות מגיעות כק ב-10:00, כך שאנו עדיין קפואים מהלילה וכל פעולה אורכת זמן רב מהרגיל. קרח דק מכסה את השלוליות בהמשך השביל. כן מסתבר שבגלל הקור קפא סרט הצילום בתוך המצלמה של הילל. ב-9:30 עולים סוף סוף על האופנועים ומתחילים לנסוע.
תחילת המעלה נוחה למדי ובהמשכו אנו מתמזגים עם שביל האינקה מהקורי והמעלה נעשה קשה ותלול יותר. בשל הגובה האופנועים חלשים. מאמץ נוסף ואנו מגיעים לאוכף שהרים גבוהים מתנשאים מעליו. עתה רואים הרחק מזרחה את המשך הדרך, לאורך הנחל היורד מן האוכף. תחילת המורד נוחה יחסית ובמקומות מסויימים אף נשארו שרידי דרך האינקה הקדומה. הדרך היתה בעבר מרוצפת כולה באבנים שטוחות, בקטעים הנוחים ברוחב של כ-2 מר, בשילוב מעקה ומדרגות בסיבובים הקשים יותר בירידות, ונמשכה על פני עשרות קילומטרים. בקטעי הדרך ההרוסים מכסים סלעים את השביל ומקשים על העבירות. אנו מגיעים לכפר הראשון והתושבים המומים. האופנועים הראשונים שחלפו אי פעם בכפר.
הנוף מוריק בהדרגה עם הירידה בגובה. גווני החום-צהוב של הרמה הגבוהה מפנים מקומם לצמחיה ירוקה ולעצים הגדלים סמוך לנחלים. בצהריים אנו מגיעים לגשרון עץ העובר מעל ערוץ נחל וחונים להפסקת צהריים.
עם תחילת הטיפוס מהערוץ אנו מתחילים להבין את מצבנו. הרחק לפנינו ניתן לראות את השביל הנמשך לאורך עיקולי מורדותיו הכמעט מצוקיים של הנחל. מכאן מתחיל השביל להיות שביל עיזים אמיתי, צר מאוד, כ-30 ס"מ במקומות מסויימים, ועליות קשות ומסולעות צצות בזו אחר זו. רוב הזמן אנו דוחפים בכוחות משותפים אופנוע אחר אופנוע. אחרי כל עליה כזו, למרות שאינה נמשכת אף פעם יותר ממטרים ספורים, אנחנו שוכבים על הריצפה בפישוק איברים, ומתקשים לנשום. לאחר שהתקדמנו לא יותר מ-4 ק"מ בשלוש שעות, מפסיק הקלאץ' באופנוע של בני לתפקד. עברנו כבר כשני-שליש מהדרך, והדרך חזרה בלתי אפשרית בשל המורדות התלולים שירדנו. הקלאץ' של בני לא מגיב גם לאחר שהמתנו כ-20 דקות כדי שיתקרר מעט. אנחנו מחליטים לנסות ולהמשיך את הדרך בגרירה. בני נרתם אלי ואנחנו מצליחים לחלוף ברצף על פני כ-200 מ' נדירים של דרך נוחה, יחסית כמובן, אם מתעלמים מהתהום שמשמאלנו ומהחריצים העמוקים שלאורך השביל. ואז כמובן, שוב עליה. אין ברירה, בשל התקלה באופנוע ובשל השעה המאוחרת, אנחנו מחליטים להתמקם על אם הדרך, לפני העליה.
באותן 4 שעות שעברו מהפסקת הצהריים, לא הגענו אפילו אל מחצית הדרך לכפר הבא ואנו תשושים לחלוטין מהמאמץ, ללא כל מקור מים בהישג יד. יש אמנם מים רבים הזורמים בשצף כ-500 מ' מטה מאיתנו, אך אין כל דרך לרדת אליהם. בלית ברירה הילל ואני מחליטים להתקדם ברגל בשביל, עם סירים וכלים, בתקווה להשיג מים. בני נשאר עם האופנועים והחל לעבוד על האופנוע שלו כדי לאתר את הבעיה – שריפת דיסקיות ההפרדה בקלאץ'.
הילל ואני מתחילים ללכת ותוך כדי כך מבחינים בפרטי הנוף שהחמצנו במסע המפרך אחר-הצהריים. ככל שאנחנו מתקדמים מתחיל האיזור לקבל סממנים טרופיים – שרכים ופרחים שונים צומחים לצידי הדרך, והאוויר לח מאשר באיזור ההר. אנחנו גם מעודדים מהעובדה שהמשך הדרך נראה קל בהרבה. לאחר הליכה של כשלושת-רבעי שעה, אנו מגיעים לזרזיף מים עלוב הבוקע הישר מתוך ההר. אינדיאני מקומי, הגר סמוך למעיין מבשר לנו שמקור המים הבא הוא הנחל אותו חוצה השביל, והנמצא כמחצית שעת הליכה נוספת מהמקום. נותרנו בקרבת הזרזיף ולאחר כחצי שעה הצלחנו להרוות צמאוננו, למלא את הכלים במים, ושבנו אל המקום החניה.
בבוקר נמצא הפתרון לתיקון הקלאץ'. על-פני אחת מדיסקיות המתכת אנו מלפפים סביב סביב כבל פלדה דק שהבאנו כחלק חילוף, ומדביקים אותו בדבק חזק. הכבל מחזיר למערכת הקלאץ' את העובי שחסר לה לשוב ולהלחץ, פתרון המאפשר לאופנוע, לפחות באופן זמני, לשוב ולתפקד.
אנו עולים שוב על האופנועים ויוצאים לדרך. ההערכה מאתמול לגבי הדרך מתגלה כנכונה ותוך כשעה אנחנו עוברים את חמשת הקילומטרים עד הכפר. הכפר קאקאפי, שגם אליו לא הגיע אופנוע מעולם, הוא קבוצת בתים לאורך דרך האינקה, על מדרון ההר. מהכפר נותרו לנו עוד כ-10 ק"מ עד לסוף דרך האינקה ועיירת הכורים שבסופה.
הגענו לירידה תלולה, מפותלת ומדורגת. מפעם לפעם, רוכב האופנוע עלינו – שלא כמקובל. התרעננו מעט בנחל, תשושים לחלוטין, והמשכנו בדרכנו, וכפיצוי קטן על הדרך הקשה עברנו קילומטר שלם בלי שום בעיה ובמהירות מסחררת של כ-20 עד 30 קמ"ש. כמה עליות עברנו בזכות התנופה שאיתה הגענו אליהן. באחת העליות, לאחר שבני והילל כבר עברו, נתקעתי לקראת הסוף והחלקתי לאחור עד התחתית, בסך הכל כ-5 מטר. הבעיה עתה היתה לעלות לבד, בלי עזרתם של בני והילל שהמשיכו להתקדם, ובלי יכולת לצבור תנופה. שני הנסיונות הנוספים, הנפילה וההחלקות, סחטו ממני את מעט האנרגיה שעוד נותרה בי ועד שהשניים חזרו לראות מה קורה נשארתי באמצע העליה, משתדל לא להחליק שוב מטה ובלי יכולת לזוז.
הדרך נעשתה קלה יותר ויותר ולבסוף הגענו לגשר מעל הנחל האחרון שאותו חוצה הדרך. דווקא על דרך זו, לאחר סיום הדרך הקשה, החליק הילל תוך כדי נסיעה מהירה, על בול עץ שהיה שרוע לרוחב הדרך, ונפגע קלות בגבו. לעיירה הגענו עם טיפת הדלק האחרונה.
המשכנו כ-5 ק"מ נוספים עד העיירה הבאה על הדרך והתאכסנו המלון. היתה זו הרגשה נפלאה וחשנו גאווה, על שאנו הראשונים אשר עברו את דרך האינקה על גבי אופנועים.

היונגאס
ימים ו-א 19-21.6
יום שישי, הבוקר שלמחרת ה"אינקה-טרייל". הילל עם גבו התפוס מצליח בקושי לקום. לאחר ארוחת בוקר אנחנו ניגשים בזהירות לאופנועינו המעונים לברר מה הנזק. לקראת הצהריים גמרנו לתקן מה שניתן, להעמיס את הציוד, ולצאת שוב לדרך.
עם דרך האינקה הגענו לאזור היונגאס כאשר העיירה שבה שהינו בלילה נמצאת בחלקו הדרום-מערבי. הדרך המקובלת מלה-פאז ליונגאס יורדת באיגוף גדול מצפון. האזור הנמצא כ-100 ק"מ מלה-פאז, מצוי בסך הכל בגובה של כ-1500 מ' ומזג האוויר הממוזג והחמים בכל ימות השנה, הופך אותו בסופי-שבוע, למוקד משיכה לאנשי לה-פאז ולסתם מטיילים שמואסים בקור האנדי. יעקב, קרוב המשפחה של בני, מבלה את סוף השבוע עם קבוצת חברים בצ'ולומאני – מעין עיירת קייט בוליביאנית, בטיול על אופנועי קוואדרו. לאחר שפגשנו בו ובחבריו, פנינו להתמקם במלון צנוע בעיר. בדרך למלון, בכיכר המרכזית של העיירה, עוד עצרנו באחד הבארים.
בוקר יום שבת. הילל משכים קום ושואל אותנו אם ראינו במיקרה את התרמיל שלו עם המצלמה והכסף. לפתע מסתבר לנו שגם תיק הבד הקטן הנישא תמיד על גופו של בני מתחת לחולצה, ובו המסמכים שלנו, הועבר אמש לתרמיל של הילל מכיוון שהפריע לבני. המקום היחיד שבו יכול היה הילל להשאיר את התרמיל היה ותו באר שעצרנו בו בלילה. ירדנו כמו מטורפים לבאר אבל כמובן איש לא ידע, לא ראה ולא שמע דבר. תיק כזה לא מוצאים בכל יום. תכולת התרמיל היתה – מצלמה יקרה, כסף מזומן, דרכונים, רשיונות נהיגה בינלאומיים, ותעודות הרכב של שלושתנו.
בבוקר המחרת, יום ראשון, ניגשנו למשטרה כדי לקבל הצהרה מטעמם אשר הובטחה לנו עוד יום קודם לכן. המשטרה הבוליביינית עובדת לאט, והקצין עצמו הדפיס את ההצהרה; ואז הפתיעה המשטרה בבקשת תשלום, כ-25 דולק, עבור הטירחה. הסברנו להם שאין לנו כסף כלל, ולבסוף, לאחר שנואשו מאיתנו, נאותו לקבל רק 10 דולר, ששולשלו לכיס הקצין ועוזרו כמובן. ארזנו והעמסנו את כל ציודנו על האופנועים, עזבנו את המלון והתארגנו לקראת חזרה ללה-פאז הנמצאת כ-150 ק"מ מצ'ולומאני אולם בשל סוג הדרך אורכת לפחות כ-3 שעות. למעשה עולה הדרך במתינות מאיזור היונגאס החמים כ-120 ק"מ למעבר הרים מקפיא עצמות בגובה של כ-4500 מטר, ממנו גולשים ללה-פאז.

ימים ב-א 22-29.6
שבוע של סידורים שעבר בהמתנה לדרכונים הישראלים, אותם קיבלנו רק ביום שישי. יום שני עבר רובו בשגרירות הישראלית ולאחריו בילינו שלושה ימים תמימים, בטיפול יסודי לשלושת האופנועים. כדי להחזיר את החוב המוסרי לאלכס, בעל המוסך, לאחר העזרה הרבה שקיבלנו ממנו ומעובדיו, תיקנו את המשכך האחורי של אופנוע קטן המיועד לבן אחיו.
ביום ראשון הזמינו אותנו יעקב וחבריו לארוחת צהריים ואחר יצאנו עם הקוואדרואים למסלול מוטורקרוס מקומי. קצת מוזר לעבור מאופנוע לקוואדרו. בני ואני הפגנו ביצועים נועזים, ואולם הגדיל לעשות הילל, אשר בסוף היום כבר שלט לחלוטין בקוואדרו ועבר אף הוא את המקפצות הקשות במסלול.

המסע האחרון
אני יושב כבר שעה מול הדף הריק ומתקשה להתחיל. כרגע אני במטוס, מעל האוקיאנוס האטלנטי, בדרך הביתה. למעשה חסר שבוע שלם שטרם כתבתי עליו, ובאמת בו אפתח, כך יהיה גם לי קל יותר.
אם בשבוע שקדם לו הרגשנו חסרי מעש, הרי שהשבוע החולף היה גרוע כפליים. רוב ימות השבוע עברו עלינו בבית משפחתו של בני, בשהייה נעימה במחיצתם ובבילוי בעיר. ביום שני היינו במחלקת ההגירה בכדי לקבל אישור על כניסתנו לבוליביה חודש קודם לכן אך הפקידים החליטו להשאיר אצלם את דרכונינו עד למחרת. ביום שלישי היתה לנו הזדמנות לגמול ליעקב ושותפיו, דניס ומיגאל, על האירוח הנפלא. הם עברו למשרד חדש, מרווח יותר, ואנו, בהתלהבות רבה, עזרנו להם ככל יכולתנו בהעברה ובסידור המשרד. בערב הזמינו דניס למסעדה ובני, אשר כבר מהבוקר שם עין על דוריס – המזכירה הנחמדה של המשרד – ביקש ואף קיבל מדניס רשות להזמינה לארוחה.
היות ונאלצנו לחכות עוד מספר ימים לויזות שיוחתמו בדרכונים החדשים, החלטנו לנסוע ביום שלישי למערת הקרח הסמוכה ללה-פאז. בערב יום שני בני ודוריס עוד בילו יחדיו בעוד אנו צופים משועממים בטלוויזיה בבית הדודים.

יום שלישי, 7.7.87
ב-10:30 זזים סוף סוף. עולים מלא-פאז לאלטיפלאנו ומתחילים לנסוע צפונה אל רכס הרים הנקרא: צ'אקאלטיה. שלג רב ירד בשבוע שעבר, ובבוקר צח זה ניתן לראות את ההרים האדירים הלבנים, מתרוממים מתוך קצהו החום-צהבהב של האלטיפלאנו. דרך העפר לוקחת אותנו קדימה ומעלה, ולאחר כ-20 ק"מ אנחנו מגיעים לקו השלג. השלג מצטבר גם על הדרך, בעיקר במדרונות הדרומיים אליהם אין השמש מגיעה כל שעות היום, ואנחנו נאלצים להאיט מאוד את קצב ההתקדמות.
החננו את שלושת האופנועים על יד בית השומר במקום, ושילמנו לו כמה פזו, כדי שישמור עליהם. בדיוק באותו הזמן הגיעה למקום בטרמפ, בחורה צעירה, יהודיה מבוסטון שאפילו דוברת עברית לא-רעה. היא הצטרפה אלינו בשמחה ויחד התחלנו להתקדם. עד האמה יש עליה קטנה ותלולה מעט, כ-40-30 מטר בתוך שלג, ומשם מתחילה ההליכה על האמה עצמה.
האמה חצובה על צידו הצפוני של הר, מצוקי לחלוטין בחלקים אחדים. 200 המטרים הראשונים היו נוחים מאוד להליכה – דופן האמה הצפונית, הרחוקה מההר, היתה רחבה ולמעשה הוותה מעין שביל עפר צד.
בינינו לבין עצמנו אמרנו, שניתן לעשות זאת עם האופנועים, ואולם לא יקרה דבר אם נעשה פעם אחת טיול ברגל, מה גם ששני, היתה איתנו. בד בבד, שהתקדמנו החל בני להזדחל מאחור. דיכאה אותו המחשבה שהוא עושה ברגל, מה שניתן לעשות עם אופנוע. לבסוף צעק לנו, שהוא חוזר להביא את האופנוע. צעקתי לו בחזרה "חתיכת בטלן, לך ברגל פעם אחת", אלב בני זה בני, "תתקדמו, אני כבר אגיע" – השיב וחזר לתחילת הדרך, אל האופנוע. המשכנו עוד קצת והגענו למקום, שבו האמה עוברת בתוך המצוק ואפילו אנחנו שהלכנו ברגל, נאלצנו להתכופף. היינו בטוחים שבמקום זה ישאיר בני את הופנוע וימשיך להתקדם ברגל. בהמשך היו עוד כמה קטעים שכשעברנו אותם, חשבתי שיהיה די קשה לעבור אותם עם אופנוע. לאחר יותר מקילומטר עוזבת האמה את צלע ההר ופונה צפונה, עוברת מעל נחל על גבי גשר בטון שהמים זורמים בו בתעלה פתוחה. דפנות הבטון של האמה כ-15 ס"מ רוחב ויש לשמור על שיווי משקל לכל אורכו של הגשר, כ-20 מטר.
אחרי הגשר עזבנו את האמה והתחלנו לטפס על שלוחה מימין לה, מזרחה. טיפסנו כמה מטרים והתישבנו לחכות לבני. האמה מתעקלת בקשת עד אלינו כך שניתן לראותה כמעט בשלמות. חיפשנו את בני עם המצלמה של הילל, בעזרת הזום הפועל במשקפת, ולא ראינו אותו. כבר חשבנו שחזר והוא מחכה לנו בבית השומר, כשלפתע הופיע רכוב על האופנוע מאחורי העיקול האחרון, אותו לא יכולנו לראות, כ-300 מטר לפני הגשר. הסתבר, שבמקומות הקשים נכנס בני עם האופנוע לתוך המים עד אשר ניתן היה שוב לנסוע על הדופן. לאחר שבני עבר את הגשר, בתוך המים כמובן, החנה את האופנוע למטה בתוך האמה, ויחד טיפסנו על השלוחה והלכנו על שביל צד, מכוסה שלג לעיתים, לכיוון המערה. השביל מקיף אגם קטן, מכוסה שכבת קרח דקיקה, וממשיך ממש בתוך השלג עד למערה.
פיתחה של מערת הקרח מקושט בנטיפי קרח דקים וארוכים. ברגע שנכנסים מגלים שבפנים היא גדולה עוד יותר. דפנות המערה הינם קרח מוצק, קשה כזכוכית ובמקומות אחדים, אף שקוף כמוה. מתוך הדפנות בוקע אור כחלחל המגיע מבחוץ. למרות דפנות הקרח כלל לא קר בתוכה, ולהיפך – חם יותר מאשר בחוץ; הרצפה שהינה אדמה סלעית, יבשה לחלוטין. התקדמנו בעזרת הפנסים שהבאנו. לאחר כ-20 או 30 מטר, המערה מתחילה להסגר ונותר רק סדק. עברתי את הסדק והגעתי לחלל קטן שאחריו כבר לא ניתן היה להמשיך. שני נכנסה אחרי ולא היה מקום לאדם נוסף. בני והילל חזרו ואנחנו נותרנו עוד זמן מה בקצה המערה. כיביתי את הפנס ולאחר שעינינו התרגלו לחשכה, ראינו שגם שם, בקצה המערה, מגיע מעט אור מבחוץ ובוקע מקירות הקרח.
לאחר שהתמהמהנו החלו הילל ובני, שחשבו כנראה שקרה לנו משהו, לשאול בצעקות אם הכל בסדר. עניתי שהקרח נסגר ואנחנו תקועים, ואולם לא חשבתי שהם יקחו את זה ברצינות. אחרי דקה הגיע בני מצויד באבן גדולה והודיע שלא נדאג, הוא ישבור את כל ההר אם יש צורך. כשהבין שלא התכוונתי לכך ברצינות, כמעט ו"אכל" אותי. מכיוון שהשעה היתה מאוחרת התחלנו לחזור. בני עם האופנוע והילל עם המצלמה בראש ואילו שני ואני מעט מאחור. האמת היא, שנסיעה במקומות כאלה באופנוע, אינה מהירה מהליכה ברגל, וכמה פעמים נאלצנו להמתין לו.
הלכתי עם שני כ-50 מטר מאחור, ואולם בשל הקשת הקעורה של צלע ההר, לאורכו בנויה האמה, יכולנו לראות את בני בדיוק מולנו, נוסע על דופנה החיצוני של האמה. לפתע, מבלי סיבה שיכולתי לראות ממקומי, נפל בני עם האופנוע לצד התהום. ראיתי כיצד הוא מנסה לאחוז בשפת הסלע בלי שום סיכוי, וכיצד הוא נופל לאורך כל המצוק, 50 מטר עד האדמה הסלעית למטה. מבלי יכולת לעכל את מה שראיתי, התישבתי מספר שניות עד שהבנתי מה קרה. זרקתי מעלי את התרמיל, והתחלתי לחפש דרך למטה. המקום שבו עמדתי לא היה תלול ומצוקי כמו המקום שממנו נפל בני, והצלחתי לרדת למטה, כשבדרך נזכרתי שהעזרה הראשונה נמצאת בתרמיל שהשארתי למעלה. ראיתי אנשים על דרך העפר שעברה למטה, והם ראו כנראה שמשהו קרה. צעקתי להם שמישהו נפל והם עלו בריצה.
כשהגעתי למטה, בני כבר לא היה. ראיתי אומנם גופה מוטלת בתנוחה מעוותת, אבל זה כבר לא היה בני, אולי רק העטיפה החיצונית שלו. התישבתי לא רחוק, אך לא הסתכלתי לעברו. העטיפה שלו לא עניינה אותי כלל; בני הרי היה החיים עצמם.
המקומיים הגיעו, סחבו אותו למטה אל השביל, שם הוא הועמס על משאית שעברה במקום עד לבית השומר. ברגע שבני נפל, רץ הילל עד סוף האמה לבית השומר, שבדרך נס היה לו טלפון. הוא התקשר להזעיק אמבולנס שכמובן לא הגיע מעולם, עלה על האופנוע וטס בהמשך הדרך עד למטה, למקום בו היינו אנחנו. שני הספיקה לרדת בינתיים והתישבה על ידי. הילל, שלא ידע עדיין מה בדיוק קרה, ראה את המקומיים סוחבים אותו מטה ופשוט התמוטט, החל לצעוק ולזרוק אבנים ואף האשים את עצמו על זה שהוא, הבוגר בחבורה, צריך היה למנוע מבני לנסוע. אני הייתי עדיין המום מכדי להרגיש משהו וניסיתי להרגיע אותו. הילל שהיה כ-15 מטרים מאחוריו סיפר לי לאחר מכן, שבני בא מהר מדי לעליה קטנה בדופן האמה עליה נסע, הגלגל הקדמי החליק הצידה לאחר שעלה על צידה של אבן קטנה, והאופנוע יחד עם בני נפל לצד התהום. האופנוע נשאר למעלה, על השביל, ובני החליק מקצה הסלע ונעליו מעיניו; בגלל מיקומו לא יכול היה הילל לראות דבר פרט לכך שהקסדה שאותה חבש בני, התגלגלה עד דרך העפר למטה. עלינו כולנו למעלה. המקומיים הורידו את בני מהמשאית והוא הוכנס לתוך חדר ריק. לא עזרו הוויכוחים וכל הכסף שהצעתי להם. הם לא היו מוכנים לקחת אותו עד לה-פאז מפני שלא היה זה כיוון הנסיעה שלהם.
מהטלפון שאצל השומר היה אפשר רק לחייג חיוג ישיר לחברת החשמל בלה-פאז, ומשם התורן, שהיה למזלנו אדם אחראי, התקשר למשרד של יעקב והודיע לו להגיע דחוף.
הילל ואני חזרנו ברגל למקום הנפילה, בסך הכל כ-300 מטר מבית השומר. בתחילה חשבנו להביא את האופנוע, ואולם כאשר הגענו למקום, ראינו את האופנוע שוכב בשיווי משקל על שפת התהום. חשבנו לזרוק את האופנוע למטה, בכדי שאף אחד לא יוכל לנסוע עליו יותר. לאחר מכן החלטנו להשאיר אותו ולעשות ממנו מצבה. אספתי את התרמיל וחזרנו לבית השומר.
לא יכולתי לסבול אף אחד לידי. המשכתי מעבר לדרך והתישבתי מאחורי סלע גדול המשקיף על אגם הזונגו, כ-20 מטר מתחתי. סוף סוף הייתי לבד והאגם היפהפה מתחתי. מולי התנשא הואינה-פוטוסי, הענק הלבן, לגובה של יותר מ-6000 מטר, עומד לו שם בכל גדולתו ואדישותו, ולצידי זרמו מימי אותה אמת מים שבני נסע בתוכה לפני שעות בודדות. רק כך, לבדי, הרגשתי שאני יכול להתפרק. לא יכולתי להשתחרר מזכרון אותו שבריר שניה שבו ניסה בני להאחז בקצה הסלע החלק, ומהמחשבה, מה חלף בראשו באותן שלוש שניות שנמשכו לנצח, לאחר שנפל. הרגשתי שהאנדים זכו בו.
אחרי כחצי שעה או יותר בא הילל בחברת השומר לחפש אותי. חזרתי איתם לביתו, שם חיכינו עד שהגיע דניס עם הג'יפ. הנחנו את בני מאחורי המושב האחורי, ויחד נסענו, הילל, שני ואני, בחברת דניס ואחד מעובדי המשרד, בשקט גמור, עד העיר.

סוף דבר
הטיפול בכל המאורע מצד הקהילה היהודית ושגרירות ישראל בלה-פאז, היה יוצא מן הכלל. את הלילה שלאחר המאורע העברנו בבית הקהילה היהודית. כל חברינו ומכרינו בלא-פאז, והיו רבים, הגיעו לנחם אותנו. לבסוף נשארנו עם הארון, הילל ואני, בני דודיו של בני, יעקב וחוזה, ודוריס, שזהו המאורע הטרגי השני בחייה הקצרים. הנערה בת ה-25 איבדה את בעלה בתאונה לפני 8 חודשים, ונותרה עם שתי ילדות קטנות. בני היה הגבר הראשון בחייה מאז.
הכל עבדו במלוא המרץ לזרוז העניין, ואכן למחרת ב-14:20 המריא המטוס, ובו הארון ואני. אחרי יומיים ולאחר נחיתת ביניים בת לילה אחד בפרנקפורט, הגענו לארץ.
בני נקבר בקיבוץ אור-הנר ביום שישי ה-10.7.87, בשעות אחר הצהריים המאוחרות. כולם היו בהלוויה – חבריו מהצבא ומחוץ לצבא, חברי הקבוץ ומשפחתו כמובן. למעשה כמעט כולם. כאשר התבודדתי על אותו סלע, לאחר שנהרג, הרגשתי בנוכחותו סביב לי, בכל מקום. פה בקבוץ, בבית הקברות, לא הרגשתי אותו כלל. אינני מאמין בגלגול נשמות ובכל הקשור בכך. למעשה איני מתעניין בזאת כלל. אני מדבר על ענין של הרגשה. למעשה כמעט וצחקתי על החוצפה הנוראית שהיתה לו, שלא להגיע להלוויה של עצמו. כאב לי בעיקר על משפחתו ומכריו הרבים, וכמובן, איך לא, על עצמי. כמו תמיד, הוא בטח מסתדר.
יש אנשים הנהרגים למען החופש. לא כן בני. להיפך, בני חי למען החופש, ונהרג ברגעים בהם מיצה אותו עד תום.
עופר, יולי 1987.