אמריקה שאיננה עוד

באחד הימים של תחילת המאה ה־20, כתבה ביומנה האחות אמה: "הבוקר עברו בכביש שמולנו שלוש מכוניות. נראה כי זהו סופם של ימי השלווה שלנו במקום". את אותו הסיפור, עם שמות שונים של גיבורים, שמעתי משני מדריכים, בשני כפרים משוחזרים של קהילות שייקרים (Shakers), הרחוקים כמה מאות קילומטרים זה מזה.
כך או כך, נכתב או לא נכתב, תחילת המאה ותמורותיה החברתיות אכן סימנו את סופן של קהילות השייקרים. מ־18 כפרים משגשגים המושתתים על עקרונות של שיתוף ושוויון, אשר בהם חיו באמצע המאה שעברה אלפי מאמינים, נותרה היום קהילה דתית אחת ובה שבעה חברים, שמאמינים כי לרעיון עוד נכונו ימים טובים יותר. והרעיון אינו מחייב רק אמונה בישו, שיתוף ושוויון, חריצות וצניעות, אלא גם ויתור על רכוש פרטי, התנתקות מן העולם שמחוץ לקהילה, חובת וידוי, פציפיזם, הפרדה בין המינים והתנזרות ממגע מיני. ואולי זאת הסיבה לכך שבתום המאה ה־20 נותרו שבעה שייקרים בלבד?
ביחס הפוך למספרם המתמעט של השייקרים, הלך וגדל בשנים האחרונות העניין הציבורי בהם, באורח חייהם, בעבודתם ובדתם. הכפרים שנסגרו, אחרי שכל חברי הקהילה נפטרו או עזבו, הפכו למוזיאונים המשחזרים את "גן העדן על פני האדמה", כפי שכינו השייקרים את קהילותיהם.
במקומות המטופחים האלה, באזורים הכפריים של מזרח ארצות־הברית, מוצגים בדקדקנות הלכות חייהם, בתי המגורים ובתי התפילה הצנועים שלהם, ענפי החקלאות שטיפחו ובתי המלאכה שבהם ייצרו, בין השאר, את רהיטי העץ המפורסמים בעולם כולו בעיצובם הפשוט, הנקי והמדויק. המלים "פשטות", "חריצות", "יעילות", "אמונה" ו"הסתפקות במועט" חוזרות על עצמן בכל מוזיאון ואתר, בכל סרט ותצוגה, מפי כל מדריך, במין נוסטלגיה לאמריקה שאיננה עוד. ואמריקאים לא מעטים באים לשם, נמשכים לאותה אמריקה של פעם, מופרכת ככל שתהיה, שהשייקרים מייצגים בעבורם: אמריקה ערכית יותר, ובעיקר – חומרנית הרבה פחות.

מהכלא האנגלי לארצות־הברית
שושמם הרשמי של השייקרים הוא "כנסיית המאמינים בהופעתו השנייה של ישו". התנועות האקס־טטיות של המאמינים בשעת התפילה נתנו להם את הכינוי "הרועדים" או "הקווייקרים הרועדים". תחילה היה זה כינוי גנאי, לעג לפנאטיות ולהתבדלות של אותם מאמינים, אולם עם הזמן אימצו השייקרים לעצמם את הכינוי.
מקורם של השייקרים באנגליה של המאה ה־18. המסורת השייקרית מספרת על אן לי, אשה צעירה וכריזמטית ממנצ'סטר, שהצטרפה אז לקבוצה קטנה של מתנגדי הכנסייה האנגליקנית. היא נישאה בניגוד לרצונה, וארבעת ילדיה מתו בינקותם בזה אחר זה. אן לי ראתה בכך אות משמים והחליטה לטהר את עצמה דרך הדת. היא לקחה חלק נכבד בפעילותם של המתנגדים לכנסייה האנגליקנית, ובהשראתה הפכה הביקורת של הקבוצה נוקבת יותר ויותר.
ההשפעה ההולכת וגדלה של הקבוצה הקנתה לה לא מעט אויבים, בעיקר מקרב אנשי הכנסייה, וב־1772 נאסרו כמה מהפעילים, בהם אן לי. היא שהתה כמה שבועות בכלא, ולאחר שחרורה סיפרה כי ישו נגלה אליה בבית הסוהר. בעקבות ההתגלות, הפכה לי למנהיגת הקבוצה וזכתה בכינוי "האם אן". שנה לאחר המאסר נמלטו אן לי, בעלה ועוד שבעה מחסידיה לאמריקה. אחרי תלאות רבות התיישבו אנשי הקבוצה ליד העיר אולבני (Albany), בצפון מדינת ניו־יורק, ואליהם הצטרפו מאמינים חדשים שנמשכו לתורתה של לי.
הם התבססו במקומם החדש והתחילו לשגר שליחים למקומות נוספים כדי להפיץ את רעיונותיהם ולרכוש להם נפשות נוספות. מותה ב־1784 של לי, התשושה מנדודים, לא עצר את התנופה, ובחלוף עשור כבר היו ברחבי מזרח ארצות־הברית 11 קהילות, שחיו על אדמות ורכוש שתרמו לקהילה המצטרפים החדשים, בהתאם לציווי להימנע מקניין פרטי. "תן את כל מה שיש לך, וקח את מה שאתה צריך", אמרו השייקרים, בסיסמה המזכירה את הרעיון שעמד ביסוד הקמת הקיבוצים בארץ.

אמונה או מעשי כשפים?
שוכמו באנגליה, גם בארצות־הברית צברה הקהילה החדשה לא מעט חשדנים ושונאים, בעיקר מקרב המאמינים הנוצרים המסורתיים. כך, למשל, כתב ב־1781 הכומר ולנטין רטבון, שיצא לעמוד על טיבה של הקבוצה שהתיישבה בצפון מדינת
ניו־יורק, על "דת חדשה ומוזרה", שבכוחה, כך הזהיר, לשכנע תמימים: "הם עצמם שבויים בשחיתות… דת חדשה זו כולה טעות… בכוח מעשי כשפים היא מעוורת נשמות תועות ומובילה אותן לגיהנום".
בשל צו ההתנזרות מיחסי מין, השייקרים לא התרבו והקהילות יכלו להתרחב רק באמצעות גיוס מצטרפים חדשים. הם נהגו לאמץ יתומים וילדים שהוריהם לא יכלו לכלכל אותם, ומעשים אלה הולידו גל שמועות על חטיפת ילדים. בשמועות

כיסא עץ שייקרי אופייני. מוצרי השייקרים, בעיקר רהיטי העץ, הם היום פריטים יקרי ערך | צילום : יחנן ישכר

הללו לא היה ממש, אך החשדנות כלפיהם גברה, ובמהלך מסעותיהם לגיוס מאמינים חדשים במזרח ארצות־הברית, הותקפו השייקרים לא פעם בידי המון זועם וגורשו מן העיר.
למרות הקשיים, התפשט הרעיון השייקרי והגיע לשיאו במחצית המאה ה־19, אז חיו כ־6,000 חברים ב־18 קהילות. המצטרפים לקהילות השייקרים ערכו שינויים דרמטיים בחייהם, על מנת למלא אחר עיקרי האמונה החדשה. משפחות שלמות לא רק ויתרו על רכושן הפרטי, אלא גם פירקו את התא המשפחתי: בעלים ונשים הפכו ל"אחים" ו"אחיות" והילדים עברו לאחריות הקהילה. "הקרבתי למען מטרה נשגבת יותר", אמרה אחת המצטרפות בסרט שצולם שנים מאוחר יותר.
ההפרדה בין נשים וגברים נשמרה בקפידה. בתי המגורים חולקו לאיזור "גברי" ולאיזור "נשי", והחברים נכנסו דרך כניסות שונות לבית התפילה ולחדר האוכל המשותף. "בדרך כלל אוכלים האחים והאחיות באותה השעה, בשני שולחנות ארוכים במטבח, אחד לנשים ואחד לגברים", תיאר את הארוחה תומס בראון, שייקר לשעבר, בספר שכתב על אודות הקהילה. "בזמן הארוחה הם יושבים בדממה על הספסלים. הם נכנסים לארוחה בטור מסודר. ראש המשפחה או זקן העדה מוביל את הגברים, והאחות הבוגרת את הנשים". מגע בין גברים ונשים היה אסור, אולם כאשר נפגשו באספות ובתפילות, מותר היה לנשים ולגברים לשוחח ביניהם, וכאשר דנו והצביעו, היו לנשים ולגברים זכויות שוות.
בקנטרברי (Canterbury), ניו־המפשייר, אפשר לחוש את השלווה שממנה נהנו השייקרים – מבטיחה חוברת ההדרכה. שדרת עצים מובילה אל בית התפילה. בפנים, מעט רהיטים פשוטים, בעיקר ספסלים הצמודים לקירות. "לא", אומרת המדריכה, "כבר מזמן השייקרים אינם רוקדים. אבל כאשר המקום היה פעיל, היו מצטרפים אליהם מתפללים רבים בימי ראשון. אחדים היו מעלים בעיות אישיות, והשייקרים היו עונים להם בשיר שבו היתה צפונה התשובה. גם לי הם עזרו פעם".
כל קהילה נחלקה לכמה "משפחות", 50 עד 100 חברים שחיו בבית אחד, אשר חולק בקפידה בין נשים וגברים. בראש כל משפחה עמדו שני גברים ושתי נשים, שנקראו "זקני הקבוצה" והיו אחראים על חייה הרוחניים. לכל משפחה היו אמצעי קיום משל עצמה, בית התוועדות וחדר אוכל משותף. ה"משפחה המרכזית" כללה את המצטרפים שקיבלו את כל מצוות השייקרים במלואן. מצטרפים חדשים וכאלה שלא היו מוכנים עדיין להצטרף באופן מלא, בשל רכוש או קשרי משפחה קודמים, חיו במשפחות שמסביב. זקני המשפחה המרכזית עמדו בראש הקהילה כולה, ובראש ההיררכיה עמדו זקני הקהילה המרכזית בניו־לבנון שבמדינת ניו־יורק.

^{הלב לאלוהים, הידיים לעבודה}
שוקהילות השייקרים נהנו לא רק משגשוג רוחני, אלא גם כלכלי. בדומה לאתיקה הפרוטסטנטית המפורסמת, האמינו גם השייקרים בעבודה קשה, ביוזמה ובהימנעות מהבלי העולם הזה. "הלב לאלוהים והידיים לעבודה" היתה סיסמתם. עבודה מושלמת באיכותה, כך האמינו, משמעותה לעבוד את אלוהים. ההישגים לא איחרו לבוא – גידולים חקלאיים משובחים, תבלינים ועבודות עץ היו רק חלק מהתוצרת ששוּוקה ברחבי ארצות־הברית. השייקרים גם רשמו פטנטים על המצאות שונות שנועדו לייעל את העבודה, בהן המטאטא השטוח, המוצג לראווה בכל כפר משוחזר, מכונות לרחיצת בגדים ומכונות זריעה.
בניגוד לקבוצה נוצרית מתבדלת אחרת – האיימיש – לא נמנעו השייקרים מאימוץ חידושים טכנולוגיים, כל עוד הם תרמו ליעילות ולאיכות העבודה. במקומות רבים היו השייקרים הראשונים שהתקינו מים זורמים וחשמל והיו בעלי מכוניות. "בסך הכל", סיכם אחד המבקרים מהמאה ה־19, "חייהם טובים ונוחים, ולולא המנהגים המגוחכים שלהם היה הגיוני ביותר להצטרף אליהם".
עבודות השייקרים, בעיקר רהיטי העץ המעוצבים בדייקנות, הן היום יקרות ערך. "אין בשום מקום תצוגה כזו", מתגאה אחת העובדות במוזיאון שייקרס באולד צ'טהאם (Old Chatham), עיירה בצפון מדינת ניו־יורק. המוזיאון מציג אוסף עשיר ומרשים של רהיטים, כלים ומכונות. בצד סירי הענק במטבח, המטאטא השטוח הבלתי נמנע והמכבסה המשוכללת – שעליה רשמו השייקרים פטנט ומכרו לבתי מלון רבים באמצע המאה ה־19 – נמצא המותג המזוהה ביותר עם השייקרים: כיסא הנדנדה. הכיסא, העשוי עץ וקש, נחשב בימינו לפריט אספנות יקר, אך בעבר היה להיט אמיתי ובתים רבים התהדרו בו. חותמת זהב – "תוצרת שייקרים" – הוטבעה עליו כדי להבחינו מחיקויים. "בחנו את כל החיקויים", כתבו השייקרים בקטלוג שהדפיסו בסוף המאה ה־19, "אין בהם אחד שהיינו מוכנים לקבל כתוצר של עבודתנו".
למרות קשרי המסחר, המיסיונריות ופעולות הצדקה, שמרו קהילות השייקרים על ניתוק מהעולם הסובב. עיקרי אמונתם – במיוחד נושא הרכוש המשותף וההתנזרות ממין – הבחינו בין קהילות השייקרים לבין "אנשי העולם", כפי שכינו את שכניהם. הם לא התערבו בחיים הפוליטיים, וכפציפיסטים ביקשו להימנע משירות צבאי. במנשר שפרסמו השייקרים של אנפילד (Enfield) שבקונטיקט ב־1815, ביקשו להבהיר את מניעיהם: "השלום הוא אחד מעיקרי אמונתנו. איננו מעוניינים לדבר סרה בשליטי הארץ וגם לא להעליב או לפגוע ברגשותיו של איש, אבל אנו רואים חובה לעצמנו להבהיר את עמדתנו". בסופו של דבר העניק הנשיא לינקולן לשייקרים פטור גורף מהשתתפות במלחמת האזרחים.

^{תקוות גדולות ומציאות עגומה}
שובספר שכתב ב־1809, העריך תומס בראון, שייקר לשעבר, כי לשייקרים צפון עתיד מזהיר: "אינני שותף לדעת רבים שבקרוב הם ייכחדו. רבים יצטרפו אליהם בשל אופיים ויושרם. חריצותם וחסכנותם יהפכו אותם לאנשים עשירים". 50 שנה מאוחר יותר נראה היה שבראון צדק, אך לא לאורך זמן. מכיוון שלא התרבו בדרך הטבע, נזקקה הקהילה להצטרפות מתמדת של חברים חדשים, אולם שינויים חברתיים וכלכליים בשלהי המאה
ה־19 פעלו לרעת השייקרים. הלהט הדתי של תחילת אותה מאה, שסייע להם בגיוס חברים חדשים, שכך; המערב שנפתח למתיישבים והמזרח המתועש הבטיחו הזדמנויות כלכליות חדשות; ובתי החרושת המודרניים התחרו בהצלחה – במחיר, לא באיכות – במפעלים הקטנים של קהילות השייקרים.
מצטרפים חדשים לא הגיעו וחברים ותיקים התחילו לעזוב. הקהילות הלכו והתרוקנו. הגברים היו הראשונים לעזוב, ורבים מהיתומים שאומצו בחרו גם הם לחפש את מזלם מחוץ לקהילה. בסוף המאה ה־19 נראה היה כי השייקרים עתידים

דוגמת צבעים שנעשתה בימינו על פי "מתכון" שייקרי. בשנים האחרונות גובר העניין הציבורי בשייקרים. הכפרים שנסגרו הפכו למוזיאונים המשחזרים את "גן העדן על פני האדמה" | צילום : חנן ישכר

להיעלם, אבל היו גם כאלה שהמשיכו להאמין. "האם השייקריזם גוסס?", שאלו את עצמם ב־1904 ההיסטוריונים השייקרים ווייט וטיילור. "לא!", השיבו, "אלא אם כן אלוהים, ישו ואמיתותיהם הנצחיות נעלמים".
למרות האופטימיות, היתה המציאות עגומה למדי. בכפרים נשארו בעיקר נשים. להן היו הרבה פחות הזדמנויות מחוץ לקהילה. עובדים שכירים החליפו את הגברים בשדות ובבתי החרושת. בשנות השישים של המאה ה־20 סגרו הקהילות הקטנות את דלתותיהן למצטרפים חדשים, מחשש כי לא האידיאולוגיה היא שמושכת אותם, אלא הרווחה הכלכלית והסיכוי לרשת את רכוש הקהילות.
בכפר הנקוק (Hancock) במסצ'וסטס, שמנה בשיאו 300 איש, נותרו רק שלוש נשים מבוגרות, והן החליטו לעבור לבית אבות בעיר הסמוכה. את הכפר הן מכרו לשוחרי שייקרים, ששחזרו את הבניינים הישנים, וכעת המקום משמש, איך לא, מוזיאון. בסופי שבוע בקיץ שוקק המקום חיים: שחקנים מחופשים לשייקרים עובדים בגן הירק וקולעים סלי קש. במקום אחר מכינים גלידה, ואחר הצהריים תזמורת קטנה מנגנת. בכל פינה ממתינים למבקרים מדריכים, ומסבירים על המבנים ועל אופן השחזור. בבוקר שבו ביקרתי במקום, נמכרו בחנות המזכרות לא מעט חולצות וסלי קש.

השייקרים האחרונים
שובאגם סבת'דיי (Sabbathday) שבמדינת מיין, מתקיימת בצד המוזיאון וחנות המזכרות הקהילה האחרונה של השייקרים. שבעה שייקרים ממשיכים לחיות שם את חייהם ולקוות לעתיד טוב יותר. "החיים שלנו כאן טובים", אומרת האחות פרנסיס, "וקשה לי להבין מדוע אנשים אינם מצטרפים אלינו".
היא הגיעה לכאן, יתומה בת עשר מלוּוה באחותה, בשלהי שנות השלושים של המאה. כשהתבגרה, בחרה להישאר. האח ארנולד, כבן 40, התחיל להתעניין ברעיונות השייקרים כשהיה בן 16. אחרי התכתבות ארוכה הגיע לבקר כאן, ובסופו של דבר נשאר במקום. משפחתו לא ממש התלהבה מהחלטתו, אבל בסוף התרגלה לרעיון. האחות פרנסיס והאח ארנולד מנהיגים את הקהילה הקטנה.
מדי פעם פונים אנשים בבקשה להצטרף. הקהילה שולחת להם פרטים על אורח חייהם ואמונתם, מזמינה אותם לביקור, ואחר כך לביקורים נוספים. אחרי שנה מחליטים חברי הקהילה אם לקבל את הפונים לשורותיהם. בשנים האחרונות לא נמצאו מועמדים מתאימים, אבל "אנחנו ממשיכים להתפלל לחברים חדשים", אומרת האחות פרנסיס. "אנו מנצלים כל הזדמנות כדי לנסות להעביר את המסר שלנו".
שניהם מאירי פנים, עם מידה לא מבוטלת, ולעיתים מפתיעה, של חוש הומור ואירוניה עצמית. "קודם כל צריך לשבור את המיתוסים שנוצרו לגבינו", אומר האח ארנולד. "השלב הבא הוא לשכנע אנשים להצטרף אלינו".

ובכל זאת, אחרי שנותרתם רק שבעה מ־6,000 חברים, אינכם מיואשים?
"לא. אנחנו לוקחים מה שאלוהים נותן לנו. לכל דבר יש סיבה", אומרת האחות פרנסיס. "וחוץ מזה", מוסיף האח ארנולד, "יש סביבנו קהילה של ידידים שבאים ומבקרים ומתעניינים, והם מהווים חלק חשוב בחיינו. הם לא באים רק בגלל הכסאות. אנשים מגיעים להשתתף בתפילות, באים לנהל איתנו דיונים תיאולוגיים ומתעניינים מאוד בעבר שלנו".
מפתיע אתכם העניין הרב שאנשים מגלים בכם?
"אנחנו חיים בארץ צעירה יחסית, וטבעי שהדת שלנו, שצמחה והתפתחה כאן, תסקרן כל מי שמתעניין בהיסטוריה של אמריקה. עבור אנשים רבים, אנחנו מייצגים ערכים שהם היו רוצים לראות גם במקומות אחרים".
מצד שני, מתקיימת סביבכם תעשייה שלמה של תיירות ומזכרות, שונה כל כך מאורח החיים שלכם.
"זה אכן מטריד אותי", אומרת האחות פרנסיס. "על אף שיש כאן פוטנציאל לעבודה מיסיונרית, אנחנו לא מעוניינים בכל כך הרבה אורחים. לכן הפסקנו להדריך את המבקרים והפרדנו בין המוזיאון, שמנוהל על ידי אנשים מהחוץ, לבין החיים שלנו".
ביניכם ובין המוזיאונים ישנה מתיחות מסוימת.
"כן, אם כי לאחרונה היחסים השתפרו. בעבר הרגשנו שאנחנו מהווים מטרד עבורם, כי הם מציגים את השייקרים כהיסטוריה שאיננה עוד, ואנחנו מסרבים להיעלם. מבחינתנו השייקריזם איננו היסטוריה, אלא משהו חי וקיים".

נתקלת בטעות בכתבה? חוסר עדכון? נשמח לקבל ולעדכן >>‎