אפשר כמובן לסכם את אמריקה הדרומית על פי מפרטהּ הטכני-סטטיסטי: היא משתרעת על ארבעה אזורי זמן, נמצאת ברובה במחציתו הדרומית של כדור הארץ, מופרדת מאחותה הצפונית במצר היבשה של אמריקה התיכונה. שטחה, 17,840,000 קילומטרים רבועים, הוא כ-12 אחוזים משטח היבשות על פני כדור הארץ שלנו. עוד סטטיסטיקה? יש: 6,960 מטרים הוא גובהו של הגבוה בהרי היבשת, הר אקונקגווה (Aconcagua) בארגנטינה; הנקודה הנמוכה ביותר, גם היא בארגנטינה, היא חצי האי ולדס (Península Valdés), שקע של כארבעים מטרים מתחת לפני הים. הקצה הדרומי שלה הוא הנקודה היבשתית הקרובה ביותר בעולם לאנטארקטיקה.
עוד ייחודים ברמה עולמית: מדבר אטקמה (Atacama desert) שבצפון צ'ילה הוא המקום היבש ביותר בעולם – מעולם לא הצליחו למדוד בו לחות; מפל המים אנחל (Ángel) בוונצואלה, הגבוה בעולם, מטיח את מימיו ממרומי 979 מטרים; האמזונס הוא הנהר הגדול ביותר בעולם מבחינת נפח המים הזורמים בו, ויער הגשם באגנו בלבד משתרע על פני יותר מחמישה וחצי מיליון קילומטרים רבועים. לא ברור לי כיצד מתוך מניפת הנהר הענקית שלו הצליחו לבודד את המרחק המרבי בין ראשו ושפכו – 6,437 קילומטרים – ובכך להציבו כנהר השני באורכו בעולם. יש ביבשת 12 ריכוזי ענק של עפרות זהב, שישה ריכוזים גדולים של כסף, אחד של פלטינה, שניים של יהלומים, ואחד של איזמרגדים. כמויות הנפט הגולמי שבה יכולות לבדן לספק את כל צורכי תושביה, אבל אחוז עצום, שלדאבון הלב אין עליו נתונים אמינים, מתוך יותר מ-350 מיליון בני אדם, שהם קצת פחות משישה אחוזים מתושבי עולמנו, חיים בעוני מחריד, באזורים הסופגים גשם חומצי, נושמים גזים רעילים ומייצרים שטחים שהתמדברו מאופק לאופק. יש בה ארצות שלכמחצית מתושביהן אין גישה למים נקיים, ובבוליביה בלבד היו כ-160 הפיכות במאה שנים לערך, יותר מבכל מקום אחר בעולם.
קִצו של גן העדן התמים אבל גם אם היו מי שגילו את היבשת החדשה לפני מגלי העולם האירופאים, אין ספק שקולומבוס, וספוצ'י, פיסארו, קורטס, אלווראדו ואחרים היו אחראים על זריעת האכזריות, האימה וטבח העם, שהמחמירים בהיסטוריונים מעמידים אותו על כשלושים מיליון אינדיאנים מתים מקץ מאה שנות היכרותם עם האדם הלבן. בחסות התנ"ך הנוצרי היו עומדים כמרים נוצרים לפני כפרים אינדיאנים, קוראים בקול בספרדית או בלטינית פרקים חשובים מהספר, ואחר כך טובחים את הכפריים בטענה שהם מותרים בהריגה, כי אינם תמימים עוד: הם נחשפו לבשורת האמת וסירבו. גם בשלהי המאה ה-19, במישורי פטגוניה ובארץ האש בדרומה של היבשת, עדיין עסקו גרמנים וספרדים, ואולי עוד בני תרבות אירופאים, בחיסול פיזי מתמשך של האינדיאנים – עד שארגנטינה וצ'ילה "הלבינו" כמעט לחלוטין. ובין לבין? הרישומים ההיסטוריים, והם רבים, מספרים על הרס תרבויות, על מרידות שהסתיימו בשחיטות גדולות, על מגפות ומחלות שהאינדיאנים לא הכירו ושבהיעדר חיסון השמידו ומוטטו אזורי מחיה שלמים, על עקירות ועל עבדות, על ביטול העבדות ועל השעבוד תחתה למטעי הגומי, הסוכר והקפה, על מהפכות סוציאליסטיות כושלות, על לאומנות חשוכה ורצחנית. על מה לא? את הסיפור על האדם כאדם הותירו בידי הסופרים והמשוררים. ז'ורז' אמאדו, גרסייה מרקס ואחרים שוררו את העצב ואת החיוך המר, והותירו בידינו את פירורי ההתבוננות במורשת, אותה מורשת שהתרמילאים ומדריכי הנסיעות בורחים מפניה.
כבודה של מוכרת תפוחי האדמה איש לא קנה ממנה את מרכולתה הדלה, שכללה רק שלושה מינים של תפוחי אדמה. היא פקחה את עיניה ולאות גדולה ניבטה מהן. שאלתי אותה מה מחירם של תפוחי האדמה. לא שהייתי זקוק להם, ומן הסתם גם הייתי משליך אותם בקצה האחר של השוק, מאכל לחזירים המחטטים בשקדנות בזבל. הזקנה לא השיבה. שוב שאלתי למחיר, והיא הרימה את ידה באטיות. נראה היה לי שהיא מסמנת שאלך. לא האמנתי, שהרי איש מלבדי לא עמד לספק לה תמורה, עלובה ככל שתהיה, לישיבתה המייאשת בשוק הלוהט. היא סירבה למכור, ובנימוס על סף קוצר רוח אמרה לי שאבוא אחר כך. עכשיו היא לא מוכרת כי היא בהפסקה. אמרה והסיטה את עיניה מפני וגם גירשה זבוב. לא ידעתי אם להתפקע מצחוק מהרעיון שעכשיו היא בהפסקה, או לנסות שוב את המעשה האלטרואיסטי שבו התחלתי. ואז היא הרימה שוב את עיניה ואמרה בקולה הסדוק שאלך, כי היא לא תמכור לי כלום. היא לא תמכור כי אני כבר מצויד באוכל שהיא רואה בידי, ואם אני חושב שהיא מקבצת נדבות שצריכה את הטובות שלי, אז שאלך מפה מהר. התביישתי קצת, כי בעיני הפקוחות לא ראיתי בה את שהיא ראתה בי בעיניה העצומות מהשמש ומהזבובים. נהר בצבע קקאו אחרי תחנונים בספרדית העילגת שלי הוא הסכים תמורת כמה מעות לקחת אותי במורד הזרם. השבעתי אותו, אחוז התלהבות של בור ועם הארץ, שיקח אותי לכפר של "אינדיאנים עירומים שלא ראו אדם לבן", והוא התבונן בי בעיניים קרות, שלא הצלחתי לפענח את מבען. בערב הראשון עגנו על שרטון חול, וכשהוצאנו אוכל, חואקין זרק כמה פירורים מהצרור שלו לנהר, "כדי שהקיימן לא יכעס". למחרת שכנע אותי שלא אפחד להיכנס למי הנהר, שהיו חומים כמו קקאו ואטומים לחלוטין. אני ידעתי שהמים שורצים סכנות: קיימנים, צלופחי חשמל, פיראניות, ומי יודע מה עוד. הוא ירד למים והיה נדמה לי שחוט של לעג משוך על שפתיו. כשפחדי התפוגגו ונכנסתי גם אני למים, השתעשעתי במשחק החדש הזה כמו דולפין, עד שהרגשתי משהו נוקשה נוגע בצלעותי. דומני שרק בסרטי מלחמה אפשר לראות יציאה מפוארת ומהירה כמו זו מהמים, כטיל הנורה מצוללת. חואקין לא אמר מילה על האומץ שהראיתי, וגם לא על מנוסתי המבוהלת בגלל ענף קטן שנגע בי….
מקץ שלושה ימים, כשהגענו, אמר לי משהו בסגנון "אבוא בפעם הבאה", והסתלק בחבטת משוט. כמה בקתות קש על כלונסאות רעועות ניצבו סביב מָעֲרֶה קטן. הכפר הזעיר היה ריק לחלוטין, אבל מדורה שזה עתה הפכה לרמץ חם העידה שאינו נטוש. מכיוון שלא חוננתי בסבלנות יתרה, בטשתי ברגלי בקרקע המאובקת, והם הגיעו כבכישוף. אנשי יער קטנים, אלה שמאז ילדותי חלמתי להיות בקרבתם. הם היו לבושים בקרעי בגדים. הנשים היו חשופות חזה, ומאחר ששני המינים צימחו שיער ארוך ושניהם היו בעלי גוף חלק לחלוטין, ההבדל החזותי המידי בין גבר לאישה היה אורכם של שדי הנשים. אישה שעמסה על מותניה עולל זב חוטם שלחה יד אל פני. היא היתה – כמו כל בני הכפר – נמוכה ממני בהרבה. ידה ליטפה את לחיי, ומפיה נפלטה קריאת הפתעה אמיתית למגע זיפי זקני. אחר כך הרימה את חולצתי וגילתה את בטני השעירה. המקיפים אותי התפקעו מצחוק. גם אני צחקתי, אם כי לא ידעתי לאן יתגלגלו הדברים. הייתי בודד בלב הג'ונגל של ביצת קוייאבנו, אחת מני מאות שנכללות בתחום ביצת האמזונס הענקית, לבן יחיד בכפרון של בקתות, נטול שפה, חף מידע על מנהגי המקום. חלפו כמה ימים ואני כבר הייתי מסוגל לשוחח איתם. הם היו שייכים לעם (או שבט) בשם קוֹפָאן. הם היו ציידים ודייגים, ליקטו מזון וקטפו פירות ועלים, ובאופן מאוד בסיסי גידלו פקעות למאכל. את הכפר היו מעתיקים ממקומו מדי כשנתיים, כשהקרקע העלובה – זו שביראו בעמל מעצי הג'ונגל – היתה מידלדלת. אז היו קמים, מעמיסים את הציוד על סירות קאנו ומפליגים בנהר לתור אחר נקודת ההתנחלות החדשה.
חץ מורעל וסופו של חלום הוא טען חץ מורעל אל תוך קנה הנשיפה שלו, כיוון אל הסבך ונשף. מיד אחר כך התפרץ בריצה אל תוך חומת העלים וחזר כעבור זמן קצר, כשעל כתפיו מוטל אייל. הייתי המום ושאלתי אותו איך ידע לאן לשגר את החץ. הוא הראה לי שקע ברקבובית ואמר שזה היה מִדְרָכוֹ של האייל. את גובה הנשיפה כיוון לפי עלה שבור אחד שראה בחומת הירק בצד המשעול. אני נושא את זכר הבוקר ההוא עד היום כאחד השיעורים שעיצבו את השקפתי הבוגרת, בעיקר זו שיודעת לומר בבירור – "את זה לא תדע ולא תוכל לעולם". מי שהביא אותי לכאן חזר. אנשי שבט הקופאן הוציאו נוצות וקונכיות מתוך מחבוא שנעלם מעיני בכל זמן שהותי איתם. חואקין נתן להם בתמורה בגדים ממורטטים. במשך יומיים וחצי על הסירה רציתי לבכות. לא דיברתי עם חואקין, כי ראיתי בו, שלא באשמתו, מישהו שקרע אותי מחלום שמעולם לא חזר עוד. אין לי מושג מה עושים היום האנשים היפים מביצת קוייאבנו באמזונס. חלפו יותר מעשרים שנה מאז, ובינתיים למדתי שכמה מהם הגיחו מן הג'ונגל, ובהנהגת מיסיונרים לבנים ובעלי לב ניסו למחות בפני ממשלת אקוודור על הבירוא הברוטלי של היער שלהם שנעשה כדי לחפש נפט. אני חושב שאיש ב"עולם החיצון" לא שמע את בכיים, ואני משתדל לא לחלום עליהם. ___ |
מאחורי המספרים היבשים על המפל הגבוה בעולם או הנהר שבו זורמים הכי הרבה מים, שוכנת יבשת מופלאה, שקסמה טמון במורשת שלה. אותה מורשת שהכובשים ניסו למחוק ורוב הטיילים מתעלמים ממנה בדרכם להרים ולג'ונגלים ולקרחונים פורסם 17.11.11 |
הרצאת וידאו: פטגוניה המסעירה
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 676
[name] => דרום אמריקה
[slug] => south-america
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 676
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 509
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )