אמסטרדם היהודית: עיר מקלט

ואכן, מיד כשהגעתי לאמסטרדם שמתי פעמי אל אכסניית הנוער של בוב. לאחר שהחניתי את תרמיל הגב שלי ולפני שיצאתי לסיבוב החובה בברים הכי קוליים, סרתי, לפי ההוראות כמובן, לקוֹפישוֹפּ השכונתית, והזמנתי שם מנת גראס.

אלא שבניגוד להנחיות, כשהגראס והאלכוהול התערבבו להם עד מהרה לכדי סחרחורת ובחילות בלתי נעימות, הבין התרמילאי הצעיר והמסטול שהוא זקן עד מאוד ונאלץ לוותר בו במקום על ריקודים בכל החתונות המתוכננות. לאחר שבנס לא נפחתי את נשמתי באותו הלילה, פילסתי באישון בוקר את דרכי בינות ל־16 זוגות גרביים מצחינים משהו ובעליהם, באותה האכסניה של בוב, ועשיתי תוכנית חלופית.

שלא על פי מנהג עדת התרמילאים, החלטתי לבקר בבית הכנסת הפורטוגלי של אמסטרדם ובמוזיאון לתולדות יהדות הולנד הסמוך. ולא נעים לומר עד כמה התחליף נעם לי, ועד כמה לא חסרו לי כל אותן תחנות התרבות האמסטרדמיות העכשוויות, מרגע שצללתי אל נבכי אמסטרדם היהודית של פעם.

כי אמסטרדם, כעיר מקלט ליברלית למיעוטים נרדפים, אינה סיפור חדש: לפן הזה של העיר יש גם הקשר יהודי כבר במאה ה־17. היהדות הכי יפה והכי מודרנית, אם תרצו, נבטה בהולנד, יותר ממאה שנה לפני שנולדה תנועת ההשכלה היהודית ה"רשמית" בגרמניה. יהודים זקופי קומה, לבושים במיטב האופנה, מצטיינים במקצועות חופשיים, מאזינים לצלילי מוזיקה מערבית ובעלי כלי תקשורת עצמאיים – כזו היתה אמסטרדם היהודית של המאה ה־17.
אולם צדו השני של הגילדן המוזהב מגלה גם כיעור רב, תסמונות פוסט־טראומטיות, סכסוכים עמוקים בין ספרדים לאשכנזים, קנאות דתית, צביעות, הפרות קשות של חירויות הפרט ועוד כהנה וכהנה היבטים אלגנטיים פחות.

היהדות ההולנדית היתה חופשייה, אמידה ומשוחררת מאחדים מכבלי הדת, ובזכות האפיונים האלה לא צריך להתאמץ הרבה כדי לגלות את אוצרות יופייה. אחת המצוות שיהודי אמסטרדם לא ממש הקפידו בה היתה האיסור על עשיית פסל ותמונה. להפך, הם אהבו להנציח את עצמם בכל הזדמנות אפשרית, ומשום כך נותרו דיוקנאות רבים של כל פרנסי הקהילה ושועיה.

בכלל, הצד הייצוגי של יהודי אמסטרדם מקוטלג בנדיבות, ומאחר שעד מלחמת העולם השנייה לא סבלו יהודי אמסטרדם מגזרות מיוחדות, הרי שחומרים רבים לא הושלכו ולא הלכו לאיבוד בדרך הנדודים, בפעם המי יודע כמה. ומשום כך גם את הלכלוך שטואטא במשך הדורות אל מתחת לשטיחים האלגנטיים של יהדות אמסטרדם אפשר לאתר בקלות.

פריחה יהודית
שורשי הקהילה היהודית באמסטרדם נעוצים בגזרות האינקוויזיציה שכפתה על יהודי חצי האי האיברי להתנצר או להיות מגורשים מספרד, ומאוחר יותר מפורטוגל (מ־1492 ואילך). רבים מ"הנוצרים החדשים" בפורטוגל חיפשו לעצמם מפלט, ומצאו אותו, בין השאר, בהולנד הפרוטסטנטית, שזה לא מכבר השתחררה מעול הכיבוש הספרדי הקתולי.

ההולנדים, חברה בורגנית ששקדה על התפתחות כלכלית־מסחרית, קלטה בשמחה את צאצאי האנוסים, והם שבו בה ליהדותם והקימו בסוף המאה ה־16 קהילה "פורטוגלית" באמסטרדם. בניגוד למרבית מדינות אירופה המערבית האחרות של אותן השנים, ששקדו על התנקות מיהודים, ההולנדים אפשרו ל"פורטוגלים" לחיות בגלוי כיהודים, לקיים פולחן דתי חופשי ולהקים בתי כנסת מפוארים. אחד מאלה הוא בית הכנסת הפורטוגלי, שנבנה ב־1675 מעץ והואר במאות נרות. בית הכנסת עומד על תלו ופעיל עד היום, והוא מואר עדיין באור יקרות על טהרת הנרות.

על היהודים לא הוטלו גם כל הגבלות של מגורים (דוגמת הגטאות באיטליה של שיילוק, מאותן השנים ממש), או של לבוש מאפיין (או משפיל, דוגמת כובעים צבעוניים, פעמונים או טלאי צהוב), וכך יכלו לרכוש בתים ולהסתובב בחוצות, לבושים במיטב אופנת המאה ה־17 על פאותיה הנוכריות.

הקהילה היהודית אף זכתה לביקורים של בני משפחת המלוכה ההולנדית (בית אורנז') ושל נציגי בתי מלוכה אחרים מאירופה. בזכות האוטונומיה הכמעט מלאה הזאת פרחו היהודים בתחומי הרפואה, היהלומנות והמסחר בבורסה ובעסקי ייבוא וייצוא בינלאומיים.

רבנים מיובאים וגיורי בזק
אלא שכפי שההיסטוריה מלמדת שוב ושוב, לא קטיפה מבריקה ולא צווארוני מלמלה, לא רהיטים מרהיבים ואף לא מוזיקה קוראלית שמימית אינם יכולים לעקור בקלילות את שורשי הטראומות המוטבעות בעומק חיי המתענגים על האסתטיקה המערבית.
בתיאוריה הכל היה נפלא, אולם באופן מעשי התמונה היתה מורכבת הרבה יותר. הקהילה היהודית באמסטרדם של ראשית המאה ה־17 היתה מורכבת, רובה ככולה, ממתגיירים ממוצא יהודי, והללו לא ממש התמצאו ברזי היהדות. לפיכך נאלצו פרנסיה לייבא רבנים ממקומות שונים בעולם היהודי, בהם רב אשכנזי, רב מרוקאי ורבנים מאיטליה ומגרמניה.

היהדות שהתפתחה באמסטרדם היתה שעטנז בלתי שגרתי של פתיחות ליברלית עם קנאות חשוכה: מצד אחד, הסוחרים היהודים שנדדו על פני העולם (ובין השאר הגיעו עד איי הודו המערבית, ברזיל וניו אמסטרדם, לימים ניו יורק) זכו להיתרים שאפשרו להם לנסוע בשבת ובחג ולאכול מזון לא כשר; בעלי הבתים והעסקים הגדולים בעיר, שהחזיקו לא אחת פילגשים לא יהודיות (במקרים רבים היו אלה המשרתות בביתם) שילדו להם ילדים, יכלו להכיר בילדים שנולדו מחוץ לנישואין ולהעבירם גיור בזק. "גיור בזק" היה נוסחת קסם שמשכה אל הקהילה לא אחת גם נוצרים מספרד ומפורטוגל. הללו היו לא רצויים בהולנד כקתולים, אך משהכריזו על עצמם כבעלי מוצא יהודי, יכלו להיקלט בה במהירות.

מצד אחר, שילוב של חוסר ביטחון באשר לסוגיות דתיות שונות עם חוסר ניסיון בהלכות שלטון עצמי הוליד כמה וכמה טרגדיות בקהילה היהודית־פורטוגלית של אמסטרדם.

היהודי החילוני המודרני הראשון
כזה היה סיפורו של אוריאל אקוסטה, שנולד בפורטוגל כדור שלישי ל"נוצרים חדשים", חי כנוצרי אדוק ובילה את עתותיו בקריאת כתבי הקודש, עד שגילה את היהדות ואת שורשיו היהודיים, ואז שכנע את אמוהאלמנה ואחיו לעקור לאמסטרדם ולהתגייר. מאחר שהיהדות הרבנית שפגש באמסטרדם לא היתה דומה לזו שדמיין מקריאת התנ"ך, החל אקוסטה האדוק מקשה קושיות על אופן הפרשנות של מצוות התורה, ומצא את עצמו לא נענה אלא מעונה.

פרנסי הקהילה היהודית האוטונומית ("המעמד") יצרו ככל הנראה מודל ששאב את רוב השראתו מהאינקוויזיציה של ארץ מוצאם (למעט העינויים הפיזיים). הם הפעילו מערכת שריגלה אחר חברי הקהילה הסוררים, הטילו על מקצתם עונשי מאסר וחרמות (פולסא דנורא) והחרימו ספרים שעסקו בנושאים "לא אורתודוקסיים", החל בשאלות לא נעימות בנושאי דת והישארות הנפש וכלה באירוטיקה רכה, ולעתים אף העלו אותם באש.

אקוסטה הוחרם פעמיים, חי חיי נידוי ובדידות שהעבירו אותו על דעתו (ומאוחר יותר על דתו), ומשביקש לחזור לחיק הקהילה נאלץ לעבור טקסים משפילים שבהם הודה בחטאים שמעולם לא חטא, הופשט מבגדיו והולקה ל"ט מלקות בעוד המקהלה בבית הכנסת מזמרת פרקי תהלים בהרמוניות שמימיות. אחר כך הושכב על מפתן בית הכנסת, וחברי הקהילה הקדושה דרכו עליו בעת שיצאו החוצה בטרם יושיטו ידיהם לחבקו ויאמרו "אחינו אתה". האח אוריאל, שלא רק גופו היה למרמס, לא ממש הרגיש בחיק המשפחה, וסופו שאיבד את אמונתו הדתית והיה ליהודי החילוני הראשון בעידן המודרני. הוא חיבר אוטוביוגרפיה שבה עיקרי אי־אמונתו, ושם קץ לחייו.

לא התרשמו משפינוזה
כשלושה עשורים מאוחר יותר יעבור ברוך שפינוזה, יליד אמסטרדם וחבר אותה הקהילה, מסלול שראשיתו דומה. אלא ששפינוזה, פילוסוף מעמיק הרבה יותר ואמוציונלי הרבה פחות, ביכר להתפרנס הרחק משוטי הפרנסים. הוא עבר לוורבורג שליד האג, ליטש שם עדשות למחייתו, והמשיך לחבר את משנתו. הוא זכה בחסותו של המדינאי יאן דה ויט ואף לתמיכה כלכלית שאפשרה לו להתרכז בחיבוריוהפילוסופיים. בטרם מותו דחה את ההצעה להפוך לראש הקתדרה לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג.

בידינו מצוי שפע חומרים על אקוסטה ושפינוזה ועל החרמות שהוטלו עליהם. למרבה ההפתעה, התאבדותו הטראומטית של אקוסטה והבשורה האינטלקטואלית של שפינוזה לא עשו רושם יוצא דופן על יהודי אמסטרדם של המאה ה־17. להתכתבויות של ראשי הקהילה עם סמכויות רבניות בוונציה ובהמבורג, בהן נוסחי הקללות והנידוי שהוטלו על הסוררים, יש ראיות מוצקות. אבל בזיכרונותיהם של יהודי העיר, שרבים מהם העלו על הכתב את סיפוריהם האישיים, כנהוג בקרב מי שהיו משכילים ואמידים, אקוסטה ושפינוזה מוזכרים בקושי. ואף כי הטראומה של השניים לא ממש הזיזה שערות בפאות המתולתלות של שועי הקהילה ההולנדית, על אוכלוסיות גרמניה ומזרח אירופה, יהודיות ונוצריות כאחת, היתה לשני המורדים ביהדות הרבנית השפעה ניכרת, אך גם מאוחרת. רק באמצע המאה ה־18 עתידים שפינוזה ותורת המידות השקולה שלו להיות למודל שיאומץ על ידי משה מנדלסון ותנועת ההשכלה בגרמניה; ובאמצע המאה ה־19 תשמש סערת רוחו של אקוסטה דגל בידי המהפכנים של "אביב העמים" בגרמניה, וכל שחקן יהודי ראוי לשמו יילחם, לקראת סוף אותה המאה, על זכותו לגלם את אקוסטה בתיאטרון, במחזה הסנסציוני על חייו.

לא מקרה הוא שההצגה הראשונה שהועלתה בשפה העברית בפלשתינה ב־1906 היתה הפקת חובבים של "אוריאל אקוסטה", מחזהו של הגרמני קארל גוצקוב. החרם הדרקוני של הרבנים החשוכים מאמסטרדם הליברלית לכאורה הכעיס את הקהל, שלא היה מורגל בענייני במה, במידה כה רבה, עד שאבשלום פיינברג, לימים מראשי ארגון הריגול ניל"י, השליך את נעלו בחמת זעם על אחד השחקנים, שגילם רב שנוא.

האשכנזים באים
באמצע המאה ה־17 נתקלו היהודים היפים של אמסטרדם בקונפליקטים חדשים: האריסטוקרטים של הקהילה הפורטוגלית חשו מאוימים נוכח גל הפליטים היהודים שנמלטו מפני גזרות ת"ח ות"ט, מפני הטבח של חמלניצקי ומפני המורדים האוקראינים במזרח אירופה.

יהודים, אמנם – אך נטולי הוד, הדר, סגנון וממון – איימו להציף את פנינת הקהילות היהודיות במערב אירופה. וכמו במערכון המפורסם מ"לול", כל קבוצת ותיקים מצטיינת בהערמת קשיים על גלי העלייה החדשים, אבל בסופו של דבר קולטת. וכך ניסו היהודים הספרדים של אמסטרדם לעצור את ההגירה הפולנית ההמונית, למנוע מהיהודים האשכנזים להתגורר בסמוך לשכונות היוקרה שלהם, ואפילו הטילו איסורים על נישואי תערובת (אשכנזים־ספרדים).

אבל האשכנזים הגיעו בכל זאת, בהמוניהם, ובתוך כמה עשרות שנים לא זו בלבד שנקלטו באמסטרדם, אלא אף היו לרוב בקרב יהודי העיר, והקימו, לצד הספרדים, בתי כנסת משלהם ומוסדות חינוך עצמאיים. אמנם ההפרדה היתה ברורה בתכלית למשך מאה שנה ויותר, אולם ההשפעה, או ההשראה ההדדית, בכל זאת הצליחה להניב פירות רבים.

מי היה מאמין שדווקא באמסטרדם, הרחוקה כל כך מפולין ומרוסיה, יצא לאור העיתון הראשון בעולם ביידיש? כעשור לאחר שיצא השבועון היהודי הראשון בספרדית ("גאזטה דה אמסטרדם", 1674), החלו הקונקורנטים בפרסום ה"קוראַנט" – עיתון ביידיש שיצא לאור פעמיים בשבוע (שלישי ושישי) ב־1686, זמן רב לפני שדומים לו הודפסו בגרמניה ובפולין.

היהודים האשכנזים של אמסטרדם גם היו הראשונים שתירגמו את התנ"ך ליידיש, ואף ייסדו בעיר ישיבה מודרנית שלימדה בשיטות מערביות ו"מהפכניות". שיטות הלימוד האלה עוררו הדים בקרב רבני ליטא, קרקוב וברלין, והם באו עד לאמסטרדם כדי ללמוד ולהתרשם.
הקהילה היהודית באמסטרדם זכתה למשך כמה שנים בדבק שאיחד בין אשכנזים לספרדים: הדבקות בתקוות המשיחיות של שבתי צבי, שהגיעו מארץ ישראל ומתורכיה. רבים מבניהן של שתי הקהילות כאחת היו שותפים לאקסטזה שכבשה את כל פינות העולם היהודי. הם ראו בשבתי צבי את הגואל שהגדיר מחדש את היהודים כאומה, ונראה כמי שעומד להחזיר עטרה ליושנה ולהעלות את שארית הפליטה לארץ הקודש. אולם משהתאסלם שבתי צבי ואכזב את מאמיניו, העדיפו בני הקהילות האשכנזית והספרדית בעיר להתפכח מהחלום וללקק את הפצעים בנפרד.

יהודי במועצת העיר
למרות השגשוג, החירויות והקשרים המסחריים והדיפלומטיים חובקי העולם, רק בסוף המאה ה־18 (1796) זכו יהודי אמסטרדם לאמנסיפציה של ממש ולזכויות אזרח מלאות, ובפעם הראשונה זכה יהודי לכהן כחבר מועצת העיר. מכאן קצרה הדרך להשתלבות בתחומים רבים יותר ולבחירת יהודים למוסדות השלטון בהולנד.
בצד ההישגים התעצמו הסכסוכים בין שתי הקהילות היהודיות בעיר. התחרות הביאה עימה השמצות קולניות הדדיות ועמודים על עמודים של הטלת רפש בעיתונות שלהקהילות. הספרדים "האריסטוקרטים" התקשו להכיר בעובדה שהם מאבדים את הבכורה ל"אספסוף" האשכנזי, שלא זו בלבד שהיה לרוב, אלא גם די הפסיק להיות אספסוף.
בקהילה היהודית הגדולה, שמנתה 60 אלף יהודים ברבע האחרון של המאה ה־19 והעמידה כבר חברי ממשלה ופרלמנט, עיתונאים ומחזאים מובילים ואף משפטן יהודי, תומס מיכאל קארל אַסֶל (1838־1913), שזכה בפרס נובל, היו גם יהודים רבים שלא היו אמידים והתפרנסו מעסקי היהלומים. אגב, עסקי היהלומים בהולנד, ובעיקר בבלגיה השכנה, נשלטים עד היום בידי יהודים. בשנות השלושים של המאה העשרים, כשהנאצים עלו לשלטון בגרמניה הסמוכה, הגיעו לאמסטרדם מגרמניה ומאוסטריה פליטים יהודים רבים בני המעמד הבינוני, ובהם אוטו פרנק ובני משפחתו, שהעבירו את שנות המלחמה במסתור, עד שהתגלו בעקבות הלשנה ונשלחו למחנות השמדה. כשפלשו הנאצים להולנד במאי 1940 מנתה הקהילה היהודית במדינה כ־140 אלף נפש, מהם כ־120 אלף באמסטרדם. במלחמת העולם השנייה הושמדו יותר מ־100 אלף יהודים הולנדים.
בתום המלחמה שבו להולנד כ־20 אלף ניצולים, והם בנו מחדש את הקהילות השונות. כיום חיים במדינה כ־30 אלף יהודים, והם מרוכזים בעיקר באמסטרדם, ברוטרדם ובהאג.

בית אנה פרנק הוא כיום אחד האתרים היהודיים המרכזיים באמסטרדם, לצד בית הכנסת הפורטוגלי מתור הזהב של המאה ה־17 ולצד המוזיאון לתולדות יהדות הולנד. כאן אפשר לשמוע הקלטות מוזיקה ולראות תמונות, חפצים ועוד עדויות למכביר על חיי תור הזהב של היהודים היפים של הולנד, וכן את אוסף ציוריה של שרלוטה סלומון, אמנית יהודייה שנספתה בשואה ועבודותיה נתרמו למוזיאון.
ויש גם דוכני פלאפל ושווארמה בינות למסעדות האינדונזיות והקיוסקים להרינג הולנדי, ואפילו ייצוג ישראלי גאה, פה ושם, ברובע האורות האדומים. פה מן הסתם לא ממש בודקים בציציות את מוצאה האשכנזי או הספרדי של העובדת, בת ישראל הכשרה.