אמזונס – שינויים בהרגלי הזרימה

כל הנהרות זורמים אל הים, אך לא תמיד לאותו ים. ייתכן שאפילו האמזונס האדיר זרם פעם מערבה, ונשפך לאוקיינוס השקט, במקום לאוקיינוס האטלנטי. על פי תיאוריה חדשה, שינה הנהר את דעתו לפני 65 מיליון שנים בלבד, וזאת לא היתה הפעם הראשונה בה עשה זאת.
גיאולוגים אמריקאים וברזילאים הציגו בכנס שנערך בפילדלפיה תגלית העשויה לשנות במאה ושמונים מעלות את האופן בו נתפש עד היום האמזונס, הנהר הגדול ביותר בעולם. מחקרם מבוסס על גילוי שרידי מינרל בשם זירקון, בלב אגן הניקוז של האמזונס בברזיל. הזירקון הוא מינרל השומר על תכונותיו הכימיות גם לאורך מיליוני שנים, ולכן משמש כאמצעי לתיארוכן של תופעות גיאולוגיות קדומות. החוקרים אומרים כי המינרלים שנמצאו בסלעי המשקע והסחף שאספו במרכז היבשת קדומים מאוד, ולפיכך מקורם מוכרח להיות ברכסי ההרים שהיו בעבר בחלק המזרחי של דרום אמריקה, ולא ברכס האנדים הצעיר שבמערב היבשת.

"לא מצאנו שום מינרלים שגילם צעיר כשל האנדים. לאורך כל החלק המרכזי של אגן הניקוז, גיל המינרלים הצביע על מיקומים מסוימים מאוד במרכז ובמזרח היבשת", אמר ראסל מייפס, גיאולוג מאוניברסיטת צפון קרוליינה בארה"ב.

החוקרים טוענים שהמינרלים הקדומים שמקורם במזרח, נשטפו מאזור הררי גבוה שנוצר בעידן הקרטיקון – בין 145 מיליון שנה טרם זמננו ועד 65 מיליון שנה טרם זמננו – אז נפרדו הלוחות הטקטוניים של יבשת דרום אמריקה ויבשת אפריקה. הדבר גרם להסטת זרימת הנהר מערבה, וכך הגיעו סלעי סחף ומשקע בני כשני מיליארד שנים למרכז יבשת דרום אמריקה. באותה תקופה רמות האנדים היו עדיין צעירות ונמוכות יחסית, והנהר זרם דרכן אל האוקיינוס השקט.

עשרות מיליוני שנים אחר כך, בעידן המיוקן (23 מיליון עד 5 מיליון שנים טרם זמננו), התרומם במרכז היבשת רכס נוסף, המכונה "קשת פורוס", שנמתח מצפון לדרום. דבר זה גרם לחלוקה של זרימת האמזונס, כך שחציו החל להתנקז מזרחה לכיוון האוקיינוס האטלנטי וחציו השני המשיך לזרום מערבה. באותה תקופה גם הלכו וגבהו הרי האנדים, עד שלמעשה הם חסמו את הזרימה מערבה וכך נוצר אגן סגור בין האנדים לבין קשת פורוס. סלעי משקע וסחף החלו למלא אט אט את האגן, עד שבשלב מסוים הצליחו המים לפרוץ בחזרה דרך קשת פורוס ולזרום מזרחה. התפתחות זו קבעה את כיוון זרימתו הנוכחי של הנהר.

התופעה מוכרת גם אצלנו
העובדות הללו אולי קשות לעיכול לכל מי שאי פעם טיפס במורדותיהם הכבירים של האנדים המזרחיים או חזה בדלתה העצומה של האמזונס ליד העיר הברזילאית מספה. אבל מסתבר שעולמנו דינמי. למעשה, הוא דינמי כפליים. החוקרים טוענים כי ההטיה הטבעית של זרימת האמזונס התרחשה לפחות פעמיים. לדבריהם, טרם התרוממות הרכס המזרחי, פנה הנהר מזרחה. שינויים בזרימתם של נהרות אינם תופעה בלתי מוכרת, וידוע היה שהאמזונס עצמו עבר כמה שינויים כאלה, אלא שעד כה דובר על סטיות בלבד מנתיבו הקיים, לא על היפוך כפול של כיוונו. האמזונס, יש לזכור, אחראי על כחמישית מכמות המים המתוקים הנישאת אל תוך האוקיינוסים.
מחקרה של הקבוצה כלל שני מסעות מחקר אינטנסיביים במעלה הנהר ושנים אחדות של חקר החומרים שנאספו ומשמעויותיהם האפשריות. כך או כך, הצגתו בכנס היא רק ראשית הדרך ועד שיופיע בכתב עת מדעי (כדוגמת Geomorphology, כתב העת החשוב בתחום), עוד יזרמו ודאי לא מעט מים באמזונס. "בכנסים מוצגים גם דברים רבע מבושלים, כשהמטרה היא לשמוע את חוות הדעת של הקולגות", מסביר הגיאולוג ד"ר מרקו שמואל מאוניברסיטת תל אביב. "ברגע שאתה מוכן לתת את צווארך לשחיטה, אתה שולח את החומר לפרסום ולביקורת".

יחד עם זאת, ד"ר שמואל אינו מבטל את התיאוריה. "מובן שנהרות משנים את כיוון זרימתם. ישנה דוגמה יפה גם מן האזור שלנו. לפני שנוצר ים המלח זרמו הנחלים שנובעים מכיוון ירדן היישר אל הים התיכון. מאז שנוצר השבר הסורי-אפריקאי נחלי מדבר יהודה החלו זורמים 'אחורה'". נהר האמזונס מועד במיוחד לשינויים כאלה, מסביר שמואל: "למעשה הוא יותר אגם מנהר. במרחק של 1,200 קילומטרים מן הים עדיין מורגשים בו הגאות והשפל של האוקיינוס האטלנטי. זהו גוף מים גדול ורדוד, שהרמה קלה של שולי היבשת יכולה לשנות את כיוונו".