"מים בזול ויין ביוקר. אפשר לעולם לחיות בלא יין ואי־אפשר לעולם לחיות בלי מים". אין כמו מימרה קולעת זו של התלמוד הירושלמי, כדי להבהיר את חשיבותם של המים בחיי האדם. היישובים הראשונים של החברה האנושית הוקמו סמוך למקורות מים, על גדות הנהרות או לצידם של מעיינות. כשגדלו היישובים ותחומי ההתיישבות התרחבו, נאלצו בני האדם להקים להם מקומות מגורים גם הרחק מנהרות, אגמים ומעיינות. כדי להביא מים לבתיהם, חצבו או בנו בורות מים וטייחו אותם כדי שיהיו אטומים לחלחול. טיח זה היה ערבוב של חול ים או חול נחל, כמות רבה של סיד, מעט אפר ושמן זית, ששיפר את האטימה. בור זה כוּנה במקורותינו "בור סוּד", ותלמיד חכם שזכרונו רב כונה בהשאלה "בור סוּד שאינו מאבד טיפה". במרוצת השנים למדו כי במקומות שבהם מי האקוויפר גבוהים והמִסלע או הקרקע דקים, אפשר לחפור בארות ולהגיע למי תהום. חופרי הבורות ("שיחין", בלשון המקרא והמשנה) חפרו מטרים ספורים והגיעו למים טובים לשתייה. טכניקה זו איפשרה גם היא להקים יישובים במקומות מרוחקים ממקורות מים. לימים גילו בני האדם כי אפשר להוביל מים מנהרות או ממעיינות גם למקומות יישוב מרוחקים. מפעלים מעין אלה, המכונים בימינו מובילים, כדוגמת מוביל המים הארצי, כונו אז תעלות שלחין; כלומר, תעלות השולחות את המים, כמו תעלת השילוח. לכן גידולים חקלאיים מושקים מכונים גידולי שלחין. מפעלים לא פחותים בתרבות הבנייה של יוון, כמה מאות שנים לפני הספירה, נבנו מפעלי הובלת מים משוכללים. בכתובים נמסר על אודות מפעלים כאלה ביוון עצמה, בה ישבו השבטים הדוֹריים, ובאסיה הקטנה, ערש השבטים היוֹ‐ניים. היוונים שיפרו את מוליכי המים וביצעו מדידות שאיפשרו תכנון ובנייה מדויקים יותר של המובילים. אחד החשובים במפעלי הולכת המים בארץ ישראל הוא נקבת חזקיהו, שהחליפה את תעלת השילוח. מטרתם העיקרית של שני מפעלים אלה, שהוקמו במהלך שלטונם של מלכי יהודה, היתה להוות מקור מים לירושלים במהלך מצור. נקבת חזקיהו נחצבה כ־30 מטרים מתחת למפלס בתי העיר, לאורך כ־530 מטרים. בגלל שהזמן דחק, חפרו אותה משני כיוונים בו־בזמן. כתובת שנחקקה בדופן הנקבה סמוך ליציאתה לבריכת השילוח מציינת את המפגש בין החופרים של שתי המנהרות. הכתובת מצויה היום במוזיאון הארכיאולוגי באיסטנבול. אבל עיקר התנופה של בנייה להולכת מים נזקף לזכותם של הרומאים, בסוף המאה הראשונה לפני הספירה, במהלך שלטון הקיסרים ובעיקר בתקופת אוגוסטוס. עשרות אקוודוקטים רומיים מוכרים לנו מתקופה זו ואילך, בעיקר מהמאה הראשונה לספירה. חלקם נותרו על כנם, והם מרשימים במראם וביכולת התכנון והביצוע של מקימיהם. המפורסם שבהם הוא האקוודוקט של סגוביה בספרד, שנבנה באמצע המאה הראשונה לספירה. אורכו כ־900 מטרים, והוא היה בשימוש עד ראשית המאה ה־20.  האקוודוקט של סגוביה. מפגן בנייה מרשים ביותר | צילום: דובי טל יחס פטרוני האימפריה הרומית ראתה עצמה כפטרון העולם וכאחראית לשלומו ולעתידו. יחס זה התקיים כל עוד קיבלו המדינות הנשלטות את כללי המשחק והכירו בכך שרומי היא מעצמת־על. או אז ציידה אותם רומי בציוד רב ובידע, שכלל גם מידע על בניית אקוודוקטים. כך סיפקו הרומאים את סודות התכנון, המדידה, חומרי הבנייה, הכלים לעיבוד אבן והדרכים להקמת הפיגומים. כך הגיע גם הידע לארץ ישראל, שבה נבנו מספר אקוודוקטים מרשימים. בעברית הם כונו אמות מים: אמות עיליות ואמות תחתיות. שני אנשים תרמו להתפתחותה של הנדסת מובילי המים הרומית. האחד היה מרקוס ופסאניוס אגריפא, קרובו ומקורבו של הקיסר אוגוסטוס וממנווטי המדיניות של האימפריה. הוא גם היה מיודד עם המלך הורדוס וקיים עימו קשרים פוליטיים וכלכליים. השניים ביקרו זה אצל זה, וייתכן שאגריפא סיפק להורדוס ידע על הנדסת המים. האישיות החשובה השנייה הוא האדריכל פוֹלְיוֹ וִיטְרוּבְיוּס, שהקים בית ספר ללימודי הנדסה ואדריכלות וכתב ספר לימוד שנקרא "על הארכיטקטורה". הספר מכיל עשרה כרכים, והכרך השמיני הוקדש להנדסת מים. את מפעלי המים הרומיים תיעד פרונטינוס, מי שהיה נציב המים ברומי, כ־110 שנים לאחר מותו של ויטרוביוס. בימי כהונתו של פרונטינוס נבנו האקוודוקטים המשוכללים ביותר של רומא. פרונטינוס כתב ספר שכותרתו: "על האקוודוקטים". אפשר למצוא בו שפע חומר על הטכנולוגיות של אספקת מים, על מינהל המים ועל חוקים הקשורים לנושא. בין השאר, הביא פרונטינוס נספח של תוכניות ושרטוטי עבודה, ובהם פרטים על מנהרות, גשרים ועוד. למרבה הצער, הנספח אבד.חוקר בן זמננו לומד רבות מספר זה ומספרים אחרים העוסקים בנושא. אמצעי נוסף ללימוד ולמחקר הן אמות המים עצמן, ששרידיהן נותרו בשטח. ברומא העיר לבדה נבנו באותה תקופה 11 אמות מים, חלקן מגיעות לעשרות קילומטרים. אמות המים נבנו בעלות ניכרת; מה, אם כן, הביא מלכים להשקיע כספים רבים ולבנות אותן? למה להקים אקוודוקט? בני רומי תפסו את העיר כ"יצור" מתוכנן, שבליבו ניצב המרכז המסחרי ובתי המשפט, ועמדו השולחניים – חלפני הכספים שהיו הבנקים של אז. העובדה שמרכז העיר היה מקום התכנסות כלכלי ותרבותי של אנשים ממקומות שונים חייבה לדאוג לאספקת מים סדירה. בכל מרכז עמד נימפיאון, מעין מזרקה, שהיוותה לא רק קישוט, אלא גם ברז מים ציבורי. המים במתקן זרמו מפיותיהן של בתולות ים, "נימפות", ומכאן שמו.כדי שהמתקן יפעל כמו מזרקה, היה צורך להביא את המים ממקום גבוה יותר, תוך ניצול כוח הכובד. הדבר הצריך לעיתים השקעה כספית גבוהה ומאמצים רבים. אבל כל עיר שכיבדה את עצמה הקימה נימפיאונים, והקמתם התאפשרה רק אם נבנתה אמת מים משוכללת. גישה קלה וזולה למים לא מנעה אם כן הקמת אקוודוקטים, שהיו נחוצים למטרות אחרות, כמו בניית המזרקה העירונית. בקיסריה, למשל, יכלו תושבי העיר להגיע בקלות למי תהום ראויים לשתייה על ידי כריית בארות; ובכל זאת הוקם מפעל מים שדרש הוצאות רבות. מפעלי המים המשוכללים סיפקו גם מים לבתי המרחץ הציבוריים, גם הם מתקנים הכרחיים בעיר מסודרת. בתי המרחץ פתרו בעיות היגיינה בסיסיות, אבל היוו גם מוסדות חברתיים ומפגשי רעים, ובלעדיהם לא נחשבה העיר לתרבותית. אמות המים פתרו גם בעיות אנרגיה. בנקודה מסוימת היו מפילים את המים מגובה של כמה מטרים, ולמטה הציבו גלגל שהיה קשור לאבני ריחיים. מפל המים דחף את הגלגל, וזה הפעיל את הריחיים. מפלים אלה יכלו להניע גם מחרטות גדולות ורבות עוצמה, שאיפשרו את ליטושם של עמודים וכלים גדולים. ראוי לציין כי כבר בימים ההם השתמשו במחרטת יד שהופעלה באמצעות גלגל שהונע בידי אדם. בניית אמות המים יצרה גם מוקדי עבודה להמוני מובטלים. בבנייתה של אמת מים הועסקו עשרות אלפי עובדים, שמצאו בכך פרנסה דחוקה. העובדה שאנשים אלה הביאו פת לחם לביתם מנעה טרוניות ומחאות נגד השלטון.  פרט מן הנימפיאון של ג'רש | צילום: מאיר בן דב אחת הדוגמאות לכך היא פרויקט העברת המים להר הבית בירושלים מעין ערוב, מקור מים שופע מדרום לגוש עציון. באותם ימים נאבקה יהודה שלאחר יורשי הורדוס באבטלה ובכלכלה ירודה. הציבור היה חסר מנוחה, והשקט באימפריה היה שביר. בקופת בית המקדש בירושלים הצטברו כספים רבים, תרומת חצי השקל של יהודים מרחבי העולם לבית האלוהים. החוק, שכובד גם על ידי הרומאים, היה שכספים אלה יוצאו רק לצורכי המקדש. בימים טובים, שבהם היתה ההכנסה גבוהה, מימנו אוצרות בית המקדש את סלילת הכבישים בארץ, בעילה שמדובר בשיפור תנאי הניידות של עולי הרגל. אבל ההחלטה מה לממן מאוצרות אלה היתה בידי גזברי המקדש ובראשם הכוהן הגדול.הנציב הרומי באותו זמן, פונטיוס פילאטוס (האחראי לצליבת ישו), ידע כללים אלה. הוא ידע גם שכדאי ליצור מקומות עבודה ולהפחית כך את התסיסה. בד בבד, הוא רצה להימנע מלגעת בכספי האימפריה, ולפיכך יזם מפעל מים מעין ערוב להר הבית בכספי המקדש. פילאטוס טען כי שימוש בכספים אלה לבניית אמת המים, פירושו ניצולם לצורכי בית המקדש. החלטה זו לא עברה בשקט. במקום להרגיע את הציבור, היא גרמה למהומות. הקיסר קיבל מספר גדול של תלונות נגד פילאטוס, ובסופו של דבר הדיח אותו מתפקידו.תוצאות אלה חיזקו את מעמדם של הכוהן הגדול וגזבריו. רק הם, ולא נציב רומי, יכולים היו להגדיר את צורכי המקדש. במה שנוגע לאמות המים, מראה דוגמה זו כי בתקופה של קשיים כלכליים נתפסה בנייתן על ידי הרומאים כמקור לא אכזב ליצירת עבודה יזומה. מערכת משומנת בתכנון מערכת של הנדסת המים ובהקמתה גילה אגריפא גם כישורים ניהוליים. הוא הקים מתחתיו הנהלה, שהיתה מועצה מפקחת, ותוארה הלטיני היה קוּרָאטוֹרְיוּם. היא חלשה על כמה גופים מקצועיים, אחד מהם אגף התכנון, שבראשו עמד האחראי על הציוד למדידות – הלִיבֶּרָטוֹר. אגף זה קבע את תוואי האמה ומהלכה, ואנשיו חישבו את השיפועים ותכננו את הבנייה. בין השאר, הם קבעו מאילו חומרים תיבנה האמה. המדידה נעשתה בכלים משוכללים שאיפשרו דיוק מירבי. למעשה, סיפקו מודדים אלה את הבסיס המקצועי למודדים בני זמננו. תכנונה של אמת המים מעין ערוב להר הבית מהווה דוגמה ליכולת המדידה המדויקת. היא מתפתלת על מדרונות ההרים מהמעיין עד לבריכות שלמה שמדרום לבית־לחם ועד להר הבית, לאורך כמה עשרות קילומטרים. מדובר במפעל מורכב ומסובך. למתכננים היה הידע והמכשירים לגלות כי מעיינות אל־ערוב גבוהים מהר הבית; אחרת לא היו המים מגיעים ליעדם. במשנה ובתלמוד נאמר כי הבדלי הגובה בין המעיינות האלה להר הבית הוא עשרים אמה, כלומר כעשרה מטרים. עם זאת, מדידות שנערכו לאחר מלחמת ששת הימים מלמדות שהיתה טעות, וההפרש גדול יותר: כעשרים מטרים. ובכל זאת, הזיהוי הקדום של הבדלי הגובה בין מקומות מרוחקים זה מזה מעורר הערכה. מקשתות לחוליות אפשר לראות חוליות כאלו בכמה אמות מים בארץ ובעולם; למשל, באמות המים של סוסיתא שמעל קיבוץ עין־גב ובאמת המים של נחל יבניאל, ואדי פיג'אס. האחרונה מוליכה מים מהמעיינות שממזרח למושבה יבניאל לחמת טבריה ולטבריה העיר. חוליות אלו מדהימות משום שנחצבו אל תוך אבני בזלת. באמת המים המובילה מעין ערוב להר הבית היו כ־3,200 חוליות. באמה זו נחצבו גם כמה מנהרות; המוכרת שבהן היא מנהרת ארמון הנציב, שאורכה יותר מ־500 מטרים. לאחר שתכננו את התוואי המדויק, היה צורך לבנות את הפרויקט, ולאחר מכן להפעיל את מפעל המים ולתחזק אותו. על תפקידים אלה היו ממונים אגפים מיוחדים, שבראשם עמדו מנהלים. אחד המנהלים, מדווחים לנו המקורות, היה ויליצ'י (VILLICII). הוא היה אחראי על צינורות ההולכה מחרס או מאבן ועל קטעים של רשת המים בתוך העיר. שני לו הצ'סטלור או קסטלור (CASTELARII), שהופקד על הבריכות ששימשו לסינון המים וכתאי החלוקה גם יחד. באופן טבעי, מתקנים שבהם זורמים מים מחייבים תחזוקה מתמדת, שכן דרכם של המים להרוס ולפגוע בצנרת עצמה. לשם כך הוקם אגף ובראשו סירקוויטורס. כשנקבע התוואי של אמת המים, הופקעה כברת אדמה משני צידיה, ועליה סללו את הדרכים שבהן השתמשו בוני האמה ולאחר מכן – אנשי האחזקה. אגף מיוחד היה ממונה על כברת קרקע זו לשימוש הבנאים והמתחזקים. כתובת בלשון היוונית – שמקורה אמנם במאות החמישית או השישית לספירה – מוכיחה את חשיבותה של כברת הקרקע לצורכי האחזקה. הכתובת החקוקה באבן וכוללת 17 שורות נחשפה באקראי מדרום לירושלים, ליד אמת אל ערוב. היא פורסמה בראשונה ב־1926 על ידי הארכיאולוג הצרפתי פ.מ. אבל, מבית הספר הדומיניקני לארכיאולוגיה. וכך נאמר בכתובת (בתרגום חופשי): "פלאביוס אַנִיאָס סילַנְטריוּס מורה לבעלי הקרקע, לאריסים כמו גם לאיכרים: להווה ידוע לכם שהמלך הקדוש אוהב הדת מצווה בזאת שאף אדם אינו בר רשות לזרוע או לטעת בטווח של 15 רגל מקו אמת המים. העובר על פקודה זו צפוי לעונש מוות ולהחרמת רכושו. להסרת ספק חקוקה למטה מידת הרגל". מידת הרגל בכתובת מלמדת שאורכה היה 31 סנטימטרים; כלומר, רוחב השטח המופקע עמד על 4.65 מטרים מכל צד של האמה. על פי חוקת אמות המים ברומא, נהוג היה להפקיע לפחות חמישה מטרים מכל צד. תפקיד חשוב נוסף במערכת נציבות המים מילא הבנאי (MASON). הוא ריכז בידיו את הבנייה והחציבה של האמה על כל מרכיביה, ונחשב כראש הפועלים.  אמת המים בקיסריה. במהלך השנים החול קבר חלקים נרחבים מהאמה עסק יקר אמות המים היו עסק יקר מאוד. לפי הכתובים, עלתה בנייתה של אמת המים של אקווה־מרקיה 180 מיליון ססטרציות; אמת המים אקווה־קלאודיה (מימיו של הקיסר קלאודיוס) עלתה 350 מיליון ססטרציות. ואלה רק שתיים מ־11 האמות שהובילו מים לעיר רומא. לשם השוואה, משכורת שנתית של חייל בשירות הלגיונות הרומיים באותה תקופה היתה 900 ססטרציות. כלומר, בתקציב שהושקע בהקמת אקווה־קלאודיה לבדה אפשר היה לקיים במשך שנה צבא של כ־400,000 חיילים.פרטים רבים על מלאכת ההקמה אפשר ללמוד משרידי אמות המים בארץ ובחו"ל. כך, למשל, אפשר ללמוד על הידע הרומי לגבי תהליכי בליה, על דרכי האחזקה של אמות המים ועל נסיונות ההתגברות על תהליכי ההרס. אחת הדוגמאות הבולטות בארץ היא אמת המים הגבוהה בקיסריה. קשה שלא להתרשם מקמרונותיה, שבקטעיה האחרונים נבנו במקביל לחוף הים. במרוצת השנים, פלט הים מאות אלפי מטרים מעוקבים של חול, כיסה את האמה וקבר אותה. רק חלקים זעירים ממנה חשופים לעין, בחוף הים שבין שכונת הווילות קיסריה לבין הכפר ג'יסר א־זרקא. קטעים אלה נהרסו במהלך השנים על ידי רוחות הים, ובהדרגה קרסו. הסיבה להרס המהיר יחסית נעוצה בכך שהאמה נבנתה מאבני חול וכורכר שעמידותן בפני החול, שנושאות הרוחות, מעטה. חסד גדול, אם כן, נעשה עם האמה בכך שנקברה ברובה בחולות. באחרונה הסירה רשות העתיקות את הדיונות מעל קטע גדול יחסית של האמה, והחול נמסר לידי קבלני בנייה. החשיפה לימדה, שבנאי האמה היו מודעים היטב לרגישותן של האבנים לתהליך הבליה עקב הרוח, וכדי להגן עליהן טייחו אותן בטיח לבן עשיר בסיד. מדי כמה שנים חידש אגף אחזקת האמה את הטיח, כדי לשמר את האבן. כאשר חשפה רשות העתיקות את האמה, לא טויחו שוב הקמרונות והקשתות. חוסר תשומת לב זה עלול להביא לקריסת האמה בתוך זמן קצר. אם אין מקפידים, כפי שעשו הרומאים, על שמירת האמה – מוטב להותיר אותה מתחת לדיונות; שכן אלה שמרו עליה בשלמותה. משרידי אמות המים אפשר ללמוד דברים נוספים. ברור, למשל, כי האמות הוליכו מים למרחקים גדולים, מהמעיינות אל תוככי הערים. נשאלת השאלה באיזו כמות מים מדובר? בעיר ליון שבצרפת נבנו בתקופה הרומית ארבע אמות מים. הידע הארכיאולוגי שנאסף משרידי אמות אלה, המצויים בתחומי העיר החדשה שעל גדות הרון והסון שבצרפת, בצירוף החומר שבמקורות הכתובים, מוכיח כי הן הוליכו כמות אדירה של מים: 70,000 מטרים מעוקבים ביממה. אין ספק, פרט זה מוכיח באופן חד־משמעי כי תורת ההנדסה של הולכת המים בתקופה הרומית היא פרק מרשים בתולדות הבנייה הקדומה. |