אלף המסעות הבאים

האם סוף העולם מתקרב? סוף העולם מתקרב בערך כמו שהגלובוס מצטמק. האינטרנט, מצלמות הטלוויזיה, הטלפונים הסלולריים הם סוג של אשליה. תקופת חיים אחת לא מספיקה כדי להיות בכל מקום, לקרוא את כל הספרים, לטעום הכל.

והרפתקאות? האם נותרו הרפתקאות? את מקורות הנילוס כבר גילו, והרבה רגליים אנושיות מטפסות מדי שנה על האוורסט. מה יהיו ההרפתקאות הבאות? לאן יוליכו אותנו המחשבות, עד שיום אחד לא נעמוד בפיתוי ונצא למקום שבו אף אחד לא היה, להיאבק במה שהעולם, הטבע, מניח לפנינו באדישותו?

הן יכולות להוליך אותנו רחוק, אבל גם קרוב. היכולת למצוא הרפתקה על סיפה של הדלת טמונה לפעמים בקריאה מחודשת במפות ישנות. לפני כמה חודשים ישבתי עם חבר והבטנו במפות של סיני. חיפשנו בין קווי הגובה של המפה היכן מסתתר עוד נחל נפלא כמו אבו חְשֵב. שיש בו אתגר, ומצוקים זקופים, ומפלים שיורדים לשום מקום, שצריך לחפש בו עיגון במקום ששום אדם לא עיגן, ולזרוק חבל בלי לדעת מהו הגובה של המפל, ולהתקדם באפיק בלי לדעת אם יהיו שם מים לשתייה או רק בריכות מוארכות ומקפיאות שהשמש לא מגיעה אליהן.

"כאן", הצבעתי על מקום שנראה מבטיח. אבל זה היה במאה ה־20, ורק במאה ה־21 נארוז את החבלים ואת ציוד הגלישה, נחצה את הגבול לסיני ונלך לחפש את הנחל ההוא שאף אחד לא הלך בו. אולי גם משום ששעון ההרפתקה אינו תלוי בדיגיטציה של זמן, ב"מילניום" שהומצא על ידי אנשים.
המחשבות יכולות להוליך אותנו גם רחוק. דרך המשי נפתחה מחדש לתנועה חופשית בסוף 1991, עם התמוטטותה של האימפריה הסובייטית. שינוי במפת יעדי התיירות וההרפתקנות הוא מעט איטי יותר. מה שהתחיל בסוף המאה ה־20 בזרם דק יתעצם במאה הבאה. מרכז אסיה הוא ההרפתקה הגדולה של המאה ה־21.

למדבר האדום, בעקבות אלכסנדר
כמו כל הדברים הטובים, מרכז אסיה תמיד היה שם, וכל פעם הוא מתגלה מחדש, מכוסה בשכבות שכבות של תרבויות, מסורות ישנות ומתפוררות, דתות שמאניסטיות ואמונות בעלות טעם בעיני חסידיהן ותפלות בעיני מי שמאמין בדברים אחרים.
בבוכרה, לפני כמה חודשים, פגשתי במנהלת המוזיאון הארכיאולוגי של העיר. התברר ששנינו אוהבים מדבר. שאלתי אותה על הערים האבודות של הקיזיל קוּם (Kyzyl Kum) –

מונגוליה. מיליון וחצי קילומטרים רבועים, כשני מיליון תושבים וכ-25 מיליון בהמות מקנה חצי מבויתות. מרבית האוכלוסיה חיה בערבות, באוהלי נוודים עשויים מלבד | צילם: עפר יזהר

המדבר האדום שמשתרע בין בוכרה (Bukhara) שבאוזבקיסטאן לימת אראל (Aral), בין האמו דריה (Amu Dar’ya) והסיר דריה (Syr Dar’ya), הנהרות הגדולים של מרכז אסיה. אלה הם האוקסוס והג'קסרטס של אלכסנדר מוקדון, שכבש את המרחב ב־330 לפני הספירה. כבר אז היתה אסיה הרפתקה. ואולי במאה ה־21 נחזור אל המסעות ההיסטוריים הגדולים, הרומנטיים, של האלף הקודם, של האלפים הקודמים?

מדבר הוא מקום מוצלח לכל מי שמחפש הרפתקה. המרחב הפתוח, הגמל, הנוודים של הקיזיל קום – קזחים, קירגיזים, קראקלפקים – אגמי המים המליחים בין הדיונות ומרחבי החצץ. מנהלת המוזיאון סיפרה לי על המקומות שבהם חפרה כשהיתה סטודנטית. שאלתי אותה כמה זמן ייקח ללכת עם גמל מחיווה (Khiva) – העיר שנראית לקוחה מסיפורי אלף לילה ולילה – לבוכרה המעטירה. מסע של 400 עד 600 קילומטרים. תלוי בציר שהולכים בו. יש יהלומים במדבר. זהב. גז. נפט. ומה עוד?

צבא רוסי נעלם מתחת לשלגים של הקיזיל קום בחורף הנורא של 1839, בדרכו לשחרר את העבדים הרוסים שנחטפו לחיווה ולהגדיל את שטחי האימפריה הרוסית, שהתחרתה בבריטים על ליבה המסתורי, הלא מוכר, של אסיה. האם לשחזר על דרכי השיירות את מסע התבוסה של הצבא הרוסי מאסטרחאן (Astrakhan) שליד הים הכספי אל עיר החומה הנפלאה חיווה? או אולי להמשיך לדרום־מזרח לעבר בוכרה? בכל מקרה, זוהי הרפתקה מדברית מהסוג המשובח ביותר, במקום שאין מפות טובות, שהשפה לא ברורה, עם הידיעה שמעט מאוד אנשים הלכו שם, ואלה שהלכו – לרוב נעלמו או ניגפו על ידי המדבר

לקמצ'טקה, בעקבות הג'ינסנג הסיבירי
כשנדמה שאין יותר לאן ללכת, אני פונה לגיורגי גורדייף, הנוסע, ההרפתקן והמיסטיקן הרוסי, וקורא מתוך ספרו "פגישות עם אנשים מיוחדים" (1928): "לרוב האנשים באירופה ובאמריקה, אסיה היא יבשת בעלת שטח לא מוגדר, הגובלת באירופה ומיושבת בעממים פראיים, או במקרה הטוב פראיים למחצה, שנתקעו שם במקרה. התמונה שיש להם על גודל היבשת היא מן המעורפלות ביותר. הם משווים בקלות רבה חבלי ארץ אלה למדינות אירופיות ואף אינם חושדים בכך שיבשת אסיה רחבה כל כך, שניתן להכיל בה אירופות אחדות, שחוסות בה קהילות שלמות שלא רק האירופאים אלא גם האסיאנים בעצמם לא שמעו אף פעם את שמען".

אה, אמרתי לעצמי, נזכר בקצה המזרחי של היבשת העצומה הזאת. מה עם החיפוש אחר

הג'ינסנג הסיבירי? זו נשמעת הרפתקה שווה לכל נפש. השורש של צמח הג'ינסנג (Panax, ממשפחת הקיסוסיים) מזכיר במבנהו את הגוף האנושי, והוא הצית את דמיונם של מחפשי מעיין העלומים מזמנים קדומים, בעיקר ברפואה הסינית. מי שמשתמש בו מאמין שיש לו יכולות מופלאות – לרפא, לעורר תשוקה, לשמור אותנו צעירים. הג'ינסנג הסיבירי הוא המשובח והנחשק ביותר. החיפוש אחריו ומציאתו נחשבים לאמנות בפני עצמה. אבל הוא גדל רחוק. בקמצ'טקה.

חצי האי קמצ'טקה (Kamchatka) הוא מקום של נוודים. ארץ קרועה של רוחות, שאין בה דרכים וכבישים מלבד כביש ראשי ומסילת רכבת. החורף קר וחשוך, האביב קצר והקיץ לא חם מדי, רטוב ומלא יתושים וחרקים. כדי להגיע צריך לטוס לחברובסק (Khabarovsk) או לעלות ברכב או ברכבת צפונה מחרבין (Harbin) שבצפון סין לכיוון ולאדיבוסטוק
(Vladivostok) ומשם להמשיך בצורה עצמאית צפונה עם הכביש הראשי לתוך חצי האי. אפשר גם לחצות מיפאן לנחודקה (Nakhodka) שעל החוף הרוסי או להתחיל במסע ולעלות על הרכבת הטראנס סיבירית שנוסעת ממוסקבה לחברובסק; הרפתקה משעשעת שמשתפרת עם השנים, וגם במאה ה־21 היא תהיה טובה, מתסכלת ומעייפת כמו שהיתה מרגע שהתחילו רכבות לחצות את אסיה מקצה אל קצה.

למונגוליה, דרך חלון הזמן
ומה עם ליבה של אסיה? לא מרכז אסיה, אלא הלב הנוודי, הפתוח, זה שהרוח נושבת בו בעוצמות איומות, זה שעל האנשים שבו, ברגע שהם שותים, אי אפשר לסמוך יותר מאשר על כל רוח נודדת? מונגוליה בוודאי תהיה אחת מההרפתקאות הגדולות של המאה ה־21.

שני מיליון אנשים חיים על מיליון וחצי קילומטרים רבועים עם 25 מיליון בהמות מקנה חצי מבויתות. לאף אחד, כולל למונגולים עצמם, אין מושג מה קורה שם. זו הארץ האחרונה בעולם שיש בה עדיין דֶבֶר. הארץ האחרונה בעולם שמרבית אוכלוסייתה גרה באוהלי לבד, שאין בה דרכים, שהמטוסים שלה מתחת לכל ביקורת והאוטובוסים בראשית המאה ה־21 נראים כאילו הם מראשית המאה הקודמת. מונגוליה היא אחד מאותם מקומות טובים – פתח לתרבות שקפאה בזמן.

נמרי שלג, זאבים, איילי מושק, ציפורים, סלמונים בנהרות, מרמיטות נושאות דבר מציצות ממחילותיהן – כל מסע של שבוע עד חודש במונגוליה הוא הרפתקה. זה רק מתחיל עכשיו. קשה להניח שמונגוליה תתגלה לגמרי בשנים הקרובות, אבל לתוך המאה ה־21 היא תיחשב אחד המקומות המרתקים ביותר לנסוע אליהם, ולו רק כדי לצנוח דרך חלון הזמן ולהשתרע על מרבדי הלבד ליד תנורי הגללים שבמרכז הגֶר – אוהל הנוודים הנמצא באמצע הערבה – כשיללות הזאבים נשמעות מעבר לקו שבו נובחים הכלבים, המקיפים את האוהל כדי להגן על הכבשים ועל הבהמות שבגדרה.

אל הממלכות שמעבר להרים
אסיה היא גם ההרים הגבוהים ביותר בעולם. יש מי שאוהב לטפס על הרים כדי לגעת בפסגה, ויש מי שבשבילו ההרים הם מה שהיו מעולם – חומה יבשתית אדירה שיש לחצות. יש מעט הרפתקאות מוצלחות יותר מחציית שרשרות ההרים האסיאניות; לחצות את ההרים השמימיים מקירגיזסטאן לסין, מקזחסטאן לסין, ללכת את רכס הפמיר (Pamir) שבטג'יקיסטאן, להתגלגל לטיול קצר בהינדו־כוש שבאפגניסטאן.

אח, אפגניסטאן, הממלכה שמעבר להרים, שבעשורים האחרונים כמעט לא היו בה תיירים ונוסעים. בעוד כמה שנים, כשהאיזור יירגע, תחזור אפגניסטאן להיות כר משחקים גדול להרפתקאות, שבו כפרים מבודדים, נהרות זורמים כבירים, פסגות מושלגות ואנשים גאים.

אפגניסטאן. כר משחקים גדול להרפתקאות: כפרים מבודדים, נהרות זורמים כבירים, פסגות מושלגות, אנשים גאים | צילום: סטפן גלדיו

ועם השלום, ייפתחו לתיירות גם העמקים העליונים של נהר אינדוס
(Indus) והעמקים של צ'יטרל
(Chitral) וגילגיט (Gilgit) שבפקיסטאן. אושר פראי באחד האזורים הנפלאים והפרועים בעולם. הבריטים שברו את השיניים על העמקים במאה ה־18. במאה ה־19 הם ניהלו שם קרבות נגד המזימות הרוסיות במשחק הציד הגדול
(The Great Game) עד ראשית המאה ה־20, כשכל צד מנסה להשתלט על אסיה ולדחוק את רגלי האימפריה האחרת.

אבל אף אחד לא שולט באמת בעמקים המיושבים בפטאנים, בצ'יטרלים ובאנשי ממלכת הונזה (Hunza) הקדומה, שאפשר להגיע אליהם ברגל או עם ג'יפ הדואר המהדס בדרכי ההרים אחת לכמה ימים. העמקים הרחוקים היו חלום בראשם של נוסעים והרפתקנים מאז שנות השלושים של המאה היוצאת, כשכתב ג'יימס הילטון את "האופק האבוד"
("The Lost Horizon"), על קבוצת בריטים שמטוסם נחטף לעמק נסתר בהימלאיה, עמק שמעליו מתנשא "שנגרי־לה" – המנזר שבו חיים לנצח. מאז, מחפשים את העמק האבוד.

אז מה חדש? כלום, בעצם. היצר הוא שמתחדש וקובע לעצמו תאריכים כדי לצאת מהדעת. ואנחנו, עם כל הרהב על מה שהספקנו למזער ולהטיס בזמן האחרון, מתרגשים עדיין מכל מה שהיה פה תמיד – סודות ומסתורין ומקום לא מוכר, שיש בו תקווה להתחדשות ולהתרגשות. כמו אלף חדש.