הבהלה לזהב, אלסקה

בשעת בוקר מוקדמת, באמצע חודש יולי 1897, זחלה אונייה קטנה, שניכר בה שראתה ימים יפים יותר, לנמל סיאטל בצפון-מערב ארצות הברית. שמה היה "אקסלסיור", שפירושו "למעלה מזה", ואיש לא שיער אז שהמטען שנשאה על סיפונה ישגע בתוך זמן קצר את אמריקה כולה.

כמה שעות לאחר שנקשרה האונייה לרציף, פשטו בנמל השמועות על מטען זהב שמשקלו טון וחצי שהביאה ה"אקסלסיור" מאלסקה. יומיים לאחר מכן הגיעה לנמל סיאטל אונייה נוספת, "הפורטלנד", שנשאה שניים וחצי טונות נוספים של זהב. אות הזינוק לקדחת הזהב הגדולה ביותר בהיסטוריה, קדחת הזהב של היוקון-קלונדייק, ניתן.

הולכים בעקבות השמועות

כותרות העיתונים ברחבי אמריקה זעקו "ערבות זהב אינסופיות התגלו באלסקה" – והאנשים יצאו מדעתם. ארצות הברית היתה שרויה אז בשפל כלכלי גדול: האבטלה גאתה ומאות אלפי אנשים רעבים שוטטו ברחובות הערים. הקרקע היתה פורייה לצמיחתם של חלומות על התעשרות מהירה. העיתונים תיארו עפרות זהב שמונח על הקרקע, ופשוט צריך לבוא ולאסוף אותו.

מאה אלף איש יצאו לדרך מבלי שיהיה להם צל של מושג על התלאות המחכות להם. בין היוצאים היו רבים שהחזיקו במשרות בכירות, כמו ראש עיריית סיאטל, מושל מדינת וושינגטון וכמה גנרלים מן הצבא. הם עזבו הכל ויצאו במרדף ארוך ומייאש, מוכנים לעשות הכל כדי להתעשר.

מעבר ההרים האצ'ר באלסקה. במקום שהפך לפארק לאומי, נכרו בראשית המאה ה-20 כמויות עצומות של זהב | צילום: Beeblebrox, GFDL

ההיסטוריה האמריקאית הכירה היטב את התופעה, אם כי לא בממדים כאלה. מאז שהגיעו המתיישבים הלבנים הראשונים לחוף המזרחי של צפון אמריקה נעו מחפשי הזהב בראש המחנה. עשרות אלפים מהם, מלווים בעם רב של הרפתקנים, נוודים, מהמרים, זונות, פושעים ושלל טיפוסים, נעו מערבה עם כל שמועה חדשה על עורק לא מוכר. הם נעו מהגבעות השחורות של דקוטה לקולורדו, לאריזונה ולקליפורניה. בכל מקום דחקו את האינדיאנים ופינו שטחים חדשים לאוכלוסייה הלבנה שהלכה וגדלה במהירות מסחררת. בודדים התעשרו, הרוב נשארו חסרי כל, וכולם זזו הלאה בעקבות השמועה הבאה.

בסוף המאה ה-19 התגוררה אוכלוסייה לבנה לכל רוחבה של היבשת. תקופת המערב הפרוע חלפה, ומרחביו הגדולים של הצפון הרחוק נשארו הטריטוריה הלא מיושבת האחרונה. כשהגיעו השמועות על הזהב המתגולל על הקרקע באזור נהר היוקון, הזורם בחלקה המזרחי של אלסקה ומשני עברי הגבול בין ארצות הברית לקנדה, פרצה בהלת הזהב האחרונה והגדולה מכולן. היתה זו סאגת הסיום ההיסטרית של פרק ההתיישבות בצפון אמריקה.

הסוד שלא נשמר

כאשר האמריקאים קנו את אלסקה מן הרוסים ב-1867, חיו בה כ-28,000 אינדיאנים ואסקימואים, ועוד כמה מאות הרפתקנים לבנים שהתפרנסו בעיקר מציד, מסחר בפרוות ומחיפוש זהב. ב-1896 שוטט אחד מהם, מחפש זהב ותיק בשם רוברט אנדרסון, לאורך נהר הקלונדייק, שהוא אחד מיובלי היוקון. אנדרסון התקדם לאיטו לאורך הנהר, שטף דגימות חול מקרקעית הנהר, וקיווה למצוא סימני זהב. לאחר כמה ימים מאכזבים הגיע למקום שהניב תוצאות טובות קצת יותר: כמה גרגרי זהב צהובים וקטנים נותרו על קרקעית הקערה.

הסימנים שמצא לא היו יוצאי דופן במיוחד, והוא המשיך בדרכו מבלי ליחס להם חשיבות גדולה. בדרכו פגש שני אינדיאנים ולבן שהיה נשוי לאינדיאנית וחי עם בני השבט. השלושה עסקו בציד ונדדו באזור. אנדרסון סיפר ללבן, ג'ורג' קרמק, על הסימנים שמצא, ואמר לו לא לגלות את המידע לאינדיאנים. קרמק הנהן בראשו, ומייד לאחר שנפרד מאנדרסון סיפר לשותפיו על המציאה. השלושה שלפו את קערות סינון הזהב, ציוד קבע אצל כל מי ששוטט באזורים אלה, והחלו לנוע לאורך הנהר ולבדוק דגימות חול. משך כמה ימים לא גילו מאומה ואז, ב-16 באוגוסט 1896, כאשר עמדו כבר להתייאש ולוותר, גילו את אחד ממצבורי הזהב העשירים ביותר בעולם.

גרגר זהב. כיוון שהזהב אינו נקשר מבחינה כימית ליסודות אחרים, אפשר למצוא אותו בטבע בצורתו הטהורה

קרמק יצא מיד לרשום זיכיונות כרייה על האזור, ופשוט סיפר על הזהב לכל מי שנקרה בדרכו. השמועה פשטה במהירות. כמה ימים לאחר מכן כבר נטשו תושבי האיזור כולו את בתיהם ונהרו לנהר הקלונדייק. כמויות הזהב שנמצאו במקום היו אדירות, והנהירה הלכה והתעצמה. עוד לפני סיומו של אותו קיץ (כלומר, תוך שלושה חודשים) רשמו תושבי האיזור את זיכיונות הכרייה ברדיוס של עשרות קילומטרים. המוני האמריקאים לא ידעו על כך. השמועה הגיעה אליהם רק כשנה לאחר מכן, אך הם לא היססו לצאת מייד לדרך ולנסות להגשים את החלום האמריקאי.

הדרך הבלתי אפשרית אל הזהב

הדרך הקצרה ביותר לאזור המוזהב נראתה לאנשים בלתי מנוסים גם הנוחה ביותר. היא הובילה מסיאטל צפונה, דרך הים בין ארכיפלג האיים של דרום מזרח אלסקה עד מפרץ קטן בשם סקאגוויי. המקום שכוח האל הפך תוך שבועות ספורים לעיר אוהלים ענקית, שהיתה הבסיס למסע היבשתי הקשה לשדות הזהב. סקאגוויי שוכנת היום בתחומי ארצות הברית, סמוך מאוד לגבול עם קנדה. העיר שומרת על אופייה המיוחד, והמקום הוכרז כשמורת טבע היסטורית שאסור להרוס או לשנות את הבתים ואת המבנים בתחומה. כשהגעתי לשם יכולתי לחוש היטב את החיוּת שהיתה כאן פעם. על בתי העץ מתנוססים השלטים שהיו תלויים עליהם לפני מאה שנה, בבארים רוקדות אמנם נערות אחרות, צעירות יותר, אך התלבושות והריקודים לא השתנו. לאורך מעבר הצ'ילקוט אפשר למצוא שרידים רבים לימי הבהלה לזהב. גם הערים לאורך נהר היוקון שמרו על צביונן, ומקומות כמו ווייט הורס ודאוסון סיטי נראים כתפאורות של סרטי המערב הפרוע.

בסקאגוויי החלו מחפשי הזהב את המסע הרגלי, וחלקו הראשון היה הקשה ביותר. כל אלה שבחרו להגיע לשדות הזהב בדרך זו היו חייבים לעבור מעין צוואר בקבוק בדמות שני מעברי הרים, שהקיזו מן האנשים את מירב זמנם, כספם, ואפילו את דמם. הסצנות שהתחוללו במעבר צ'ילקוט ייצגו את הטירוף יותר מכל מכשול אחר בדרך. המעבר התנשא לגובה 1,200 מטר מעל פני הים, וההגעה לחלקו הגבוה ביותר היתה כרוכה בטיפוס תלול במיוחד. עשרות אלפי האנשים טיפסו אל המעבר בטור אינסופי. מי שנטש את הטור העורפי כדי לנוח, נאלץ לחכות שעות ארוכות עד שהניחו לו להשתלב בתנועה. איש לא היה נדיב בדרך לזהב, התחרות היתה אדירה, וכולם מיהרו להזדרז ולהגיע. יותר מ-3,000 סוסים ובעלי חיים אחרים מתו לאורך שני מעברי ההרים, ושורה ארוכה של שלדים נרקבים סימנה את הדרך. למרות ששדות הזהב היו מרוחקים כ-800 ק"מ מהמעברים, חשו אלה שחצו אותם שהקשיים הגדולים כבר מאחוריהם.

דאוסון סיטי, במפגש הנהרות יוקון וקלונדייק, נותרה עיירה קטנה ונידחת אחרי שבהלת הזהב באזור שככה

השלטונות הקנדיים, שהנתיב וחלק מהזהב היו בתחומם, חששו שהאזור דל האמצעים לא יוכל לספק מזון לכולם. הם התנו את הכניסה לקנדה בכך שכל אדם יביא עמו אספקה לשנה (כטון ציוד). רוב מחפשי הזהב היו מעוטי אמצעים, לא יכלו לשכור שירותי סבלות של השבטים האינדיאניים המקומיים, ונאלצו לצעוד עשרות פעמים כדי להעביר את כל הציוד על גבם.

ואז התברר שכל החיפזון הזה היה מיותר: כשהגיעו אלפי תאבי הזהב לאגם בנט שלאורכו תכננו להפליג, היה האגם קפוא לחלוטין. בן לילה נבנתה עיר אוהלים ענקית על גדותיו של האגם, ובמשך החורף עסקו כולם בבניית סירות ובציפייה דרוכה לשבירת הקרח באביב.

מפח נפש

בסוף מאי 1898 יצא ביום אחד לדרך צי בן 7,000 סירות. ביציאה מן האגם נוצר פקק תנועה אדיר. לרוב האנשים לא היה מושג איך בונים סירה, וחלקם החלו לטבוע כבר במימיו השקטים של האגם. עד לדאוסון סיטי, בלב שדות הזהב, נותרו, כאמור, 800 קילומטרים של מים גועשים ומעברים צרים ומסוכנים, שגבו מס כבד נוסף ברכוש ובנפש.

האכזבה הגדולה מכל ציפתה לאלה שהצליחו להגיע ללב איזור קלונדייק. הם באו לשם בשארית כוחם וכספם – בתקווה לשוב עשירים כקורח, אך במהרה התברר להם שלגבי כל השטח העשיר בזהב כבר נתנו זיכיונות כרייה למקומיים, שהספיקו להגיע לאזור עוד בקיץ 1897. לחדשים לא נותר דבר. חלקם מכרו את הציוד וחזרו בחוסר כל לדרום, אחרים השכירו עצמם כפועלים וכרו זהב עבור המאושרים האחרים. זהב ששוויו מיליונים רבים של דולרים הוצא מהאזור במשך שלוש שנים, וסכום עתק זה התחלק בין מספר לא גדול של אנשים.

דאוסון סיטי, שהיתה תחילה כפר דייגים אינדיאני, הפכה במהירות לעיר הגדולה בצפון אמריקה, מצפון לוונקובר. במשך שלוש שנים התגוררו בה עשרות אלפי אנשים, וקמו בה בנקים, תיאטראות, בתי זונות ובארים לאינספור. בקיץ 1899 פשטה באזור השמועה שמישהו מצא זהב סמוך לנוֹם, על חוף מיצר ברינג, בקצה השני של אלסקה. ימים אחדים לאחר מכן כבר הפכה דאוסון סיטי לעיר זנוחה וחסרת חשיבות בצפון הרחוק. 20,000 מחפשי זהב חצו את כל אורכה של אלסקה, כ-1,200 ק"מ בקו אווירי, הגיעו במהלך אותו קיץ לחוף הים של נוֹם, והמשיכו לסנן חול.