| בבת אחת, כשהכביש החד־מסלולי מגיח מאחד העיקולים אל קו החוף, מתגלה אירלנד כפי שהיתה במשך אלפי שנים: אי גרוּם, בודד, בסוף העולם הנודע. ספינות היוונים לא עגנו במפרצים האלה, אפילו הרומאים מרחיקי הלכת לא פילסו בהם דרכים לאימפריה. פה ושם חולף הכביש על פני שרידי מנהרות של מסילת רכבת מן המאה ה־19, החיבור הראשון של מערב אירלנד לאירופה; הקו יצא משימוש ב־1925, אחרי קום "המדינה החופשית", והפסים נמכרו למצרים. גלי האוקיינוס האטלנטי מתדפקים בצוקים ושולחים אצבעות חמדניות ולשונות ים פנימה, אל תוך אדמת האי, האוויר רווי מים, מים בכל מקום, כאילו כאן עוד לא הושלמה הבריאה ואלוהים לא הבדיל בין מים למים. אבן. הליכה מכשפת בבורן
מוקדם מאוד בבוקר מהדהדת הדממה בערבות האבן האפורות של הבורן (Burren) ומכה באוזניים עם הרוח. אפילו קול הים אינו נשמע. רק הרוח נושפת בין האבנים ונאנחת בחלקות העשב. האזור המוזר זה, שנותר בבתוליו מאז תום עידן הקרח, משתרע על פני כ־300 קילומטרים רבועים לחוף האוקיינוס במחוז קלייר (Clare), ואפשר, כך אמרה מנהלת המלון, ללכת בו לנצח נצחים. נוסע מוכה אימה מן המאה ה־17 אמר שזה מחוז שאין בו די מים להטביע אדם, די עצים בשביל לתלות אותו ואף לא די אדמה לקבור אותו. באירית־גאלית, פירוש השם
ואף על פי כן, ההליכה בבורן מכשפת. העולם מתרוקן ונעשה קדום, אטי ומהורהר. ריח טימין פראי מתערב ברסיסי מלח. פרחים לילכיים מרימים ראש. ציפור ים מקננת. שרידי הקברים המגאליתיים האילמים של אבותינו הקדמונים מלבינים בתוך העשב, ופה ושם נטועים כבש, תיש, פרה; גם הם מעדיפים להתבודד פה ולא להתחבר לעדר.
בחזרה בחדר האוכל של מלון בלינלקן, בין קירות העץ העשויים ביד אומן אוהבת ובין החלונות המעוגלים, אני, שלעולם איני אוכלת יותר מפרוסה במרמלדה לארוחת הבוקר, נתקפת רעב וטורפת נקניקי דם איריים מסורתיים ופודינג שחור עם ביצים טרופות.
עשב. נופי הבדידות של מחוז קלייר
אי אפשר לבקש נוף פסטורלי יותר מזה של מחוז קלייר. הגבעות ירוקות כמו בעולם האגדה וזרוּּעוֹת בני בקר שלווים עסוקים בענייניהם, הקולינריים בעיקר. איש אינו רועה אותם. אם יש גן עדן עלי אדמות להולכים על ארבע, הוא מצוי כאן – הרחק ממחנות הריכוז שבהם מגדלים אותם על פסי הייצור הממוחשבים של העולם המודרני.
מדי פעם צץ במרחק בית בודד, בדרך כלל בצבע אפרסק חדיש, מצויד בצלחת לוויין ובמגרש חניה, דומה למדי למה שנקרא במקומותינו קראווילה. אלה בתי הנופש שצמחו מן הפריחה הכלכלית של ההיי־טק האירי בעת האחרונה, ורבים מהם שייכים לבני המקום שהיגרו בדורות הקודמים לעולם החדש. בשנים 1845־1850 גוועו יותר מחמישים אלף מתושבי קלייר, כמעט חמישית מהאוכלוסייה, ברעב הגדול שפקד את אירלנד בשל שילוב קטלני של בצורת ושל מדיניותה החקלאית של בריטניה, אשר כפתה על הקולוניה לגדל תפוחי אדמה. שיעור ההגירה ממחוז קלייר היה כה גבוה, עד כי בתוך מאה שנה ירד מספר האוכלוסין ב־75 אחוזים, ובשנת 1961 נותרו בו 73 אלף נפשות קשות יום.
יופיו של מחוז קלייר רווי בדידות. מצוקי מוהר (Moher) הירחיים במערב נפרש האוקיינוס האטלנטי למלוא האופק, וממזרח שוצף הנהר שנון (Shannon), שהפריד את טירות אדוני הקלאנים הלוחמים וכפריהם הקטנים, בדרך כלל כמה בקתות אבן ובוץ וכנסייה, מן העולם. בתמונות מראשית המאה העשרים עוד נראות נשים כפופות תחת צרורות הכבול שקוששו על הצוקים לאורך החוף, וגברים בבגדי חג מרופטים נועצים מבט פראי, בוער מרעב, במצלמה.
צוק. האנשים של סקליג מייקל מנמל הדייגים הזעיר פורטמגי (Portmagee) צריך להפליג כמעט שעה בסירה של ג'ו רודי כדי להגיע לאי סקליג מייקל (Skellig Michael) שפירושו, באירית־גאלית, הסלע של מייקל — הוא המלאך מיכאל. סירת המנוע הקטנה פולחת במאמץ את גלי האוקיינוס, סילונות קצף ניתזים לשמים המעוננים, ושחפים צחורים פורשים כנף ותופסים טרמפ על זרמי האוויר שמייצרת תנועתנו. תוואי החוף המשונן ומשברי הים הם מראה כביר, או בלשון הנוסעים מימים עברו – נורא הוד.
בשלהי המאה השישית לספירת הנוצרים עשו כמה נזירים אירים את הדרך הזאת, שאת משכה וסכנותיה קשה לאמוד, בהנחה שעמדה לרשותם רק סירת משוטים. בלב ים מצאו שני צוקים. האחד הוא קיר סלע אנכי לגמרי, מחורר כגבינה בנקרות קני הסולה הצפונית, ציפורי הים הנדירות הפוקדות את סקליג הקטן בעונת הרבייה ומשתדכות כאן כדי להקים יותר מעשרים אלף משפחות רעשניות מדי שנה, ולצדן תוכי הים, החולקים איתן את השיכון.
הנזירים הפליגו לצוק השני (סקליג מייקל), ירדו מן הסירה בנקבה הקרויה "נקרת האיש העיוור" (Blind Man’s Cove), המשמשת עד היום מעגן יחיד למבקרים באי, וטיפסו על סלע שניצב בזווית ישרה פחות או יותר; אם אי פעם ראיתי הוכחה לנס, הרי זו מערכת המדרגות שחצבו, באמת רק אלוהים יודע איך, ובה מעפילים עכשיו אל שרידי משכנם.
בדברי ימי הנצרות אירלנד כולה נודעת בשם "אי הקדושים". לאחר שנטבלה לנצרות בידי פטריק הקדוש היתה הארץ הנידחת הזאת למקור לא אכזב של מיסיונרים, ותרבות מיוחדת במינה של מנזרים פרחה בה במאות העלומות של ימי הביניים, כאשר אירופה שקעה בחשכת הבערות. הנזירים האירים שקדו על העתקת כתבי יד ושימרו את הידע העתיק שאבד ביבשת עם התפוררות האימפריה הרומית.
מלבד המוניטין שיצאו להם כמעתיקים נודעו הנזירים גם בנטייתם לסגפנות. קהילת הנזירים של סקליג מייקל שתתה מי גשם וניזונה מדגים וממעט הירקות שהצליחו לגדל בפיסת האדמה התלויה על אוכף הסלע מתחת לצוק שעל פסגתו בנו בצפיפות שש בקתות אבן עגולות ואחר כך כנסייה. אפילו תנאי ההישרדות האלה לא סיפקו את תאוותם לסיגוף; בפסגה הגבוהה יותר של הצוק שמנגד נמצאו שרידי מחסה ששימש את אחד מחברי הקהילה להתבודדות, תלוי בגובה של יותר ממאתיים מטרים ופיסת סלע זעירה לרגליו. עד המאה התשיעית חיו על הצוק דרך קבע 12 נזירים, אם כי נראה שרצף הקהילה נקטע פעמים אחדות, כי בשנות בצורת נידונו חבריה למוות בצמא בקן הנשרים המבודד שלהם. עם פלישת הוויקינגים הדנים הוחרדו מקִנם, ובמאה ה־13, בגלל התקררות האקלים, שמם האי כליל, עד שהוקם עליו מגדלור במאה ה־19. מעגל. מסתורין בגבעת קאהרגל על גבעת קאהרגל (Cahergall) שליד קאהרסיבין (Cahersiveen), עיר מחוז קרתנית משופעת בפאבים, עומד קיר מעוגל בנוי אבן על אבן, קבור למחצה בעשב, ומעברים מקורים מוליכים למרכזו, שם ניצב מבנה אבן קטן, סגור. בחלקו הפנימי של הקיר חצובות מדרגות המוליכות באלכסון אל ישורת, ואל עוד אחת מעליה, כאילו היו אנשים מתכנסים כאן ויושבים סביב סביב ביציע לצפות במחזה, כמו באמפיתיאטרון או בטקס פולחן. מרחוק נשקף הים והדממה כבדה, רווּיה זיכרון של משהו אילם, קדום וכמדומה – אכזר.
מעט מאוד ידוע על המבנים המסתוריים האלה, הפזורים למאות ברחבי האי, מהם דמויי טבעת, כעין מבצר, אחרים סלעים טבעיים ענקיים המונחים זה על זה או סדורים במעגל, כמו בסטונהנג'
(Stonehenge) שבאי הסמוך, אנגליה, אף שרובם אינם שייכים לפרהיסטוריה ונבנו אחרי הספירה; בני הקלאנים הלוחמים שהקימו אותם לא השאירו אחריהם עדות כתובה, בניגוד לנזירים ולמלומדים האירים.
יזמות. הגירה בטבעת קרי מלון דריניין, בנקודה הדרומית ביותר של האזור המכונה "טבעת קרי" (Ring of Kerry), הוא מלון ידידותי למשפחות. יש בו מרחבים פתוחים שוקקים ילדים, בריכה בדשא, ים בחלונות ואווירה נמרצת של נופשים המרבים בפעילות ספורטיבית. כל ההמולה נשכחת בתוך כמה פסיעות, במפרצונים הדוממים בין סלעי הבזלת, שם אפשר לבלות שעות בלי לראות נפש חיה ולעקוב אחרי הגאות המסתלקת לאטה או לתעות במשעולי שמורת הדיונות, שצמחייה מיובאת מדרום לקו המשווה משגשגת בה, והיא מקיפה את ביתו של דניאל או'קונל, הנערץ במנהיגי אירלנד. או'קונל "המשחרר" גדל כאן בשלהי המאה ה־18. שלא כמקובל אצל גיבורים אירים, הוא מת מוות טבעי. "המשחרר" סלד מאלימות, ומאבקו למען זכות החופש לקתולים (שבו הצליח) ושלטון עצמי לאירלנד (שבו נכשל) התנהל בפרלמנט הבריטי ועל במות עצרות העם ההמוניות שנאספו סביבו ברחבי האי. אני רואה אותו מתגלגל בדמותה החסונה, אדומת השיער והלחיים והיעילה להפליא של מרי או'קונור, המנהלת ביד רמה את מלון דריניין. כמו או'קונל, גם היא גדלה בכפר קאהרדניאל (Caherdaniel) הסמוך ונאלצה להרחיק מן הבית כדי לרכוש השכלה מתוך ידיעה מעציבה, היא אומרת, שלא תוכל לחזור אלא בחופשות; עד היום, היא אומרת, 85 אחוזים מילדי אירלנד הכפרית עושים את אותה הדרך שעשו המהגרים האירים דורות על דורות לבלי שוב: הדרך החוצה. אבל מרי או'קונור חזרה והחליטה לפתח את התיירות.
תיירים גילו את יופיו של אזור "טבעת קרי" כבר לפני 250 שנה, אבל עד לאחרונה הם טפטפו אליו בעצלתיים. היום, כדי לעמוד בלחץ, המלון מעסיק עובדים זרים ממזרח אירופה ומלטביה: הגירה בכיוון ההפוך. הם נודדים לכאן בכל שנה בעונה החמה, שהיא העונה היחידה. בחורף סוגרים את העסק, והם חוזרים לצפון. באווירת הרווחה, במחירי השוק האירופי ובתחכום הקולינרי המאפיינים עכשיו את האזור התיירותי הזה, קשה להאמין שרק לפני כמה עשורים היה עליך לברוח מכאן כדי לשרוד. וכדי להתקיים על האדמה הסלעית הזאת, אומרת מרי או'קונור ומרצינה פתאום, היית צריך להיות אדם מדהים ואינטליגנטי עוד יותר מאלה שהיגרו והתעשרו בנכר.
פער. זכר העבר בדונלו
שבת בבוקר, גשם שוטף, והעיירה קאהרדניאל על נופשיה ישנה, חוץ מקשיש אחד הנטוע בפתח הפאב עם מקטרתו, ובציפייה לשעת הפתיחה מסכים להציג למצלמה תמונה טיפוסית של אירלנד הנחשלת, שעברה מן העולם. אני מצדי מציגה לו שאלות מטופשות והוא עונה לי בחפץ לב, אבל באירית־גאלית מתגלגלת; אנחנו נפרדים כידידים. קצת הלאה משם, פנייה אחת מן הכביש הראשי לקילרני
(Killarney) מכניסה אותנו לעמק רצוף פלגי מים ונסתר כחריץ בין ההרים, ה"פער" של דונלו (Gap of Dunloe). זה הנוף האירי במלוא יפעתו, ירוק־איזמרגד מנוקד אבנים שחורות וכתמי כבשים לבנות, צמריריות, ושפע מים צלולים.
לאורך הדרך פוסעים טיילים במעילי גשם, ומדי פעם מנקשת על האבנים עגלה נהוגה בידי זקן מקומי וסוס נרגן. שלושתם, העגלה, הזקן והסוס, נשלפו ממחסן הגרוטאות של ההיסטוריה כדי לשרת תיירים חובבי פולקלור. בבקתה בצד הדרך, בין טפטים פרחוניים ומפיות תחרה דהויות, מגישה גברת קשישה תה אירי מקומקום ברזל מפויח ומוציאה סקונס חמים מהתנור, עוד יוזמה פרטית של מי שנשאר מאחור לשמר את זכרו הצנוע של העבר עבור צאצאי "הנמר הקלטי". ההגירה הגדולה הותירה כאן אי ירוק של שלווה; בימינו צפופי האוכלוסין, זה בעיני אי המטמון. תודה ללשכת התיירות בשגרירות אירלנד ולחברת ארקיע על עזרתן בהכנת הכתבה
|
מיכל פלג ודובי טל יצאו למסע לאורך קו החוף הדרום־מערבי של אירלנד וחזרו ירוקים ומרוצים. על נזירים ואבנים, מהגרים וצוקים, מים בכל מקום והרבה כבשים פורסם 29.6.09 |
חוויה ירוקה באירלנד
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3868
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 568
[name] => אירלנד
[slug] => ireland
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 568
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 129
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )