אירלנד: איך אומרים בגאלית קאמבק?

המפגש הבלתי אמצעי היחיד שלי באירלנד עם השפה האירית התרחש בשירותים. זה היה בפאב קטן בעיירה טילין (Teelin, באירית־גאלית – Teileann), והתושבים שישבו בפינת העישון שמחוצה לו גילמו יותר מכל את התואר "מקומי". היינו רעבים, אבל הבחורה הקשוחה שעמדה מאחורי הבר הסבירה בלי התנצלות שבפאב לא מגישים אוכל. אל השירותים היא דווקא הפנתה אותי בחיוך חסר שיניים. בחלק נסתר של המקום מצאתי את עצמי ניצבת מול שתי דלתות. על כל אחת מהן היה תלוי שלט מאויר, ועליו אחת משתי מילים: Fir ו־Mna. מצאתי את עצמי במלכוד. אין לי מילון אירי־עברי בכיס. אני משערת שאפילו אין דבר כזה. הגלגלים במוח מתחילים לעבוד: מצד אחד Mna נדמית פשוט כשיכול אותיות של Man; מצד שני, Fir מצלצלת לי בראש כמו vir הלטינית, שמשמעה גבר, ו־Mna דומה לסלנג הצרפתי לבחורה – nana. כבר שקלתי לוותר, ולפתע הבחנתי שבשלטים מצוירות דמויות מטושטשות. הידע הזואולוגי שלי אמנם טוב אך במעט מהבקיאות שלי באירית־גאלית, אבל את זה אפילו אני יכולתי לזהות: תרנגול ותרנגולת. ניצלתי. רִשמו לפניכם: באירית־גאלית Mna זה לנשים ו־Fir זה לגברים.

קארי וליאו לומדים לדבר
למבקר באירלנד לא לוקח זמן רב להבין כי יחסית לשפה הרשמית הראשונה של המדינה, המוכרת בחוקה כשפה הלאומית, מצבה של האירית־גאלית אינו מזהיר. נדיר, בעיקר בערים, לשמוע את המבטא המיוחד של האירית־הגאלית. התקשורת מתנהלת רובה ככולה באנגלית, שלטי הפרסומות אינם משתמשים בשתי השפות, ורק בשלטי הדרכים מופיעים – על פי חוק חדש – שמות המקומות בשתי השפות, האנגלית והאירית־הגאלית. ולחשוב שרק עד לפני כמה מאות שנים לא דיבר כאן איש בשפה אחרת מלבד אירית־גאלית .
כדי לחוש איך היתה נשמעת אירלנד לולא כבשה האנגלית את האי נסעתי לאחד ממחוזות הגאלטכט (Gaeltacht) – כינוי המשותף לכמה אזורים באירלנד המוגדרים באופן רשמי כאזורים שבהם חיות קהילות דוברות אירית־גאלית. אלה הם אזורים קטנים ונפרדים זה מזה, הנמצאים בעיקר לאורך חופה המערבי של אירלנד ומאופיינים רובם ככולם ככפריים־חקלאיים. במילים אחרות, האוכלוסייה בהם נתפשה באופן היסטורי כנחשלת. כיום מתגוררים באזורי הגאלטכט יותר משמונים אלף איש, רובם המכריע דובר אירית־גאלית.
אני מגיעה לביקור בעיירה הקטנה גלנקולמקיל
(Gleann Cholm Cille באירית־גאלית), השוכנת לחופו

צילום: נוטאן, באדיבות Tourism Ireland

מרחיב הלבבות של האוקיינוס האטלנטי במחוז דונגול
(Donegal) שבצפון־מערב אירלנד, אחד מחלקי הגאלטכט. כאן הוקם ב־1984 מרכז ללימוד שפה ותרבות אירית־גאלית ושמו "Oideas Gael". אנשים מאירלנד ומרחבי העולם מגיעים לכאן כדי ללמוד אמנות קלטית, קדרות קלטית, ריקוד ואפילו נגינה בכלים מסורתיים, אך ההתמחות הגדולה ביותר של בית הספר היא קורסי האירית־גאלית שהוא מציע.
את קארי וליאו אני פוגשת ביומו האחרון של הקורס באירית־גאלית שבו הם משתתפים. קארי שיי היא צעירה אמריקאית שאבות סבותיה היגרו לארצות הברית מאירלנד ושינו את שם המשפחה מאו'שיי לשיי בגלל האפליה שנתקלו בה. עשרות שנים מאוחר יותר בחרה קארי להקדיש את חייה לחקר השירה האירית, ולכן באה ללמוד את השפה. "ניסיתי ללמוד לבד, אבל עדיף בעיני לבוא ולהיטמע בחברה דוברת אירית־גאלית", היא מסבירה.
ליאו, לעומת זאת, הוא אירי אמיתי לחלוטין, מהעיר קורק (Cork) שבדרום. כמו כל ילדי אירלנד, גם הוא למד אירית־גאלית בבית הספר, אבל שכח הכל. "בכלל", הוא אומר, "רוב האירים שונאים אירית־גאלית מכיוון שמכריחים אותם ללמוד אותה". במשפחתו לא דיברו אירית־גאלית, אף שאת אמו שלחו הוריה ללמוד את השפה, כי עבורם זה היה חלום.
אני שואלת אותו על עמיתיו לקורס. "כמה אנשים לומדים כי הם לאומנים, והם רוצים לקדם את התרבות האירית", הוא מספר. "ויש גם אמריקאים ואירופאים. לרבים מהאמריקאים יש כאן שורשים, גם אם הם רחוקים מהם – אפילו חמישה דורות. הם רוצים לגלות יותר על עצמם. גם אני רוצה לגלות יותר על עצמי". איך מגיבה הסביבה לרצון ללמוד אירית־גאלית? "יש אנשים שאומרים שזה משוגע. יש אנשים שאומרים שזה נהדר. בעצם, רוב האנשים חושבים שזה נהדר, אבל הם לא יעשו את זה בעצמם. היחס כלפי האירית־הגאלית נעשה חיובי מעט יותר".
ביקשתי ממנו לנבא מה יהיה מצב האירית־הגאלית בעוד עשרים שנה. "יש ויכוח גדול מאוד באשר למה יהיה", הוא עונה. "אני חושב שתהיה יותר אירית־גאלית בחיים שלנו. אמנם זה הולך וקטֵן בכפרים, אבל זה הולך ומתפתח בערים. האירית־הגאלית חייבת לעבור לערים כדי לשמר את עצמה".

גאלית והעיר הגדולה
ומה מצבה של השפה בעיר הגדולה? בדבלין אני פוגשת את נורה ני־לונגסיי, בחורה צעירה העובדת בפורס־נה־גיילץ' (Foras Na Gaeilge) – הארגון הרשמי לקידומה ולפיתוחה של השפה האירית־הגאלית באירלנד כולה. מנורה אני לומדת שליאו לא טעה. אמנם דוברי האירית־הגאלית בגאלטכט הולכים ומתמעטים, אך ביתר חלקי המדינה, ובעיקר בדבלין, העניין בה הולך וגובר. כיום יש שתי תחנות רדיו, עיתונים ומגזינים ואפילו ערוץ טלוויזיה באירית־גאלית. הנתונים האחרונים מראים כי 43 אחוזים מהמבוגרים מעידים על עצמם שהם מסוגלים לדבר אירית־גאלית, אף על פי שרק רבע מהם עושים זאת לפחות פעם ביום. בעבר היה קשה לדמיין את תחיית האירית־הגאלית. השפה היתה אסורה לשימוש אפילו בבתי הספר. לצווארם של תלמידים שהיו מדברים בה נענד מקל שעליו היו חורצים חריץ בכל פעם שהתלמיד היה מדבר באירית־גאלית. בסוף היום היו המורים

מכים את התלמידים על פי מספר החריצים במקל. "בסופו של דבר", היא מספרת, "אנשים נטו שלא להשתמש באירית־גאלית, והורים לא ראו סיבה שילדיהם ילמדו את השפה. להפך, הם היו נחושים שילדיהם ילמדו אנגלית כדי לשפר את סיכוייהם בחיים, שכן אירית־גאלית היתה מקושרת לאזורים שנתפסו כחקלאים־נחשלים. עד היום יש אנשים החושבים כך. אנחנו חייבים לשנות את דרך המחשבה הזאת".
גם היא, כמו ליאו, טוענת באוזני כי בשנים האחרונות חל שינוי. "אירלנד עשירה הרבה יותר

שלטים משנת 1949 הקוראים להטיל חרם על פרסומים מאנגליה. השלטים, משום מה, כתובים באנגלית צילום: אימג'בנק ישראל

ממה שהיתה לפני עשור", אמרה. "אנשים מחפשים עוד דברים להיות עסוקים בהם מלבד העיסוק בפרנסה. גם אנשים שהיגרו מעוניינים מאוד ללמוד אותה. היחס כלפי תרבות קלטית ואירית הופך חיובי יותר. בעבר אנשים התנגדו להשקיע משאבים וממון בשיפור מצב האירית־הגאלית על חשבון מערכת הבריאות, למשל. היום עומדים לרשות אירלנד כסף משאבים רבים יותר, ואנשים תומכים בכך יותר מבעבר".
נכונותם של האנשים לשנות מחוללת שינוי ברמה הלאומית. המדינה נקטה צעדים לחיזוק השפה ולקידומה: כיום אירית־גאלית היא מקצוע חובה בבתי הספר, ויש אגף ממשלתי האחראי לקידום הרווחה התרבותית, החברתית והכלכלית של הגאלטכט ובאופן כללי לעידוד השימוש באירית־גאלית.

משחקי לוטו לקידום השפה
אחד משיאי ההצלחה של תומכי הגאלית היה ה־Official languages act – חוק שנחקק ב־2003 ושם לו למטרה להסדיר את מעמדה של האירית־הגאלית בגופים הציבוריים. "חוק השפה בא כתוצאה מקבוצות לחץ, בעיקר של פוליטיקאים מהגאלטכט", סיפרה לי נורה. כעת גופים ציבוריים מחויבים לתת שירות ולפרסם מידע גם באירית־גאלית, ויש אפילו נציב שמטפל במקרים שבהם לא עמדו בחובה זו. גם שמות של ערים ורחובות צריכים להופיע בשתי השפות. התקדמות נוספת נרשמה לאחרונה כאשר אירית־גאלית היתה לאחת השפות הרשמיות של האיחוד האירופי. אבל רבים לא חיכו למעורבות ממשלתית ולקחו את העניינים לידיים. כבר עשרות שנים שבאירלנד פועלים ארגונים שונים ששמו להם למטרה לקדם את השפה. כיום פועלים ארגוני נוער, מועדוני נוער וקורסי קיץ;
ארגונים המטפלים בהפצת חומרי לימוד באירית־גאלית לבתי ספר; ארגון שמקיים

תחרות בין קהילות באשר לדרכים לקידום השפה וקבוצות תמיכה להורים המלמדים את ילדיהם אירית־גאלית. אחד מהארגונים הללו הוא גאל לין (Gael Linn), ארגון התנדבותי לא־ממשלתי שהוקם לפני 52 שנים. היוזמים, חבורת סטודנטים, החליטו לטפל בנושא השפה האירית־הגאלית, שהשלטון הזניח באותה התקופה. מישהו הציע שלמימון הפעילות יארגנו לוטו על בסיס משחקים גאליים, והכסף שייאסף ישמש למימון פעילויות באירית־גאלית בכל רחבי הרפובליקה, ואפילו בצפון אירלנד, ובהן הוצאה לאור של חומרי לימוד ואספקתם לבתי ספר, כיתות למבוגרים, קורסי קיץ למבוגרים ולבני נוער ואירועי תרבות. אחד מהענפים המעניינים של גאל לין הוא לייבל מוזיקה שמפיק דיסקים לאמנים השרים באירית־גאלית.
אני יושבת במשרד הארגון שבדבלין, ורובי, המנהל, מונה באוזני את הפרויקטים השונים.

שילוט בשתי שפות בכפר באליוון שלחופיו הדרמיים של מפרץ גולווי. חוק חדש מחייב לרשום את שני השמות הרשמיים של כל יישוב: האנגלי והאירי-גאלי

בזווית העין אני מבחינה שאחד מפועלי השיפוצים במקום ניגש למזכירה. הם משוחחים קצרות באירית־גאלית. הצעיר, מבויש מעט, נראה כמי שמתקשה למצוא את המילים הנכונות. רגע אחר כך הם כבר עוברים לאנגלית.
"אני חושב שהשפה האירית־גאלית לעולם לא תהיה השפה הראשית", מודה רובי לקראת תום הפגישה. "אני מקווה שהיא תתקבל יותר ויותר בקרב הציבור הרחב. כך היה במהלך שני העשורים האחרונים, ואני מקווה שכך יהיה גם בעתיד". החוק שנחקק ב־2003 מעודד אותו: "זה סימן לאופטימיות. ברגע שנותנים משהו, קשה לקחת אותו בחזרה". מתברר שאירוע היסטורי מסוים נוטע בו תקווה: "אנחנו צריכים ללמוד ממה שעשיתם עם העברית. זה דבר מדהים", אמר לי בהערכה. "אנחנו צריכים לעשות את הטוב ביותר שאנחנו יכולים. נקווה שזה יספיק".

תודה ללשכת התיירות בשגרירות אירלנד ולחברת ארקיע על עזרתן בהכנת הכתבה