| יש סיפורים שבתי שימוש ציבוריים מיטיבים לספר אותם. זה שמתחת לרחובה הראשי של דגלאס (Douglas), העיירה המרכזית באי מאן (Isle of Man) ממערב לאנגליה, מספר על אימפריה שחרבה. עשרות משתנות ניצבות בגאון, מצופות באריחי חרסינה מעוטרים בדקדוק ומופרדות על ידי פרגודים שכולם תחרה נהדרת של ברזל יצוק. כולן, עד האחרונה, יבשות. לוגמי הבירה שהיו מגיחים לכאן בהמוניהם מן הטיילת בראשית המאה העשרים לא ישובו בקרוב. נכדיהם וניניהם של תיירי האי מאן לוגמים סנגרייה לחופי איים אחרים לגמרי: מיורקה, למשל, או טנריף. למה להפליג אל חוף אפרפר על פני מימיו האפורים של הים האירי ומתחת לשמים שצבעם כעין העכברוש, כשאפשר לעלות על מטוס ולספוג בתוך שעתיים הלם של שמש ים תיכונית? העיירה המקסימה נותרה שוקטת, אנדרטה להרגלי התיירות של העידן הוויקטוריאני. בשתיקת ניאגרות היא ממתינה לחורבנם של אתרי הנופש במיורקה, שגם הוא יבוא יום אחד ללא ספק. ומה עשוי לגרום לאיים הבלארים להינטש לטובת חופים חדשים? אולי ההתחממות הגלובלית, אולי ירידה דרמטית בבטחונן של טיסות או התנפצות בועת חברות התעופה הזולות. ואולי פשוט חברות הפרסום יסבירו לתיירים הבריטים והגרמנים המציפים את האיים האלה שישנם מקומות מוצלחים יותר. התיירות היא בסופו של דבר עניין של אופנה. בכל פעם שאנו פוסעים הלאה מביקורת הדרכונים אנו צועדים בעקבות חלום, והחלומות משתנים תדיר, משחר ההיסטוריה. כמעט אלפיים שנה לפני שקבע חבר הלאומים בשנת 1936 את המונח "תיירות" כמונח רשמי, טייל איש בשם פאוזניאס במצרים, ברומא ובארץ ישראל, וכתב מדריך המתאר אתרים קדושים והיסטוריים ביוון. הרומאים תיירו הרבה בעולם בתקופת שלטונם, כשהגבולות נפתחו והדרכים נעשו מוגנות יותר, ומשהיתה העיר רומא למרכז העולם הנוצרי, היא עצמה הפכה ליעד תיירותי שאין שני לו. גם היום רומא סופגת כ-12 מיליון מבקרים בשנה. אפשר לתלות את משיכתה הבלתי פוסקת של העיר הנצחית בהיותה אתר של עלייה לרגל, אבל יש גורמים המסוגלים להשכיח מלב גם מוקדי עלייה לרגל חשובים ביותר. קחו לדוגמה את ירושלים היפה, ההיסטורית והקדושה. כוח המשיכה של אתר תיירות תלוי למעשה באינספור גורמים שונים הנתונים לתמורות. האם אפשר, בעזרת מבט לאחור באופנות המשתנות, לנחש לאן נבקש לטוס בעתיד? כדאי בהחלט לנסות. הנה סקירה קטנה של הרגלינו כנופשים ישראלים בעבר ובהווה, ובסופה כמה השערות. אם ניחשנו נכון, נפגוש אתכם בעוד עשור או שניים שטים במורד היאנג-צה או משתזפים בחופי דובאי. אם לא, אולי בכל זאת ניפגש, כמו היום, על סופלאקי טעים בכרתים. סבתא כבר לא בבית הבראה, היא במיאנמר לתיירים הישראלים יש הרגלים שאינם משתנים בנקל. ככל הנראה נתגעגע תמיד לארצות שמהן באנו כעולים או שמהן הורינו באו, ונערוך בהן ביקורי שורשים. ותמיד יהיה קשר מיוחד בין ארצנו הקטנה ובין ארץ ענקית ודוברת אנגלית השוכנת מעבר לאוקיינוס רחב. אמריקה היא אמריקה, מקום מושבם של מיליוני יהודים ומקום מוצאה של תרבות הפופ רבת הפיתויים. ובכל זאת, קשה להאמין כמה רחוק הגענו מאז שתמו ימי הצנע והתיירות הישראלית נולדה הלכה למעשה. "האוכל בכלל כאן בסדר, רודנסקי מציג כאן, לא רע", שרו אורי זוהר ואילנה רובינא בשיר "החופש בבית הבראה" מאת חיים חפר. שנות השישים היו בעיצומן, והתיירות והרפואה כונסו תחת כותרת אחת. קופות החולים סייעו בסבסוד חופשות בנאות מרגוע שבערי הגליל או לחוף הים. חוויית בית ההבראה שילבה בתוכה את העבר ואת העתיד. מצד אחד, היה בה משהו ממסורת הקיט בערי המעיינות שהיתה מקובלת כל כך על החברה הגבוהה באירופה. מצד שני, אפשר לשמוע בשיר את פעמי ההפעלות בבתי המלון של אילת המודרנית. מישהו אמר "הכל כלול"? בחלוף העשורים גילינו יבשות אחרות, בעיקר את אירופה (להוציא את גרמניה, שעליה פסחו רבים). אט-אט מצאנו את עצמנו נוסעים לא רק בעקבות "חו"ל" גרידא, אלא בעקבות הספורט, הרחבת הדעת או החוויה הדתית. שימו לב איפה אנחנו היום: מנמנמים בצימרים עשויים בולי עץ אוריגינליים מפינלנד, מחליקים במורד הרכסים שמעל קורטינה ד'אמפצו, זוללים שקשוקה בתוניס ומשתטחים על קברי צדיקים באוקראינה. אנחנו הולכים לאיבוד בפארקים לאומיים בצ'ילה עד כדי היזקקות לחילוץ באמצעות מסוקים, לומדים בישול בצפון איטליה ונוסעים עם הסבתא לטיול מודרך במיאנמר. רבים מהטרנדים העדכניים אינם תוצאה של פתיחת אופקים חדשים, אלא של החלפת היוצרות. יעדים ואופני תיור שהוצעו בעבר לקבוצות גיל או לקבוצות סוציואקונומיות מסוימות, מוצעים היום לגילים ולקבוצות אחרות. אם פעם היו בני גיל הזהב נוסעים לחוות בעיקר את הונגריה הרומנטית, היום מקובל לחלוטין מבחינתם לטעום את סין העממית. אם פעם נחשב הנופש לנחלת העשירים, והאמידים פחות היו מכתתים רגליהם כתיירים פעילים בשבילי הרים ובמוזיאונים, היום משווקות חופשות השיזוף למעמד הבינוני ואפילו הבינוני-נמוך, בעוד בעלי המאה שוכרים טלפונים לווייניים ויוצאים לכבוש את ההימלאיה ואת הלובר. לכיוונים רבים ושונים הלכנו עד כה, אבל את העולם כולו עדיין לא כבשנו. אנחנו הולכים בנתיבים המותווים היטב על ידי תעשיית התיירות. חייל משוחרר? סע לדהרמסלה או ללה פאס. לא יעלה על דעתך להגיע לדקאר, למשל, או לאסטנה – אלה אינם מקומות מעניינים, לפחות לא לעת עתה. מבקר בארצות הברית? ניו יורק וסן פרנסיסקו מחכות לך, אבל לא צ'רלסטון שבקרוליינה הדרומית. היא עדיין לא עלתה על כוונת התיירות הישראלית. זה עוד יקרה, כי היא מקום משגע, והמוני תיירים סוקרים מדי שנה את רחובותיה צבועי הפסטל מתוך כרכרות רתומות לסוסים, אבל עלינו להצטייד בסבלנות. התנאים עדיין לא בשלו.
קרואטיה כמשל, אבטיח במפרץ הפרסי כחלום לעתים התנאים מבשילים במהירות הבזק, כמו שקרה לקרואטיה. מי היה מעלה על דעתו לפני עשר שנים לבקר בקרואטיה לשם התענוג? כדי שתהפוך מולדתו היפהפייה של טיטו לענק התיירות שהיא היום, היה על שלושה דברים להתרחש: סיום המלחמה הנוראה שניטשה בבלקן במהלך שנות התשעים; ההתייקרות העצומה של יעדים במערב אירופה עם תחילת השימוש במטבע האירו, מה שהפך את קרואטיה נטולת האירו ליעד כדאי; ומאמץ אדיר מצד ממשלת קרואטיה, סוכני נסיעות, חברות מלונאות ומי לא, לספר בשבחה. האם היתה אסטרטגיה? ועוד איך. שגריר קרואטיה בישראל, איוואן דל וקיו, מסביר אותה: "קודם כל היינו מוכרחים לשנות את פילוסופיית התיירות שהנחתה אותנו בעבר. בימי יוגוסלביה התיירות היתה 'תיירות המונים', לא של יחידים ומשפחות. הדבר השני היה הענקת הקלות והטבות למשפחות ולאנשי עסקים שרצו להשקיע בתחום התיירות. חוץ מזה השקענו בתשתיות, שיקמנו כבישים, מלונות, מרינות ורכבות ובנינו וסללנו חדשים". קרואטיה, סיפור הצלחה אדיר, לא נעצרת אלא מחפשת בעצמה טרנדים חדשים. "לאורך קו החוף שלנו, בתוך הים האדריאטי, שרועים המוני שרידים של ספינות טבועות, ממש מכל תקופה בהיסטוריה", מספר השגריר דל וקיו. "באמצעות הסחורות שהיו עליהן אנחנו יכולים ללמוד היום אילו ציוויליזציות השיטו אותן". אנחנו, כלומר – הוא, אני ואתם. לחופי קרואטיה מוצעים היום סיורי צלילה אל מעמקי הים בעקבות האוצרות ההם. הקרואטים עצמם עברו מהפכה בהרגלי התיור שלהם. אחרי עשורים של תיירות פנים ושל מחסור בכיס, העולם כולו נפתח לפניהם עם שגשוגם מחדש. השגריר דל וקיו מתאר מסעות לאפריקה ולאסיה. "בכל שנה יוצאים כמאתיים אלף קרואטים לחופשות סקי באיטליה, באוסטריה ובצרפת", הוא מספר. לארץ מגיעים רק מעטים, בעיקר צליינים, ומלחמת לבנון השנייה צמצמה את זרימתם עוד יותר. אולי אם יבוא שלום למזרח התיכון יהיו הקרואטים הראשונים שיבינו את משמעותו ויבואו לכאן. הם כבר יודעים שמתחת לעשן המרגמות המתפזר מסתתרות לעתים ארצות חמד מופלאות. שלום אזורי כזה יפתח לפנינו הישראלים עולם שלם של חוויות רעננות שהאצבעות רועדות ממש מהתרגשות וציפייה עם הכתיבה עליו: נסיעות ברכב לאירופה ולתורכיה דרך סוריה, עם הצצה על מבצר קראק דה שבלייה, לילות של ערק ושל מוזיקה טובה בביירות, צילומים ליד המסגד הגדול באיספהאן, אבטיח מול שקיעה במפרץ הפרסי. הרבה מים יזרמו בליטני ומבעד למצרי הורמוז עד אז, אבל זה כבר קרה במקומות אחרים, עובדה.
התחממות כדור הארץ נרתמת לטובת התיירות איך טרנד נולד? כמו הצחוק. זה מתחיל מבפנים. "אסכם את זה בשתי מילים", אומר יהודה זפרני, סמנכ"ל שיווק ומכירות בחברת אופיר טורס. "היהודי הנודד. לישראלים יש באופי עניין לגלות מקומות חדשים. ככל שהעולם נפתח אלינו אנחנו נפתחים אליו". כלומר, כאשר מתאפשר לנו לכבוש יעדים חדשים, למשל בעקבות צניחה במחירי נסיעות, אנו מנצלים זאת היטב. מובן שהתעשייה מעניקה עידודים והכוונות. "לאחר המלחמה ישבנו וחשבנו, מה עושים בחורף?" מספר זפרני. "החלטנו לעשות דברים שלא עשינו בעבר. למה לא לארגן טיולים מאורגנים למוסקבה ולסנקט פטרבורג בחורף? בהתחלה זה נשמע נורא מוזר, רוסיה? בחורף? הלו! אמרנו: נארגן מחירים ונראה לקהל שאפשר בקלות להגיע מהמלון המחומם למוזיאון המחומם, מה גם שהתחממות כדור הארץ מקלה את העניין. כך נאפשר לציבור הנוסעים לנצל את מחירי הטיסות הנמוכים של החורף ולהפיק הנאה מיוחדת מן המקומות הללו". לאן ימריאו מטוסי העתיד מבן גוריון? זפרני מנדב שני שמות: פורטוגל וסלובקיה. הוא מציין את קבר חת"ם סופר המצוי בברטיסלבה ומביע תקווה שהעניין בקדושתו של הרב המנוח יגבר עם פתיחת הקו הישיר לעירו. "מהו השיגעון סביב נ נח נחמ נחמן מאומן? זה הכל עניין של שיווק. מי שמע עליו לפני עשרים שנה? פתאום יצפאן נוסע לשם, פתאום דודו טופז נוסע לשם…" פורטוגל, לדבריו, נעדרה עד כה ממפת התייר הישראלי בשל הסרבול בהגעה אליה. הוא צופה שעם הפיכתה למושגת יותר, אוצרותיה יכבשונו כליל. דפדוף באתרים של חברות תיירות הפונות לקהלים אחרים מראה שגם הם אינם שוקטים. אתר הדקה ה90, המזוהה יותר מכל עם נופשונים באנטליה ועם טיסות שכר לפריז, מציע גם טיסות לערים אקזוטיות כמו טביליסי, וילנה ולייפציג. החברה הגיאוגרפית, שהציעה מאז ומעולם טיולים מאתגרים למקומות נידחים, מגדילה לעשות. בחברת מדריכיה אפשר לבלות, בין היתר, בטיול ג'יפים באזורי הפרא של אוגנדה. לאי המבודד טריסטאן דה קונהא, שאליו חלמתי תמיד להרחיק, איש עדיין אינו מגיע, אבל עוד חזון למועד. 110 קילומטרים מעל כדור הארץ עד כאן יעדים. ומה באשר לפעילויות? איך נעשה חיים בארץ ובחו"ל? גם כאן, כמו במקרה של קרואטיה, משברים מעודדים את כושר
ההמצאה. קחו לדוגמה את חברת גורדון טורס התל אביבית. עד שנת 2000 תפקדה כסוכנות נסיעות רגילה, וטיפלה בעיקר בתיירים זרים. "זה דעך", מסביר איש גורדון טורס, איתן רדושינסקי, והוא מתכוון לא רק למקום עבודתו: "כמה ממשרדי הנסיעות ממש פשטו את הרגל, ואחרים, כמו המשרד שלנו, חיפשו מוצרים חדשים, טרנדים חדשים". התגלית של גורדון טורס היתה שיט נהרות בספינות טיולים מהודרות, חוויה שהפכה ללהיט בעיקר בקרב נוסעי הגיל השלישי. "אצל המבוגרים זה טירוף, זה היסטרי", מספר רדושינסקי. "מול החלון על הדנובה כל אירופה מתחלפת מול העיניים". ההתרחבות אינה גיאוגרפית בלבד, אלא היא נעה גם במורד קשת הגילאים. גורדון טורס משווקים למשפחות חבילות של שיט בנהיגה עצמית על פני נהרותיה ותעלותיה של אירופה. אין צורך ברשיון או בהכשרה מיוחדת, אין צורך בהזמנת מלונות או מיטות אכסניה, רק ביכולת להאט את קצב החיים, משום שהיאכטות השכורות מתנועעות ברוגע רב. "זה ממש טרנד של השנתייםשלוש האחרונות. לפניו היו שוכרים קרוואנים. אנשים מחפשים דברים חדשים". הוא מפנה אותי לאתר האינטרנט המתמחה ב"נסיעות אקזוטיות". אני מוצא שם הזדמנויות לשכירת מכוניות מסוג פרארי ולמבורגיני בחו"ל ותמונות של בתי מלון באיים נידחים באוקיינוס ההודי. אין לזה סוף. החופשה האקזוטית ביותר עדיין אינה מוצעת לקהל, וכשתוצע, בשנת 2009, תימשך שש דקות בלבד. חברת וירג'ין גלאקטיק מתכוונת להטיס תיירים לגובה של 110 קילומטרים מעל פני כדור הארץ, ושם יחוו דקות ספורות של חוסר משקל. עלות ההרפתקה: 200 אלף דולר. "סוכני הנסיעות בארץ מתחרים עכשיו מי ימכור את זה", אומר רדושינסקי, "זה ממש מאבק". הייתכן שבעתיד יהיה כדור הארץ כולו אתר תיירות נידח ונשכח? האם בתי השימוש הארציים ייוותרו חרבים לטובת שירותים טרנדיים על פני הירח והמאדים? מי שנטש את עיר האורות לטובת בלגרד או עמאן, מי שהחליף חדר מלון המשקיף אל מי הנהר במלון הצף על פני המים ממש, יודע שהכל אפשרי ושגם השמים אינם הגבול. |
כל נסיעה היא צעד קטן בעקבות חלום. אבל החלומות משתנים כל הזמן, ואת מסע הדילוגים באירופה הקלאסית החליפו טיולי עומק במיאנמר ומסעות ג'יפים באוגנדה. ומה יהיה הטרנד הבא בנסיעות? אפילו השמים הם כבר לא הגבול פורסם 10.10.07 |
Array
(
)