איי גלפגוס והברירה הטבעית

אלפי שנים חיו כאן קרובי האיגואנה ולא ידעו כל הפרעה, עד שהגיעו לכאן ראשוני בני האדם, לפני כ-350 שנה. מאז צצו מלחים, שודדי ים, ציידי לווייתנים ושאר טיפוסים מוזרים, שהתייחסו אל קרוביו ואל שאר בעלי החיים שבמקום בבוז. אחד מהמלחים שיקע בים, קשורה למשקולת כבדה, איגואנת ים, והותירה שם משך שעה תמימה. להפתעתו המרובה המשיכה זו לחיות ולתפקד גם אחרי שנמשתה מן המים. אחרים צדו כאן את צבי היבשה הענקיים, וירו להנאתם בעופות ובלטאות שלא הכירו את האדם ולא ידעו שצריך לפחד ממנו. במהלך 30 השנים האחרונות, מאז הוכרזו איי גלפגוס כשמורת טבע, החלו להגיע לכאן מבקרים רבים. הללו אינם מפסיקים להשמיע קריאות התפעלות כשהם מתרוצצים על הסלעים ומפעילים ללא הרף את מצלמותיהם.

משהתחמם, חש האיגואנה ברעב קל, והחל פוסע אל הסלעים החלקלקים שעל קו המים. בשעת השפל מכוסים סלעי הבזלת בשפע אצות ירוקות ואדומות, מאכל תאווה לאיגואנות הים וגם לשישן האדום, סרטן קצר בטן ואדמוני המתרוצץ בהמוניו על הסלעים. "מה יש לאנשים האלה, הם רוצים להחליק על הסלעים ולשבור רגל?", חושב לו גיבורנו למראה התיירים המקפצים על הסלעים החלקלקים בתקווה שיצליחו לצלם תמונות "טובות יותר". אחד מן הסקרנים הללו, הוא עכדכם הנאמן. כהרפטולוג (חוקר זוחלים) הכרתי את איגואנת הים ואת קקרוביה החיים כאן מן הספרות. כזואולוג ידעתי שמצויים כאן גם מינים רבים של עופות ויונקים, שמפגש עמם עשוי להיות מגרה ומרתק. כטייל ותיק הרגשתי צורך עז להגיע לפינה נידחת זו של העולם. אולם יותר מכל ריגשה אותי העובדה שבשנת 1835 ביקר באיי גלפגוס צ'רלס דרווין. לאחר ביקורו זה, ובעקבות מימצאים שנאספו במהלכו, ניסח דרווין את תורת האבולוציה המסבירה את התפתחות בעלי החיים והצמחים בעולמנו בדרך גאונית. עיקרי תורתו של דרווין פורסמו בשנת 1859 בספרו "מוצא המינים" (THE ORIGIN OF SPECIES), ועוררו הד רב בחוגים המדעיים ובציבור הרחב. אנשי הדת ראו בתורת דרווין דברי כפירה ודרשו לגנותה. הצטרפו אליהם בורים חסרי השכלה, חכמים בעיני עצמם, שניסו להכפיש את שם האיש ואת תורתו, אולי מפני שלא יכלו להתמודד עמו ולסתור את רעיונותיו. המאבק על תורת האבולוציה נמשך כבר כ-130 שנה, עד עצם היום הזה. לגבי, "הקרב על תורת האבולוציה" הוא הקרב בין בני אור לבני חושך, ולכן תובן התרגשותי הרבה כשהגעתי לאיי גלפגוס, צועד בעקבות דרווין.

רכס תת מימי
איי גלפגוס יוצרים ארכיפלג ובו 13 איים ששטחם יותר מעשרה קמ"ר, שישה איים קטנים יותר וכארבעים איונים הנושאים שמות רשמיים. שטחם הכולל של האיים כ-8,000 קמ"ר, אך הם פזורים על פני שטח של 45,000 קמ"ר. כאלף קילומטרים מפרידים בין חופי אקוודור, שהאיים הם חלק ממנה, ובין האי המזרחי ביותר, סאן קריסטובל. האיים ממוקמים סביב קו המשווה. שבעת האיים הגדולים בארכיפלג הם (על פי סדר הגודל) איזבלה (4,588 קמ"ר), סנטה קרוז (986 קמ"ר), פרננדינה (682 קמ"ר), סנטיאגו (585 קמ"ר), סאן קריסטובל (558 קמ"ר), פלוריאנה (173 קמ"ר), ומרצ'נה (130 קמ"ר). גם איים קטנים דוגמת דפנה מינור ופלאזה סור הם איים מרתקים ובעלי עולם-חי מרשים ביותר.

איי גלפגוס בנויים לבה וסלעים וולקניים. האיים הם פסגות של רכס געשי תת-ימי אדיר, שפסגותיו מתרוממות מעומק של כ-3,200 מטר מקרקעית הים. הפסגה הגדולה ביותר היא זו של האי איזבלה, מתנשאת לגובה 5 קילומטרים לערך מן הבסיס התת-ימי שלה. באי איזבלה מצויות עוד מספר פסגות מרשימות של הרי געש: סדו אזול (ההר הכחול), 1689 מטר מפני הים; הר דרוויץ, 1326 מטר מפני הים ואחרים.

איי גלפגוס הם מן האזורים הוולקניים הפעילים ביותר בעולם. עד כה נרשמו 53 התפרצויות געשיות בשמונה הרי הגעש המצויים בהם. ארבע מהן התרחשו בעשור האחרון. לפני כעשרים שנה התמוטטה רצפת הקלדרה הענקית של האי פרננדינה ששטחה 7 קמ"ר, ושקעה לעומק 300 מטרים. במהלך אירוע סייסמי זה הוסטו ממקומם כשני קילומטרים מעוקבים של סלעים. התופעות הוולקניות שבהן ניתן לצפות באיים מרתקות גיאולוגים ומבקרים משך עשרות שנים.

בשנת 1570 הופיעו האיים לראשונה במפה שצויה בידי אברהם אורטיליוס. במפה זו הם נקראים "איי גלפגוס" (איי הצבים). לפני כן כונו לעתים "האיים המכושפים". בשנת 1892 נקראו האיים על שם קולומבוס, לציון 400 שנה לגילוי אמריקה. שמם הרשמי עד היום הוא ARCHIPELAGO DE COLON, איי קולומבוס, אך השם איי גלפגוס הוא השם המקובל והמוכר ברחבי העולם.

עוד במאה ה-16, זמן מה לאחר גילויים, הפכו איי גלפגוס מקום מפלט לשודדי ים ולעבריינים אחרים שעגנו במפרציהם הרגועים. מכאן יצאו לפעולות השוד שלהם, בעיקר נגד הנמלים וספינות הסוחר הספרדיות. לכאן גם החזירו את האוצרות ששדדו, ואולי כמה מהם עוד טמונים באדמות האיים. ציידי הלווייתנים נהגו לעגון באיים ולהצטייד במזון ובבשר טרי. בשר זה היה בשרם של צבי היבשה הענקיים שחיו באיים. הצבים הגדולים נגררו אל הספינות ושמשו מקור לבשר טרי במשך חודשים רבים. יומני ספינות ציד הלווייתנים מבליטים את עוצמת התופעה: בין השנים 1811 ו-1844 מדווחים היומנים על 15,000 צבי יבשה שהועלו על סיפוני הספינות ונטבחו למאכל.

מלבד "אורחים" אלה הגיעו לאיים משלחות מדעיות שונות, שמיפו אותם, אספו צמחים ובעלי-חיים, ותיארו את תופעות הטבע המיוחדות להם. הידועה בין המשלחות הללו היתה משלחתו של קפטן פיצרוי, שהגיעה לאיים בשנת 1835 בספינת המחקר ביגל. על סיפונה היה חוקר טבע צעיר ולא מוכר בשם צ'רלס דרווין. תושב הקבע הראשון בגלפגוס היה אירי מוזר בשם פטריק ואטקינס, שהתיישב באי פלוריאנה בשנת 1807. כעבור שנתיים גנב סירה מספינת לווייתנים ונמלט לגויאקיל שבחופי אקוודור.

בשנת 1832 סופחו האיים רשמית לאקוודור, למרות שבריטניה וארצות הברית ניסו לרכוש אותם. ממשלת אקוודור הפכה את האיים למושבת עונשין, ושלחה לשם אסירים וסוהרים. לצידם התיישבו במקום הרפתקנים למיניהם שהתפרנסו מדיג, מציד צבים ומשירותים. פוארטו איורה, הישוב הראשי באיים, הוקם בשנת 1926 על ידי חבורת מתיישבים נורווגים. בשל שפע החוקרים והמתיישבים ניתנו לכל אי מספר שמות. סנטה-קרוז, לדוגמא, קיבל 8 שמות שונים, וסנטיאגו "הסתפק" ב-6 שמות. רוב השמות הרשמיים הם השמות הספרדיים, שכן אקוודור היא ארץ דוברת ספרדית. היום חיים באיי גלפגוס כששת אלפים תושבים המתגוררים בארבעה מן האיים הגדולים: איזבלה, פלוריאנה, סנטה קרוז וסאן קריסטובל. הם מוצאים את פרנסתם במתן שירותי תיירות, בגידול בקר, בדיג ובחקלאות. עיר הבירה של איי גלפגוס, שהם מחוז בפני עצמו באקוודור, היא פוארטו בקריזו מורנו PUERTO BAQUERIZO MORENO) שבאי סאן קריסטובל. העיר החשובה שאליה מגיעים רוב התיירים היא העיר פוארטו איורה שבאי סנטה קרוז. בעיר נמצאים משרדי מכון צ'רלס דרווין המנהל את המחקר הענף באיים, וכן משרדי רשות השמורות של גלפגוס. זהו גם נמל המוצא של מרבית הספינות המפליגות בין האיים.

החקיקה הראשונה להגנת הטבע באיים יצאה מטעם המימשל של אקוודור בשנת 1934. בשנת 1959 הפכו האיים לגן לאומי וכל מה שמצוי בהם הפך להיות ערך טבע מוגן. חקיקה זו שמה קץ לציד הפראי ולפגיעה בערכי טבע אחרים. יש לקוות שהחוק וההגיון יצילו את האיים ואת עולם החי הנפלא שלהם מידי "הומו אורבניקוס" ההורס והמחריב כל חלקה טובה.

השפעת ה"ילד"
כל המגיע לגלפגוס ומצפה לנופים טרופיים של דקלי קוקוס על שפת הים ושל צמחייה עשירה, צפויה לו אכזבה. האי הקטן והשטוח בלטרה, שבו שוכן שדה התעופה של האיים, הוא מידבר בזלת המכוסה צברים וצמחים אחרים בצבעי חום ואפור. נופי הצומח של גלפגוס עשירים ומגוונים הרבה מאלה של בלטרה, אולם בסך הכל אין הם מרשימים במיוחד, אלא את הבוטנאי המקצועי. הצומח נקבע על ידי אקלימם המיוחד של האיים, שאינו טרופי טיפוסי: זרמי ים עצומים שנתיבם קרוב יוצרים באיים אקלים יבש יחסית לאיזור הטרופי.

שתי עונות שנה ניכרות באיים. החודשים ינואר-יוני הם העונה החמה והלחה, החודשים יולי-דצמבר הם חודשי הגרואה הקרים והיבשים. האקלים בעונת הגרואה נקבע בעיקר על ידי זרם הומבולט הקר. מוצאו של זרם זה בחופי דרום צ'ילה הקרים, והוא זורם צפונה דרך חופי פרו, ופונה מערבה לכיוון איי גלפגוס. הזרם מקרר את הים, וכך גורם לאקלים מדברי יבש בחופים המערביים של פרו ובאיי גלפגוס.
בעונת הגרואה שוררת באזורים הגבוהים של האיים עננות חזקה, אך אין גשמים. זרם הומבולט מכיל פוספטים רבים וכמויות ניכרות של מינרלי מזון אחרים, ובעקבותיו הגיעו לאיים בעלי חיים חובבי קור דוגמת הפינגווינים ודובי הים.

בעונה החמה נדחק הזרם הקר על ידי רוחות הסחר הדרום-מזרחיות, ולאיים מגיעים ממפרץ פנמה זרמים חמים. בשנים מסוימות מתגבר הזרם החם ויוצר זרם גדול הנקרא EL NINO (הילד). הופעת אל-ניניו היא סירוגית, אחת לכמה שנים. אל-ניניו חזק, כגון של של קיץ 1983, מביא בעקבותיו משקעים רבים ועמם שטפונות. חוסר היציבות של האקלים הוא מרכיב מרכזי במאבק ההישרדות של הצמחים ושל בעלי החיים. רק אלה המסוגלים להתמודד איתו שרדו באיים ועברו בשלום את תהפוכות האקלים התכופות.

שרכים ענקיים
למרות שעולם הצומח של האיים אינו עשיר הוא מיוחד במינו. לעומת כעשרים אלף מיני צמחים החיים באקוודור היבשתית, באיים מצויים רק כ-750 מינים ותת-מינים של צמחים. מתוך אלה כ-200 מינים הובאו לאיים בידי האדם. מוצאם של שאר מיני הבר מדרום אמריקה, ויש גם צמחים טרופיים שתפוצתם העולמית רחבה. רק 250 מינים ותת-מינים הם אנדמיים (כלומר, צומחים רק באיי גלפגוס), והם מהווים 42 אחוזים מכלל צמחיית הבר של האיים. מיעוט המינים האנדמיים מצביע על כך שהאיים צעירים יחסית. 5-3 מיליוני שנים חלפו מאז בצבצו הפסגות הראשונות של רכס גלפגוס מעל פני האוקיינוס. באיי הוואי הוותיקים, הדומים לאיי גלפגוס מכמה בחינות, 95 אחוזים ממיני הצמחים בעלי הפרחים הם מינים אנדמיים. עובדה זו מעידה על ניתוק ממושך של איי הוואי מכל יבשת שהיא, שגרם להתמיינות (ספציאציה).

תופעת החיגור של הצומח בולטת כאן מאוד, והצמחים מופיעים בחגורות בהתאם לרום מעל פני הים. הראשונה היא החגורה החופית ירוקת העד, הבנויה בעיקר מנגרובה (חורש טרופי הגדל במי הים או בחופים הרדודים). המנגרובה היא מקום-חיות עשיר ואתר קינון למינים רבים של רכיכות, סרטנים, דגים ועופות. השנייה היא החגורה היובשנית, שהיא השלטת ברוב האיים. בחגורה זו מופיעים גם קקטוסים מ-3 סוגים שונים. הסוג הבולט ביותר הוא הסוג צבר (OPUNTIA), המיוצג כאן על ידי 14 מינים ותת מינים. אלה יוצרים במקומות רבים יערות צפופים ובלתי עבירים. לרוב מיני הצבר פרחים צהובים. פירותיהם וגבעוליהם הבשרניים (גבעול הצבר הוא גופו הבשרני והקוצים הדוקרנים הם עליו) משמשים מזון למגוון גדול של בעלי חיים, החל בצבי היבשה הענקיים ובאיגואנות היבשה, דרך תור גלפגוס ופרושי הקקטוס האוכלים את פירותיהם.

ברום 600 מטר מסתיים קו היער, ומופיע אחו אלפיני של עשבים ושיחים קטנים. איזור זה מכונה בשם חגורת הפמפה. זהו האיזור הלח המקבל כמויות משקעים גדולות ביותר. הצמחים המרשימים ביותר בחגורת הפמפה הם השרכים הגדולים. הבולטת שבהם היא אברנית הנשר (PTERIDIUM AQUILINUS), המוכרת לנו משמורת החולה ומברכת-רם. הציאתיאה (או עץ השרך) היא המרשימה בין השרכים של החגורה הגבוהה הזו. היא מתנשאת עד לגובה 3 מטרים ו"עליה" מגיעים לאורך 3-2 מטרים.

הצב הפילי
אחת מפגישותיו המרגשות של דרווין היתה עם הצבים הענקיים של איי גלפגוס. צבים יבשתיים עצומים אלה, העשויים להגיע למשקל 250 ק"ג, נמנים כולם עם מין אחד: צב יבשה פילי (GEOCHELONE ELEPHANTIPUS). הם דומים בצורתם ובגודלם לצב היבשה הענק החי באיי סיישל, ולכן כוללים אותם מרבית החוקרים בסוג זה.

הספנים הספרדיים הראשונים שנחתו באיים התרשמו מן הצבים הללו עד כדי כך שקראו לאיים על שמם. בעלי חיים איטיים ומגושמים אלה הם צמחונים מובהקים. נמצא שהם אוכלים כ-50 מיני צמחים שונים. גבעולי הצבר ופירותיו הם מרכיב חשוב בתפריטם. כאשר מזונם מצוי בשפע, הם אוכלים כמויות גדולות. צבים אלה מסוגלים לחיות שנה שלמה ואף יותר מבלי לאכול או לשתות. תכונה זו היתה להם לרועץ עם גילוי האיים. ציידי הלווייתנים נשאו את הצבים הענקיים לספינותיהם, והללו, כאמור, שימשו להם כמחסנים של בשר טרי למשך שנה תמימה. בממוצע נטלה כל ספינה כ-140 צבים, במשקל כולל של 30-20 טונות. חוקרים מעריכים כי בדרך זו ניצודו והושמדו יותר ממאה אלף צבי יבשה פיליים. למזלם של חלק מן הצבים הם חיו באזורים הרריים או הרחק מן החוף, וכך ניצלו מידו הארוכה והאלימה של האדם. מאז 1934 אסור לצוד צבי יבשה פיליים באיי גלפגוס וגדלה התקווה שאוכלוסייתם תתאושש.

דרווין הופתע לגלות, שלצבים החיים באיים השונים, שריונים השונים זה מזה בגודל, בצבע ובצורה, כלומר, בכל אי התקיימה אוכלוסיה של צבים שהיתה שונה מאוכלוסיות האיים האחרים. אנשים מנוסים יכלו לזהות על פי מראה הצב את אי מוצאו. הגיוון הגיאוגרפי הזה השפיע על מחשבתו של דרווין, ותרם לרעיונותיו בעניין האבולוציה. מאוחר יותר שיער דרווין שמוצאם של כל הצבים, הוא מצבי יבשה שנסחפו לכאן מן היבשת. הללו היו כולם בני מין אחד, אך צאצאיהם שהתפזרו באיים יצרו וריאציות שונות בהתאם לתנאים השוררים בכל אי. כיום מקובל שוריאציות אלה הן תת-מינים, ומקובל להניח שהיו באיים 14 תת-מינים שונים. 5 מהם חיים באי איזבלה, וכל אחד מהם יוצר אוכלוסיה במורדות אחד מחמשת הרי הגעש של האי הגדול הזה. האם היה בעבר כל הר געש אי בפני עצמו ולכן התפתחו כאן תת-מינים שונים? או שמא יש מחסומים יבשתיים בלתי עבירים (לגבי הצבים הכבדים), בין הר געש אחד למשנהו?

השמדת הצבים בידי האדם הביאה להכחדה מוחלטת של 3 תת-מינים ושל כלל אוכלוסיית הצבים בכמה איים. היום מנסים לשקם אותם, ובמכון צ'רלס דרווין מגדלים צבים מתת-מינים שונים ומאפשרים להם להתרבות בתנאים נוחים. ביציהם מודגרות, והם מוחזקים במכון עד שיגיעו לגודל שבו אינם חשופים עוד לטורפים. אז הם מוחזרים לאיים המקוריים כדי לחזק בהם את האוכלוסיות הקיימות. מובן שאיש לא יוכל להשיב לתחיה את תת-המינים שנכחדו. היום מונה אוכלוסיית צב היבשה הפילי באיי גלפגוס כ-15,000 פרטים. מספר זה נופל בהרבה מזה של האוכלוסיה המקורית שהוערכה בכרבע מיליון צבים. למעלה מתשעים חוזים מן הצבים נכחדו בידי האדם, בין במישרין על ידי ציד ובין בעקיפין על-ידי אכלוס האיים בעיזים ובחולדות, המתחרות בצבים על מזון ופוגעות בביציהם.

לטאה ימית
22 מיני זוחלים חיים באיי גלפגוס. 19 מהם הם מינים אנדמיים החיים רק באיים הללו. בהיעדר יונקים יבשתיים גדולים נראים הזוחלים הגדולים כשליטי האיים. ואכן, לא רק הצבים הגיעו כאן לממדים מרשימים. גם איגואנות הים ואיגואנות היבשה הן בעלי-חיים גדולים, ובהופעתן הן מזכירות את הדינוזאורים של פעם.

איגואנת הים (AMBLYRHYNCHUS CRISTATU) היא המרשימה בין זוחלי גלפגוס. היא חיה ברוב האיים ולעתים בצפיפות מדהימה: עד 3,000 איגואנות בכל קילומטר של חוף סלעי. צבעי האיגואנות הימיות שונים מאי לאי. רוב האוכלוסיות שחרחרות אפרפרות, אך בחלק מן האיים, דוגמת האי אספניולה, גופן של האיגואנות, ובעיקר של הזכרים הגדולים, מוכתם באדום לטאה גדולה זו (זכרים גדולים מגיעים לאורך 1.5 מטר) היא למעשה הלטאה הימית היחידה בעולם. לרוב אוכלות איגואנות הים את האצות באיזור הכרית (איזור הגאות והשפל). הן צוללות עד לעומק 5 מטרים כדי לאכול אצות, או שהן מגרדות אותן בשיניהן מעל הסלעים שנחשפו בשפל.

האיגואנות היבשתיות מן הסוג CONOLOPHUS מרשימות פחות מקרובותיהן הימיות, אולם גם להן אין במה להתבייש בכל הנוגע לגודל. פרטים גדולים מגיעים לאורך מטר ולמשקל 6 קילוגרמים. האיגואנה היבשתית היא בעלת צבע אפור עד צהבהב, וגם היא אנדמית לאיי גלפגוס. המקום הנוח ביותר לצפות באיגואנת היבשה הוא באי הזעיר פלזה סור, ששטחו בסך הכל 130 דונם. מצויה בו אוכלוסיה קטנה של איגואנות, 300 פרטים בוגרים, שהתרגלו לחברת בני אדם ואינם מתרגשים מחוקרים, מתיירים ומצלמים.

למרות שהאיגואנות היבשתיות פחות מרשימות מן האיגואנות הימיות, פועל עליהן הכלל המרקסיסטי של כמות ההופכת לאיכות. די קשה לאתר אותן, והחיפוש אחריהן הוא הרפתקה של ממש. אנו, למשל, מצאנו בסנטה-פה רק שני פרטים, במהלך חיפוש שנמשך כשלוש שעות. גילוי האיגואנות גרר אחריו קריאות התפעלות, אך הללו היו ביישניות למדי, ונסיון להתקרב אליהן לצורך צילום תקריב הסתיים במנוסה. עם זאת, זכינו לראות את איגואנת היבשה אוכלת בשלווה גבעולים עסיסיים וקוצניים של הצבר הענק הגדל בשפע באי סנטה-פה. איגואנת היבשה היא צמחונית מובהקת, והיא אוכלת צמחים רבים, אך הצבר הוא בסיס המזון שלה.

כיום מצויות איגואנות היבשה בשני האיים שהזכרנו ובעוד כמה איים, אך אוכלוסיותיהן קטנות, והמבקר יכול לראותן בשני האיים הללו ובפרננדינה בלבד. לטעות אלה נפגעו קשות בידי האדם ובדי החיות שהובאו לאיים. די אם נצטט קטע שכתב דרווין בשנת 1845: "איני יכול לתת הוכחה ניצחת יותר לגודל אוכלוסיית איגואנות היבשה, מאשר לציין שכאשר היינו באי ג'יימס (סנטיאגו), לא יכולו משך זמן מה למצוא שטח שאין בו מחילות של לטאות אלה, על מנת לנטות בו את אוהלנו היחיד".

היום מרחפת על איגואנות היבשה סכנת הכחדה. ב"מרכז דרווין" החלו בפרוייקט של ריבוי איגואנות יבשתיות בשבי והשבתן לאיים. מעניין לציין, ששני סוגי האיגואנות הגדולות אנדמיים וחיים רק באיי גלפגוס. הם דומים האחד לשני יותר מאשר לכל סוג יבשתי מדרום אמריקה. סביר להניח, שמוצאם ממין של איגואנה גדולה שהגיעה לאיים מן היבשת בעבר הרחוק. כאן עברו התמיינות לכיוון של חיים יבשתיים ולכיוון של חיים ימיים, וכך התפתחו איגואנת הים ואיגואנת היבשה.

איגואנת היבשה המשיכה להתמיין, והתפתחו ממנה שני מינים שונים. יתכן שאיגואנות הים חיו בכל האיים בסביבת חיים דומה, ולכן כלולות כולן במין אחד בלבד. איגואנת הלבה (TROPIDURUS) היא הקטנה בבנות משפחת האיגואניים החיה באיים. זכרים גדולים מגיעים כאן עד לאורך 30 סנטימטר. הזכרים גדולים בהרבה מן הנקבות הן באורך והן במשקל. הם גם צבעוניים יותר. לרוב הנקבות צבעים דהים ורק גרונן צבוע באדום. הזכרים מנוקדים וגרונם לרוב שחור. איגואנות הלבה מצויות בשפע ברוב האיים, ונראות מתחממות על הסלעים או צדות חרקים. לעתים הן מגוונות את תפריטן בפרחים או בחלקי צמחים עסיסיים. 7 מינים שונים חיים באיים. כל המינים נבדלים זה מזה בגודל, בצבע, בהרגלי התזונה ובהתנהגות. בתצפיות שערך כאן החוקר האמריקאי קרפנטר (1966) הוא מצא, שלכל מין דגם שונה של קידות ראש בשעת איום וחיזור. מקובל להניח גם, שלכל איגואנות הלבה היה אב משותף, אך בהמשך השתנו האוכלוסיות באיים השונים בהתאם לתנאים השוררים בכל אי. עם הזמן הלכו השינויים וגדלו, והתפתחה התמיינות המתבטאת היום בקיומם של 7 המינים השונים.

עבור התייר המצוי אין איגואנות הלבה בגדר אטרקציה, בהשוואה לקרובותיהן, איגואנות הים ואיגואנות היבשה. אך תרומתן לביסוס תיאוריית האבולוציה חשובה יותר.

צלילה עם אריות ים
במהלך ההפלגה בין האיים מושכים את העין בעיקר בעלי החיים הימיים. הפגישות איתם רבות יותר וקרובות יותר ממה שהתנסיתי אי פעם בעבר. המרחק הגדול של איי גלפגוס מן היבשה הוא גורם בידוד רציני, וככל הנראה מנע הגעה של יונקים לאיים והתבססותם בהם. הים שמסביב לאיים דווקא עשיר ביונקים ימיים בני סדרת הלוויתנאים. כאן נצפו 10 מינים שונים של דולפינים ולווייתנים, וביניהם אף לווייתני-מזיפות ענקיים.

היונקים הבולטים ביותר לעין המבקר באיים הם אריות הים ודובי הים, שניהם נמנים עם משפחת האוטריים שבסדרת טורפי היבשה. רבים מכירים את ארי הים וקרוביו ממקומות שונים בעולם שבו המפגש עמם כה קרוב וכה ידידותי. כלום פלא הוא שמפגש זה גורם התרגשות רצינית, לפחות לצד האנושי?

כבר בפוארטו איורה, הישוב הראשי שממנו יוצאים לסיור באיים, אפשר לראות אריות ים הבאים לנוח על החוף. לאחד מבתי המלון השוכנים על החוף באים מדי יום מספר אריות ים לרבוץ ולנמנם על ספסלי המרפסת השרויים בצל. הללו ידידותיים מאד, ואפשר להצלטלם עמם ולשלוח תמונות הרפתקה הביתה.

כאשר מתחילים לשוטט באיים, פוגשים באלפי אריות ים הרובצים בלהקותיהם על החוף החולי או מטפסים על סלעי החוף השחורים. הללו אינם מתרגשים מבני האדם הפוסעים ביניהם, משמיעים קולות התפעלות בכל השפות ומצלמים את החיות החביבות בכל תנוחה אפשרית, עם בני אדם ובלעדיהם. הזכרים הגדולים השומרים על הרמונות הנקבות עלולים לתקוף את האורחים ויש להיזהר מהם, אך לכל השאר נראה שלא איכפת כלל שמסתובבים ביניהם אורחים אנושיים רעשניים.

הכיף האמיתי מתחיל בשעת השחיה והצלילה. אריות הים סקרנים, ומייד הם מצטרפים לצוללים ומתחילים להשתעשע ביניהם. שחייתם הזריזה ותרגילי ההידרובטיקה שלהם מדהימים, בעיקר כשהם מבצעים אותם לידך, מעליך, מתחתיך ומכל עבריך. בתחילה זה קצת מפחיד, אך עם הזמן השעשוע הופך להיות תענוג אמיתי ואתה מנסה לגעת באריות הים הצוללים לידך. ובכן, חביבי, שכח מזה! הללו כה זריזים עד שלא תצליח לגעת בהם אף פעם אחת, אך גם כך זו חוויה נהדרת.

הסיור באיים מרתק במיוחד עבור חובבי בעלי חיים המגלים הבנה מסוימת בתחום זה. עבורנו, חובבי החי, יש בסיור אטרקציות המצדיקות את המסע לקצהו השני של העולם. עופות הים הם ללא ספק קבוצת בעלי החיים הבולטת והמושכת ביותר את העין. יש כאן עופות מיוחדים שאין במקומות אחרים, והם מרשימים בעיקר בשל העובדה שאינם פוחדים מן האדם ואפשר להתקרב אליהם ולצלמם. בכך הם דומים לעופות החיים באיי הציפורים, שהם חלק מאיי סיישל באוקיינוס ההודי.

רשימת העופות שבהם נתקלנו ארוכה מאד וכוללת את אלבטרוס גלפגוס, החי באזורים אלה בלבד; את הפינגווין הטרופי, שהפגישה עמו, באיזור קו המשווה, עשויה להדהים כל חובב חי; את הסולה, את הפרגטה ואת השקנאי, וכן את הקורמורן, הייחודי לאיי גלפגוס. הציפור הפחות מרשימה בחיצוניותה, אך בעלת חשיבות היסטורית רבה ביותר, היא פרוש המכונה פרוש דרווין. כאשר צפה החוקר הבריטי בפרושים אלה צץ במוחו הרעיון, שגרסתו הבשלה פורסמה בספרו "מוצא המינים".

נקודת המוצא
מאה שנים לפני שצ'רלס דרווין נחת באיי גלפגוס, פרסם הבוטנאי השוודי קרל פון לינה את ספרו, "הסיסטמה של הטבע" (1735), שבו קבע את שיטת המיון (טקסונומיה) של עולם החי והצומח. שיטתו של לינה מקובלת עד היום על המדענים, ומעידה על גאוניותו. לפי שיטת המיון של לינה נחלקים האורגניזמים ליחידות מין טבעיות, שכל אחת מהן נקראת טקסון. הטקסונים הללו סדורים בסדר היררכי, וכל טקסון כולל מספר טקסונים קטנים יותר, הנחלקים גם הם לקטנים יותר. אם ניקח את עולם בעלי החיים, הרי כולו נכלל בממלכת החי הנחלקת למערכות. כל מערכה נחלקת למחלקות וכל מחלקה לסדרות. בכל סדרה מספר משפחות, ובכל משפחה כמה סוגים, והסוג עצמו נחלק למינים שהם היחידות הטבעיות הקטנות ביותר. הטקסונומיה של האדם, לדוגמא, היא כזו: ממלכת החי, מערכת המיתרנים, מחלקת היונקים, סדרת הקופאים (פרימטים), משפחת האדם, סוג האדם ומין אדם נבון.

מובן לשכל אחד מן הטקסונים יש שם מדעי. למין יש תמיד שם כפול. מאוחר יותר נכנסו לשימוש גם יחידות נוספות, כגון בת-משפחה, תת-סדרה, וגם יחידה קטנה מן המין שנקראת היום תת-מין, זן או גזע. דרווין הכיר את עקרונות תורתו של לינה, והיה בקיא גדול בעולם החי. הוא גם הכיר את עקרונות תורתו של ז'אן בפטיסט למארק. הביולוג הצרפתי (1829-1744), ראה את השוני הגדול בין מיני הצמחים ובעלי החיים, והגיע לרעיון שאורגניזמים משתנים על רקע הסביבה בהתאם לצרכיהם. הג'ירף, למשל, היה צריך להגיע לעלים הגבוהים שעל ענפי העצים, ולכן מתח את רגליו ואת צווארו עד שהגיע אליהם. את צווארו הארוך ואת רגליו הגבוהות הוריש לצאצאיו, והללו המשיכו להתארך ולהוריש את תכונותיהם החדשות לצאצאיהם. וכך, במהלך דורות רבים, הלך הג'ירף והשתנה, עד שהגיע לגובהו הנוכחי המאפשר לו לאכול עלים מצמרות העצים.

במהלך מסעה של ה"ביגל" נתקל דרווין בשפע מאובנים, שקיומם בשכבות סלעים שונות והדמיון ביניהם לא התיישבו עם המחשבה הדתית בדבר בריאת העולם בשבוע אחד, וקיומם של כל הצמחים ובעלי החיים בצורתם הנוכחית מאז ימי הבריאה. מחשבות הכפירה שלו גברו כאשר עגנה ה"ביגל" באיי גלפגוס, והוא נתקל בצבי היבשה הפיליים ובקבוצה של ציפורי שיר קטנות, גולן בגודל דרור ובצבעים לא בולטים. ציפורים קטנות אלה, המוכרות היום בשם פרושי דרווין, אינן מרשימות בהופעתן, אולם עד מהרה ראה דרווין שלמרות הדמיון ביניהן, קיימים 13 טיפוסים השונים זה מזה בגודל המקור ובצורתו; ובהתאם לכך, בתזונתם ובמקומות החיות שלהם. דרווין תיאר את 13 הטיפוסים הללו וראה בהם 13 מינים שונים הנמנים עם מספר סוגים. בצורה דומה חילק את צבי היבשה הפיליים לטיפוסים שונים הקרובים זה לזה, וראה בהם תת-מינים שונים.

במהלך עבודה זו, ובימים הרבים של הפלגתו הארוכה בים, הגה את הרעיון שכל 13 טיפוסי הפרושים התפתחו מאב אחד קדמון, שהגיע לכאן בעבר מיבשת דרום אמריקה. מובן שרעיון זה טוב דיו כדי להסביר את קיומם של תת-מינים שונים של צב היבשה הפילי בכל אי. גם הללו התפתו, על רקע תנאי סביבה שונים, מאב קדמון שנסחף בעבר מן היבשת הרחוקה. בשלב זה של התפתחות המחשבה קיבל דרווין את רעיון האבולוציה של למארק, אלא שהסבריו של האחרון לא הניחו את דעתו, והוא חיפש הסבר אחר למנגנון האבולוציה.
דרווין שם את לבו לעובדה, שלאורגניזמים רבים יש מספר גדול של צאצאים הנבדלים במקצת זה מזה. רק חלק מן הצאצאים הללו שורד ומגיע לבגרות. מדור שרדו צאצאים מסוימים ואחרים מתו? כאשר באוכלוסיה כלשהי של בעלי חיים ואף בבני אדם, אפשר לראות שהם נבדלים אחד מן השני בתכונות רבות. בכל אוכלוסיה יש וריאציות רבות, והווריאנטים השונים נבדלים במידה זו או אחרת מאחיהם. משך שלוש שנים הגה דרווין בסוגיית ההישרדות, ולבסוף הגיע לרעיון הברירה הטבעית. רעיון זה אומר, שיש מאבק קיומי בין הווריאנטים השונים, ובמאבק זה שורדים הפרטים הכשירים – כלומר, המתאימים באורח מיטבי לסביבתם – ואילו האחרים אינם מצליחים להתקיים ומתים, או שאינם מצליחים להעמיד צאצאים.

אם בג'ירף עסקינן, הרי קשיי השגת מזון על פני הקרקע, עקב שינויים אקלימיים שהביאו להתמעטות העשב, נתנו לווריאנטים הגבוהים אכלו מעלי העצים, ואילו הנמוכים לא השיגו מזון ומתו ברעב. עתה הזדווגו ביניהם הגבוהים והעמידו צאצאים רבים שמהם שרדו רק הגבוהים ביותר, וחוזר חלילה. כל זאת, כמובן, במשך דורות רבים, עד שלבסוף הגיעו הג'ירפים לממדיהם הנוכחיים.

על פי התיאוריה שהגה דרווין כבר בשנת 1838, אין בעלי החיים יכולים להשתנות. מי שנולד עם ערכי כשירות גבוהים ומתאים לסביבתו, ישרוד, ומי שאינו מצויד מלידה בכשירות הולמת, לא יצליח להתקיים. עם הזמן תלך האוכלוסיה המקורית ותשתנה אט אט, וכך יתפתחו תחילה תת-מינים חדשים, ואחר כך מינים שונים וסוגים חדשים, וכך הלאה. תופעה זו תתבטא בייתר שאת במקום קטן ומבודד דוגמת גלפגוס, שבו הסביבה תובענית וקשוחה. ההבדלים בין האיים אולי אינם גדולים, אך די בסביבה השונה של כל אי כדי להחיש את תהליך ההתמיינות המביא ליצירת תת-מינים ומינים חדשים, שכל אחד טיפוסי לסביבתו המיוחדת.

דרווין לא רצה לפרסם את התיאוריה החדשנית שלו, שנגדה את הכתוב בכתבי הקודש, בעיקר מפני שלא רצה לפגוע באביו הכומר. אולם ב-1858 קיבל מאלפרד ראסל ואלאס תקציר של מאמר על התאוריה האבולוציונית שואלאס הגה באופן עצמאי ובלתי תלוי. באותה שנה הגישו השניים מאמר משותף המסכם את רעיונותיהם. בשנת 1859 פרסם דרווין את ספרו המדהים "מוצא המינים באמצעות הברירה הטבעית או השתמרות גזעים מחוננים במלחמת הקיום", הידוע יותר בשמו המקוצר "מוצא המינים".
חיבורם של דרווין וואלאס והספר, שהופיע מאוחר יותר, גרמו סערה ציבורית עצומה בבריטניה. דרווין הואשם בהשמעת דברי כפירה ובפגיעה בערכי הכנסיה ובכתבי הקודש. גם הרעיון שאנו, בני האדם, הננו צאצאיו של קוף קדמון ולא נבראנו בצלם האל, הרגיז רבים. מאז חלפו 130 שנה, ועדיין אין תיאוריית האבולוציה מקובלת בחוגים רבים. אנשי הדת, שומרי החומות וקנאים למיניהם ממשיכים להילחם בה אף בימינו, למרות שהמדע אימץ את התיאוריה הזו, העוזרת לנו להבין הרבה יותר טוב את עולמנו ואת התהליכים המתחוללים בו.

עתיד הגלפגוס
מאה אלף צבי יבשה פיליים, וכמעט כמספר הזה של דובי ים גלפגוס שנקטלו בידי אדם, הם רק חלק מן ההרס והרצח שביצעו באיים ציידי לווייתנים וסוחרי פרוות תאבי בצע. גם מבקרים סקרניים, שודדי ים ומתיישבים, עסקו כאן בציד פרוע ובהתעללות חסרת תכלית בבעלי החיים המיוחדים של האיים. כל אלה הביאו חלק מן המינים עד סף הכחדה. הציד וההרג פסקו בהדרגה בין השנים 1934 ו-1959, שבהן נחקקו החוקים להגנת ערכי הטבע של האיים. במהלך 30 השנים האחרונות מוכרים האיים כפארק לאומי לכל דבר, והציד ופגיעה בערכי הטבע אסורים בהם.

בעיות הקיום של בעלי החיים והצמחים באיים עמוקות יותר, שכן חוץ מציד ומקטל של חיות הביא האדם מספר מינים של צמחים ובעלי חיים ששינו את המאזן הטבעי, וגרמו לפגיעות רציניות בחיי הטבע באיים. החולדה המצויה, שחדרה לכאן עם האדם, גרמה להכחדה מוחלטת של 5 מיני בר של אוגר האורז. החולדות פוגעות גם בצבים ובאיגואנות, ומתחרות באוגרי האורז שנותרו. לצערנו הן לרוב זוכות בתחרות. בניגוד לחולדה המצויה, חיות התרבות הוכנסו לכאן בכוונה. המתיישבים הביאו עמם לאיים סוסים, חמורים, בקר, עזים, חזירים, כלבים וחתולים. חלק מהם התרבו באיים ויצרו כאן אוכלוסיות פרא, שהלכו וגדלו מחוסר טורפים ומתחרים מקומיים. לשיא הגיעו כאן עזי הפרא. מעריכים את אוכלוסיית העזים באי סנטיאגו לבדו במאה אלף פרטים לפחות. אוכלוסיות קטנות יותר של חזירים וחמורים שהתפראו, מצויות ברוב האיים הגדולים. הללו אמנם אינם טורפים, אך הם מתחרים בצבים ובאיגואנות היבשה על מזונם, ומביסים אותם. החזירים, החתולים והכלבים צדים איגואנות וצבים צעירים, ופוגעים בקיני הצפורים ובגוזלי עופות הים.

בשנים האחרונות חברו כמה גופים בינלאומיים דוגמת אונסק"ו, החברה הזואולוגית של ניו יורק, הקרן הבינלאומית להגנת החי, החברה הזואולוגית של פרנקפורט, המכון הסמיתסוני מוושינגטון וכמובן ממשלת אקוודור, על מנת להציל את החי ואת הצומח באיים מכליה. בשנת 1959, במלאת 100 שנים להופעת ספרו של דרווין, "מוצא המינים", הוקם באי סאן-סלוודור "מכון דרווין". מכון זה עוסק יחד עם רשות שמורות הטבע של אקוודור בחקר האיים ובהגנה עליהם. אחת הבעיות הקשות היא בעיית המימון, אך תרומות של גופים וארגונים רבים בעולם ושל תורמים פרטיים מצליחות לקיים את המכון ואת פעולות השימור והשמירה על האיים. עשרות חוקרים וסטודנטים מרחבי העולם מבצעים כאן מחקרים ועבודות שדה חשובות. במכון מרבים צבי יבשה ואיגואנות יבשה על מנת להגדיל את אוכלוסיותיהם. בהגיע הצבים והאיגואנות לגודל מתאים, משיבים אותם לאיים על מנת שיחזקו את האוכלוסיות הקיימות. באיים הבלתי מיושבים מתקיימים מבצעים של ציד וחיסול של עיזים, חזירים ושאר בעלי חיים שהתפראו. מבצעים אלה הגיעו להצלחה מלאה בכמה איים קטנים דוגמת אספניולה, סנטה-פה ומרצ'נה, שבהם מצויות היום רק חיות בר והעזים חוסלו בהם לחלוטין. באיים הגדולים מותר לצוד ברישיון עזים וחיות נוספות.

כעשרים אלף תיירים מגיעים מדי שנה לבקר באיי גלפגוס. הללו כפופים לחוקי התנהגות קשוחים, ואינם פוגעים בטבע ובנוף. הכספים שתיירים אלה מותירים באיים תורמים לא מעט לשימור עולם החי המקומי. הציד הפראי נפסק לחלוטין, וכמוהו גם האיסוף הלא מבוקר לצרכים מדעיים של צמחים ובעלי חיים. למעשה, נפסקו הפגיעות הרציניות באיים, אלא אם כן יצוצו פגיעות עתידיות בדומה להקמת שדה התעופה הצבאי על ידי שלטונות ארצות הברית באי בלטרה במהלך מלחמת העולם השניה.

אם ישכיל האדם למצוא מקורות מימון מתאימים, להמשיך במחקר ובשימור עולם החי והצומח באיים, יש סיכוי שהללו יינצלו וימשיכו להתקיים ואף להתאושש, ולכך הרי מתפללים כולנו. הבה נקווה שהאדם ינהג בתבונה, וכך ישמרו איי גלפגוס כפנינת טבע ייחודית גם עבור הדורות הבאים.