איי בהאמה: לצלול עם כרישים

אני כורע בחול, בזרועות מקופלות כדי להגן על עצמי, אני צופה במחזה הגלדיאטורי הזה במשך חצי שעה, כשהצליל היחיד שנשמע, מלבד נשימתי ופעימות ליבי, הוא רעש הנגיסה של מאות שיני כרישים בבשר. אני עוצם את עיני ומנסה להיזכר בהבטחה של העלונים הצבעוניים – שהחוויה היא כיף – ולהתעלם מהשפה המזמינה פחות של "הסכם שחרור וּויתור לגבי צלילה עם כרישים", עליו חתמתי לפני כשעה: "אני מבין שאני משתתף בצלילה בנוכחותם של כרישים מסוכנים ובלתי צפויים. אני מבין שאני נמצא במרחק של שלושה מטרים מכרישים אלה. אני מכיר בכך שאני מסתכן בפציעה, אובדן איבר או מוות במהלך צלילה זו".

ב"רודיאו" בווקרס קושרים מחפשי ההתרגשויות את המסכה ואת מכל האוויר, ולעיתים (להנאתם של אנשי המקום) הם מצטיידים במגוון של כלי נשק יקרים וציוד הקלטה, וצוללים פעמיים ביום במהלך האכלת הכרישים. בפריפורט ונסאו, שם המפגש עם החיות הטורפות אינטימי יותר, מאכילים מטפלים מומחים הלבושים בשריון שרשראות ימי ביניימי את הכרישים ביד או בחכה במרחק של מטרים ספורים מהצוללים.

האירוניה הגדולה, כמובן, היא שעם כל הפחד שעשויים כרישי השוניות לעורר על ידי עפעוף או עווית לכיוונכם, העניין שלהם בצוללים – אפילו בזמן ארוחת הערב – אינו רב מעניינם בחול או באלמוגים. לאחר שמוסיקת הרקע של הסרט "מלתעות" מפסיקה לנגן בראשכם, פעימות הלב חוזרות לקצב נורמלי, וכדור הבשר הופך לפיסות קטנות של שאריות, הם עולים אל פני המים כמו עוברים ושבים ביישנים ומלאי חן. "גורי כלבים", צוחק ניל ווטסון, אגדת צלילה מקומית, המנהל את הרודיאו בווקרס ונאבק עם כריש ארוך גף המופיע לעיתים.

אבל ההתמודדות עם כיבוש הפחד היא המביאה את רוב הצוללים – כולל אותי – לצלול פעם שנייה ושלישית בין הכרישים. בינתיים, המשווקים שבין הגולים האמריקאים באיי בהאמה לומדים ליצור תעשיית בידור, כדי להגדיל את אוכלוסיית הצוללים. אם תשאלו את סטיב קוב, המפעיל את נסאו, מה הופך את צלילות הכרישים שלו לחוויה מלהיבה במיוחד, הוא יסביר: "יש לנו כרישים איכותיים שגודלם מרשים, ונערה יפה בצוות, הצוללת ללא הגנה".