במהלך השחייה מתברר שהשונית אפילו יותר יפה ממה שסיפרו לנו. עם כל הכבוד לים התיכון, תמיד ידעתי שיש במעמקים דברים מרשימים יותר מכד חרס עתיק מתקופתו של הורדוס. ובים בו שחינו, אלפי קילומטרים מהבית, היה כל דג שקיים במגדיר. נחשי ים התפתלו מתחתינו, מזכירים בתנועותיהם החלקות שיש בתוכם ארס משתק; עשרות דגי פרפר שחו סביב האלמוגים הצבעוניים, כמו התפאורה בסרט “למצוא את נמו”; צלופח אחד שלף ראש דרקוני מהמסתור, מוקף קיפודי ים קוצניים שדבוקים לסלעים. כשהרמנו את הראש למעלה גילינו שהיעד שלנו התקרב עוד קצת: האי הקטן קרייגי איילנד (Craggy Island), שעד לפני שעה עוד נראה רחוק ובלתי מושג, היה עכשיו במרחק יריקה על המשקפת. כשסוף סוף נשכבנו על החוף מותשים, נותנים לחול הלבן לדגדג לנו את הגב, ידעתי שמצאתי אותו: האי הבודד שביקשתי, חלום ירוק באמצע ים של מציאות.
שלושים ימים בגן עדן
חודש אחר כך נחת המטוס שלי בפורט בלייר (Port Blair), בירת האיים. בנחיתה קיבלתי אישור שהייה ל-30 יום, עם הגבלות לאיים מסויימים בלבד. באיי אנדמן וניקובר יש מספר איים בהם חיים שבטים ששומרים על אורח חייהם הייחודי כבר אלפי שנים. חלקם כבר נטמעו באוכלוסיה, ולא ניתן להבדיל בינם לבין הודים, אך חלקם עדיין מגיבים בירי של חץ וקשת על כל סירה שמעיזה להתקרב אליהם. אחרי מספר נסיונות תקשורת כושלים, ממשלת הודו החליטה לעזוב אותם לנפשם, ומאז הקשר היחיד בינם לבין העולם המודרני מתבטא בסלסלת פירות שמושטת לעברם מדי פעם ומתקבלת ברצון.
הקשבתי לעצות מטיילים ולא התעכבתי בפורט בלייר הרועשת והצפופה, ומיד שטתי במעבורת לאי האבלוק (Havelock). האבלוק הוא האי התיירותי ביותר באנדמן, ובימים הקרובים הבנתי בדיוק את הסיבה. בחוף מספר חמש החול הלבן מנשק את הים בטורקיז מושלם, והזריחות עולות מהאופק לאט, מאירות מטרים רבים של סלעים שנחשפו בשפל של הלילה. מי שישכיר אופנוע וירחיק עד לחוף שבע, ואפילו ימשיך עוד קצת צפונה לאורך החוף, יגיע ללגונה קסומה ויהנה משקיעות מהפנטות באדום וסגול. טראק קצר בג’ונגל מוביל לחוף הפילים, חוף רחב וגדול בו אפשר להתרשם משוניות מדהימות מבעד לשנורקל ומסיכה. בחוף ניתן לראות את נזקי הצונאמי של 2004, אבל הסיבה האמיתית לקריסת העצים היא כמויות אדירות של חול שנלקחו לבנייה עוד טרם ההצפות.
הצלילות הן בלי ספק נקודת המשיכה העיקרית של האי: איי אנדמן נחשבים בין אתרי הצלילה הטובים בעולם, והאבלוק הוא בירת הצלילות של האיים. באתרי צלילה מסוימים מבטיחים לכם שתראו כריש, בעוד באחרים תוכלו להתרשם מספינה טרופה, לובסטרים, מאות דגי ליצן ולהקות דגי נפוליאון ענקיים. אני צללתי עם דייב אינדיה, וקיבלתי שירות מצויין ברמה אירופאית. ובכל פעם שהעמקתי למטה, מרגיש כמו בסרט של נשיונל ג’אוגרפיק, זה היה כמו להסתכל על תפריט: בכל מסעדה ניתן לאכול את רוב הדגים שראיתי בים. נהניתי מאוד מהאי, אבל היה חסר בו משהו: עם המוני תיירים, הוא לא הרגיש לי ממש בודד. אחד ממועדוני הצלילה הציע טיול חד פעמי להר געש פעיל באמצע האוקיינוס – ומיד קפצתי על המציאה.
לצלול ליד הר געש פעיל לאי ניתן להגיע באחת משתי דרכים: בסירה איטית, שייט של שמונה שעות לכיוון (כ-250 דולר), או בסירה מהירה, שתטיס אותכם לשם בשעתיים (כ-350 דולר). הסירה המהירה כשמה כן היא, והקפטן שלנו השיט אותה כמו שאתם הייתם נוסעים בפרארי חדשה על כביש ריק: הטלטלנו כמו שרימפס במחבת במהירות מסחררת של 30 קשר.
אחרי כשעתיים קופצניות, הפלא נגלה: הר הגעש עמד לפנינו, שחור ומעשן, מחודד ושקט, בתוך ים כחול וגלי.“בכל פעם שאני מגיע לפה הלוע נראה שונה”, אומר המדריך שלנו ומצביע אל הפסגה, בעוד אנחנו לובשים את הסנפירים. הידקתי את המסכה בהתרגשות. ידעתי שאני עומד לצלול במקום באמת מיוחד, וגם קצת מסוכן: ככל שמעמיקים מטה יש יותר סיכוי לזרמים חזקים וסוחפים. הצלילה הראשונה היתה לאורך זרם הלבה הצעיר ביותר, השנייה היתה לאורך הזרם הוותיק, והשלישית – בצד השני של ההר. בצלילות נגלה לעיני עולם קסום: משושי בזלת ואפר געשי איפשרו ראות של 50 מטר לפחות. בצלילה הראשונה ראינו כריש ריף קטן, ובשנייה ובשלישית כבר זכינו לראות כמה מאנטות משייטות לאיטן לאורך השונית, משרות חזות עדינה למרות גודלן העצום, כשלושה עד ארבעה מטרים כל אחת.
המדריך שלנו הכתיר את הצלילה האחרונה כאחת המוצלחות שהיו לו בחייו, ומזג לנו כוס תה לצד הפיצה. סיימתי את היום עם חיוך ענק על הפנים, אבל הרגשתי שזה עוד לא זה. האי היה אכן בודד לגמרי, אך רחוק מלהיות מפנק: הוא היה יותר הרפתקה, פחות רוגע. החלטתי להמשיך צפונה. לברוח מהעולם לונג איילנד הוא ההגדרה המילונית לאי בודד. אכסניה אחת בלבד מוצעת לתיירים (שמה בלו פלנט), מנוהלת על ידי אמא ובן בריטים, שעברו מאנגליה האפורה לגן עדן של שמש. מועדון צלילה אחד מציע צלילות בהם סביר מאוד שתהיו בני האדם היחידים במרחק קילומטרים. נחשי ים, צבי ים ודגי אריה פופלריים באזור הזה, ולפעמים ניתן לראות אותם אפילו בשחייה מהחוף עם מסיכה ושנורקל.
טרק של שעה וחצי בג’ונגל מוביל למפרץ לליג’י, חוף שקט עטור עצי קוקוס, עם שונית מרהיבה שרק מחכה שיחקרו אותה. בערב השקיעות מנצנצות על סרדינים שנסחפו לחוף וילדים שדגים סרטנים בין הסלעים. התיירים שמגיעים לאי הם בדרך כלל טיילים בודדים שמחפשים לברוח מהעולם, או זוגות שרוצים מקום שקט ושליו. אבל משהו בי אמר לי להמשיך אפילו עוד צפונה, אל הקצה הנידח של אנדמן. אל ראש ההר
מי שמגיע עד כאן עושה זאת בדרך כלל כדי לראות צבי ים: החופים לא סובלים מתיירות יתר וזיהום, ולכן הצבים עדיין מגיעים לפה להטיל את הביצים שלהם מינואר עד מרץ. טרק מאתגר עובר ביער עבות לצד החוף ומוביל לסאדל פיק (Saddle Peak), הפסגה הגבוהה ביותר באיים (732 מ'). מכאן יכולתי להשקיף על הכל, ולהיזכר בכל האיים הבודדים שביקרתי בהם עד עכשיו. בזמן התצפית לפתע ראיתי אותו: אי קטן וירוק, מוקף עצי מנגרוב מעל הסלעים שנחשפו בגאות, שנראה לא רחוק מהחוף הצמוד לאכסנייה שלנו. ידעתי בבטחון שהפעם אין שאלה – זה האי שלי. נתתי לגלים לשטוף את החול מהגב, ופרשתי ידיים בתחושת ניצחון. אחרי מטוס, שלוש ספינות, אוטובוס ושחייה של שעה וחצי, אני יכול להגיד בפה מלא מים מלוחים: יש עוד איים בודדים בעולם. רק צריך לצאת החוצה ולגלות אותם. |
