איים בישראל – הושט היד וגע בם

על החוף, מול האי, יש שלט שמזהיר מפני הטרדת הציפורים המקננות

בשעת צהריים של יום סתיו נאה הגלים נעים בעצלתיים ומתנפצים בקלילות על אי היונים, הגדול והחשוב בשלושת האיים שמול חוף מעגן מיכאל. גם שמו הערבי של האי, ג'זירת אל־חמאם, מעיד על כך ששכנו בו בעיקר יונים. אלא שזה זמן רב שאוכלוסיית הציפורים המקננת בו בעקביות מורכבת ברובה משחפיות, נוסף למספר לא גדול של יוני סלע.

מול האי, על החוף, יש שלט של רשות הטבע והגנים, שמציין כי אי היונים הוא שמורת טבע ומושבת קינון ומזהיר להימנע מהטרדת הציפורים מחשש לפגיעה בקינון. מי שלא מתחשב באזהרותיהם של אנשי הרשות הם הבזים, שנוחתים על האי מעת לעת לחפלה מזדמנת, שעיקרה אפרוחים שבקעו זה עתה מהביצים.
על קטע מהחוף הקימו השחפיות "דיסקוטק", הפעיל במיוחד בסוף החורף ובאביב, בשבועות שלפני עונת הקינון. מי שמגיע לאיזור זה בעונת החיזור מבין מיד את מקור השם "הדיסקוטק". הרעש שמקימות מאות רבות של שחפיות נלהבות תוך כדי ריקודי חיזור מרשימים יכול לשגע כל די. ג'יי מתחיל. את הזכרים אפשר לזהות על פי הדגיגים שהם נושאים במקורם, מתת לנקבה שתחפוץ ביקרם.

לא אחת קורה שהנקבה אוכלת את הדגיגים בתיאבון, אבל מסרבת להזדווג, ואז מתחיל הכל מחדש. פרפוּר עקוֹד, עוף נדיר יותר שמגיע מדי פעם גם הוא לאי,  למד דבר אחד או שניים מן השחפיות: הוא דורש קודם כל זיווג ורק אחר כך מגיש לנקבה את תשורתו. אם ל"דיסקוטק" מגיעות השחפיות בשביל משחקי האהבה וכדי למצוא שידוך, את הבית הן מעדיפות לבנות על האי, פיסת טבע לא מופרעת במרחק נוח מן ההמון הסוער.

אבל האיים שייכים לא רק לציפורים. הם משמשים בית גידול לעולם שלם של בעלי חיים ימיים האופייניים לחוף סלעי, החל מרכיכות, דרך מינים רבים של סרטנים ומלפפוני ים וכלה בשפע תמנונים ודיונונים. אנשי רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים עומדים זה שנים על המשמר כדי לשמר מערכת שלמה של אקולוגיה ימית סביב אי היונים.
גם הם עצמם ממעטים להגיע לאי ונמנעים מכך לחלוטין בעונת הקינון. הצלמים הבודדים שהורשו לעלות על האי יודעים לספר על שחפיות חדורות רוח קרב, שלא מהססות לנקר את ראשו של הצלם האומלל, זה שהעז להפריע את שלוותן בעת הקינון ושכח לחבוש קסדת מגן לראשו.

מי מסתתר בתוך הקונכייה
"כשהגרעין שלנו הגיע למעגן מיכאל", מספרת יהודית איילון, מוותיקות הקיבוץ, שעלתה לישראל מלטביה, "האיים שהתגלו מולנו היו קצת כמו בדיחה. עם השנים הם נעשו חלק בלתי נפרד מתמונת הנוף ומההוויה שלנו והפכו לציון דרך אמנותי של ציירים ושל יוצרים אחרים. האיים נתנו לנו צבע מקומי, ואפשר לומר שמולם צמח הקיבוץ".

אי היונים. רומנטיקה לעת שקיעה

איילון, שהדריכה שנים רבות בבית ספר שדה של החברה להגנת הטבע במעגן מיכאל, עוד זוכרת את הימים שבהם היו האיים יעד לספורט ימי. "היו שוחים או מגיעים אליהם בסירות, מדדים ברגליים יחפות על הסלעים החדים, נפצעים קצת וחוזרים באנחת רווחה לחוף הרך והחולי. יום אחד, כשעוד היה מותר, שחה אחד המדריכים שלנו לאי היונים ומצא שם ארגמונים (סוג של רכיכה ימית) יפהפיים. הוא לא היסס, הכניס קונכייה אחת לתוך בגד הים שלו והתחיל לשחות בחזרה לחוף. מה שהוא לא הביא בחשבון היה, שבתוך הקונכייה הסתתר סרטן נזיר, ובחצי הדרך הוא התחיל להרגיש אותו במקום מסוים. המסכן סבל בשקט, הגיע לחוף כל עוד רוחו בו, והיה צריך לסבול גם את הבדיחות שסופרו על חשבונו שנים אחרי כן".

אחר כך הוכרז אי היונים כשמורת טבע, וקבוצת חברים מהקיבוץ וחובבי טבע מהסביבה נרתמה בקנאות לשמירה עליו מפני דייגים ואורחים לא רצויים אחרים.

לבד מבעלי חיים ימיים, משופעת סביבת האיים בארכיאולוגיה תת ימית. התגלית המרעישה ביותר היא ספינה עתיקה, שהתגלתה ב־1985 באקראי על ידי חבר משק שצלל במקום. הספינה, ששקעה סמוך לאי היונים, במרחק של פחות משבעים מטרים מהחוף, היתה שקועה בים בעומק של פחות משני מטרים במשך 2,400 שנה, מבלי שאיש ידע על כך. גילויה עורר התרגשות גדולה בקהילת הארכיאולוגים הימיים בארץ ובעולם, וכארבע שנים אחרי שנחשפה, היא הוצאה מהים והובאה למכון ללימודי ים באוניברסיטת חיפה לצורך השלמת המחקר על אודותיה.

"בצירוף מקרים מדהים", מספר ההיסטוריון אלישע לינדר, חבר מעגן מיכאל, אבי הארכיאולוגיה התת ימית בישראל ומנהל המכון ללימודי ים באוניברסיטת חיפה, "הספינה התגלתה במקום שבו התחלתי לחפש בשנת 1960 שרידים תת ימיים, בעקבות כדים עתיקים שעלו ברשתות של דייגים שהפעילו סירות מכמורת במקום".

הספינה השתמרה בצורה נדירה, והיא השמורה ביותר מבין הספינות שהתגלו עד כה בים התיכון. השאלה מדוע ניווטו הספנים הקדומים את ספינת הסוחר שלהם דווקא לעבר אי היונים נותרה לא פתורה עד היום.

לשבת על החוף ולצפות באי
כמה מאות מטרים צפונית לאי היונים, מול חוף דור, יש שרשרת נוספת של איים, רק הושט היד וגע בם. עד כדי כך הם קרובים לחוף, שלא ברור אם המתרחצים הרבים שמצטופפים כאן בקיץ מודעים לכך שמולם ניצבים איים. אבל אי זה אי זה אי, ומתברר שיש כאלה שלא חייבים להפליג אלפי מילים ימיים כדי להגיע אליהם. סירות הדייגים הצבעוניות שעוגנות על החוף שמול האיים מוסיפות נופך רומנטי למקום. ובכלל, דומה שההבדל בין איי ישראל לאיים בעולם הוא, שבמקום לשבת על האי ולצפות בחוף, אצלנו יושבים על החוף וצופים באי.

במפה: איי חוף דור

מול אכזיב, במרחק של כקילומטר מקו החוף, בולטים האיים הכי רחוקים של ישראל, אי השחף, אי הנחליאלי ואיון שזכה לשם אי התכלת. בעבר קיננו על שני  הגדולים שבהם עופות מים שלא קיננו בשום מקום אחר בארץ, כמו נחליאלי לבן ושחף כספי. בימים העליזים של תנועות הנוער היה אי השחף יעד למיטיבי שחייה, שחיפשו הרפתקאות והיו מוכנים להיאבק בגלים במשך יותר משעתיים כדי להגיע אליו, לנוח ברוח על סלעים מכוסי אצות ולחזור לחוף.

מי שהיו לו שנורקל ומסכה יכול היה לשחות בין שפע של דגים ולהביט על הקרקע החולית בעומק ארבעה עד שבעה מטרים. היום האיים הם כמעט מחוץ לתחום מחמת המצב הבטחוני. מי שגם אחרי קריאת הכתבה הזו עדיין מזלזל באיי ארצנו, שישאל את הצעירים של מעגן מיכאל, שהספיקו להסתובב בעולם הגדול ושנשבעים שהשקיעות מול אי היונים הן מהיפות שיש. הרומנטיקה, כך דומה, היא בעיני המתבונן.

__