"אומץ פירושו היכולת להפעיל שיקול דעת מתי לברוח". אימרה זו נותנת מושג די ברור על אופיים הלאומי של תושבי אזרבייג'ן. נטייה להשלים עם המצב, ותרנות וחינוך שאין בו עידוד ללוחמנות הם חלק מסימני ההיכר של אומה זו, שרובה מתגורר בשטח שבין הרי הקווקז, לאורך הים הכספי ועד הרמה האיראנית; איזור שהיה פעם צומת בין אימפריות – הפרסית, הרוסית והתורכית – והיום מהווה צומת בין יורשותיהן. לתפיסת מציאות זו עדויות תרבותיות נוספות. הציורים על קירות החאן שנבנה בעיר שקי (SHEKI) במאה ה־18, למשל, מציגים אפיזודות היסטוריות מחייה של אזרבייג'ן וכמעט אין בהם תיאורי קרבות או מלחמות. יתרה מזו, מפיו של הדרקון המיתולוגי המופיע באחד הציורים לא פורצת אש, כמקובל במקומות אחרים, אלא פרחים. ויש עדויות מודרניות יותר. במחנות הפליטים של האזרים, שנמלטו מחבל נגורנו קראבאך שבשליטת ארמניה לרפובליקה של אזרבייג'ן, קשה להבחין בשנאת הארמנים, או בעוינות כלפי השלטונות או המבקרים, למרות התנאים הקשים. אחד מנציגי האו"ם סיפר שזו תופעה יוצאת דופן. "במקומות אחרים בעולם, באפריקה למשל, יש תסיסה במחנות, והכעס מופנה לעיתים קרובות כלפי אנשי הארגונים ההומניטריים", אמר.
אין ספק, האזרים הם עם מיוחד במינו. מעולם לא נתקלתי בהכנסת אורחים כמו בעת ביקורי ברפובליקה של אזרבייג'ן. כאשר מבקרים בבית אזרי, נהוג לחלוץ את הנעליים ולנעול נעלי בית של המשפחה המארחת. כך קורה שבמסיבות מסתובבים האורחים בבגדים מפוארים ובנעלי בית. כל אורח מתכבד בסעודה כיד המלך, ללא קשר למידת עושרו של בעל הבית. באירועים חגיגיים מוגשים לשולחן ממולאים ומנות גדולות של מאכלי אורז (פלוב). אורחים מקבלים מתנות, ולא אחת הביעו מארחי פליאה על כך שחילקתי להם מתנות מישראל. לא תמיד נשלטו האזרים על ידי אימפריות זרות. הם שלטו באימפריה האיראנית באחת מתקופותיה המשגשגות, תקופת הממלכה הצָפַווִית, מתחילת המאה ה־16 עד אמצע המאה ה־18. במהלך שלטון הצפווים התפשטה השיעה והפכה לדת של העמים השונים המרכיבים את איראן. כמו כן, ייסדו האזרים את השושלת הקאג'ארית באיראן בסוף המאה ה־18. כיום מחוּלקים האזרים בין שתי מדינות: איראן והרפובליקה של אזרבייג'ן. באזרבייג'ן מתגוררים כשבעה מיליון אזרים, ובאיראן, בעיקר בצפון־מערב המדינה, מתגוררים כ־20 מיליון. בשתי הטריטוריות מדברים האזרים אותה שפה, אך ב"צפון", ברפובליקה של אזרבייג'ן, כותבים באותיות קיריליות, ובהדרגה עוברים שם לכתיבה באותיות לטיניות, וב"דרום", באיראן – באותיות פרסיות. חלוקה דמוגרפית וחלוקת שטחים זו היא תוצאה של כיבושי האימפריה הרוסית באיזור הטראנס־קווקז מתחילת המאה ה־19. במסגרת חוזה תורכמנצ'אי, שנחתם ב־1828, חולק השלטון על העם האזרי בין שתי מדינות, רוסיה ואיראן. בעקבות פירוקה של ברית המועצות ב־1991 קיבל האיזור עצמאות ונקרא הרפובליקה של אזרבייג'ן. המדינה החדשה משתרעת על חלק קטן בלבד מהאדמות שהאזרים מחשיבים כאדמותיהם ההיסטוריות. קרקעות נוספות נמצאות בתחומי איראן, ואחרות – ששטחן כ־20 אחוזים משטח הרפובליקה היום – נמצאות בתחום ארמניה. זהו איזור נגורנו־קראבאך, עליו התנהל במשך שנים מאבק אלים בין אזרבייג'ן לארמניה.
שיעים לא עוינים כ־80 אחוזים מתושבי הרפובליקה הם מוסלמים שיעים, אך 70 שנים של מדיניות החילוּן הסובייטית הותירו את חותמן: רוב אזרחי אזרבייג'ן מנהלים חיים חילוניים (בניגוד לבני עמם באיראן, שאמונתם הדתית בולטת יותר). עם זאת, רוב האזרים עורכים טקסים כלידות, חתונות ולוויות בהתאם למסורת האיסלאמית, וחילונים רבים עולים לקברי קדושים כדי לבקש עזרה, או מפנים בקשות אל אללה תוך כדי נשיקת הקוראן.
אבל נהגי המוניות בבאקו לא גילו שום עוינות כלפי כשציינתי שאני מישראל. נראה כי עבור רוב האזרים, הסכסוך הישראלי־הערבי הוא עניין רחוק וחסר חשיבות. יתרה מזו, הממשלה מעוניינת ביחסים טובים עם ישראל מתוך תפיסה שאלה יקרבו אותה למדינות המערב. דוגמה לכך עשוי לשמש ביקור שערכנו במסגד הראשי מהמאה העשירית בעיר שמאחה (SHEMAKHA) בקווקז, שעתיים נסיעה מבאקו. אימאם המסגד קיבל את פני בלבביות ולא היסס ללחוץ את ידי. הצבעתי על תמונה גדולה של מסגד עומר (כיפת הסלע) בירושלים ושאלתי מהיכן קיבל אותה. "זו מתנת שגריר ישראל באזרבייג'ן", ענה לי. עיר גדולה קטנה הנוף של ההרים מצד אחד ושל העיר והמפרץ מצדה השני מזכיר במידת מה את חיפה. דמיון זה אולי מסביר את בחירתם של עולים רבים מאזרבייג'ן להשתקע דווקא בעיר הישראלית הצפונית. השם באקו, מקורו על פי המסורת בצירוף הפרסי "באד וקוּב", שפירושו: "מקום שבו מכות רוחות". ואמנם בעיר נושבות רוחות עזות במיוחד, וגלים גבוהים מרטיבים את הטיילת ואת המטיילים המהלכים להנאתם. באקו המודרנית בנויה סביב עיר עתיקה המכונה "העיר הפנימית". מהמאה ה־12 עד המאה ה־15 היתה העיר מוקפת חומה, שרובה עומד עדיין על תילו. בעיר הפנימית הרבה מסגדים ובתי מדרש מהמאה ה־11, וחלק ניכר מהם פעיל גם היום. בעיר העתיקה אפשר לבקר בארמון של הממלכה הסירבאנית מהמאה ה־15. יש בה מבנים ששימשו בעבר כחאנים מפוארים, וכעת הם משמשים בעיקר כמסעדות ובתי קפה. בכל פינה נמצאות חנויות לממכר שטיחים, ובשנתיים האחרונות אפשר למצוא בה גם משרדים של חברות מערביות.
הזהב השחור בעקבות ההשקעה בגילוי הנפט על ידי תעשיינים מקומיים וזרים, התרחב שטחה של העיר, וברוני הנפט התחרו זה בזה בבניית בניינים מפוארים. ב־1891 הגיעה כמחצית מהאספקה העולמית של הנפט מבאקו. בין ברוני הנפט שפעלו בעיר היה גם אלפרד נובל, וחלק ניכר מהמימון של פרס נובל בא מרווחיו באזרבייג'ן. בגלל כמויות הנפט בבאקו הפך כיבוש הקווקז לאחד היעדים הצבאיים החשובים של היטלר במלחמת העולם השנייה. למעשה, עבור היטלר היה האיזור לא רק יעד צבאי, אלא אובססיה. הוא התכוון לכבוש את הקווקז, למרות התנגדותם של חלק ממפקדי הצבא. ביום הולדתו ב־1942 הוגשה לו עוגה ועליה נכתב "באקו". הוא אמנם אכל את העוגה, אך לא הצליח לכבוש את בירת הנפט.
המחסום העיקרי שעמד בפני אזרבייג'ן היה תוואי הובלת הנפט, שכן אין לה גישה ישירה לים הפתוח, וגם היחסים עם המדינות השכנות – איראן, ארמניה, גאורגיה ורוסיה – לא תמיד איפשרו שיתוף פעולה. הפתרון נמצא כאשר בשנת 2006 נחנך צינור נפט, השני באורכו בעולם, שמוביל נפט גולמי מהים הכספי באזרבייג'ן דרך גאורגיה ועד חופי הים התיכון בתורכיה – מרחק של יותר מ-1,770 ק"מ. עם בניית צינור הנפט אזרבייג'ן זכתה בקשר ישיר לשוקי אנרגיה בינלאומיים, דבר שיתרום באופן משמעותי לעצמאות פוליטית וכלכלית. אם התקוות יתממשו, אזרבייג'ן עשויה להפוך למעין כוויית של המאה ה-21. קוויאר והפסקות חשמל בקרב השכבות החלשות ניכרת מרירות רבה על כך שהרווחים מהנפט ומהקוויאר המופק מהים הכספי מגיעים לידיהם של המתעשרים החדשים. חלק מהאנשים מאשימים את המתעשרים בגזילת רכושם של הרבים ובשחיתות. אם הממשלה תתעלם מתחושות אלה של כעס ומרירות ולא תנסה לפתור חלק מהבעיות הכלכליות הבוערות, יש סכנה שהן יהוו בסיס לאי־שקט חברתי ופוליטי. יש לזכור, למשל, שפער ההכנסות שנוצר באיראן בשנות השבעים, בשל רווחי הנפט, תרם רבות למהפכה החומייניסטית. מאז קריסת ברית המועצות סובלת אזרבייג'ן מבעיות רבות בתחום התשתית, והפסקות חשמל ומים באזורים נידחים וגם בערים הגדולות הן תופעה שכיחה. בעוד שקומץ אנשים צבר רכוש גדול, הקופה הציבורית ריקה. כמו במקומות רבים בעולם השלישי, יש לתופעה זו תוצאות פרדוקסליות. בבאקו התארחתי בדירתו הפרטית של מנהל בכיר במשטרה. הדירה היתה גדולה מאוד, וחפצי אמנות יקרים, בעיקר מאיראן וממדינות אחרות במזרח התיכון, נראו בכל פינה. אבל הפסקת חשמל ממושכת אילצה אותנו לגשש את דרכנו בחדר המדרגות לאור נרות.
רוח הקווקז נותרה ביקרתי בעבר ברוב המדינות שהיוו פעם חלק מברית המועצות. כמעט בכל מקום חזיתי בתופעות תרבויות מרתקות, פגשתי אנשים מעניינים, ולמדתי הרבה. למרות זאת, תמיד חשתי שבמשך 70 שנה הצליח השלטון הסובייטי להפוך את המקומות הללו לאפרוריים ולאחידים, והעלים את הסממנים הייחודיים. בהרי הקווקז, באזרבייג'ן, נכשלו הסובייטים. רוח התרבויות של הקווקז נותרה חזקה וייחודית. בעיר שקי, שבצפון־מערב הרפובליקה, ביקרתי בחאן פרסי מהמאה ה־17. בערבי החורף לא היה חשמל בעיר, למרות שהיא ממוקמת 100 קילומטרים מאחת מתחנות החשמל הגדולות בקווקז. כתוצאה מתכנון סובייטי, מספקת תחנה זו חשמל בעיקר לגרוזיה השכנה. אכלנו ארוחת ערב בחדר קטן. לאורו של לפיד הגיש לנו המלצר מנות בשר ענקיות ומזג שתייה מכד נחושת. ישנו בחדרי אבן קטנים, והתחממנו מתנורי עצים. בבוקר קמנו לנוף המרהיב של הרי הקווקז מכוסי השלג ולריח העצים המתאכלים באח. לארוחת הבוקר אכלנו מרק כבש עם בצל. העיר קובה (KUBA), בחלק הצפון־מזרחי של אזרבייג'ן (ליד הגבול עם רוסיה), משמשת מרכז לאריגת שטיחים, ו"דגמי קובה" המיוחדים והצבעוניים ידועים בעולם. במרכז העיר זורם נהר. בצידו האחד מתגוררים אזרים מוסלמים, ובצידו השני – יהודים. למרות החלוקה, היחסים בין שתי האוכלוסיות טובים. רוב היהודים בקובה הם צאצאי קהילות עתיקות המתגוררות באיזור זמן רב. בנוסף לאזרית ולרוסית מדברים היהודים גם ניב של פרסית, הקרוי טאטית.
תבלינים איראניים, טלוויזיה תורכית למרות הקשרים הכלכליים והתרבותיים עם איראן, היחס כלפיה מורכב. איראן נתפסת כמדינה כובשת, השולטת בדרום אזרבייג'ן ההיסטורית. האזרים האיראנים מתגוררים בשלושה מחוזות שונים – מזרח אזרבייג'ן, מערב אזרבייג'ן וארדביל (ARDEBIL) – ומהווים שליש מכלל אוכלוסיית המדינה (רק 50 אחוזים מתושבי איראן הם ממוצא פרסי). עם הכרזת העצמאות ב־1991 הוסר המחסום בין שתי המדינות, שהוצב בזמן המשטר הקומוניסטי, וקרובי משפחה משני צידי הגבול יכלו להיפגש. במקביל, התחילו חלק מהאזרים באיראן לדרוש אוטונומיה תרבותית, הקמת בתי ספר בשפה האזרית וכדומה. בשל מספרם הגדול של האזרים, חוששים השלטונות בטהראן כי בדלנות אזרית תאיים על יציבות המדינה. לפיכך הם מנסים לייצא לרפובליקה איסלאם שיעי קיצוני, מצד אחד, ומצד שני הם מעודדים ותומכים בארמניה הנוצרית במאבקה נגד אזרבייג'ן, במטרה למנוע ממנה להפוך לכוח פוליטי ולהוות מוקד משיכה לאזרים האיראנים. מצד שני, בגלל חשש מתגובה איראנית, מרבית תושבי הרפובליקה אינם נוטים לתמוך בפעילות פוליטית שתקדם את איחוד אזרבייג'ן ההיסטורית. השאיפה לאיחוד נותרה בגדר שאיפה. כמעט בכל חתונה או אירוע משפחתי גדול מרימים כוסית לאיחודה של אזרבייג'ן, ובכל המוזיאונים המרכזיים בבאקו העוסקים בתרבות האזרית יש התייחסות בולטת לפעילותם של אנשי רוח מעבר לגבול. במוזיאון לשטיחים לאומיים אזריים בבאקו, למשל, יש אולם של שטיחים מהעיר קובה, אולם לשטיחים מחבל נגורנו־קראבאך ואולם שטיחים מתבריז שבאיראן. שמה של תבריז האיראנית מופיע ברחבי אזרבייג'ן, בשמות של רחובות ובתי קפה. הצילומים בכתבה: Retlaw Snellac, flickr |
