אוסטרליה – מסע לאורך נהר המאריי

"תמיד יהיה עוד נהר אחד. לא כדי לחצותו, אלא כדי ללכת בעקבותיו. המסע נמשך לנצח, ואנו נוסעים נלווים על ספינה קטנה וחיונית זו של אבן וקרקע ומים ואד, פלנטה עדינה זו החגה מסביב לשמש, שהמין האנושי קורא לה ארץ"
(אדוארד אביי, ”Down The River” 1982)

האיש בתחנת הדלק בקנקובאן (Khancoban), שער הכניסה לפארק הלאומי קושיוסקו
(Kosciusko), לא היה בטוח לגבי מצב השלג ברום ההרים, בתוך הפארק. זה היום האחרון של החורף, שבו מחויבים עדיין הנכנסים לתחומי הפארק הענק להצטייד בשרשרות שלג לרכב. אביב כבר מסביבנו, אבל הסיכוי לפגוש פקח וקנס של 200 דולר אוסטרלי דווקא היום, וההיכרות עם הקארמה הגרועה שלי מכריעים את הכף. אני שוכר שרשרות, המושלכות אל תא המטען, ואנו יוצאים אל "הדרך האלפינית" (Alpine Way) במעלה הרי פרשת המים (Great Dividing Range).
זהו רכס ההרים האמיתי היחיד באוסטרליה. שיני הזמן הגיאולוגי הקציעו את רוב שטחה של היבשת למישור רחב ידיים, שרק כמה הרים ורמות בודדות פזורים בו פה ושם. סמוך לחוף המזרחי, בגובה שבין 1,000 ל־2,000 מטרים מעל לפני הים, נמשך הרכס לאורך יותר מ־3,500 קילומטרים, מקייפ יורק (Cape York) שבצפון קווינסלנד למדינת ויקטוריה שבדרום. סעיף שלו טובל במי מיצר בס (Bass Strait), לפני שיופיע שוב כרמה המרכזית באי טסמניה. מורדותיו המזרחיים, לעבר האוקיינוס השקט, תלולים במיוחד. לפעמים נראים ההרים שם כצומחים ישר מתוך הים. בגלל מיקומו, הוא משמש כמחסום היוצר "צל גשם"

מפעיל דוד הקיטור על הספינה "פוונסי", שפועלת ברציפות מסוף המאה ה-19, עדיין עם המנוע המקורי. צוות הספינה לבוש ברוח התקופה

ומחריף, גם באיזור הבין־טרופי, את צחיחותו המפורסמת של פנים היבשת.
אין רע בלי טוב, אומרים האופטימיים. ואכן, בשל מיקומה יוצא הדופן של פרשת המים הראשית, מהווה הרכס מקור לנהרות הגדולים והחשובים ביבשת. אל מוצאו של הגדול והחשוב שבהם, בלב הרכס, אנחנו מטפסים עכשיו. נהר המאריי (Murray) מתחיל בכמה פלגים אלפיניים במורדותיו של ההר הגבוה ביותר באוסטרליה, הר קושיוסקו, המתנשא לגובה של 2,228 מטרים מעל לפני הים. הוא זורם מערבה, צובר עוד מים ועוד כוח, כדי לעמוד במסע הגדול לאורך 2,756 קילומטרים של אדמת מדבר בעיקר, עד לשפכו לים בדרום היבשת.
את המסע הגדול הזה, לאורך עמק נהר המאריי, נעשה גם אנחנו בימים הבאים. למה? למה לא, היה אומר אדוארד אביי (Abbey), סופר ולוחם לשימור מדבריות וטבע (ראו "מסע אחר" 49 ו־63), ובינינו – די בתשובה הזו. אבל יש גם סיבות נוספות, לא כולן רציונליות יותר. כמו רבים לפני, גם אני נמשך ללוות את טיפות המים במסען אל הים. גם אני סקרן לראות כיצד (ובאוסטרליה יש לשאול גם "אם") ישתנה הנוף במהלכו הארוך של הנהר. "אני מכושף על ידי מים", כתב נורמן מקלין בסיפורו הנפלא "A River Runs Through It". גם אני, במיוחד כשהם זורמים במדבר, והמאריי, כמו הנילוס או הגנגס, הוא עורק חיים וסיכוי יחיד לקיום בדרום־מזרח אוסטרליה.

סוף שבוע באלפים האוסטרליים

"הדרך האלפינית", לא סלולה בחלקה, צרה ותלולה, עולה ומתפתלת בתוך היער העבות. הוא אולי הזכיר לאירופאים את המולדת הישנה, כמו ההרים המושלגים שאותם כינו "אלפים", אבל זה יער אחר לגמרי. העצים אדירי הקומה הם בעיקר מינים שונים של אקליפטוס, וביניהם מינים אחרים של עצים ייחודיים לאוסטרליה. פה ושם כבר פורח מין השיטה המכונה ווטל (Wattle) בפריחה צהובה, מלאה וריחנית.
פארק קושיוסקו הוא הגדול בפארקים של ניו סאות וולס, כ־6,900 קילומטרים מרובעים שטחו, והוא כולל בתוכו חלק נכבד מהרי הסנוֹוי (Snowy Mountains), ההרים המושלגים. מנקודת תצפית במעלה הדרך אפשר להביט בהתפעלות על מלוא רוחבו של הפארק: רכס אחרי רכס, שלוחה אחר שלוחה, נפרשים מיוערים לכל עבר, ומעל לכל – שרשרת הפסגות הגבוהות ביותר באוסטרליה, עטורות עדיין שלג רב, ובראשן פסגת הר קושיוסקו.
מערכת הדרכים המסועפת יחסית נפרצה בפארק בעת בנייתם של הסכרים הרבים ושל תחנות החשמל ההידרו־אלקטריות בשנות השישים. היום אלה נתיבים למטיילים ברחבי הפארק, ובעיקר לגולשים באתרי הסקי הרבים הפזורים בחלקו הגבוה. לעיתים קרובות במהלך החורף חוסם שלג את הדרכים, אבל לא עכשיו. ככל שאנו עולים גבוה יותר בין אתרי הסקי השונים, דרך תרדבו (Thredbo), בואכה לעמק פרישר (Perisher), הולך השלג ומתרבה במורדות ובשולי העמקים. זהו "סוף שבוע ארוך" (תופעה אוסטרלית ייחודית החוזרת על עצמה בשכיחות מפתיעה) אחרון לעונה, וגולשים רבים עדיין מנסים את כוחם במדרונות המושלגים.
הכניסה למעבר שרלוט (Charlotte Pass), למרגלות פסגתו של קושיוסקו, סגורה לרכב. מתחת לשלג הכבד יחסית, מתחילים להיחשף משטחי אחו אלפיניים, מכוסים עשב צהוב,

נהר המאריי, ליד אחד מסכריו באיזור רנמארק, אוסטרליה הדרומית. לאורך הגדות נוף מדברי, ארץ יבשה של קיץ נצחי

חרוך מקור, ושיחים שצורתם מותאמת לכיסוי שלג עונתי. גם למעט האקליפטוסים שבגובה זה (כ־2,000 מטרים) צורה אופיינית לקו היער: הם נמוכים מאוד, מעוגלי צמרות ומעוותי גזע. בין גושים מעוגלים ויפים של סלע גרניט אפור, בעמקים שעוצבו על ידי קרחונים, נוצצים מימיהם הקפואים עדיין של אגמים קטנים. השמש הנחבאת מפעם לפעם מאחורי העננים הכבדים תורמת למראה הדרמטי. קר מאוד, אבל קול של מי פלגים הזורמים מתחת לקרח מבשר, גם כאן, את האביב המתקרב. בעוד שבועות אחדים יתמלאו העמקים הללו בשפע של פרחי בר צבעוניים.
לרגע אני נזכר בנוף הארץ הישנה ובחרמון. בערב, בבקתה בלב היער, חולפת לה האשליה, כשנקבת אופוסום אוסטרלי (Trichosurus sp.), עם גור פעוט על גבה, אוחז בעקשנות בפרוותה הכהה והמשיית, מגיעה אל הדלת ונועצת בי עיניים דמויות כפתור ומבקשות מזון. עם התוכים הצבעוניים בצמרות והקנגורים הרועים סביב, זו ללא ספק ארץ אחרת.

שדות הזהב הנטושים

אגם ג'ינדביין (Jindabyne) הגדול נקווה מאחורי סכר על נהר סנוֹוי (Snowy River), חלק מהמערך ההידרו־אלקטרי הגדול שבהרים המושלגים. הנוף במזרח הפארק, מעבר לפרשת המים, שונה מנוף המורדות המערביים. רמות גבוהות, מכוסות עשב קוצני וכתמי יער נמוך. שטחי מרעה של בקר וצאן משתרעים לכל עבר, ופה ושם מציצים גם בתי חווה קטנים. פונים מערבה וחוצים שנית את פרשת המים ואת הפארק, הפעם בצידו הצפוני. הדרך עוברת בשדות הזהב הנטושים של קיאנדרה (Kiandra). גרוטאות מחלידות, סימני שטיפה

אגם יוּם (Hume), ויקטוריה. העמק הוצץ במתכוון, בעת שיפור מערכת המים האדירה של המאריי. ההצפה יצרה אגם מלאכותי ענק, ובו יער אקליפטוסים טבועים

בגדות הנחל ועיירה קטנה הם השרידים היחידים ל"בהלת הזהב" הגדולה, שהיתה באיזור זה במחצית השנייה של המאה ה־19. אחר כך מתפתלת הדרך שוב, בנתיב צר ויפה להפליא, בין סכרים, אגמים מלאכותיים קטנים ועצי יער, ויורדת אל מרגלות ההרים. גם אנו יורדים במורד, עם המים.
ליד קורייונג (Corryong), כ־1,400 מטרים מתחת לפסגות המושלגות, מתחברים להם הנחלים ההרריים העיקריים, ומהמקום הזה נקרא הנהר הזורם בעמק – מאריי. הגבעות הנמוכות שבעמק מכוסות עשב ירוק ומבריק, זרחני כמעט, המשמש מרעה לפרות ולכבשים. שדות מעובדים נפרשים סביב, וביניהם בולט לפרקים הצבע הצהוב והעז של פרחי הקנולה, שמהם מפיקים שמן. להקות ענק צווחניות של קקדו לבן ציצית מעופפות סביב או מוצאות מנוחה על ענפי הערבות שבגדות הנהר ועל הצפצפות, המלבלבות כבר, שבשולי החלקות. מכאן עוד כ־2,000 קילומטרים עד לים, בדרך שתעבור שוב ושוב מגדה אחת לשנייה, הלוך וחזור מניו סאות וולס לוויקטוריה.
ב־1824 דיווחו החוקרים יום (Hume) והובל (Hovell): "עטור בירק עד לשפת המים, זהו הנהר המשובח והמבטיח ביותר שנתגלה עד כה באוסטרליה". כמעט מיד הפך עמק הנהר לציר חשוב של התפשטות מערבה עבור ההתיישבות החקלאית האירופית. ההבטחה מומשה במלואה עם השלמת הפרויקט ההידרולוגי הענק, שתחילתו בשנות העשרים של המאה, לאיגום מי הנהר וויסות זרימתו. ארבעה סכרים ראשיים, 16 סכרי משנה ו־15 מעברים לכלי שיט (locks) פזורים לאורכו. רשת תעלות וצינורות פרושה בשתי גדותיו ומספקת מים לערים, לעיירות ולחוות, לפעמים במרחק ניכר מהעמק. יחד עם יובליו העיקריים – מורומבידג'י (Murrumbidgee) ודארלינג (Darling) – אגן הניקוז של המאריי הוא השלישי בגודלו בעולם. יותר ממיליון ורבע בתי אב ואלפי חוות תלויים במימיו לקיומם.

שרדונה ושמפניה בחוות הבקר
חוות הבקר של מארחנו, ג'ים סוייר, שוכנת ממש על גדת המאריי הדרומית. בית החווה, אשר נבנה בשנות השלושים ושקירותיו העבים עשויים בוץ דחוס, עומד על תלולית קטנה, מטרים אחדים מעל לקו השיטפון האפשרי. פני המים נמוכים עכשיו בגלל הבצורת המתמשכת ומיעוט הגשמים, והנהר, שרוחבו כאן כ־100 מטרים, נראה זורם בעצלתיים.
"הוא זורם הרבה יותר מהר מכפי שנראה", מזהיר אותי ג'ים. הוא אינו חוואי טיפוסי. לפני 25 שנה, בהיותו כבן 40, פרש ממשרתו כמנהל השיווק של פולקסווגן במלבורן
(Melbourne) ורכש את חוות הבקר. בשטח של כ־6,000 דונם הוא מגדל עדר פרות לרבייה ועגלים לבשר. יש לו חווה נוספת המשתרעת על כ־2,000 דונם, שבחלק גדול מאדמתה נטועים כרמים של ענבי יין. את כישורי הניהול והשיווק שלו הוא משקיע בחוותיו ומצליח להפליא.
לפני כמה שנים, חידש ג'ים בין הכרמים את היקב הישן מ־1860. היקב מתחרה בהצלחה

כרם ב"ארץ היין" שלגדת המאריי. אחד מעובדי הכרם של ג'ים סוייר משתמש ברובה להברחת ציפורים מן הענבים

ביקבים האחרים של איזור רותרגלן
(Rutherglen), אשר ידועים ביינותיהם המתוקים וה"כבדים" (fortified wine) – טוקאיי ומוסקט, למשל. בארוחת ערב איכותית במסעדה שהקים בבית החווה הישן, בין הכרמים, אנו טועמים דווקא מהריזלינג, מהשרדונה ומהשמפניה שלו – כולם טעימים להפליא. "קלים" או "כבדים", הם מפילים אותי למיטה הלום יין.
בבוקר מעירים אותי קולות של בני כנף: עורבנים מפטפטים, קוקברה צוחקת בקול גדול. ליד החלון מצייצת ציפור שיר, שצבעה כחול עז. להקות ענק של קקדו לבן ציצית וקקדו ורוד כיפה, קורלה קטנה  ומין של תוכי צבעוני עפות מעל למכלאות הבקר והאחו, כמו סערה צבעונית, ועוצרות לקונצרטים צווחניים בצמרות העצים. רוב שטחה של החווה, הסמוך לנהר, הוא שמורה, ואסור לפגוע כאן בבעלי חיים. אין חוות אחרות בסביבה, והתחושה היא של מרחב וטבע שלא נגמרים.
מאוחר יותר, בביקור ביקב של ג'ים, אנו זוכים לטעום מכל מה שלא עלה על שולחננו אמש. יינותיו כבר זכו בפרסים בתחרויות בינלאומיות והתפרסמו באוסטרליה, ובצדק, לטעמנו. מתיישבים בריטים הקימו כאן את התעשייה, אשר סיפקה כמויות גדולות של יין לבריטניה, בהתבססה על תנועת הספינות בנהר ולאורך החוף אל מלבורן. ליקב הזה היה מזח מיוחד בנמל מלבורן. כשתפסו הקטרים את מקום ספינות הנהר, הפכה תעשיית היין למשנית והחוות עברו לחקלאות רבת גידולים.
כאיש עסקים מנוסה, רוקם ג'ים גם יוזמת נדל"ן קטנה על אדמתו: הקמת 30 בתים, על שטח של 20 דונם כל אחד, כבתים שניים או כדירות נופש לתושבי מלבורן ובנותיה מהמעמד הבינוני ומעלה. שוב נדמה לי לרגע שאני בארץ הישנה, בעיסוקי הרגילים. אבל כשאנחנו יוצאים לדרכנו, בנוף הפתוח, בין החוות, השדות והכרמים, אני אומר לעצמי: גם יוזמות נדל"ן אובדות כאן במרחב הגדול. יש עוד כל כך הרבה ממנו.

ספינות קיטור, זהב וחלוצים
בעיקול גדול דמוי S בנהר, בלב הארץ החקלאית הירוקה, המתמסרת כעת לאביב, נמצאת שמורת היער ברמה (Barmah State Forest). עצי אקליפטוס המקור
(Red River Gum), הגדולים והיפים ביותר שראיתי מעודי, עומדים על שפת המאריי. בין גזעיהם העתיקים ובצמרותיהם הגבוהות רוחש הטבע חיים. צווחות התוכים מתערבות בזמרתן של ציפורי השיר. הנהר כאן רחב ומלא בשרטונות של חול. אפילו כעת, כשזרימתו ממושטרת, יכול המאריי לעלות על גדותיו ולהציף את האיזור לרוחב של כ־30 (!) קילומטרים.
על גדת הנהר הטובענית עומדות אנפות לבנות גדולות. בתוך המים מפגינה להקה גדולה של שקנאים משט דיג אמנותי. מלבד כמה דייגים בני אנוש, המקום ריק כמעט ושלווה גדולה שרויה עליו. לפני שהגיעו האירופאים לאוסטרליה, חיו אבוריג'ינים רבים ברווחה ובאושר כאן ובמקומות דומים, גני עדן על גדות הנהר. רק מעט נותר במקום להזכיר את קיומם בעבר, והוא שמור ברובו במרכז האבוריג'יני הנמצא בתוך היער. צאצאיהם המעטים חיים כעת בשמורה הסמוכה, מגדלים בקר, עצי פרי ואורז, כיתר החוואים במקום.
מלבד מימיו המחיים את המדבר, המאריי הוא גם נתיב שיט, לאורך יותר מ־2,000 קילומטרים מיאראוונגה
(Yarrawonga) ועד שפכו לים. אצ'וקה (Echuca) היתה בעבר עיר הנמל הגדולה והפעילה ביותר על הנהר. בשנות השמונים של המאה שעברה נעו בנהר כ־200 ספינות קיטור, נושאות זהב ומגלי זהב, חוואים וגיזות צמר, בשר, פירות וגרעיני חיטה, יינות מרותרגלן וחבורות גדולות של צרכני יין, מהמרים, זונות, מהגרים ופועלי מכרות סינים, מהנמלים של מלבורן ואדלאייד (Adelaide) או בדרכם אליהם.
עכשיו שקט מאוד גם פה. שרידי פארו של הנמל הישן הפכו למוזיאון פתוח, שאפשר לצעוד בו בין כלים, מכונות ומתקנים שבהם השתמשו בעבר, ובין מבני הנמל הישנים והשמורים שהפכו למסעדות ולחנויות של מזכרות. ספינות קיטור אחדות, משופצות להפליא, צופרות ומעלות עדיין עשן מארובותיהן, וכשגלגלי השיט מסתובבים ברעש, מנסות גם הן להעלות באוב משהו מתפארת הימים ההם, בהסיען תיירים על פני הנהר.
ממערב לאצ'וקה, הארץ יבשה ושטוחה מאוד. הדרך עוברת במישורי הצפה רחבי ידיים של הנהר ובהם אגמי מים עומדים, מופרדים זה מזה ברכסי חול, המשמשים מושבות דגירה לעופות מים – מגלנים, שקנאים וברבורים שחורים. כשחנה מייג'ור מיטשל, מחלוצי המגלים האוסטרלים, ליד הנהר ב־1836, הפריעו הברבורים ויתר עופות המים את מנוחתו בלילה, והוא נתן לסוואן היל (Swan Hill) את שמה. היום זו עיר שדה אוסטרלית טיפוסית, שבצידה הוקם כפר חלוצים משוחזר (Pioneer Settlement), המבקש להעביר למבקרים בו את רוח ימי ההתיישבות הראשונים של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20.

אל הים, דרך פרדסי השרון
ליד רובינווייל (Robinvale), בנוף של גבעות חול אדומות ושדות שלחין רחבי ידיים, שגדלים בהם ירקות ודגנים למספוא, מתחבר למאריי היובל מורומבידג'י. הדרך מתרחקת

דייג בחוף גולווה, האיזור שבו נשפך נהר המאריי אל הים. אוסטרליה הדרומית

מעמק הנהר לזמן מה ועוברת בנוף מדברי למחצה. אנו מתקרבים לנהר סמוך למילדורה (Mildura) – עיר תיירות גדולה יחסית, ובירת החבל החקלאי הידוע בכינויו Sunraysia. השמש חמה וקורנת, קופחת על שדות שקווי ממטרות נעים בהם ועל מטעי נשירים ופרדסים, שריח פריחתם מכה פה באפינו לראשונה.
בוונטוורת (Wentworth) אנו נוסעים אל מקום מפגשו של המאריי עם יובלו הראשי, הדארלינג, העושה דרך ארוכה בת 2,700 קילומטרים. מההרים שבמזרח קווינסלנד, דרך המדבר, הוא מביא מי שטפונות אדירים, באפיקו היבש רוב ימות השנה, ודרישת שלום עבורי מבורק (Bourke) ומעבר לה (ראו "מסע אחר" 76). באגמי מנינדי (Menindee) המלאכותיים, ליד ברוקן היל (Broken Hill), נאגרים כעת מי השטפונות, וזרימתם דרומה מווסתת. המאריי מתרחב כאן מאוד ומימיו זורמים במהירות, כאילו קצרה רוחו להגיע אל הים.
בין רנמארק (Renmark) לקינגסטון (Kingston on Murray), שבדרום אוסטרליה, אנו נוסעים בכביש צמוד לנהר, העושה כאן פיתול גדול. זוהי ארץ יבשה של קיץ נצחי, וגם היום מתבשל פה, מתחת לשמים הענקיים, חמסין גדול. בקרקע חולית אדומה מקיימים מי הנהר שטחים חקלאיים גדולים בין גבעות החול: מטעי שקדים, כרמי זיתים ופרדסים רבים. ריח ההדרים מתגבר מאוד ומלווה אותנו לכל אורך הדרך.
"כמו השרון של פעם", חולפת במוחי המחשבה, ואיני יכול שלא לצחוק מהאירוניה. איזו בשורה טובה להביא לחברים בבית: השרון לא נגזל בידי ספסרי הנדל"ן, וגם לא מת ונקבר מתחת לקניוני הצמתים ופרברי הגגות האדומים. הוא רק היגר למרחק של 30 אלף קילומטרים מהארץ הישנה, הוא חי וקיים ומבקש שיעזבו אותו במנוחה.
ליד סוואן ריץ' (Swan Reach), עיירונת שכוחת אל, ועל כן מקסימה, השוכנת על גדת הנהר, חותר לו המאריי קניון זקוף קירות ומפותל בסלע גירי שצבעו לבן־צהבהב. זוהי תצורת הסלע הנחשפת מכאן ועד לים והיא קיימת גם במישור נלרבור (Nullarbor) שבדרום המדינה. הנהר עשה זה מכבר תפנית חדה, והוא זורם בכיוון דרום. אנו חוצים את הנהר במעבורת פעם ופעמיים בדרכנו אל וולינגטון (Wellington), נכנסים תוך כדי כך לארץ חוות חלב. ממערב לוולינגטון אנו מתעלמים משלט אזהרה "דרך פרטית" ונדחקים לחווה לגידול סוסים גזעיים, כדי לצפות בשפכו של המאריי לאגם אלכסנדרינה (Alexandrina) הגדול.
גדות האגם עטורות עשב חד קצוות ושיחי פטל. באחו שועטים סוסים יפהפיים עם רעמות שיער שופעות. להקות שחפים באחו, במים ובאוויר, אבל קולן לא נשמע, אולי בגלל הרוח הנושבת מכיווננו לעברן. ממתינים לשקיעה, אנחנו מריחים כבר את ריחו המלוח של הים.
למחרת, אנו שטים במעבורת מגולווה (Goolwa) לאי הינדמארש (Hindmarsh), תועים מעט בין החוות והרפתות ומגיעים לבסוף אל החוף. מכאן אנו משקיפים אל שרטון החול הענק קורונג (Coorong) המפריד את האגם, הדלתא העתיקה של הנהר, מהים הפתוח. היום זהו פארק לאומי המגן על מושבות רבייה של עופות.
ממש מולנו, מתחת לעננים כהים וכבדים של סופה מתרגשת, אפשר לראות את הפרצה בשרטון ואת גלי הים הגבוהים מתנפצים אל החוף, במקום שבו יוצאים מי המאריי, אותם ליווינו ממקורם בהרים המושלגים, ונשפכים אל תוך הים.
עד כאן. תמיד יהיה עוד נהר אחד.