אני תלוי באוויר בגובה של כ־20 מטר. מתחתי תהום. קר. הידיים שלי עייפות ונפוחות מחומצת חלב, חומר שמופרש לדם בזמן מאמץ רב. אני מאבד אחיזה. אני מביט למטה, זה לא נראה טוב. עגינות האבטחה שחיברתי לסלע לא יחזיקו. אין זמן למסוק חילוץ. אין זמן לכלום. לא רוצה ליפול! לא רוצה למות! איזו דרך לסיים את יום הטיפוסים הזה. איזו דרך לסיים את החיים. אני מרגיש שהכל מחליק. ברור לי שתוך רגע אני אפול, אך הרגע הזה נמשך לנצח, ובמהלכו חולפות בראשי מחשבות רבות. אני חושב על העבר, אני חושב על העתיד, ואז אני חושב על הרגע הנוכחי. אני מחליף ידיים כדי לתת מנוחה לאצבעות, שכבר לא מצליחות לאחוז בדבר. אני נופל. ראשי כלפי מטה. האוויר משמיע אוושה כשאני חוצה אותו בנפילה. קול חבטה נשמע בסלע… ואז שקט. "אלון, אלון", שמעתי את אלסטייר קורא בשמי. אני לא מת. נפלתי למטה ונעצרתי אחרי חמישה מטרים, תלוי על החבל. למזלי, העגינה החזיקה ומנעה את התרסקותי, ורק המשקפיים ניתקו מראשי ונפלו לאדמה, נחבטים בסלע בדרכם למטה. "הכל בסדר", הודעתי לו. מבלי משים, התפשט על פני חיוך גדול. לקח לנו זמן להתאושש, ודקות ארוכות חלפו מבלי שנאמר מלה. רק כעבור כמה ימים חזרנו לעצמנו ושבנו לטפס.
שעות מעטות קודם לכן טיפסתי, מלא התלהבות, למרומי מצוק מונארי (Moonarie), המקיף את מכתש ווילפנה (Wilpena Pound) שבמדינת אוסטרליה הדרומית. המכתש הענקי, ששטחו כ־80 קילומטר רבוע, מתרומם לגובה של כקילומטר. מעל למכתש דואים עיטי ענק, ולמרגלותיו מקפצים קנגורים ומשוטטים עופות אמו, קרוביהם של היענים. בצידו הפנימי מתקער המכתש בצורת צלחת, ופרושים בו שדות עשב בר ועצי אורן אחדים. מצידו החיצוני מוקף המכתש במצוק תלול, המכונה מונארי. זוהי רצועה ארוכה של צוקים בגובה 120 מטר בערך, שצורותיה המגוונות נוצרו בתהליך בלייה מתמשך על ידי הגשמים והרוח. הצוקים עשויים קוורציט (Pound Quartzite), אבן חול מוצקה ויציבה בצבעי אדום, כתום, חום, צהוב ושחור.
הפעם הראשונה שבה שמעתי על מונארי היתה מסביב למדורה בהר ארפליס (Arapiles), מרכז המטפסים באוסטרליה ומוקד משיכה לאלפי מטיילים מכל העולם, שבאים מדי שנה לטפס על צוקים ברחבי היבשת. כמה מטפסים ותיקים הזכירו שהעונה של מונארי מתקרבת. הם דיברו על מקום מדהים, שריחוקו מכל יישוב ומקווי אספקה מונע ממנו מלהפוך לאטרקציה הומה באלפי מטפסים. חברי – אלסטייר הבריטי, סטיבן האירי ולרס הדני – ואני לא יכולנו להתאפק והחלטנו לנסוע למונארי. באדלאייד (Adelaide), המרוחקת 450 קילומטר ממונארי, הכנו רשימת מצרכים ויצאנו לדרך. מקום היישוב הקרוב ביותר למונארי הוא הוקר (Hawker), עיירה ובה 350 תושבים. כשהגענו לשם, התגלו קשיים ראשונים. גשם זלעפות ירד ללא הרף, ובמשך לילות אחדים מצאנו עצמנו כלואים בקרוואן ששכרנו, ממתינים.
מטפס הצוקים משחק מין משחק שחמט עם גבולות יכולתו. כשניגשים לטיפוס, אוספים מידע כללי על המצוק – מה מידת הקושי ומהם תנאי השטח, אך הקושי הוא תמיד סובייקטיבי והמאמץ לעולם אישי. לעיתים רואה המטפס למרחק של מטר או שניים בלבד, והוא צריך להחליט כיצד לטפס: האם עליו לשמור את כוחותיו או להתאמץ, האם חישב נכון את צעדיו לנקודת הטיפוס הבאה, כך שיצליח לעשות פישוק רחב, או לא. לעיתים, זהירותו של המטפס אינה מספיקה: לעולם אין לדעת אם הסלע יתפרק, או מה ממתין בהמשך – אולי טמונה שם צרה ואולי נמצא שם מטמון בצורת אתגר טיפוס מרשים או נוף יפהפה. טיפוס הצוקים (Rock Climbing) התפתח מהטיפוס האלפיני (Alpine Climbing), הוא טיפוס ההרים המקצועי. הטיפוס האלפיני מאופיין בשאיפה להגיע לפסגה, תוך התמודדות אתגרית עם איתני הטבע, לעיתים בתנאי מזג אוויר קשים. במהלך השנים, אחרי שטיפסו כבר על רוב המסלולים והפסגות, עלה הצורך לשפר את טכניקת הטיפוס במצוקים שבהם היו מכשולים בדרך. כך צמח ענף טיפוס הצוקים, שנחלק לכמה ענפים הנבדלים זה מזה ברמת הסיכון, באמצעי האבטחה ובאופי הפעילות.
טיפוס הסולו, לבד ובלי חבל, נחשב למסוכן ביותר. הוא דורש ריכוז בלתי רגיל ואין בו מקום לטעויות. כל טעות או חוסר תשומת לב יכולים לעלות בחיי המטפס. יש הרואים בסוג טיפוס זה מעשה טירוף, אך עבורי, טיפוס הסולו הוא חיפוש אחר שלמות. זו שאיפה למיקוד ולדיוק, ללא הפרעות וללא הסחות דעת. במהלך הטיפוס מגיע האדרנלין לרמה הגבוהה ביותר, המציאות בהירה וברורה והיכולת באה לידי ביטוי במלואה. הטיפוס החופשי (Free Climbing) על עגינות טבעיות הוא סוג הטיפוס השני מבחינת רמת הסיכון שבו. בטכניקה זו, שבה השתמשתי במצוק מונארי, המטפסים (שניים ומעלה) מחברים לסלע עגינות אבטחה, כלומר חיבור לסלע שיכול לשאת משקל אדם או עוצמת נפילה. בטיפוס זה לא נעזרים באמצעים מלאכותיים כדי להעלות את הגוף. הטיפוס הספורטיבי (Aid Climbing) הוא השלישי ברמת הסיכון שלו, והוא סוג הטיפוס היחיד שנחשב לענף ספורט. הוא נערך במצוקים בעלי רמת סיכון נמוכה או בקירות טיפוס מלאכותיים, והמטפס נמצא בסביבה בעלת מקדמי בטיחות גבוהים. בבוקר התבהרו השמים. דרך עפר בוצית במיוחד הובילה אותנו לחנייה הריקה במונארי. בחרנו להתמקם במחנה השינה העליון, כדי לקצר את מרחק ההליכה מהאוהל לנקודת הטיפוס. המחנה מצוי במעלה המצוק, שמונה מטרים מעל לקרקע. טיפסנו לאיטנו. כל אחד נשא תיק שמשקלו היה יותר מ־35 קילוגרם. לרס הדני, שלבש בגדים חמים להגנה מפני הקור ששרר (כחמש מעלות צלזיוס), סבל ממכת חום בשל השילוב של בגדים חמים עם מאמץ פיזי ניכר. בתום שעה וחצי של טיפוס, ירדנו שוב כדי להביא את שארית הציוד. למרבה המזל, הגשם שירד מילא את מכלי המים וחסך מאיתנו עוד הובלה תלולה במעלה המצוק.
אחרי שהתקנו את אוהל המזון ואת שני אוהלי השינה באתר המחנה, הלכנו לישון, לא לפני שהקפדנו על קוד המטפסים של מונארי, המתמקד בשמירת הטבע ובהשארת מינימום עקבות. על המטפסים להקפיד על נקיון המקום, לשרוף את נייר הטואלט ולאסוף את האשפה. כמו כן, אין לטפס בקרבת קיני ציפורים, ואין להשחית את הצמחייה: עצים למדורה, למשל, יש לקושש מזרדים שפזורים בשטח ולא להשתמש בעצים במקום. למחרת בבוקר קיבל את פנינו טפטוף קל. הגזיות הופעלו, בישלנו קפה חם ואכלנו מיסלי (סוג של דגנים) בחלב. חריץ עצום ומדהים בצוק שמעל לאוהל משך את עיני מיד, אך הגשם המתגבר הרפה את ידיהם של לרס וסטיבן. אלסטייר, לעומת זאת, שתמיד מוכן להרפתקה משובחת, הסכים להצטרף אלי. בדקנו במדריך המסלולים וגילינו שמדובר בצוק "המשענת המעופפת" ("Flying Buttress"), שגובהו 105 מטר והוא זוכה לדירוג הקושי 15. דירוג הקושי של צוקים משתנה מארץ לארץ. השיטה האוסטרלית נעה בין 1 ל־34. דרגת הקושי 1 בשיטה האוסטרלית מציינת הליכה, בעוד ש־34 מציינת קיר חלק ותלול, מעט גבשושי וקשה לטיפוס. גם שמות המסלולים נקבעים באופן שרירותי: המטפס הראשון שמשלים מסלול טיפוס כלשהו הוא זה שטובע את שמו של המסלול. בדרך כלל, השמות מנסים להעביר משהו מאווירת המסלול ומחוויית הטיפוס. במונארי אפשר למצוא מסלולים המכונים "ויברטור", "אהבה אינסופית" ו"מלכוד 22". אלסטייר ואני פתחנו שם מסלול וכינינו אותו "לא חייבים מיסלי". התחלנו לטפס על עגינות טבעיות. אלסטייר מוביל ואני מאבטח אחריו. הצוק הפך לתלול יותר ויותר, וככל שהתקדמנו ועברנו תקרות קטנות, נחשפנו לגשם המתגבר ולרטיבות. אורכו של חבל הטיפוס הוא 50 מטר בלבד, כדי לצמצם את החיכוך בסלעים ובטבעות המתכת, שננעצות בסלעים מדי כמה מטרים. לא משתמשים בחבל ארוך יותר גם כדי לשמור על מרחק סביר בין המטפסים – במרחק רב יותר קשה לשמוע בבירור את קריאות השותף לטיפוס. קטע הטיפוס האחרון שלי היה כבר רטוב וחלק. אלסטייר אמר שהוא רוצה להמשיך לטפס. זווית הטיפוס, שאילצה אותו לטפס כמעט עם הגב לאדמה, חשפה אותו לגשם שהפך במהרה לברד חזק. מסביב הכל היה חלק, רטוב וקר. הוא צעק שהוא רוצה לרדת, וכעבור דקות אחדות הגיע אלי. חיברנו כמה עגינות לסלע וגלשנו בסנפלינג על החבלים הרטובים עד למטה. קיווינו שהגשם ייפסק ונוכל לחזור ולאסוף את הציוד. אך הגשם המשיך לרדת במשך שלוש היממות הבאות. לא נותר לנו אלא לבלות את זמננו באוהל. משהתבהר, טיפסנו שוב על הצוק – והפעם, ארבעתנו. חוויית הטיפוס התעצמה לנוכח הנוף שקידם את פנינו כשהגענו לפסגה: מצד אחד נוף המכתש הירוק, ומצד שני, לרגלינו, הצוקים התלולים. תחתם נראה מחנה האוהלים שלנו ככתם קטנטן בצבעי כחול ולבן. במרחק השתפלו הרים נמוכים, עמקים ירוקים והמדבריות הכתומים של דרום מרכז אוסטרליה.
בין מלבורן לאדלאייד שוכנת בירת המטפסים באוסטרליה: הר ארפליס שבמדינת ויקטוריה. סביב ההר יש נוף מדברי, שדות מעובדים ועצי אקליפטוס. ההר, מצוק כביר ורחב, הבולט עוד יותר על רקע המישורים הנרחבים, קיבל את שמו מראשוני המהגרים הספרדים שהגיעו לאוסטרליה. האבוריג'ינים קוראים לו דג'וריד (Djurid). המצוק עשוי מאבן גיר, שכמו נוצרה עבור מטפסים, בגוונים יפהפיים של כתום, לבן ושחור. גובהו מגיע ל־160 מטר, אך יש בו גם מסלולי טיפוס בגובה שני מטרים. ארפליס נחשב לאחד המקומות הטובים בעולם ללימוד טיפוס בכלל וטיפוס צוקים בפרט, בשל מיקומו הנוח של ההר, הגישה לכלי רכב, המאפשרת למטפסים לנסוע ברכבם עד לקרבת המסלול, ובעיקר בזכות הסלע היציב, שאינו נוטה להתפורר אך מחורץ במידה ההולמת את עגינות הטיפוס.
ות יצירתיים במיוחד. בין השאר קיימים שם מסלולים בשם "יום הדין", "טעות טייס", "פאנקיסטים במועדון הכושר" ו"מצדה". מסלולים אחדים בארפליס מצליחים להיות קלים מאוד ותלולים וארוכים כאחד. המסלולים האלה פופולריים במיוחד בלילות של ירח מלא. בימי חופשה באוסטרליה מתקבצים בארפליס אלפי מטפסים. לפני חג הפסחא, היה המחנה הסמוך מאוכלס עדיין בדלילות. המטפסים הבודדים שהתאכסנו במחנה הקימו את אוהליהם במרחק 20 מטר זה מזה. בבוקר חג הפסחא, יצאתי מהאוהל שלי כדי לחפש את חברי. לעיני נגלה מחזה לא צפוי: המטפסים שהגיעו בלילה הצמידו ליתדות האוהל שלי את האוהל שלהם. במשך לילה אחד נצמדו מאות אוהלים זה לזה, יוצרים מעין שכונת אוהלים צפופה. אך לא רק אוסטרלים חוגגים מגיעים לארפליס. ההר נחשב לתחנת חובה לכל המטפסים המכורים, המכונים "Climbing Bums" – אנשים שעיסוקם המרכזי בחיים הוא הטיפוס. בדרך כלל אין להם ספונסרים, הם עובדים בעבודות זמניות ואינם גרים במקום קבוע, אלא פשוט נודדים בעולם מאתר טיפוס אחד למשנהו, ישנים באוהלים או במכונית הישנה שלהם. את ארוחותיהם הם מכינים סביב המדורה, וחוסכים בקניית ציוד ובגדים, ומשום כך מסתובבים בדרך כלל בלבוש מרופט. המכורים לטיפוס נהנים בארפליס כל כך, שיש הנשארים שם חודשים ארוכים. ואכן, חיי המטפס במקום נוחים למדי. בערב, בתום הטיפוס, נוהגים המטפסים לשבת בצוותא ולהחליף חוויות. יחד הם מבשלים, שרים ומנגנים סביב המדורה. בדרך כלל, בתום טיפוס הגוף זקוק למנוחה של יום או יומיים. את הימים האלה נהוג לנצל לטיול במדבר הקטן (Little Desert) הסמוך או לביקור בנטימוק (Natimuk), עיירה ובה 300 תושבים, השוכנת במרחק 11 קילומטר מארפליס. מטפסים רבים מתגוררים בנטימוק, ופרנסתם של תושבי העיירה מתבססת עליהם. בפאב המקומי אפשר למצוא מזון בריאות למטפסים המקפידים על מזונם, ולהתרווח במדי המטפסים – מכנסיים צמודים וצבעוניים – מבלי לסחוט הערות מיותרות. פעם בשבוע, נוהגים מכורי הטיפוס ללכת לחוות אוקונר, מרחק כמה דקות הליכה מהמצוק. זו חווה חקלאית אורגנית, שכל מטפס מוזמן להגיע אליה לעבוד בה: למטפס ניתנת עבודה, ובתום היום הוא מקבל שקיות ניילון למילוי מוצרים מהחווה – פירות, ירקות, ביצים וריבות – בהתאם לכמות עבודתו ולאיכותה. בני המזל יזכו גם בעוגיות שאפתה החוואית. אני הייתי בר מזל. הקנגורו העשיר בעולם בין הטיפוסים המפרכים, נוהגים המטפסים לספר סיפורים. באחד הלילות שבהם ישבנו ליד מדורה בארפליס, שמעתי על קבוצת מטפסים אחת שנסעה למונארי. היו בה אנשים אמידים יחסית, שמיטב חברות הציוד תמכו במסעם. בעודם נוסעים במכוניתם המאובזרת היטב, התנגשו בקנגורו אדום ענקי, שגובהו שני מטרים. הקנגורו נפל על הכביש מחוסר הכרה, אך ללא כל פגע. המטפסים קפצו ממכוניתם, תוהים מה לעשות. ואז עלה במוחם רעיון – לצלם את הקנגורו עם מותגי הספונסרים, שבוודאי ישמחו על הרעיון המקורי. שניים מהם אחזו בקנגורו המעולף משני צידיו, בעוד שהאחרים הלבישו אותו בסוודר מפליס ובמעיל גורטקס, הרכיבו לו משקפי שמש יוקרתיים, ענדו לו שעון סקטור יקר ערך ומצלמת לייקה סביב הצוואר, ואז תלו עליו ציוד עגינות, רתמות טיפוס וכל מה שהצליחו למצוא במכונית. לפתע התעורר הקנגורו, פקח את עיניו, נבהל ומיהר להימלט מהחבורה המוזרה, כשבכיסי המעיל שלגופו שטרות רבים של דולרים, כרטיסי אשראי ודרכונים. המטפסים ההמומים, שלא הספיקו לצלם דבר, נאלצו לחזור כלעומת שבאו. והקנגורו… איש אינו יודע מה עלה בגורלו. |
אוסטרליה היא אבן שואבת למטפסי צוקים מכל העולם. המצוק התלול מספק להם אתגר של משחק שחמט עם הסלע, חוויית טיפוס מרשימה ונוף יפהפה פורסם 17.10.08 |
.jpg)
חתונה בטהיטי
Array
(
[country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 700
[name] => אוסטרליה
[slug] => %d7%90%d7%95%d7%a1%d7%98%d7%a8%d7%9c%d7%99%d7%94
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 700
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 699
[count] => 153
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 699
[name] => אוקייניה - אוסטרליה והפסיפיק
[slug] => australia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 699
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 333
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )