אוטקו: בממלכת הפריקים היפנים

פגשתי את האוטקו (Otaku) שלי סמוך לתחנת הרכבת של אקיהברה. הוא עמד ברחבת היציאה בג'ינס וטי-שירט, רזה, מעט מחוטט, עטור משקפיים קטנים, ושוחח בנחת עם נערה בתלבושת של משרתת. קוראים לו קאזו, הוא בן 26, עדין וביישן, ידידותי להפליא. הוא מכיר, כך הבנתי כשפתחנו בשיחה מקרית, כל בניין, ספריית וידאו, חנות מנגה או בית קפה ב"עיר האלקטרונית" והוביל אותי בזריזות לקפה הנזירות (Sisters Café, בתמונה הראשית). המלצריות, לבושות כולן כנזירות במיני, קיבלו את פנינו בחיוך מנומס. הזמנו קפוצ'ינו. קאזו לא הישיר מבט אפילו שנייה אחת במהלך אחר הצהריים שבילינו ביחד.
מארק, עיתונאי, חבר ומומחה לענייני החצר האחורית של טוקיו, ניסה להסביר לי כמה ימים קודם, באחד הטיולים שלנו, מיהו ה"אוטקו" היפני. "זה יהיה לרוב בחור בן עשרים ומשהו, אספן כפייתי, משוגע לדבר מסוים, שקוע כולו בעולם הדמיון". הסתכלתי על מארק. הוא אספן כפייתי של עיתונות יפנית, בעיקר כתבות טבלואידים מומצאות למחצה, ומשוגע לגמרי על ספרות בלשים. חדר העבודה שלו עמוס ומבולגן כל כך שאשתו הציבה תנאי להמשך חייהם המשותפים – הוא חייב לשכור דירה נפרדת ולהעביר את המזבלה המפוארת לשם. "כן", הוא מלמל במבוכה, "כנראה שגם אני סוג של אוטקו".

האוטקו של ענת בחברת ידידה-נזירה, "ציידת" לקוחות עבור בית הקפה Sisters café

הביטוי הקרוב ביותר באנגלית הוא "גיק", אבל זה רק מגביר את חוסר ההבנה והבלבול. לכינוי "אוטקו" אין תרגום מדויק באנגלית, מפני שהוא מייצג תת-תרבות ייחודית ליפן. זהו גבר-ילד, בשנות העשרים או השלושים לחייו, שהמיר את חיי העולם הזה בעולם הפנטזיה של המנגה (הקומיקס היפני), האנימה (הסרטים המצוירים) ומשחקי המחשב, או בהערצה אובססיבית ללהקות של בנות. הוא אינו מצטיין בכישורים חברתיים, והנשים היחידות בחייו הן אלו המופיעות בחוברות שהוא קורא בלהט. לא פלא, לפיכך, שנדמה לו שכולן מופיעות בלבוש של משרתות או חתולות. לנוריקו השכנה היו עוד דברים להוסיף על זה: האוטקו הוא מוזנח, לא יודע להתלבש, לא מתרחץ מספיק, ובקיצור, לא נהנה ממעמד יוקרתי במיוחד בעיני בנות טובים כמותה.
עם זאת, המעמד של קאזו וחבריו דווקא השתנה בשנים האחרונות, בזכות כמה ספרים וסרטים שהפכו את האוטקו לדמות רומנטית וקסומה. הבולט באלה הוא סיפורו של ה-Densha Otoko (Train man), אודות אוטקו שמנהל סיפור אהבה עם נערה שהציל ממטריד שיכור ברכבת, קשר שנע בין המימד הווירטואלי למציאות. בנות טוקיו החלו לגלות עניין בבחורים הרגישים והמופנמים, אבל אז התברר, כפי שתואר כמה פעמים בעיתונות היפנית הפופולרית, שהן נזכרו מאוחר מדי. האוטקו מעדיפים בהרבה את הנשים עתירות החזה בחוברות שבבית.

סצנה מתוך הסרט Densha Otoko (למעלה) ועטיפה של גרסת מנגה. הסרט מתאר אוטקו המנהל סיפור אהבה עם נערה שהציל ממטריד שיכור ברכבת צילומים: באדיבות אתר www.trainman-movie.com

שירותים מיוחדים
אקיהברה, כך נכתב לרוב במדריכי טיולים, היא אימפריית האלקטרוניקה של טוקיו, המקום להשיג בו כל גאדג'ט חדש, מחשב, מצלמה, חלק חסר. יסלחו לי הפריקים והגיקים, אבל זה החלק המשעמם של העניין. אקיהברה היא, בראש ובראשונה, ממלכת האוטקו. מאחורי חנויות האלקטרוניקה, הסלולרים והמצלמות מתקיימת תת תרבות משונה, חזון עתידני, לעתים קודר ולעתים מצחיק מאוד, על גורלם של ילדי המחשבים.
Sisters Café"" שבו ישבתי עם קאזו, הוא אחד מני רבים שצצו באקיהברה בשנים האחרונות. לרוב הם מוכרים בשם הכללי "Maids Café", והם מציעים לאוטקו שירות תמים כביכול – מלצריות לבושות כדמויות מנגה, לרוב משרתות, בחצאיות קצרות מאוד.
הקפה שלנו מעוצב באווירת המאה ה-19, עם שטיח אדום כהה, נברשות של כדורי זכוכית ועיטורי זהב ודממה מוחלטת. כאשר החלו לקוחות לצלם את החצאיות מלמטה, נאסר הצילום בבתי הקפה האלו לחלוטין. המלצרית שלנו, שעובדת תחת הכינוי Ahayo, עמדה ופטפטה איתנו בעליזות באנגלית שבורה. לשיחה הצטרף אוטקו נוסף, האשימוטו, שאכל לבדו ארוחת צהריים. הוא מכין בובות יפניות מעיסת נייר לפרנסתו, אבל קודם כל הוא מעריץ מושבע של להקת הבנות AKB48, שמופיעה מדי יום באזור. הוא שולף מהתיק חוברת תמונות של הבנות, בגילאי העשרה, ועוד ערימה של עלונים של הלהקה. גם לקאזו יש חוברת משלו של כוכבות נערצות, אבל הוא מהסס להראות אותה ומביט שוב למטה.

הכניסה ל Sisters Café. הצילום בתוך בתי הקפה האלה נאסר לחלוטין על תיירים, אחרי שהלקוחות החלו לצלם את מה שמתחת לחצאית צילום: באדיבות אתר www.pluto.dti.ne.jp

קאזו והאשימוטו כמעט לא החליפו מילה זה עם זה כל אחר הצהריים שבילינו ביחד, אבל דילגו אתי בעליצות מאתר לאתר – חנויות מנגה, ספריות DVD, חנויות תחפושות, חללים ענקיים של משחקי מחשב – עד שנחתנו במה שנראה כליבה הנסתרת של תרבות האוטקו – בניין חנות הענק "דון קיחוטה".

חנות הענק "דון קיחוטה" ברחובות אקיהברה. הליבה הנסתרת של תרבות האוטקו

סניפים של הרשת מפוזרים בעיר, אך השלוחה הזאת מציעה שירותים מיוחדים. מי שישוטט בקומות הראשונות לא יבחין במשהו יוצא דופן- המקום מציע דברי אלקטרוניקה, ספורט ומשחקי מחשב, אבל בקומה השביעית שלו מסתתר ה-Maid café הכי מפורסם באזור ולידו יושבות במעין אקווריום שקוף נערות בבגדי משרתות, רוכנות מעל מכונות תפירה, תחת תאורה אדומה (הצילום, כרגיל, אסור בהחלט). הן תופרות תחפושות בהזמנה, אבל למעשה הן שם בשביל הפנטזיה, כפי שהסבירה בחיוך נבוך אחת הממונות עליהן.
חנות התחפושות שליד מתגלה כחנות סקס לכל דבר בחלק האחורי שלה; המשרתות, הנזירות והאחיות פושטות סינרים ופושקות רגליים. זהו שם המשחק: עולם תעתועים שנע בין ילדותיות תמימה לפנטזיה פרברטית.

הנייד של קאזו מצלצל פתאום ושניה אחר כך הוא מופיע ומסביר בבהלה "My time is out! Time out!" ונעלם באחת, ללא דברי פרידה מיותרים. האשימוטו נפנה אף הוא לדרכו, ממהר להשיג כרטיסים להופעה של היום, שאותה ראה כבר 50 פעמים בחצי השנה האחרונה. אני ממשיכה לשוטט לבדי ב"דון קיחוטה" ונעצרת לנוח ליד נערה-משרתת שעובדת בקומת משחקי המחשב. לפתע רועדת האדמה מתחתינו, רעד שנמשך שניות ארוכות. אני מסתכלת עליה, בניסיון למצוא סימני בהלה בפניה. היא מסתכלת עליי, מחייכת בנחת. כשהרעד חולף היא שולפת סמרטוט מהסינר הלבן שלמותניה ושבה לנקות את מכונות המשחק.

בקומה השביעית בדון קיחוטה. עולם תעתועים שבין תמימות לפורנוגרפיה