אוגנדה: במורד המפלים, בעקבות הגורילות

בתחילת שנת 2000, בעת שהחורף בעיצומו, ואני במשרדי, חנוט בחליפה ועניבה כיאות לעורך דין, שוטט בני איל ברחבי אמריקה המרכזית, בטיול מוצ'ולרוס. באחת משיחות הטלפון העזתי לשאול את בני אם יסכים לצרף אותי לקטע מהטיול. איל הסכים, בתנאי אחד: ש"אדע את מקומי": הטיול הוא טיול מוצ'ולרוס!

הגענו להסכם, שלפיו במשך ימות השבוע ממשיך איל בטיול התרמילאי, ואני מצטרף אליו כנספח, בלי זכות ערעור. לעומת זאת בשבתות אני המחליט על מקום המגורים. דחיתי מספר דיונים משפטיים שנקבעו לי, ארזתי תרמיל גב והצטרפתי לבני למסע של שבועיים מרתקים בקובה. החששות שהיו בשל פער הגילים והקרבה – אב ובן – התבדו.

בקתה חמישה כוכבים
כעבור זמן מה הציע לי איל לחזור לטייל שוב ביחד, ובכך ניתן משנה תוקף לטיול המוצלח בקובה. ושוב יצאנו, אב ובנו, לטיול תרמילאים, והפעם הוחלט פה אחד, אוגנדה. בחרנו בה בגלל שהתיירות בה עדיין לא התמסחרה, והמקום עדיין אותנטי. התנאים כבר סוכמו עוד בטיול שעשינו בקובה: ששה ימים אייל הוא הקובע: יעדים, דרכי תחבורה (ציבורית, כמובן) ומקומות לינה. ביום השביעי, בו נצטווינו לשבות ולהינפש – אני הקובע (בדרך כלל חמישה כוכבים, אם בנמצא).
אולם מתברר כי ההסכם היה חסר משמעות, וגם לינה בבנדה (בקתה) ללא תרמילאים נוספים, עם ברז מים build in בחדר ונורת חשמל מעל הראש – נחשבה כמלון לכל דבר. מרבית הלילות עברו עלינו באכסניות תרמילאים (Backpackers) עם עשרה טיילים נוספים, נר ליד המיטה, ברז מים ומקלחת בחצר, וגם היא משירה מימיה טיפין טיפין. אך אין קוץ בלי אליה. החוויה שבמפגש עם תרמילאים על בקבוק בירה לאחר טרק או רפטינג, האמינו לי, שונה לחלוטין משהייה בחדר זוגי במלון מפואר שכמותו תמצא בפריז, לונדון או אפילו בקובה.

אל מקורות הנילוס
לאחר טיסה באתיופיין איירליינס (הזולה ביותר) וחניית ביניים באדיס אבבה, נחתנו באנטבה המפורסמת ומשם יצאנו במונית המקומית, המטאטו, לקמפלה, עיר הבירה. לינת לילה בעיר ללא יחוד, ומשם לג'ינג'ה, אל מקורות הנילוס. ג'ינגה היא העיר השניה בגודלה במדינה, וייחודה במקורות הנילוס ובמפלי בוז'גלי המפורסמים.

אפשר לבחור שם בין שני מקומות לינה לבחירתך – האחד, במפלס הנילוס כאשר רעש המפלים אינו פוסק, והאחר גבוה יותר, שקט יותר, והנוף הנשקף מ-ד-ה-י-ם. ניתן ללון בבנדה, אכסניה או להקים אהל. לתשומת לב – בשני המקומות אין חשמל. התאורה בחדרים עם נרות. מומלץ להשאר במקום שני לילות, אחד במפלס התחתון ולילה נוסף במפלס העליון. המקום מנוהל על ידי אירופאים והבירה נשפכת שם כמים.

כשהגענו למקום, התלהבנו מרעיון רפטינג על הנילוס (נחשב לאחד מעשרת אתרי הראפטינג הטובים בעולם), אולם למראה המפלים, לא היינו כל כך בטוחים. לאורך כל הערב, הלילה והבוקר החלפנו תפקידים. פעם אני מהסס ואיל מחזק אותי וחוזר על מה שאמרו לנו, שעד אותו יום לא טבע שם אדם, ופעם איל הוא שמחליט שלא כדאי לקחת סיכונים מיותרים, ואני חוזר באוזניו על מה שסיפרו לנו, שאין סלעים, המים עמוקים ואין כל סכנה. איני יודע אם בגלל החדר והמיטות או בגלל החלומות השחורים, אבל לא ישנתי באותו לילה.

ההנאה הטראומטית שבראפטינג
כמה חברות מתחרות על כיסו של המטייל המוכן לשלם 65$ עבור ההנאה הטראומטית שברפטינג לאורך 26 ק"מ. בחרנו בחברת Nile explorer עליה הומלץ לנו. המלצה שהוכיחה את עצמה. עובדה. אנו בארץ, חיים, בריאים ונושמים. למזלנו היה למדריך ג'ון חוש הומור, וכך הוא הצליח להוציא מאתנו לאט לאט את המתח. הדרכה קצרה מחוץ למים, לבישת חגורות ההצלה וקסדות, ואנחנו, ארבעה מזוכיסטים עם מדריך, דוחפים את סירת הגומי למים מלווים בצוות הצלה של שני אוגנדים בקיאקים.

לאחר תרגולות חתירה כצוות, תרגולת התהפכות (שהתגלתה כמעשית בהמשך) ותרגולת חבירה לקיאק ההצלה – התחלנו לחתור לקראת הבלתי נודע. המפל הראשון עבר טוב. כלומר, עברנו את המפל בתוך הסירה. גם המפל השני עבר יפה, הרגשנו עצמנו מתורגלים ומנוסים. עד למפל השלישי (דרגה 5). אותו עברנו כבר בבודדת. עפנו, התהפכנו ולא ידענו מאיפה זה בא.

רכשנו נסיון. ידענו כי כאשר שומעים את הצעקה "Hold on, go down" – המצב הולך להיות על הפנים (ומתחת למים). גם כאשר הגענו למפל הנקרא "Fifty-fifty" (חמישים אחוז עוברים וחמישים אחוז מתהפכים) שמענו את הצעקה. קיווינו להיות מ-50% השורדים, המעלים את הסטטיסטיקה- אך, לא. כמעט והצלחנו…

ידידתי חגורת ההצלה
לא נעים להתהפך במפל מדרגה 5. לא ידעתי איפא אני. איפה למעלה ואיפה למטה. מזל שחגורת ההצלה ידעה זאת והעלתה אותי לפני המים, אך רק לזמן קצר, עד שבא הגל השני ודחף אותי שוב למערבולת ולמטה, בלי אוויר ועם פה מלא מים. עליתי שוב למעלה בעזרתה של ידידתי חגורת ההצלה והתחלתי לנופף בידי, ולצעוק help (מילה המובנת גם באוגנדה) כמעט בהיסטריה, לקייק ההצלה, תוך שאני מחפש את איל וצועק לקיאק להציל גם אותו.

שלושת הקילומטרים האחרונים היו המענגים ביותר. גמרנו עם המפלים, והמים זרמו באיטיות. ירדנו למים עם חגורות ההצלה, ופשוט שכבנו ונתנו למים לזרום איתנו. הוצאנו את הסירה מהמים כצוות מיומן ומקצועי, ועל גבינו צרובי השמש העלינו את הסירה במעלה הגבעה.

שם כבר חיכתה לנו ארוחת שחיתות, בשר על האש (שלא יכולנו אלא לראותה בלבד, מטעמי כשרות), סלטים, פירות ושתיה חופשית. היה מדהים. נהדר. שווה כל דולר. חוויה בלתי רגילה. מומלץ בכל לב (בריא) .

בדרך אל הגורילות
עוד בשלב ההכנות לטיול נאמר לנו בפי כל שחובה לראות את הגורילות בהרי אוגנדה (כן, אותן גורילות מהסרט "גורילות בערפל"). אותם מקורות יודעי דבר גם ציינו ארבעה נתונים חשובים: הכניסה לשמורה מוגבלת לשישה איש בלבד לקבוצה (ורק שלוש קבוצות ליום), חובה עליך להיות בריא (נזלת, שפעת – ואתה out, שמא תדביק את הגורילות). לא תמיד רואים את הגורילות (הגורילות לעיתים נודדות לקונגו – הן פטורות מגבולות מדיניים, התיירים לא) והמחיר אינו זול כלל.

במיטב כספנו רכשנו במשרד Ugandan wild life authoroty שני כרטיסים לפארק בווינדי. שם, הבטיחו לנו, נזכה לראות את הגורילות. למחרת בבוקר שמנו פעמינו לתחנת האוטובוסים. לאחר העיכובים הרגילים של שעה וחצי (דהיינו, מחכים שעד שאין מקום פנוי אחד באוטובוס), יצאנו לדרך הארוכה בת 10 השעות לעבר בוטגוטה. מי שלא נסע בתחבורה הציבורית המקרטעת ביבשת אפריקה ייאלץ להאמין לנו שמדובר בחוויה מורטת עצבים. כלל לא כתוב אומר, שהאוטובוס לא יכול להמשיך אם יש בו מקום פנוי. לפיכך על כל אחד שיורד, יש אחד שעולה. חוץ מזה יש רק עצירה קצרה אחת, דבר העלול להוות בעיה למי שסובל מבעיות עיכול או משלפוחית מלאה.

גם שינה יצאה מהחשבון. הדרך, שהתחילה בכביש סלול, הדרדרה במהירות לכביש מלא מהמורות ומשם לדרכי עפר, מה ששלל לחלוטין כל מחשבה על נימנום. לבסוף, כשאחורינו דואבים וכואבים, הגענו לעיירה "המפוארת" בוטגוטה, אותה כינינו "סוף העולם". שם לפחות אפשר לתת דרור לשלפוחית, ולנהל משא ומתן אפריקאי טיפוסי על דמי המונית לפארק עצמו. סגרנו על 2.5 דולר לאדם על התענוג להיטלטל באחורי הPick-up שדהר בשבילי העפר הלא כבושים במהירות מסמרת שיער. כשהגענו לבסוף, התמקמנו באחת הבאנדות (בקתות) (טווחי מחירים של 7 דולר עד 150 דולר) והתענגנו על בקבוק בירה והאזנה למוזיקת הג'ונגל שעטף אותנו.

שמונה מלווים על שני תיירים
יום הטרק הגיע. נמסר לנו שאין לדעת היכן הגורילות נמצאות, ולכן עלינו לצאת השכם בבוקר. בנקודת היציאה מצאנו רק את עצמנו וצמד נוסף – סבא ונכד אמריקאים שטיילו עם רכב ונהג צמוד – אך להפתעתנו הסתבר שאנו יוצאים בקבוצות נפרדות וכך כל קבוצה יכולה לדווח על מיקום הגורילות לקבוצה העתידה לצאת למחרת. אלינו הצטרפו מדריך וארבעה חיילים חמושים. החיילים תפסו עמדות – שניים לפנים ושניים מאחור, וכך התחלנו לנוע במבנה תנועה צבאי לתוך הג'ונגל. אכן, יש גמול להשקעתה מרובת השנים של ישראל בצבא האוגנדי.

ההליכה בהרים לא היתה קלה, וזאת בלשון עדינה. ככל שהדרך התמשכה, ביקשנו יותר ויותר ממלווינו לעצור להפסקות אוויר, דבר שניצלנו להתבונן בנוף המרהיב של הרים מוריקים וכמובן, לעישון. בינתיים גדלה הקבוצה. כשהגענו לג'ונגל חברנו לכוח החלוץ, שלושה גששים שיצאו מוקדם יותר לאתר את הגורילות, וכך עלה מניין קבוצתנו והגיע לשמונה (!) מלווים עבור שני תיירים. כעבור כארבע שעות הליכה נגלו לעינינו הגורילות! בחיפזון זרקנו את מטלטלינו, שלפנו את המצלמות והסתערנו על הגורילות שנדמה ולא הרגישו בנוכחותנו. התקרבו לגורילות למרחק של חמישה מטר ופחות, וצילמנו, וצילמנו, ללא הפסקה.

לאחר שההתלהבות הראשונית פגה. הרשינו לעצמנו גם להתבונן בגורילות שלא מבעד לעדשה, והתמקדותנו המיידית הייתה בכסוף הגב, הזכר הבכיר – עיניו השחורות הקרינו שילוב פרדוקסאלי של חוכמה כמעט אנושית, וחייתיות מוחלטת. סילברבק שכב על גבו לועס בנונשאלנטיות גבעול, מתעלם מקיומנו לכאורה, אך פוקח עיין זהירה. כשהבין שלא נשקפת לצאן מרעיתו כל סכנה, עזב אותנו לאנחות וטיפס על עץ תוך הפרחת נפיחות רמות ובלתי פוסקות.

דרך ארוכה עשו הגורילות מאז התיידדותם עם דיאן פוסי חוקרת הגורילות, הגורילות התעלמו מאיתנו לחלוטין וניכר היה שהם אינם זרים לחברת בני-אדם (מה שלא מפתיע, בהתחשב שמבקרים אותם כמעט בכל יום). שני סרטי צילום ושעה עברו והרגשנו שמיצינו את הנושא והחלנו בדרך הארוכה בחזרה. הביקור (20 ק"מ) אצל הגורילות נרשם כאחד מהחוויות המרכזיות של הטיול אם כי לא עמד בציפיות הגבוהות שפיתחנו. חובה לאוהבי הליכה, טבע וחיות. לאור המחיר, תרמילאים תפרנים ראו הוזהרתם, אפשר לוותר.

האשה באדום
בדרכים לא דרכים, לאחר תקר בגלגל, וחצית הג'ונגל (הדרך הקצרה) הגענו לאגם Bunyonyi לשבות בו את היום השביעי. למעט השינוי בתנאי הלינה – מבנה אבן, חדר זוגי, מקלחת (שלא תמיד זרמו בה המים) חשמל בחדר (כפוף להפסקות חשמל תדירות ושימוש בעששיות נפט, שכבר היו מוכנות) והנוף הנהדר – לא עשינו מאומה, מלבד קריאה, בירה ומנוחה (פיצוי לרגליים שסבלו קשות בטרק הגורילות).

כשפנינו מועדות חזרה לקמפלה, תרמילנו על כתפנו, הגענו ל"תחנה המרכזית" ב- Kabale עיר המחוז (או יותר מדויק-כפר המחוז). תחנה מרכזית? כן, שני קווי אוטובוסים מתחרים על כיסו של הנוסע הפוטנציאלי לקמפלה. ההמולה רבה. לפני כל אוטובוס ניצבים אנשים, צורחים, ומעודדים לעלות לאוטובוס שבאחריותם. הנה, עוד מעט האוטובוס מלא, הנה כבר יוצאים, מיסטר, לשים את התרמילים בבגאז', לעלות, כן, כבר נוסעים. המנוע עובד.

למודי ניסיון, בחרנו מבין שני האוטובוסים את זה שנראה מלא יותר, רכשנו כרטיסים, התיישבנו וחיכינו.. וחיכינו… וחיכינו. חצי שעה, שעה, וכלום לא זז. אחת לחצי שעה מופעל המנוע, בניוטרל, הרגל על הדוושה לוחצת, הרעש גובר, ואז מגיעה האכזבה משהמנוע מדומם. נשברתי וירדתי "לשאוף חמצן". כלל ידוע הוא, כי עישון בצוותא מענג יותר, ופניתי לחלון האוטובוס לסמן לאייל להצטרף אלי. ואזי, נעצרתי. במושב לפניו, ניבטת מחלון האוטובוס, יושבת לה אוגנדית באדום, מדהימה ביופייה. מיהרתי לאוטובוס ופקדתי על איל: רד, צלם!

לאחר כשעתיים של ציפיה, וכשהאוטובוס כבר מלא, המנוע שוב פועל ואפילו הנהג יושב בממלכתו מחזיק בחוזקה את ההגה ועומדים לצאת לדרך. קמה האוגנדית המסתורית, יורדת מהאוטובוס, אינה מוטרדת ופונה לרחוב הראשי. האוטובוס זז, בשעה טובה, יוצא מהחניה ופונה לרחוב הראשי, ללא האשה באדום. אך לאחר כחמישים מטר עוצר הוא שוב. ומה רואות עינינו? כל ה"מעודדים", הסדרנים, מוכר הכרטיסים ו… ידידתנו האוגנדית המסתורית, מקובצים יחדיו ומחכים. באו לקבל את שכרם על העבודה. אכן גם זאת דרך להתפרנס – לשבת באוטובוס ולמלא נפח, כדי לעודד אנשים לעלות לאוטובוס זה דווקא.

ספארי במרצ'ינסון פולס
טיול באפריקה אינו שלם ללא ספארי. אוגנדה משופעת בפארקים, אך הבחירה שלנו היתה בפארק מרצ'ינסון אליו הנגישות היתה הקלה ביותר, רק חמש שעות נסיעה. מכיוון שוויתרנו על ההימור למפגש עם תיירים בעלי רכב ולב רחב, נרשמנו לסיור שאורגן על ידי RedChilly Hideaway Backpackers (כ-80$ לשלושה ימים בקבוצה של מינימום ארבעה אנשים). באכסניה הצלחנו לצרף אלינו את איאן – בחור אנגלי אשר החל מאותו הרגע ועד שנפרדנו, שלושה ימים מאוחר יותר, נשאר עם אותה חולצה… את מקומו של הנוסע הרביעי שחסר לנו, השלמנו מכספנו. הספארי עמד בציפיות, ורק נציין כי מכל החיות, אפילו יותר מהפילים ומהאריות, הרשימו אותנו הג'ירפות, שהילכו בינות העצים כדינוזאורים קדומים.

בעיירה מסינדי, אליה הגענו עצמאית, דחוסים במטאטו, אסף אותנו רכב ומיד שמנו פעמינו למפלי מרצ'ינסון. המפלים, למרות שאינם גבוהים או רחבים במיוחד ידועים בשל לחץ המים הגבוה העובר בהם, ועוררו, למרות הלחות האיומה בקרבת המפלים, קריאות התפעלות. חבל על כל מלה שתנסה להעביר לקורא את חווית העיניים. היו אלו שלשה ימים של הנאה צרופה, רגיעה ושלווה.

גולת הכותרת באכסניה היתה המסעדה: ללא קירות, כשרק גג פרוס מעל היא נשקפת לשישה כיווני אוויר. שעות רבות בילינו בה, על בקבוקי בירה וחטיפי מארס, מתבוננים בנוף ופוגשים אנשים. במקום פגשנו אנגלי שנגמל מאלכוהול (ועבר למריחואנה) זוג דנים (ענקיים) שהגיעו ברכיבה על אופנוע מדנמרק דרך מצריים, אתיופיה וסודן, וכך העברנו את זמננו בקבוצה שהתגבשה, בשיחות אודות אוגנדה, טיולים, ואיך לא, הפיגועים בישראל ומבצע אנטבה.

החוויה קיבלה גוון סוריאליסטי מיוחד, כאשר בשטח המסעדה טייל לו במבי ולצידו הסתובבו משפחת חזירי יבלות. בדרך חזרה אל שדה התעופה, עצרנו לרגע גם בנמל התעופה הישן של אנטבה. קשה להאמין שהטרמינל הקטן, המוזנח והמתפורר הזה היה עד לאחד החלקים הדרמטיים ביותר במורשת הישראלית.

סוף דבר – סוף טיול
אוגנדה נודעת בפי התרמילאים כמקום המפלט מטרדות וקשיי הטיול באפריקה. ככלל, לא חווינו הצקות מיוחדות, למעט ניסיון אחד ובודד לרמות אותנו. האנשים היו מנומסים באופן יוצא דופן. אוגנדה היא מקום לכל חובב טבע והרפתקאות, זולה יחסית, עם שירותים בטווח הנמוך (תרמילאים) והגבוה (תיירים) בלבד. מומלץ.

למידע נוסף על טיול לאוגנדה

לקריאה נוספת: 

אוגנדה: שמורת בווינדי, יער הגורילות ההרריות יגאל סרנה קרוב למשולש הגבולות אוגנדה־רואנדה־קונגו נודדות גורילות נטולות כל רגש לאומי בין שלוש מדינות השרויות במתיחות. שליח מסע אחר יגאל סרנה יצא לשמורת הגורילות בווינדי שבאוגנדה ושירך רגליו במעבה הג'ונגל בחיפוש אחר הקופים הגדולים בעולם לכתבה המלאה >