נוסע לבד במכונית על כביש הצפון ביום חורף בהיר, הרדיו פתוח, וגם הלב, ושלא ייגמר לעולם, היום הזה והכביש הזה והשיר הזה.
עוצר לטרמפיסטים: שני חיילים דרוזים לבית ג'אן, צעיר, צעירה ואישה דתייה בהיריון למושב עלמה, שלושה מטיילים, שני בנים ובת, למושב דישון, שם גם אני יורד מהמכונית ויוצא להליכה בוואדי דישון. ברגע מסוים אני מרגיש שאני לבד, לגמרי לבד, שקט דממה מסביב, ואני נתקף חשש פתאומי ויוצא משם, חוזר למכונית, ואומר לעצמי שפחד כזה לא היה תוקף אותי בוואדי שלי, ואני מחליט לשנות כיוון ולנסוע ישר אליו, אל הוואדי שלי. נכון, הוא לא רשום על שמי בטאבו, אבל בכל זאת כתוב בפרקי אבות: "קנה לך חבר", אז קניתי לי אותו כחבר, והוא רשום על שמי עמוק בתוך הנשמה.
אני מחנה את המכונית ליד בית הקברות של ראש פינה, אומר שלום לדרורה חבקין ולאריה בובר שטמונים שם, תהא מנוחתם עדן, ונכנס אל תוך הוואדי המוכר לי כל כך. כל פיתול וכל אבן וכל עץ זית.
ובארץ אהבתי תחילת האביב, המים זורמים, והכל פורח.
הולך לאט לאט, נושם עמוק את האוויר הצלול, שואל את עצמי איך הייתי הולך אז בקלי
שם,בין עצי הזית, בסבך הירוק גרתי שנה בצריף מבודד, עם אח בוערת וגיטרה.
עכשיו נשארו ממנו רק חורבות, אבל בכל זאת,כאן היה ביתי. |
קלות את הדרך הזאת, לפחות פעם ביום, נער צעיר יושב בצד הדרך ומחלל בחליל, וכאילו לא עברו עשרים וחמש שנה, עדיין זורמים המים, ואפשר לעשות חניה קצרה להתרענן ולשתות מים זכים ולשטוף את הפנים. אני מגיע למעלה למעלה, אל מקום המסתור שלי שעל הצלע הצפונית. שם, בין עצי הזית, בסבך הירוק, גרתי שנה בצריף מבודד, עם אח בוערת וגיטרה. עכשיו נשארו ממנו רק חורבות, אבל בכל זאת, כאן היה ביתי, ועדיין אני מרגיש כמו בבית, כאילו חלק ממני תמיד נשאר כאן, ויישאר כאן לנצח.
אני פושט את המעיל ותולה אותו על העץ, חם לי מההליכה אבל מרגיש כאילו נפתח לי שסתום בלב והדם זורם כמו נחל. אני מדליק מדורה קטנה, יושב קצת בתוך השקט הכביר, ברוח הנושבת, ואחר כך קם ומתפלל מנחה.
רגע לפני שאני עוזב אני רואה את המקל. שוב מקל. אני מרים אותו ולוקח אותו איתי הביתה.
הוואדי 1977, 1993
ביקור בוואדי מעורר בי געגוע לנחמן, ואני נוסע לבקר אותו. נחמן גר היום בקדיתא, לא רחוק מצפת, בדרך למירון. הוא כבר איש זקן וקטוע רגל, אבל שומר על החיוניות החייתית שלו ועל האמת הנבואית. אמרתי לו שבאתי לסגור איתו חוב ישן, כי אני חייב לו כסף בעבור תמלוגים שקיבלתי על השיר "יוצא לאור", ואולי הוא לא יודע אבל יש לו חלק בכתיבה של השיר הזה.
הוא אמר שהוא לא ממש מכיר את השיר הזה.
ישבנו בבית של משה, מסביב הילדים, הבלגן, השמחה, הניגונים ועשן הבישולים והטיגונים. מישהו העביר לי גיטרה ושרתי לנחמן את השיר. הוא אמר שזה שיר יפה מאוד, הדליק עוד סיגריה ושאל מה בדיוק החלק שלו בשיר הזה. שאלתי אותו אם הוא זוכר את הלילה ההוא ליד האש בוואדי ואת מה שאמר לי.
"לא", הוא אמר, "אני לא זוכר שום דבר".
סיפרתי לו שפעם, בשנת 1977, הוא ביקר אצלי בצריף שבוואדי, ואני אמרתי לו שאני עומד להפליג מחיפה לכרתים, והוא אמר: "אתה רואה את השביל הזה של הוואדי? תדע לך שהוא ממשיך עד לצפת ומשם לחיפה ומשם הוא ממשיך על הים עד לכרתים, וגם בכרתים הוא ממשיך, ואתה תעלה עליו ותגיע בדיוק לאן שאתה צריך ותפגוש את מי שאתה צריך לפגוש". ואני חשבתי לעצמי שזה עוד דיבור הזוי של נחמן, אבל דבריו התקיימו כמו נבואה, וכרתים אכן היתה לי כמו חתיכת גליל שנסחפה לים הכחול, והיה שם שביל שכזה, שהלכתי עליו, חוצה את האי מצד לצד, ישן בכפרים, עובר בין כרמים, בין עצי זית, שקדיות וקקטוסים, ושם פגשתי את אריק וסטפן, שאחר כך הגיעו אלי לצריף לביקור של חודש, ואיתם אני עדיין בקשר עד היום הזה.
ושנים אחר כך, בקיץ 1993, ביקרתי בראש פינה, ורגע לפני שעזבתי את המושבה אמרתי לעצמי שהנה אני כאן כבר שלושה ימים בחדר ששכרתי, כותב ומנגן, ולא הייתי בוואדי, והחלטתי להציץ, להגיד שלום, להיפרד.
החניתי את המכונית ליד השער, הבטתי אל הוואדי שנפתח אלי כמו רחם ונזכרתי במה שנחמן אמר לי בלילה ההוא, כשבא לבקר אותי בצריף, על השביל הזה שמתחיל כאן וממשיך לכרתים, ורגע לפני שחזרתי למכונית, בעודי עומד שם בפתח הוואדי, הוצאתי את העט ורשמתי במחברת בשטף צלול ופתאומי את כל השיר ההוא:
השביל הזה מתחיל כאן
בין סניף בנק למעיין
לא סלול לא תמיד מסומן
השביל הזה מתחיל כאן…
 |
| צילום: דורון הורוביץ |
הוואדי 1989 – ניו יורק 2002
איב מוזארד, רקדן צרפתי, הגיע לארץ לשלושה שבועות לכבוד מופע משותף שלו, של נעם הלוי ושלי. עשינו חזרות בביתו של נעם שהתגורר אז במושבה. יום אחד אחרי העבודה איב ביקש ממני שאקח אותו לוואדי שעליו סיפרתי לו.
סברתי לתומי שזה הולך להיות טיול נחמד וקצר של לפנות ערב, ויצאתי איתו לוואדי עם חולצת טריקו ונעלי אצבע. אבל ברגע שנכנסנו אל תוך הוואדי, הוא התחיל לנשום ולנשוף עמוק בצורה מוזרה, עבר למעין הליכת חלל איטית, תוך שהוא ממלמל ללא הרף באנגלית הצרפתית שלו ש"זה ממש יוצא מן הכלל האנרגיות האלה שאני מרגיש מהאדמה… מההרים… מהשמים". והבן אדם התחיל ללכת ככה עמוק אל תוך הוואדי, אני נשרך אחריו, חושב שהנה הוא תיכף יירגע, ואני אומר לו משהו על זה שנהיה ממש חשוך וקר ושאולי כדאי לחזור, אבל הוא לא ממש שומע, הוא הולך והולך, לאט אבל בהתמדה, בנחישות, בתנועות חלל חתוליות, נושם ונושף, אומר שזה נפלא, איך שהוא מרגיש אנרגיות מהשמים ומההרים ומהכוכבים…
למזלי מצאתי מקל בדרך. עוד מקל אחד. הוא עזר לי מאוד במעלה הוואדי, ממש הקל עלי, ואחר כך הבאתי אותי איתי באוטובוס הביתה.
איב הלך ואני אחריו, עברנו כבר את המקום שבו היה הצריף, המשכנו ועלינו להר כנען, הלכנו והלכנו עד שמצאתי את עצמי בשלוש לפנות בוקר בחדר מדרגות חשוך בעיר הקודש צפת, רועד מקור, רעב כמו חתול רחוב, שואל את עצמי למה זה מגיע לי ולמה אני תמיד מסתבך עם כל מיני משוגעים כאלה.
בחמש בבוקר, עם האור הראשון, לקחנו את האוטובוס מהתחנה המרכזית של צפת בחזרה לראש פינה.
איב מוזארד החליט שאנחנו חייבים להכניס את הקטע הזה של ההליכה למופע. הוא אמר: "כל אחד מאיתנו ילך במעגל שלו, ובסוף ניפגש". וכך היה: ברגע מסוים במופע, שאותו העלינו שבועיים אחר כך באולם סוזן דלל בנווה צדק, נעם ואני עזבנו את הכלים שלנו, והלכנו והלכנו כמו איב, כל אחד במעגל שלו, עד שנפגשנו במרכז הבמה.
אחרי שלוש הופעות איב נסע בחזרה לצרפת. שמרנו קצת על קשר, הוא כתב לי שהוא עובר לניו יורק, ועשר שנים לא שמעתי ממנו.
לפני שלוש שנים הגעתי לניו יורק, ולא דאגתי להזמין לעצמי חדר במלון. חשבתי: ניו יורק גדולה ובטח אמצא חדר כשאגיע. שעה במונית משדה התעופה, ובכל מלון שעברנו התשובה היתה אחידה: מלא.
בסופו של דבר מצאתי חדר פנוי במלון שורץ בזונות ונרקומנים, השם ירחם, באזור מפוקפק בדרום העיר. פקיד הקבלה ההיספני קיבל ממני את הכסף בפנים חתומות מאחורי זכוכית משוריינת. החדר היה מינוס עשרה כוכבים. פחדתי להיכנס למיטה המלוכלכת, פחדתי לשבת על הספה המטונפת, יצאתי לשירותים שבמסדרון, ראיתי שם צמר גפן ספוג בדם, חזרתי מיד לחדר, עמדתי כל הלילה ליד החלון, מביט בנהר, שואל את עצמי למה זה מגיע לי.
למחרת בבוקר השארתי את המזוודה הכבדה במלון ויצאתי לעיר. חשבתי שאני חייב למצוא מלון נורמלי. אחרי הלילה הנורא שעבר עלי, ללא רגע שינה, ניו יורק נראתה לי כמו סיוט. הייתי עייף ומדוכא. הלכתי על ברודוויי בין מיליוני אנשים. הרגשתי לבד ואבוד.
ואז, לפתע פתאום, הוא הופיע מולי. קטן ומתוק, עם פרצוף החייזר הכל כך מיוחד שלו, באנגלית הצרפתית שלו הוא אמר: "אתה רואה? כל אחד הולך במעגל שלו, ובסופו של דבר נפגשים".
סתיו 1977
ערבי שבא לקטוף את הזיתים בוואדי אמר לי שהוא קנה את הזכות לקטוף את כל הוואדי, אבל לאזור הצריף שלי הם לא מגיעים כי מאוד קשה לקטוף שם, בגלל המדרון.
"אם אתה רוצה", הוא אמר, "תקטוף לך את הזיתים בעצמך".
דיברתי עם צביקה שגר במושבה למטה, אולי ניקח את זה כפרויקט משותף, והוא אמר: בטח, למה לא.
זה באמת היה בלתי אפשרי לעשות את זה בשיטה המקובלת, לחבוט בעץ ולתת לזיתים ליפול אל הבד המתוח על האדמה ומשם לאסוף אותם, כי הזיתים היו מתגלגלים במורד ההר, ולכן, במשך עשרה ימים קטפנו זיתים כמו שקוטפים אפרסקים או תפוחי עץ, אחד אחד מהעץ אל התרמיל שתלוי על הכתף.
כך עברו עשרה ימים שבסופם היו לנו עשרה שקים מלאים בזיתים שהשחירו אחרי הגשם, אותם הורדנו אל השביל של הוואדי. הצלחנו לשכנע את עמיחי שיעלה לשם עם הג'יפ שלו ובעבור שני ליטר מהשמן שיהיה לנו ייקח את היבול לכפר מע'אר. שם, בעבור עשרה אחוזים מהשמן, יצאנו בסופו של יום מבית הבד המקומי עם עשרה פחים מלאים בשמן זית זך ומשובח, זן סורי.
שמנו את הפחים במרתף הבית של צביקה, והיינו מוכרים ליטר פלוס בבקבוקים ריקים של קוקה קולה. הלקוחות אמרו שהשמן פיצוץ. דני דדון ממגדל אמר שהוא כמעט נכנס לטריפ מהשמן.
"מה שמתם שם בשמן הזה, תגידו לי את האמת", הוא שאל, ואמרנו שכלום, אבל קטפנו אותם אחד אחד, את הזיתים, והוא אמר: "אה, בטח, עכשיו אני מבין…"
שמן הזית לא היה מקובל ונפוץ אז כמו היום, וכשהבאתי להורי בקבוק הם הביטו בו בחשד, כאילו הבאתי חשיש נוזלי. סבתי בכורה אמרה שהיא שמה את שמן הזית רק בחנוכייה בחנוכה ולא בבישול, אבל מביני דבר כמו דוד גברי אמרו שהשמן באמת מעולה. והאמת היא שאולי אני משוחד ואין הנחתום מעיד על עיסתו ואין בעל השמן מעיד על שמנו, אבל לדעתי שמן כזה עוד לא טעמתי מאז ועד היום.
| החניתי את המכונית ליד השער הבטתי אל הוואדי שנפתח אלי כמו רחם ונזכרתי במה שנחמן אמר לי בלילה ההוא, כשבא לבקר אותי בצריף, על השביל הזה, שמתחיל כאן. |
הוואדי 1977 – רמת גן 1987
דרכי הביתה מאוחר בלילה במעלה הוואדי אחרי ביקור במושבה הרגשתי לפתע תחושה מוזרה, כמעט דון חואנית, כאילו איזו נוכחות נמצאת בצד שמאל שלי, הירח נגלה פתאום מבין העננים, ולשנייה אחת בלתי מובנת לחלוטין, שכמותה לא חוויתי מימי, הרגשתי את נשמתי פורחת, ראיתי את צמרות עצי הזית בגובה העיניים, ומיד מצאתי את עצמי שוב בחזרה בתוך הגוף, נתקפתי בהלה גדולה והתחלתי לרוץ במעלה השביל לכיוון הצריף. עצרתי בדרך לשתות מי מעיין צלולים ולשטוף את הפנים. כשהגעתי לצריף מצאתי שם לשמחתי הרבה זוג חברים שישבו ליד האש הבוערת וחיכו לי. הייתי כולי רטוב מזיעה. הם אמרו לי שאני נראה חיוור מאוד ושאלו: "מה קרה, ראית שד?"
"יכול להיות", אמרתי, "אבל אני מקווה שזה היה מלאך".
סיפרתי להם על החוויה המוזרה. החבר שלי אמר שהוא ראה לפני כמה שבועות טווס גדול משוטט בוואדי. הבטנו באש ושתקנו. לך תדע.
עשר שנים אחר כך בלילה רמת־גני גוש־דני סטנדרטי, נזכרתי בכל האירוע ההוא כמו בחלום, היה או לא היה, מציאות חיי העכשווית היתה כל כך רחוקה מכל זה, ניגשתי אל שולחן הכתיבה, מול החלון הקטן שנפתח אל השיכון שממול לדירתי וכתבתי בעט כחול על דף לבן:
נגעת בצמרות העצים
בלילות של ירח מלא
רוקד מכושף עם טווס דמיוני
נוטש את הגוף לדקה וחוזר
ועכשיו אתה כאן…
יפתח הגיב:
אין על הואדי ואין על אהוד. הכי טובים שיש