אהוד בנאי – זמנך עבר, חוני

בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון, למסיבת פורים. וקסמן עמד בפינה מבויש. זה היה לפני שהוא התחיל עם הנדודים. "חשבתי שאתה בהודו", אמרתי לו. "אני בהודו", הוא אמר, "וגם אתה עכשיו בהודו. אתה לא מרגיש מוזר? אנחנו כאן
אורחים לרגע, הבט סביב, זאת לא המסיבה שלנו, אתה מקשיב?". "אני מקשיב", אמרתי לו, "וזהו באמת שיר לא מוכר". "נכון מאוד", אמר לי וקסמן, "זמנך עבר".
בחלומי חזרתי לבית הספר התיכון, למסיבת פורים, ולא הייתי בטוח: האם אני בן שלושים ושלוש ושליש, שמוצא את עצמו לפתע במסיבת פורים עכשווית של בני שבע עשרה, או שאני הוא זה שחזר באופן חלומי לגיל 17, למסיבה של החבר'ה שלי. טשטוש הזמנים הזה יכול לקרות לעתים בעולם החלום, כשהתודעה ממריאה אל מחוזות שהם מעל לזמן. חבר שלי סיפר לי שהלך פעם בחלום לאסיפה של מפלגת הבונד בסנט פטרסבורג בראשית המאה העשרים. החלום רומז לנו שהזמן אכן יחסי.
כשכתבתי את השיר בשנת 1987 לא הכרתי את הסיפור המופלא, הכמעט פסיכדלי, על חוני המעגל. רק לאחרונה יצא לי לקרוא אותו בגמרא, במסכת תענית, עמוד כ"ג, והופתעתי לעמוד על נקודות הדמיון בינו לבין השיר שלי. בתחילת הסיפור, נכתב, הלך חוני המעגל בדרך וראה איש שותל חרובים. שאל אותו חוני: "מתי ייתן עץ החרוב הזה פרי?".
אמר לו האיש: "בעוד שבעים שנה".
אמר לו חוני: "נראה לך שתחיה עוד שבעים שנה כדי לאכול את הפרי?".
ענה לו האיש: "נולדתי לעולם עם חרובים שנטעו אבותי, ואני רוצה להשאיר אחרי עולם עם חרובים לנכדי".
חוני ישב לאכול והתנמנם. כשהתעורר, ראה איש קוטף חרובים ושאל אותו: "אתה הוא זה שנטע את העץ?". "סבא שלי נטע", ענה לו האיש, וחוני הבין שנרדם לשבעים שנה.
הגמרא לא מסבירה איך ולמה זה קרה, ואם אדם יכול בכלל לישון במשך שבעים שנה. אולי רצתה הגמרא להראות מה קורה לאדם שנזרק מחוץ לזמן, שנוסע במכונת הזמן אל העתיד, שעובר את הגבול האנושי טרם זמנו.
הגמרא לא מנסה להסביר. היא משאירה לנו את מלאכת הפירוש. הסיפור נמשך. חוני המעגל חוזר לביתו. איש לא מכיר אותו והוא לא מכיר איש, הסביבה השתנתה.
גורד שחקים נבנה על הבית הישן שהיה פעם ביתו, כביש מהיר עובר במקום שבו היה פעם שביל כורכר. הוא לא מזהה את השכונה הישנה. האופנה השתנתה, המוזיקה, השפה.
הוא הולך אל בית המדרש, איש לא מזהה אותו. הוא מחפש את החברים שלו, אבל לא מכיר אף אחד. יושבים שם שניים ומתעמקים בסוגיה. האחד אומר לשני: "אילו חוני המעגל היה חי עכשיו, הוא בוודאי היה פותר את הבעיה". אומר להם חוני: "אני חוני המעגל". הם מביטים לעברו בתדהמה, לא מאמינים למשמע אוזניהם. "מי זה המשוגע הזה?", הם שואלים, "הרי חוני כבר שבעים שנה לא איתנו". אז מתחילה התקהלות סביבו. "מי זה המשוגע הזה, עם הבגדים המיושנים והמוזרים האלה ועם התסרוקת מתחילת המאה?", שואלים כולם. הם מגרשים אותו החוצה בבושת פנים.
חוני יוצא והולך לבדו בשביל אל מחוץ לעיר. מרחוק, מתוך אחד הבתים, מישהו מפזם לעצמו שיר. זה באמת שיר לא מוכר, חושב לעצמו חוני, ואומר לעצמו בשקט: זמנך עבר, חוני, זמנך עבר.
ומסיימת הגמרא: "חלשה דעתו וביקש רחמים, ומת".
בחלומי חזרתי אחרי שבעים שנה לבית הספר התיכון, ולא מצאתי שם לא את וקסמן ולא את רוזמן ולא את פיקסמן, ולא היה עם מי לדבר ולצחוק ולא היה עם מי לברוח משיעור התעמלות לשמוע תקליטים.
אמר רבא, זה שאומרים הבריות: "או חברותא או מיטותא" (או חברים או מיתה).