אבן בטוטא – האיש שאהב לנסוע למכה

אבן בטוטא לא היה סופר מלידה. לולא מצוות השולטאן, שלו ולחצרו סיפר את סיפוריו, אולי לא היינו יודעים עליו דבר חוץ מאשר מתוך כתביו של בן תקופתו הגדול, ההיסטוריון אבן ח'לדון ("אל מוקדימה" – "הקדמות למדע ההיסטוריה"), המזכיר בפליאה דברים שסיפר אבן בטוטא. למזלו של אבן בטוטא, חיבב אותו הווזיר הגדול אבן ג'וזאי, שרשם את הדברים מפיו. אבן ג'וזאי מחליק אל בין הדפים את תיאורי הדרך שנשארו מנוסע אנדלוסי בשם אבן ג'וביר, שנסע בערב, סוריה וחיג'אז במאה ה- 12. כך שאולי לא כל הכתוב הוא אבן בטוטא. נעים גם לגלות סיפורים משותפים לאבן בטוטא ולמרקו פולו. כמו סיפור הנסיכה המונגולית הלוחמת בראש צבאות החא-חאן.

"הקצין סיפר לנו שלנסיכה יש בצבאה נשים ושפחות הנלחמות כגברים. היא יוצאת להילחם ביחד עם צבאה, גברים ונשים הפושטים על אויביהם, חולקים בקרב, ומשתתפים בקרבות ערוכים בין לוחמים נבחרים. הוא סיפר לי שבאחד הקרבות הם נקלעו למצב קשה מאין כמוהו – רבים מחילותיה הושמדו וצבאה היה קרוב לתבוסה נוראה, היא הסתערה קדימה דרך שדה המערכה עד שהגיעה למלך נגדו נלחמה והלמה בו מהלומת מוות בחניתה. הוא נפל שדוד וצבאו נמלט. ראשו על חוד חניתה. כשחזרה, העניק לה אביה את העיר הזאת שהיתה שייכת לחבורות השוד של אחיה. הקצין סיפר לי שנסיכים רבים רצו להתחתן איתה, אך היא סירבה באמרה שתתחתן רק עם מי שיביס אותה בקרב. הנסיכים מפחדים להילחם בה מחמת הבושה שבתבוסה אפשרית".

האם קרא אבן בטוטא את מרקו פולו? או אולי הסיפורים נשארים כפי שהם, נישאים על דרכי המסחר הטראנס אסיאניות, מסופרים ליד מדורות שיירות הגמלים ובין חומות הקרוואן סריי?

שלא בדומה לוונציאני שיצא עם דודו ואביו לסחור, וכשחצה את המושבות הוונציאניות של הים השחור נכנס לממלכה המונגולית הזרה לו כל כך ונאלץ ללמוד שפות נוכריות, נע אבן בטוטא, פרט לחלקים לא רבים, בתוך מרחביה האדירים של האימפריה האיסלאמית. אימפריה ששלטה על מימי האוקיינוס הערבי, ההודי והשקט. במקום שאליו לא הגיעה אימפריית האיסלאם, יסדו סוחרים איסלאמיים מושבות מסחר. קליקוט, ציילון, אינדונסיה, חופה המזרחי של סין, הממלכה האויגורית. מרכזה של אסיה, איראן, קדמת הים התיכון וצפון אפריקה היו חלק מהעולם המוסלמי. הערבית היתה שפת הקשר.

העולם היה עולם הקוראן, ואדם שבא ממשפחה מכובדת בטנג'יר ממוצא ברברי, המסונפת לשבט לווטה שנדד מקירינייקה (לוב) וגבול מצרים, בן למשפחה ששימשה כקאד'ים בספרד, שידע את משפט הקוראן, כתב וקרא ערבית – שפת הקודש – התקבל בכבוד במקומות בהם נסע. גם היום מתקבל נוסע למחוזות רחוקים בחיבה ובנימוס יותר ממה שהוא מתקבל בביתו.

ספרו של אבן בטוטא, שנכתב לאחר שחזר מאחרון מסעותיו לניז'ר ולבה של אפריקה המערבית (בדרך למכה), מצייר תמונת חיים. לא פחות מכך, את תמונת חייו של האיש עצמו.

דרכים מפותלות
מסעותיו של אבן בטוטא הם ברחבי עולם איסלאמי פורח שנדחק מספרד וסיציליה ומתפשט למאלסיה ולהודו. הממלוכים שולטים ביד רמה במצרים, בארץ ישראל ובסוריה. הסגה הצלבנית הסתיימה רק 13 שנים קודם שנולד, כשאחרוני הפרנקים מגורשים מעכו (1291). כשהוא עובר בעכו, מהלל אבן בטוטא את יופיה ואת נמלה, בתיה, חומותיה וסחרה. שכן, כמעט 40 שנה לאחר כיבושה על ידי הממלוכים, לא נחרבה העיר והמשיכה לשמש כנמל עיקרי ומתחרה בקונסטנטינופול הביזנטית. ימים של שקט אימפריאלי. צריך לדעת מתי לנסוע.

אבן בטוטא ערך את המסע הראשון למכה דרך דמשק, ולא דרך עמק הנילוס, שהיה הדרך המקובלת, מכיוון שרצה לנסוע. הוא נכנס לארץ ישראל דרך סיני. בתחנת הגבול בקטיה הוא משלם מס כניסה ומספר על שומרי הגבול המסרקים את החול בענפי עצים כדי שאם ינסה סוחר לחמוק לארץ ללא תשלום המס יתגלו עקבותיו על דרך הטישטוש. הוא נוסע לעזה ולחברון, שם ציווה שלמה על הג'ין לבנות קבר (מחול השדים) ונוסע לאשקלון, רמלה וירושלים. הוא עוצר לטעום דבש חרובים המיוצר בשכם ומיוצא לדמשק, שאליה הוא נוסע דרך עכו צור וצידון. ומיד הוא יוצא לעיראק, לא מגיע לבגדד ופונה לחוזיסטאן. חוזיסטאן היא מקומה של הורדת הזהב המונגולית, אסטרחאן והוולגה. הוא פוגש שם ברוסים – ג'ינג'ים כחולי עיניים בוגדניים ומכוערים. שם גומלת בו ההחלטה לא לחזור על אותה דרך פעמיים, החלטה שהיתה משותפת לו ולג'ינגס חאן מאה שנה לפניו. אבן בטוטא קיבל את ההחלטה מתוך סקרנות גרידא, בעוד שג'ינגס חאן ביסס על ההחלטה הזו גאונות צבאית.

בתורכיה, ארץ הסוסים שממנה מיובאים סוסי המלחמה, בניגוד לתימן ועומן, שמהן מיובאים סוסי המירוץ, מצטרף אבן בטוטא לפמלייתה של החטון, נסיכה ביזנטית שנישאה לאורחאן גזי העות'מני וביקשה ללדת בביתה שבקונסטנטינופול. אבן בטוטא מצטרף לפמליה ומבקר בבירת האימפריה הביזנטית, משוחח עם יושבי החצר, וכשהוא מבין שהנסיכה מעדיפה את החצר הביזנטית על השיבה לבעלה התורכי, הוא עוזב את העיר.

בחורזאן הפרסית הוא הופך לאישיות ובדלהי ממונה לקאדי. הוא הופך למסתגף, קונה את אמון השולטאן ונשלח כשגריר לסין. מיד הוא זונח את אורח חייו כנזיר ויוצא לדרך. כשהוא עוזב את חצר השולטאן, מתחילות הרפתקאותיו – הוא נרדף ומגיע לחוף קליקוט כשרק בגדיו לעורו ומרבד התפילות איתו.

הוא נוחת על חופי מלאבאר ואיי מלדיב והופך שם לקאדי: "דקל הקוקוס הוא מהמוזרים שבעצים וניראה בדיוק כדקל התמר. האגוז מזכיר ראש אדם מכיוון שיש עליו סימנים כמו עיניים ופה. ותכולתו כשהוא ירוק, ניראית כמו מוח. יש לו סיבים כמו שערות שמהן קולעים חבלים בהם משתמשים במקום מסמרים על מנת לחבר את לוחות הספינות יחדיו וככבלים. חלק מתכונותיו הן: חיזוק הגוף, משמין ומוסיף אדמומיות לפרצוף. כשבוצעים אותו כשהוא ירוק, הוא מניב נוזל מענג, מתוק ומרענן. אחרי ששותים, לוקחים כפית ומכרסמים את הבשר שבתוך הקליפה. לזה יש טעם כשל ביצה שנשלקה אבל לא בושלה והוא מאוד מזין. חייתי על זה שנה וחצי כשהייתי באיים המלדיביים".

למרות נסיעותיו הרבות, הוא מגורש לבסוף מהאיים הנינוחים בשל קנאותו הדתית צרת האופק. נוסע שיודע יותר מכולם מה טוב להם. הוא נוסע משם לסרי לנקה, לרגלו של אדם, הפסגה הגבוהה באי. שוב הוא חוזר לחוף מלאבאר בדרכו לסין ועולה לבנגל לבקר אצל שייח' מפורסם באסאם ואז יוצא מסומטרה בספינות מסולמיות בבעלות מוסלמית שצוותן מלאי וסיני ומפליג לזייתון-היא צו-יואן-צ'ו-פו.

זכרונות מסין
"ואז הפלגנו לאגם הקופים. יש בהרים האלו מספר עצום של קופים. הם שחורים ובעלי זנבות ארוכים ולזכרים יש זקן כלגברים. שייח' עות'מן ובניו אמרו לי כי לקופים אלו יש מנהיג, שלו הם מצייתים כלמלך. הוא קושר לראשו כתר עלים ונשען על מטה. לשמאלו ולימינו עומדים ארבעה קופים הנושאים אלות בידיהם. כשמלך הקופים יושב, עומדים מאחוריו ארבעה קופים וילדיו ונשותיו באים ויושבים מולו כל יום. הקופים האחרים באים ויושבים במרחק מה ממנו, ואז פונה אליו אחד מארבעת הקופים והאחרים נסוגים מעט. היוגים מספרים כי הקופים נוהגים להביא למלך קוף פירות ובננות כמנחה".

את הסיפור הביא אבן בטוטא מציילון, שעמדה בקשרי מסחר עם סין. האם הגיע אבן בטוטא לסין? כמו מרקו פולו, ניחן גם אבן בטוטא בזיכרון מרשים, ועליו הוא סומך ולא על רשימות שערך בימי נדודיו. באותה תקופה עצמה נכתב הרומן הפנטסטי הסיני הפופולרי בכל הזמנים – "המסע למערב", "שי-יו-צ'י", שגיבורו הוא קוף. מלך הקופים שנולד מביצת האבן. האם באגדה יש את סימניה של האגדה הסינית? או שמא התגלגלה האגדה הציילונית-הודית שמצטט רודיארד קיפלינג ב"ספר הג'ונגל" לאוזניו של אבן בטוטא באיי האוקיינוס ההודי, מובלת על ידי סוחרים מוסלמים מבלי שנחת בעצם בסין?

זכרונו של אבן בטוטא בוגד בו כשהוא נזקק לשמות מקומות שאינם בערבית או פרסית. גם סדר הזמנים נערך עבורו על ידי אל ג'וזאי. אם להאמין לספר, חוצה אבן בטוטא את הארץ כשגריר ללא כבודה, כשבכל מקום חולקים לו כבוד כאיש דת, וכשהוא מגיע לבייג'ינג, חאן באליק המונגולית, הקיסר לא נמצא ולכן הוא חוזר על עקבותיו ונוסע לסוריה. הוא מגיע לסוריה ב-1348, עם פרוץ המגיפה השחורה, ומשלים את החאג' השביעי שלאחריו הוא חוזר למרוקו, הפורחת תחת שלטון אבו אל חסאן ובנו אבו עינאן. פעמיים במסעו מאלכסנדריה לחוף הברברי, ניצל אבן בטוטא משודדי הים הנוצרים מקורסיקה. ועדיין, עם שובו, נותרו שתי ארצות מוסלמיות בהן לא ביקר – אנדלוסיה וניז'ר. ושוב הוא יוצא לשלוש שנים, מסעו האחרון ההופך אותו ל"נוסע האיסלאם".

לא לחינם הפך אבן בטוטא לנוסע האיסלאמי הגדול מכולם, לאחד מכמה הנוסעים הגדולים באמת שידעה המאה ה-12. לא מגלי עולם ששמו לעצמם מטרה לגלות עולם, אלא אנשים שהתפרסמו כנוסעים למען רעיון אחד. תענוג המסע.