בולדווין ספנסר ופרנסיס גילֶן, מחלוצי המחקר האנתרופולוגי, כינו את תפישת הזמן של האבוריג'ינים, הילידים של אוסטרליה, "זמן החלום" (dreamtime), אף שאין לו כלל קשר לחלומות. האבוריג'ינים קוראים לתפישת הזמן הזו בשמות שונים: "זמן רב עוצמה" בפי ילידי מרכז אוסטרליה או "החוק" בקרב ילידי דרום אוסטרליה. המשוררת האבוריג'ינית אוּדְגֶרוּ מתארת זאת כך: "בימי בראשית היתה האדמה שטוחה וריקה. העולם היה ריק. הרוח של נחש הקשת נמה מתחת לפני האדמה, ובכרסה כל הטוטמים של בעלי החיים שמחכים להולדתם. כשהגיע זמנה ללדת, הם עלו כולם על פני האדמה… מאחר שרוח נחש הקשת נמצאת עד היום בסלעים האלה, הם בעצם יצורים חיים. מאז הזמן רב העוצמה, המקום הזה מעניק לבני האדם מקלט מהחום, מקום לצייר את ציורי העוצמה, לרקוד את הריקודים המקודשים ולדבר עם הרוחות".
על פי השקפתם של האבוריג'ינים (ראו "מסע אחר" 54, 93), כל תופעות הטבע והתרבות – הנופים, בעלי החיים, חוקי השארות והמנהגים החברתיים והפולחניים – הם תוצרים של  | בלב יבשת אוסטרליה ניצב אוּלוּרוּ
(Ayres Rock), אתר מקודש והמקום שבו התרחש הקרב שמציין את תום תקופת היווצרותו של הזמן רב העוצמה |
מימד הזמן הזה, שהחל בימי בראשית ויתקיים לעד. בני האדם עלולים להביא קץ לעולם, אם ישכחו לבצע את הכללים ואת הטקסים שלימדו אותם האבות הקדומים.
על פי המסורת, נבראו חוקי הקיום הנצחיים של העולם כשרוחות האבות עלו מהאדמה וירדו מהשמים. האבות הקדומים, ישויות שהופיעו לעתים כבני אדם ולעתים כבעלי חיים, נדדו על פני האדמה, התהלכו ושרו. במהלך המסע הם העניקו שם לכל היצורים וביצעו את הריקודים שהפיחו בהם רוח חיים. הצעדים וצלילי השיר הפכו להרים, לנהרות ולכוכבים, למסלולי הנדודים ולנופי הארץ.
במקומות שבהם עסקו האבות הבוראים בציד ובליקוט, באהבה ובלחימה, נבראו מצוקים, מערות ומקווי מים, שהפכו למקומות המפגש של הילידים ולאתריהם המקודשים. מכיוון שנוצרו בזמן רב עוצמה, אין מדובר בתוואים טופוגרפיים, אלא במעין מאגרי אנרגיה, המאפשרים לבני האדם להתחבר בכל עת לזמן הנצחי. האבוריג'ינים מאמינים שבכל פעם שהולכים ב"נתיבי השיר" של האדמה ומבקרים באתריה המקודשים, אפשר להרגיש את העוצמה הקמאית של ימי הבריאה, או כמו שהם מבטאים את הרעיון במלים שלהם, "לשמוע שוב את האבות הקדומים שרים". נחש הקשת, איש הקנגורו ואשת האֶמוּ
זו הסיבה לכך שבמשך עשרות אלפי שנים, מדי שנה בשנה, חוזרים ומשחזרים הצאצאים של כל אב קדמון את המסע שלו. הם עוברים לאורך "נתיבי השיר", מתבוננים בעקבות מעשיו על פני האדמה, מקשטים את עצמם בציורי הטוטם ומחקים בריקודים את התנהגותו האופיינית. במהלך הטקסים, הקוֹרוֹבוֹרי, הנערכים לצלילי מקלות הנקישה או הדידְג'ֶרידוּ (צינור חלול המשמש ככלי נשיפה), הופכים המשתתפים לאבות הקדמונים – למשל נחש הקשת, איש הקנגורו, איש הלטאה או אשת האֶמוּ – ומחדשים בכך את ימי בראשית הלכה למעשה.
לדוגמה, בני האָרָנְדָה, החיים כיום באיזור אליס ספרינגס (Alice Springs), נחשבים לצאצאיו של זחל עש השִטים. משום כך הם נהגו לצבוע את גופם בדמות הזחל ובנו סוכה בצורת הגולם שלו, שממנה החליקו החוצה בחיקוי מושלם לבקיעתו. בטקסים דומים, הנערכים עד היום בכל רחבי אוסטרליה, מחדשים רבים מעמי הילידים את מעשי בראשית של האבות שיצרו את הטריטוריה השבטית ואת החוקים החברתיים שלהם. הם סבורים שהטקסים חיוניים לחיבור העולם הנגלה אל מאגרי האנרגיה הסמויים של הזמן רב העוצמה, ולפיכך להמשך הקיום של האדמה והיצורים החיים עליה.
הציור בצבעי האדמה המקודשים הוא חלק מהטקסים האלה. מה שהאנתרופולוגים מכנים "ציורי חלום" הוא למעשה תיאורים של אירועים מציאותיים לחלוטין בעיני יוצריהם, הכוללים את נופי מולדתם, את האבות הקדומים שיצרו אותם ואת הילידים המספרים. מאחר שהידע הזה הוא סודי – הוא מועבר רק במסגרת טקסי החניכה – ולכל קבוצה יש "חלומות" משלה, הנוצרים בהשראת נופי הטריטוריה השבטית, הציורים הם גם הוכחה לקשר של הקבוצה עם נחלת האבות. בתביעות המשפטיות שמנהלים הילידים בשנים האחרונות, קיבלו בתי המשפט את ציורי האדמה כראיות לזכויותיהם על שטחי המחיה שלהם.
נדמה שבהכרה שהעניקו ספרי החוקים המודרניים ל"חוק" של הילידים היתה לראשונה הכרה גם בקיומו של מימד זמן שנעלם מהתרבות המערבית – זה הזמן הנצחי, רב העוצמה, המתקיים לעד בכל תופעות הטבע ובעיניים של כל מי שיכול להתבונן בהן מנקודת מבט מופלאה זו. תפישת זמן זו הופכת אותנו, בכל מקום שאנו נמצאים בו עלי אדמות, לאבות הבוראים של עולמנו, המתחיל בכל יום חדש מבראשית; ובכל פעם שנולד ילד, צומח פרח או נופל כוכב, אנו עדים שוב לשחר הראשון של היקום. |
