ינץ לוי | צילומים: אברהם שקד הספר "האבוריג'נים – מסע אל זמן החלום" (הוצאת "מפה"), הינו ספר קצר, קולח ומרתק שכתב אברהם שקד, טייל ותיק, גיאוגרף, איש החברה להגנת הטבע, פעיל סביבתי ואוהב טבע מושבע. שקד הוא חבר מערכת "מסע אחר" מהגיליון הראשון ואף יצא לאוסטרליה בשליחות "מסע אחר". הספר מתאר את עולמם הרוחני והחומרי של הילידים המקוריים של יבשת אוסטרליה, והוא תוצר של מפגש ומחקר ממושכים.
כך כותב שקד בראשית הספר: "ב-1975, בלילה לוהט של קיץ דרומי, בתום יותר מ-24 שעות של נסיעה משברת עצמות, ירדתי מהאוטובוס באליס ספרינגס, היישר אל לב 'הבעיה האבוריג'ינית'. 'הבעיה' היתה מפוזרת מסביב בדמות גברים ונשים שתויים, לבושי בלויים וסתורי שיער, שהתגוללו ברחוב או הלכו בו בצעדים כושלים, ממלמלים מילים לא מובנות."
זו היתה היכרותו הראשונה של שקד עם האבוריג'ינים, ואולם בשהותו הממושכת באוסטרליה גילה מסורת רוחנית מעמיקה ומיוחדת. החברה האבוריג'ינית נרמסה בידי הפולשים האירופאים שהגיעו לאוסטרליה, אך למרות המפגש הטרגי בין שני העולמות, רבים מהם שומרים עדיין על המסורת עתיקת היומין. הזקן טובי
לאחר מלחמת יום כיפור התעורר בשקד הדחף לנדוד והוא נסע לאוסטרליה: "נסעתי כדי להתרחק, שלא לומר להתחבא, מישראל של אחרי המלחמה." לא היה לו ידע רב על  | כריכת הספר האבורג'ינים |
תושביה המקוריים של אוסטרליה: "קראתי עליהם בהקשרים של כל מיני ספרים שלא עסקו בהם דווקא. הם היו 'שחורים' לצורך העניין."
בתחילה השגיח בהם, אך לא התקרב אליהם. ההזדמנות להתקרב לעולמם נקרתה בדרכו כשהגיע למקום שתיירים רבים מבקרים בו, איירס רוק: "באיירס רוק חיכה לי האיש הזקן טובֶי, עובד הגן הלאומי במקום. בחברתו הקפתי בימים הבאים את ההר, סיירתי באתריו המקודשים ובין סלעי האולגה'ס האדירים, הוצגתי בפני רוחות המקום ושמעתי לראשונה סיפורי חלום קדומים. טובי דיבר אנגלית משונה, לעתים לא מובנת, אבל בכל פעם שהמילים לא הצליחו להעביר את המסר, עשו זאת הבעות פניו והתנועות המופלאות של גופו." בחודשים הבאים הרבה שקד לנסוע ברחבי הטריטוריה הצפונית ובמערב אוסטרליה. הוא ביקר במיסיונים ובשמורות אבוריג'ינים מוכות עוני ועזובה: "השתתפתי במסיבות קורובורי, שמעתי את המיית הדידג'רידו ואת נקישות המקלות, וראיתי רקדנים שגופם משוח בצבע רוקדים לאורן של מדורות; שמעתי עוד סיפורי חלום קסומים, אבל גם שמעתי סיפורים של מציאות קשה, וחזיתי בנערים מריחים דבק ובנזין ובתינוקות נגועים בעגבת תורשתית." ואכן, התרבות האבוריג'ינית הפכה להיות שילוב קשה של מסורת רוחנית עשירה שמתקיימת בד בבד עם מציאות חברתית עגומה. זמן החלום
"זמן החלום" הוא מושג מרכזי בתרבות האבוריג'נית. זהו מכלול עצום של ידע והשקפת עולם. הילידים מאמינים שהם חלק מהחלום. שכל פרט בחייהם, בסביבתם ובפעילותם הוא חלק מהבריאה, שהיא החלום. זמן החלום איננו תקופה היסטורית או מועד ספציפי, אלא הוויה תמידית שהילידים הם חלק ממנה.
מה הקשר בין זמן החלום לבריאה לפי המסורת האבוריג'ינית?
"יש זמן פרה-בריאתי כשהאדמה היתה שטוחה וחסרת מאפיינים, ולא היו עליה צמחים, בעלי חיים או בני אדם. הסתובבו עליה רוחות בוראים, אבות בוראים שבאים מכל מיני מקומות, שהתחילו ליצור את הכול יש מאין, בכל מיני טכניקות: בידיים, בשירה, במחול וכן הלאה. ואז הרוחות הבוראים סיימו את מלאכתם והשאירו את הכול, את המאפיינים הפיזיים, את הסימנים הגרפיים, את הטקסים ואת כל השאר. את כל מה שמרכיב את החלום. את כל הידע – למי שנשאר אחריהם, לבעלי החיים, ובראש ובראשונה לילידים, בני האדם. העובדה שאין לחלום מגבלות נובעת מכך שאתה מקיים ללא הרף אותם טקסים שדרושים לקיום הבריאה; אתה מתחבר בעצם כמו בפלאג אל מעשה הבריאה הקודם. אתה ממלא את מקומם של האבות הבוראים, ואתה ממלא את החובה הקדושה שנטלת על עצמך, כאשר קיבלת מצד אחד את הרשות להשתמש בבריאה, בכל פירותיה – זו הזכות; אבל אתה ממלא גם את חובתך לשמר את הבריאה בדרך הזאת, שהיא בעצם שחזור מעשה הבריאה. כלומר, אתה עוסק בבריאה הזאת כל הזמן."
מה זאת אומרת לעסוק בבריאה כל הזמן?
"ליליד יש חובה מקודשת להעביר את הבריאה מדור לדור, אבל באותה מידה לדאוג לשימורה. הוא צריך לשמור על קיום החלום. לחלום אתה יכול לקרוא הבריאה כולה, כל מה שיש, כל מה שהיליד יודע, עושה, מדבר, משתמש בו, בכל רמה ובכל תחום. לצורך זה הוא עושה כמה דברים: ראשית, שומר על הסימנים. כלומר, הוא שומר על הגיאוגרפיה, על ההרים, על המעיינות וכן הלאה."
מה שאנו מכנים אקולוגיה?
"כן, במידה מסוימת. אתה מקיים את זה פיזית. אתה עובד על פי חוקים, שהם חלק מהחלימה שלך – לא לזהם, לא לפגוע בסביבה, למנוע למשל את גילוחו של הר, כי הר הוא אלמנט בסיפור החלום שלך. אתה מעביר מדור לדור דרך מספרי הסיפורים את כל הידע הזה. כדי שתמיד יהיו בעקבותיך אנשים שיעשו את כל הדברים הללו. ואתה מקיים את הטקסים במקומות הספציפיים על פי תזמון שלמדת כחלק מחלומך, כדי לוודא שהבריאה ממשיכה להתקיים. כאשר מקיימים את הטקסים הללו מדובר, להבנתי, ביותר משחזור של משהו. אתה מתחבר בעצם למעשה הבריאה כפי שעשו אותה האבות. זה לא משתנה. מה שהשאירו לך הרוחות הבוראים זה מה שהיה להם, כולל ההבטחה של קיומו לנצח נצחים. זוהי משימה קיומית של היליד, לא פחות מלהשיג אוכל על בסיס מה שהוא יודע."
מדוע מכנים זאת 'זמן חלום'?
"זה לא קשור לשינה. להפך. היו מונחים שונים במאות השפות שהיו נהוגות בקרב הילידים. המילה 'חלום' היא תרגום מאנגלית למונח שנתן מענה כולל ככל האפשר לפרספציה האבוריג'ינית. זה בכלל לא בשינה. אתה בתוך החלום הזה כל הזמן. כמו פרפרזה על המשפט 'אני חושב, משמע אני קיים' – אז אפשר לומר 'אני חולם, משמע אני קיים.' זה לא כשאני ישן בלילה על משכבי, אלא להפך. כל חיי אני בתוך חלום. כל מה שאני יודע, כל מה שאני עושה הוא חלום. וכדי שהחלום יהיה קדוש, אז כל מה שאני עושה מקודש בסופו של דבר."
אין הפרדה בין קודש לחול?
"לא כפי שאנחנו מבינים את זה. החיים הם קיום מקודש, כי הכול הוא אחד, והאחד הזה הוא החלום, ואתה חלק ממנו. וכל תנועה שתעשה בו מוסברת ומתקשרת למשהו שהועבר אליך על פי האמונה מקדמת דנא, מהבריאה."
זמן החלום הוא ידע שלפיו הבינו ומבינים האבוריג'ינים את המציאות שבה הם חיים. שקד עומד על ערכה של השקפה זו: "לכאורה, שום דבר לא מפתיע אותם, כלומר בחייהם לפני שחדרו האירופאים. הם היו מוכנים לכול, כי לכל דבר היה הסבר. זה נתן להם תחושת ביטחון לא רגילה שהם יודעים למה לצפות, איך לחיות וכן הלאה. ועם זאת, לאורך הזמן התרחשו שינויים, בוודאי כשבאו הלבנים. לפני בוא הלבנים, בתוך החלום היתה מוטבעת גם טכניקת ההסבר לשינויים שהם תוצאה של כוחות הטבע: התפרצויות געש, מפולות שלגים, לווייתנים שעולים על החוף וכן הלאה. האנשים הללו חיו בטבע והיו כפופים בראש ובראשונה לחוקיו, ולא לשום דבר חיצוני. ההסבר נבע מתוך החלום. מלאכת הזקנים היתה לפרש את השינוי."
בספרך מתואר המפגש של האבוריג'ינים עם האדם הלבן כאירוע טראומתי.
"הטראומה הקשה של המפגש עם הלבנים היתה שהילידים נמצאו ללא תשובה, ללא פירוש. זה חרג מהתבנית. והם נותרו חסרי אונים. הם לא יכלו להסביר את המתרחש. למשל, מגפות חדשות שהגיעו עם הלבנים: אבעבועות. מצד שני, כל דבר שבאמצעותו איששת את החלום, נלקח מהם. שמו להם גדרות. חוסל הציד, ולא באופן שהם הכירו, כלומר במחזוריות טבעית. לפני כן, הכול קרה בהדרגתיות מסוימת, שאפשרה להסביר ולהעריך ולתת פתרונות. הכניסה של הגורם האירופי הוציאה אותם מאיפוס. לא ניתן היה להסביר אותו ולהטמיע אותו לתוך החלום. מה עוד שחלקים משמעותיים של החלום, בראש ובראשונה הביטויים הפיזיים והגיאוגרפיים שלו, במידה מסוימת גם היכולת לקיים טקסים כתוצאה מכך – כל זה נשלל מהם. למשל, לקחת אזור מסוים, שמת גדר והקמת חווה או שחפרת מכרה. אז קרו שני דברים: ראשית, שינית את פני השטח. שנית, מנעת את יכולתם לבוא לשם, למקום המקודש, כדי לקיים את הטקס. תוסיף על זה את האפשרות הסבירה באותה תקופה, שאנשיך החלו למות. כבר לא נשאר מי שיידע לקיים את הטקס, יידע לחזור לשם, יידע להעביר את הידע, וזה הכי אלמנטרי. זו המשמעות של המצב שאליו הם נקלעו. זו הטרגדיה הגדולה."
מה ההבדל היסודי בין ההשקפה הרוחנית האירופאית והאבוריג'ינית?
"אצלנו זה ערך תרבותי, יסוד – הרצון כל הזמן לשנות את מה שיש. האבוריג'ינים, באופן הפוך לגמרי – המשימה העיקרית שלהם בחיים היתה לקיים ולשמר את מה שיש. עבור הילידים הערך העליון היה לשמר, בעוד אצל האירופאים אז ובוודאי כיום, זה כל הזמן שינוי, דמהN. השינוי הוא לכאורה הקדמה, תמיד. כשאתה מדבר על היחס של הילידים לטבע – אני לא חושב שהם חילקו את זה בצורה כזאת, כלומר אדם וטבע. הכול היה חלום אחד. החלום היה צריך להישמר. אתה לא נבדלת ממנו בכלל. אין חלוקות של טבעי ועל-טבעי, של טבע ואדם, זה לא היה דיכוטומי, אלא הכול חלק מאחדות אחת, ממרקם אחד. ובעיניי זו התייחסות מרשימה." הקשר בין האדם לאדמה
האם אנו יכולים לאמץ את דרכם של האבוריג'ינים מבחינת היחס לקדמה?
"אני לא יודע אם אנחנו מסוגלים לעשות את זה; אני לא יודע אם אנחנו אפילו צריכים לעשות את זה. אני לא מסתכל על האבוריג'ינים מבעד משקפיים רומנטיות של 'הפרא האציל'. אני מסתכל על אנשים שאי-אפשר לזלזל בתרבות שלהם. אלה לא קופים שחורים שאכלו זחלים וצדו ציפורים וכן הלאה. לא, הם הרבה יותר מזה. התרבות שלהם התאימה  |
לסביבתם. הם היו אנשים מאושרים. הם השיגו הישגים שאי-אפשר לזלזל בהם, ולא רק חומריים. תראה, הם אכלו יותר טוב מהאיכרים במאה ה-18 באירופה. הם השיגו הישגים לא מבוטלים, אמנם בקונטקסט של אדם קדמון, הישגים אינטלקטואלים ואומנותיים, טכנולוגיים אפילו. אותי זה מרשים מאוד. אני גם מזהה ערכים שראויים להתייחסות גם בימינו אלה. ובראש ובראשונה, הקשר אדם-אדמה. התפיסה הזאת שאומרת אדמה, ארץ, משאבים לא שייכים לי או למישהו, אלא אני או מישהו שייך אליהם. היכולת להסתכל על דברים בצורה הזאת היא כמובן אנטיתזה לכל תפיסה ששלטת היום, וגם ששלטה בימים שבהם באו הלבנים לאוסטרליה, והרבה קודם. זו אנטיתזה גמורה לתפיסת עולם מערבית אופיינית. היא בוודאי אנטיתזה לתפיסת עולם מזרח-תיכונית, ישראלית, כידוע לכולם. ואתה אומר, 'רגע, יש בזה איזו גדולה.' זה לא דבר של מה בכך: אני שייך למקום; המקום לא שייך לי. ותחבר לזה את הצורך לשמור על המקום. בתור שייך, יש לי זכות להשתמש במשאביו, כאשר המשימה הראשונה שלי היא קודם כול להתקיים."
אם כן, החלום הוא ידע על הטבע או הטבע עצמו?
"החלום הוא כמות עצומה של ידע, תרבותי, אקולוגי, חברתי, דתי, גיאוגרפי וכן הלאה. גם ידע של הטקסים, כל פרט ופרט. אין הפרדה בין הטבע לידע על הטבע. זהו מכלול אחד. אני והידע חד-הם. ממש ככה. זו המשמעות של החלום. כשאתה מבין איזו כמות צריך היה ללמוד ולדעת, אתה מבין שמדובר באתגר אינטלקטואלי יוצא מן הכלל."
הידע האבוריג'יני של זמן החלום הוא ידע סודי שמועבר עד היום בצורה מדויקת מדור לדור. האבוריג'ינים אינם משתפים אנשים חיצוניים בכל הידע. שקד מספר: "אני לא השתתפתי בטקס מקודש. מעט מאוד לבנים כן השתתפו בטקסי חניכה. אבל ראיתי אירועים הפתוחים לכול. ובאירועים הללו שרים שירים שדומים לצ'נטינג של טקס. רוקדים ריקודים שגם הם דומים באופיים. והם יכולים לעסוק בנושאים שקשורים לזמן החלום, אבל לא במסגרת של טקס."
איך מבינים שהאבוריג'ינים מוצאים קדושה בסובב אותם? כיצד זה בא לידי ביטוי?
"אתה רואה את זה בהבעות פנים. הדבר הכי מידי זה לראות בהבעות פניהם את חוסר הנחת שלהם לנוכח חילול קודש, למשל. אתה יכול לראות את זה כשהם מגיעים לאתר מקודש, ואפילו לא באתר מקודש, באופן שבו הם נוגעים באדמה. זה אהבה. זה רגש עצום של אהבה וחיבור. בעצם נגיעת היד. כמו שיהודי דתי מנשק את התפילין שלו. זה לא עניין של מה בכך או מנהג, אלא כוונה. ואת הכוונה הזאת אתה רואה אצלם, כאשר הם מגיעים לאתר מקודש, שהם מסדרים בו משהו. כשהם נוגעים באדמה באופן כללי." גישה אבוריג'ינית בעולם מודרני
האם ההשקפה האבוריג'ינית יכולה לשמש אלטרנטיבה לחיינו העכשוויים?
"דווקא הידיעה שהם התקיימו בהצלחה על בסיס הרעיון של שייכות לאדמה ולא להפך, חיזקה את אמונתי בכך שזו הדרך הנכונה להתייחס לנושא הזה בכלל, גם בתקופה המודרנית. הבעיות של שמירת טבע בארץ ובכל מקום קשורות לנקודת המוצא הבעייתית והמוגזמת בארץ של 'זה שייך לי.' ולא משנה אם זו עמדה פוליטית או עמדה כלכלית. בשעה שקצת יותר פתיחות והבנה לשייכות לאדמה היתה עוזרת לכולם, באופן כללי. אני לא בטוח שאפשר לצקת את כל תפיסת העולם של הערכים האבוריג'ינים על הנסיבות הקיימות, אבל דווקא התחושה הזאת שאתה חלק קטן מבריאה ענקית שניתנה לך להשתמש בה, זאת אומרת ההבנה של האבוריג'ינים, בכל רמ"ח אבריך שמופיעה אפילו אצלנו במקורות, הארץ ניתנת לך לעבדה ולשמרה, אבל להבין את זה. כאשר אצלנו או שלא מבינים את זה כבר או שמפרשים את זה פירוש מוטה לחלוטין, אני חושב שזה הדבר שכן אפשר להתחבר אליו. וזה היה נותן סיכוי גדול יותר לקיומה של הבריאה, של טבע, של סביבה לטווח רחוק של זמן."
בחברה שבה אנו חיים נהוגים ניצול המשאבים הקלוקל, פיתוח הקרקעות המעוות, זיהום המים והקרקע והשחתת המערכות האקולוגיות. שקד מציין באוזניי את כל העוולות הללו, ולסיום אומר: "מצד אחד, מתחזקת התחושה שלי בצורך האדיר לעשות את המעט שאני עושה במסגרת העבודה הזאת; מתחזקות עמדותיי לגבי הטבע ושמירתו. מצד שני, לא פעם אני מוצא את עצמי מהרהר הרהורים פסימיים ביותר לגבי העניין הזה, כלומר יכולת האדם להתקיים בטווח רחוק של זמן על הפלנטה. דווקא בגלל שהוא נמצא בטראנס הזה לשנות, וככל הנראה הפריז בזה."
ינץ לוי הוא סופר, טייל, מרצה ומורה לכתיבה יוצרת.
yannets@013.net.il הכתבה התפרסמה לראשונה ב"חיים אחרים", הירחון הישראלי לרפואה טבעית, תרבות רוחנית ומעורבות חברתית, גיליון 102 |
