רומן המפתח בספרות הקובנית של המאה ה־20, מאת חוזה לסמה לימה, נקרא "גן העדן"; כמעט כל סיפור על קובה נפתח במלים "גן עדן". מספרים שכאשר ראה כריסטופר קולומבוס את האי (אותו חשב, כמובן, לאחד מאיי יפן), הוא אמר שזה המקום היפה ביותר שראתה עין אדם. אבל יש גם נוסח אחר, שסופר קובני גולה בשם קבררה אינפנטה שם בפי אחד מגיבורי יצירת המופת שלו, "TRES TRISTES TIGRES": "זו היתה נעימת איש העולם השלישי שלו. באותו אחר צהריים הוא אמר לי שקובה זה לא מקום בשביל בן אדם או חיה. אף אחד לא צריך לחיות פה חוץ מצמחים, חרקים ופטריות או כל צורה אחרת של חיים נחותים. הפאונה המסואבת שכריסטופר קולומובוס מצא כשהוא ירד מהאונייה הוכיחה את הנקודה הזאת. כל מה שנשאר עכשיו זה ציפורים ודגים ותיירים. כל אלה יכולים לעזוב את האי ברגע שמתחשק להם". אם אכן היתה קובה גן עדן לפני שגילה אותה האדם הלבן, ואנשיה הסתובבו "עירומים, יפים, נוחים ושלווים, ללא מעמדות… ללא נשק וללא חוקים", כפי שכתב קולומבוס, אין לנו דרך לדעת, אלא על פי תיאוריו של הכובש. מ-200 אלף האינדיאנים משבטי הסִיבּוֹנֵי, גוָואנָהָאטָוֵוי ואָרָוָואק שחיו באי ב־1492, שרדו רק כ־5,000 ניצולים רדופים ב־1532. נותר גם סיפורו של לוחם החופש הראשון של קובה, האינדיאני הָאטָוֵוי, שהנהיג מרד בקונקוויסטדור דייגו ולאסקז, נתפס ונידון לשריפה. וכאשר הציעו לו להיטבל לנצרות לפני מותו, שאל אם בגן העדן יש נוצרים. כשהשיבו לו בחיוב, אמר שאם כך – הוא מעדיף למות כופר.
קובה היתה זמן רב מאוד גן עדן למגדלי מטעי הסוכר והטבק ולבעלי עבדים (מספר העבדים השחורים, שהובאו מאפריקה כדי להחליף את כוח העבודה האינדיאני הנכחד, הגיע ב־1840 ל־440,000; יותר ממספר הלבנים באי). העבדות בה בוטלה רק בשנת 1886. במאות ה־16 וה־17 היא היתה גם גן עדן לשודדי ים; עד מחצית המאה ה־20 היתה גן עדן למבריחי משקאות וגנגסטרים אמריקאים, ולבסוף הפכה ל"גן העדן הסוציאליסטי". עכשיו שוב מחזר האי אחרי התיירים בעלי הדולרים, שעזבו בשנים בהן פרח הרומן של פידל קסטרו עם ברית המועצות. והתיירים באים. הם עוקפים את החרם של ארצות הברית ומגיעים בהמוניהם מאירופה, מקנדה וממקסיקו. הם נמשכים אל החופים הלבנים־תכולים של וארדרו (VARADERO) וקאיו קוקו (CAYO COCO), אל אתרי הנופש הנוחים באי קאיו לארגו (CAYO LARGO) ובאיסלה דה לה חובנטוד (ISLA DE LA JUVENTUD), שם ריצה קסטרו את מאסרו אחרי כשלון ההתקוממות הראשונה שלו. הם נהנים מן הרום הזול והקוקטיילים וממזג האוויר הטרופי; הם רוכשים סיגרים ענקיים שהילת המהפכה נקשרה סביבם בצילומי צ'ה ופידל, עם סיגר נצחי בזווית הפה; הם מתנועעים בחיקוי מגושם של מקצבי הסלסה, שזורמים בחינניות טבעית בגוף המושלם של נערות ונערים פנויים להצעות במועדוני הלילה, שהפכו את קובה לשם־דבר בשנות הארבעים והחמישים. מטיסים אותם לאתרי הנופש ומסיעים אותם למועדון הלילה "טרופיקנה", אבל בדרך הם עלולים לקלוט פה ושם מראות טורדי מנוחה, רמזים למאבק ההישרדות הנואש והעגום שמתנהל באי.
אין אידיליה |
 |
| הוואנה, בירת קובה. פסיפס של אתרי תיירות משופצים ושכונות עוני מטות ליפול |
ממלכת הבירוקרטיה
בשעה 11 באותו לילה, בחדר תחנת המשטרה, מתוך דמדומי הזיה של חוסר שינה, ג'ט־לג וטמטום חושים כתוצאה משעות אחדות של חקירה צולבת, הבליחו מול עיני פניו של נהג המונית, ואותה עווית קלה של השתתפות בצער שהסתמנה על שפתיו למשמע השם "הוטל קאריביין". אכן, היה על מה להצטער: גם על התיק ובתוכו דרכון, כרטיסי טיסה, כרטיסי אשראי ועל המזומנים שנשדדו מאיתנו בכוח הזרוע, אל מול עיניהם האדישות של תושבי העיר העתיקה של הוואנה, ממש על סף אורותיו הדלוחים של מלון קאריביין; וגם על דרך הייסורים שהובילה אותנו בימים הבאים אל נבכי ממלכת הבירוקרטיה הקובנית.
בתחנת המשטרה עמד הזמן מלכת. הצעיר הצנום שהופיע – כעבור נצח קל – לטפל בתלונה, לא לבש מדים ולא דיבר שום שפה מלבד שפת אמו. הוא לבש ז'קט עור שחור והבעה אירונית, משועממת משהו, ותיחקר את הנער שהוביל אותנו לתחנה. הנער נעשה מבוהל יותר ויותר, ונופף ושב ונופף בתעודת "עובד מיניסטריון הפנים" שלו; לא לחינם נאמר לנו שרשת של מודיעים פזורה בכל רובע בקובה. על אחד הקירות החשופים באולם הגדול, המרוהט בכמה דרגשים מרופטים, שולחנות רעועים ושתי מכונות כתיבה, שיכלו לעורר התרגשות אמיתית בליבו של אספן עתיקות, היתה תלויה מודעת ברכה לשנה החדשה, באנגלית מקושטת במספר בלתי סביר של שגיאות כתיב. זו היתה ההוכחה היחידה לכך שהמקום שייך ל"מחלקת הזרים". הרשם השלים בשלווה גמורה את חקירת העד, תוך התעלמות מנסיונות ההתערבות שלנו. הוא יצא למסע אל בין השולחנות ושב והתגלה לאחר זמן כשבידיו גיליון נייר: זה היה נייר בגוון חום עכור; נייר גס ומחוספס וסיבי כמעט כקרטון ישן; נייר שאין רואים כמוהו, נייר שמשדר מצוקה, צנע, שנים של הידוק חגורה שוחק.
באיטיות מדודה השחיל הרשם את הנייר למכונת הכתיבה העתיקה והחל לשגר אלינו שאלות. הוא רצה לדעת את כל הסיפור, והוא רצה לדעת אותו בספרדית, והוא רצה להקיש אותו בשתי אצבעות, אות אחרי אות, על גיליון הנייר שלו. והוא אכן עשה זאת. לאט, ביסודיות דקדקנית, מטריפת דעת, הוא הקיש ותיקן, תיחקר והקיש, וכשסיים את החקירה הלך ומצא עוד גיליון וחזר על כל הסיפור: נייר העתקה אין, ושלושה העתקים – חובה. היה קר. זה היה אחד מאותם ימים מועטים של חורף בגן העדן הקריבי, ורוח צוננת חדרה מבעד לחלונות המשרד הפעורים לרווחה בתחנת המשטרה. קרוב לחצות, כשהגיליון השלישי נמצא והג'ט־לג הכריע את מעט השליטה העצמית שנותרה בי, השתרעתי על הדרגש ופניתי בתחינה נרגשת, על סף דמעות, אל רגשותיו האנושיים של הרשם. צל של חיוך חלף בעיניו המהורהרות. הוא פרץ בצחוק, משועשע, לבבי פתאום: כמה מפונקים אנחנו, התיירים העשירים מן המערב, חשב בוודאי, איננו יכולים לשאת אפילו משב רוח חולף של המצוקה שהיא מנת חלקם היומיומית של אנשי המקום.
 |
| שדה טבק באזור פינאר דל ריו, מחוז גידול הטבק של קובה |
המינגווי כמותג
הוואנה העתיקה היא מין פסיפס של אתרי תיירות משופצים, זוללי דולרים, משובצים בין שכונות עוני מטות ליפול, שתושביה המבוססים של העיר מדירים רגליהם מהן. בכיכר הקתדרלה, מתחת לחזית היפה של סן קריסטובל דה לה הוואנה שתיכנן אחד מגדולי האדריכלים של הבארוק, האיטלקי פרנצ'סקו בורומיני, מתגודדים עשרות, ואולי מאות, מוכרי מזכרות לתיירים. אבל התיירים מועטים; רובם מעדיפים את חופי הזהב של וארדרו. גם במבנים הקולוניאליים הנאים סביב הכיכר מחכים לתיירים: יש שם מוזיאונים שונים ומשונים, תצוגות נשק, מכוניות, אמנות אפריקנית, ציור מודרני, בית העמים הערביים, בית הטבק והסיגרים, וכן הלאה. וישנו, כמובן, ארנסט המינגווי.
המינגווי הוא המותג מספר אחת של תעשיית התיירות הקובנית, ורק צ'ה יכול להתחרות בו. הוא בילה לסירוגין קרוב לעשרים שנה באי, שתה בברים של הוואנה, יצא לדיג בספינה שהחזיק בקוז'ימאר (COJIMAR), עיירת דייגים שהפכה בינתיים לפרבר סואן של הבירה; רכש אחוזה בסמוך ותרם אותה לעם הקובני, כשחזר לאיידהו כדי לשים קץ לחייו ב־1961.
את פרס נובל לספרות קיבל המינגווי על ספרו "הזקן והים": עכשיו גובה העם הקובני את חלקו ברווחים. בקוז'ימאר אפשר לפגוש, במחיר צנוע של עשרה דולר, את האיש שהוביל את המינגווי לים ושימש מודל ל"זקן". בהוואנה העתיקה מוכרים את הסופר האמריקאי במלון שבו גר, הוטל אמבוס מונדוס, בברים שפקד, פלורידיטה ובודגיטה דל מדיו, ומפתים בקוקטיילים שאהב, "מוחיטו" ו"דייקירי" – צירופים משובבי נפש של רום, לימון, עלי מנתה, סוכר והרבה קרח. או בנוסח קבררה־אינפנטה, המוחיטו כמטאפורה של קובה: "מים, צמחייה, סוכר (חום), רום וקירור מלאכותי". וישנו גם מוזיאון המינגווי, ומרינה המינגווי, ותחרות הדיג השנתית על שם המינגווי, שב־1960 זכה בה האיש שמגלם באופן מושלם את המודל הגברי של הסופר: המפקד העליון, EL JEFE, פידל קסטרו.
נמלטתי מצילו של המינגווי, אבל לא יכולתי לברוח מצ'ה. צילום המוות של ארנסטו (צ'ה) גווארה, עיניו היפות קרועות לרווחה, גופו המעונה, העירום למחצה, מוטל על הדרגש בחצר בית ספר בבוליביה, מאונך לעדשת המצלמה – כמעט באותה פרספקטיבה מקוצרת ומעוותת שבה השתמש אנדריאה מנטניה לציור מותו של ישו בשנת 1506 – הגיע לילה אחד לידי במכונת הפקס בבית עיתון "דבר". זה היה שנים רבות לאחר מותו, כשאפילו הפוסטרים הנושאים את תמונתו נעלמו מחדריהם של סטודנטים שמאלנים. אבל הצילום לא איבד מכוחו, וצ'ה לא איבד את זוהר הנעורים של גיבור מהפכה שמת לפני שמלאו לו ארבעים. רק "דבר" שקע מכוח משקלו שלו ונעלם, כמו ברית המועצות וכמו האמונה בדיקטטורה של הפרולטריון שתגאל את העולם, גם את העולם השלישי.
צ'ה מת רק כשהגעתי לפלאזה דה לאס ארמס בהוואנה העתיקה, כאשר מבין עשרות דוכני הספרים מיד שנייה, שהציעו את כתבי צ'ה ונאומי פידל ושירי מרטי ואגדות המהפכה, ומבעד להמון הנערים הזריזים והבחורות העייפות למראה שניסו לשדל אותי לרכוש פוסטר חד פעמי ויקר מציאות של המפקד העליון מכריז: "סוציאליזם או מוות", הגיח איש זקן מאוד, שדוף למראה, שדישדש בקושי על רגליו והושיט לי ביד רועדת שטר של שלושה פזו עם דיוקנו של צ'ה. הוא ביקש דולר. בעיניו עמד מבט של אדם שחצה את סף הרעב והבושה והייאוש. כך קניתי את צ'ה, גיבור נעורי, בעבור דולר אחד.
 |
| צ'ה, הגיבור המת של המהפכה, ניבט עדיין מכל עבר |
לחופי הפלא
הוואנה מתקדמת ממזרח למערב: פעם היתה מרוכזת סביב הנמל, וקסטילו ריאל דה לה פוארצה, המבצר העתיק ביותר שנותר באמריקה, מוקף תעלת מים שלווה ומעליו מתנוססת שבשבת בדמות אשה, המכונה לה ג'יראלדילה. האגדה מספרת שזו דוניה אינז מחכה לבעלה הרננדו דה סוטו, שיצא לחפש את מעיין הנעורים בפלורידה. האנגלים, שכבשו את האי ושלטו בו שנה אחת בלבד, 1762, החזירו את קובה לספרדים בעסקת חליפין: הם קיבלו את פלורידה. ותראו מה הם עשו ממנה, אומרים המהגרים הקובנים העושים מדי שנה את דרכם לחופי הפלא של מיאמי, המרוחקים מן האי כ־150 קילומטרים בלבד.
מן העיר העתיקה, על כנסיותיה ומנזריה, הסמטאות והחצרות הפנימיות המוקפות חומות, והאווירה הספרדית השורה עליהם, עבר המרכז אל השדרות הרחבות המובילות אל הים, ולצידיהן מבני ציבור ניאוקלאסיים ומלונות קולוניאליים. משם עבר מערבה לאורך הטיילת האינסופית של הוואנה, במאלקון (MALECON), על ארמנותיה המתפוררים שצבעי הפסטל שלהם אכולי שמש, מלח ים ולחות של 95 אחוזים, עד שהגיע ללה ראמפה, שדרת רבי־הקומות ומלונות חמישה כוכבים ומועדוני הסלסה, שרידי הזוהר של רובע ודאדו (VEDADO), שהוקם על ידי האמריקאים בתחילת המאה, הרחק מן הגיטו הסבוך של העיר העתיקה. רובע ודאדו בנוי בתבנית שתי וערב הערבה לשכל הישר האנגלו־סכסי, עם שדרות נרחבות להפליא וירוקות־עד וחווילות רחבות ידיים בסגנון ארט־נובו וארט־דקו, שהוואנה משופעת בהן לא פחות מן הבירות האירופיות של הבל אפוק (BELLE EPOQUE). בעקבות הרפורמות בדיור שהנהיג פידל – ושהקנו לכל דייר בשכירות זכות לרכוש את הבית בו הוא מתגורר בתשלום שווה לכל נפש – הפכו בתי המידות של עשירי ודאדו לשכונות עממיות. הדיפלומטים הזרים ובעלי השררה נדדו שוב מערבה, אל רובע מירמאר.
מתחת לשכבה הדקה של השוויון המעמדי שהנהיגה המהפכה מבצבצת עדיין אפליה גזעית. בשכונות העניות ובעיירות הנחשלות יותר מתגוררים בדרך כלל שחורים. תצלומי העבריינים המוצגים בקלסר המשטרה כמעט כולם של צעירים שחורים. אפילו בקהילה היהודית הקטנה של קובה, כ־1,500 איש שרובם חזרו ליהדות לאחר שנים של טשטוש זהות, נשמעים הדי הפער בין שחורים ללבנים. "97 אחוז מן האנשים שהיגרו לארצות־הברית מקובה אחרי המהפכה היו לבנים", אומר ד"ר חוזה מילר, נשיא הקהילה היהודית בהוואנה, "הראשונים שהיגרו היו עשירים ואנשי המעמד הבינוני. נשארו העניים. השחורים היו עניים, והעניים היהודים היו בעיקר ספרדים. עד המהפכה היתה הקהילה בעיקר אשכנזית, ועכשיו הרוב ספרדים".
 |
| מי שיכול מנסה לברוח אל החלום האמריקאי, שקורץ במרחק קטן מצפון לאי |
למען הניצחון
מאות זוגות אופניים הסתחררו והתפתלו בזריזות על הכביש היוצא מהוואנה לכיוון פינאר דל־ריו, מחוז גידול הטבק של קובה. פה ושם טירטרה משאית נושנה, עמוסה עשרות פועלים ופועלות שעשו את דרכם, בעמידה, אל השדות והמפעלים. שיעולי המנועים הנחנקים, ענני עשן שחור וצחנת דיזל התחלפו במהרה בכביש ריק לחלוטין, נמתח בין קבוצות עצי דקל ושדות ירוקים, והרי הסיירה דל רוסריו העוטים ערפל לח באופק.
בכניסה לעיירה קונסולסיון דל סור נכתב: "מאוחדים נתקדם עם האנרגיה שיש לנו"; "מכאן נפיץ את אור הסוציאליזם לעולם"; ו"אנחנו עובדים למען הניצחון". ברחוב הראשי, בין שתי שורות בתים בני שתי קומות, שבחזיתותיהם מרפסות וכיסאות נדנדה, נעו תושבי העיירה ברגל ועל אופניים, מתעכבים לשתות קפה בדוכן זעיר בפתח אחד הבתים. בכיכר התחממו קבוצות קשישים בשמש, מתחת לחזית כנסייה קולוניאלית צחורה, לצד ראשו המרצין של חוזה מרטי. תהלוכת לוויה חצתה את הרחוב, ונדמה שכל כלי הרכב של קונסולסיון דל סור, רובם בעלי שני גלגלים, נאספו מאחוריה. החנויות הספורות פערו לועות אפלים אל הכיכר, מציגות לראווה מדפים כמעט ריקים. מחנות הספרים נשקפו פניהם המוכרות של גיבורי המהפכה.
ד"ר איסולינה די־ארגון שמחה לעלות שוב על הדרך המהירה, הקראטיירה סנטראל, ולגמא מרחקים. היא הצטרפה למחתרת כשהיתה סטונדטית לרפואה באוניברסיטה של הוואנה, ב־1952. שנה אחר כך הניחה פצצה ליד הפיגומים של מלון הילטון הוואנה, שעמד אז בשלבי בנייה אחרונים. היא בדקה שאין בסביבה אנשים, ורק אז חיברה את החוטים והסתלקה. ההשתהות עלתה לה במעצר, אבל בכלא היה לה מזל: הסוהרת שלה צידדה במהפכה. היא אמרה לסטודנטית הצעירה לצרוח כדי שיחשבו שהיא מרביצה לה, אבל לא נגעה בה לרעה. העצירה לא הודתה בכלום, וכעבור כמה ימים שוחררה.
 |
| "אנשים רגילים לקבל הכל מן השמים, ועכשיו הם צריכים לעבוד קשה", כך הסביר הסופר בארנט נאמרו את מצוקתה של קובה |
ההתקוממות הראשונה של פידל קסטרו ואנשיו נגד כוחות הצבא במוצב מונקאדה, בעיר סנטיאגו די קובה שבמזרח האי, נכשלה. רבים מהמורדים נטבחו לאחר שנתפסו, אבל קסטרו נשאר בחיים ואיתו גם המיתוס של מונקאדה. כמה שנים לאחר מכן, כשהתבצר בהרי סיירה מאסטרה, יצאה איסולינה די־ארגון עם חברה לדרך. הן טיפסו בהרים 11 ימים, בלי מזון מלבד סוכר ומעט מאוד מים, עד שמצאו את המחנה של פידל. "פידל תפס אותי במותניים והניף אותי למעלה", היא מספרת, וחיוך מנצנץ בעיניה השחורות, הקודרות בדרך כלל, "הייתי רזה כמו אצבע. הוא אמר: 'ידעתי שתצליחי'. הוא הסתובב במחנה עם תנ"ך מתחת לזרוע, ואני ביקשתי ממנו שייתן לי את הספר לרגע וראיתי שהוא מילא את הרווחים בפירושים והדגשות בכתב ידו. שאלתי אותו למה הוא קורא את התנ"ך. והוא ענה: 'כדי ללמוד איך חושב האויב'". שנים אחר כך היתה די ארגון הרופאה האישית של קסטרו.
אחרי נצחון המהפכה ב־1959, מונתה די־ארגון לסגנית השר לעבודות סוציאליות. היה צריך אז לפרק את חבורות המורדים ולהפוך אותן לצבא ולכוח עבודה סדיר. בוקר אחד, כשהגיעה למפעל בפיקוחה, גילתה שחבורת לוחמים גנבה ציוד בלילה ואירגנה שם הילולה. היא ציוותה עליהם להסיר את הרימונים שהיו תלויים בחגורותיהם, את הרובים, האקדחים והפגיונות, ולשים על השולחן. הגברים צייתו. היא שלחה את הנשק לתחנת המשטרה.
כעבור כמה ימים הגיע צו מעצר נגדה, משום ש"פרקה את חיילי המהפכה מנשקם". די־ארגון הלכה למטה של אחד ממנהיגי המהפכה, קמילו סיאנפואגוס, ודיברה עם אחיו אוסמני סיאנפואגוס, היום שר התיירות של קובה. "דלת משרדו של קמילו היתה פתוחה, והוא שמע את הסיפור. הוא יצא מהמשרד ושאל אותי: 'את היית חמושה?' עניתי: 'לא'. אז הוא אמר: 'לכי לשלום. מי שהולך לכלא הם החיילים האלה, כי חייל של המהפכה מוסר את חייו לפני שהוא מוסר את נשקו".
 |
| החרם האמריקאי והמצוקה הכלכלית גורמים לכך שברחובות הוואנה אפשר עדיין לראות מכוניות אמריקאיות משנות הארבעים והחמישים |
כוחה של הסלסה
רוב הרופאים הקובנים נטשו את האי לאחר המהפכה והלכו לחפש את עושרם ביבשת הסמוכה. ב־1960 החליטה משום כך איסולינה די־ארגון כי תביא תועלת כרופאה יותר מאשר כמנהיגה. היא עזבה הכל ויצאה ל"שנת שירות סוציאלי" (שהפכה אז חובה לכל רופא ומורה באי) בלה קולומה, עיירת דייגים נידחת בדרום־מערב קובה.
נסענו איתה לבקר את לה קולומה: למרות שהעיירה מרוחקת כשלוש־ארבע שעות נסיעה בלבד מהוואנה, די־ארגון היתה שם רק פעם אחת בעשרות השנים שחלפו מאז; מצוקת הדלק בקובה אינה מעודדת טיולים. היא לא הכירה את המקום: מרצועת החוף הפראית, העטורה בקתות דייגים, לא נותר זכר. ראינו שכונת בלוקים אפורים, חדשים, לצד ציבור הבתים הישנים והנאים יותר, מספנה ומפעל עצום לדיג.
לפתע עצרה מולנו אחות שחורה במדים צחורים, מעומלנים. זו היתה האחות הראשית של לה קולומה, מריה, שהיתה ילדה בת שש בתקופת שירותה של הרופאה בעיירה. מריה זיהתה את איסולינה, הרופאה הראשונה שהתגוררה בלה קולומה. היום, בישרה לנו מריה, יש בעיירה 24 רופאים ו־30 אחיות. השלטון החדש הקים בקובה מערכת בריאות ציבורית מפותחת ובנה רשת חינוך לכל. די־ארגון זוכרת את קמפיין "ביעור האנאלפביתיות", שבמסגרתו נרתמו המוני אזרחים יודעי ספר ללמד קרוא וכתוב את שכניהם, ומורים התנדבו ללמד בערים ובעיירות נידחות. לה קולומה איבדה אולי את המראה הרומנטי שהיה לה, אבל חיי התושבים השתפרו. רבים מהם עובדים במפעל הדיג, שמשווק טונה וסרטנים ליצוא. הדבר האחרון שראינו שם היה מועדון התרבות על שם המנהיג האפריקני פטריס לומומבה, וכתובת על קיר: "הכבוד מעל לכל".
"…קצב זה דבר טבעי, כמו לנשום, הוא אמר, לכל אחד יש קצב בדיוק כמו שלכל אחד בעולם יש מין, ואתם יודעים שיש אנשים אימפוטנטים, יש גברים אימפוטנטים, הוא אמר, בדיוק כמו שיש נשים פריג'ידיות, ואף אחד לא מכחיש את הקיום של הסקס בגלל זה, הוא אמר, אף אחד לא יכול להכחיש את הקיום של הקצב, מה שקורה זה שקצב זה דבר טבעי כמו סקס, ויש אנשים שיש להם מעצורים" (קבררה־אינפנטה, "TRES TRISTES TIGRES").
 |
| תלמידות בית ספר בעיר אולגווין. הקצב זורם ברחובות |
הקצב זורם ברחובות, מפעפע דרך הרדיו־טייפים, מתפרץ במועדוני סלסה ובמשחקי הבייסבול המאולתרים בשכונות ובטקסי סנטרייה, הפולחן האפרו־קובני שבו פושטים הקדושים הנוצרים את כסותם האירופית ולובשים צורת אלים שחורים. בשעה שהמהפכה פושטת רגל והצנע צובע את האי היפה הזה באפור, הסלסה מפיחה חיים, מרקידה, מצחיקה, משכיחה הכל. כשעולים צלילי הסלסה, רוקדות הילדות היפות שמוכרות את גופן לתיירים מזדקנים במלונות, מסתחררות מאושר, ורוקדים העובדים הנחים בצידי הדרך מן המסע המייגע בחזרה מן השדות, וילדים עם טרנזיסטור רוקדים בין החזיתות הקולוניאליות המטות ליפול בעריה העתיקות של קובה. בשבת רוקדים בהוואנה בבית איגוד הסופרים והאמנים הקובנים, ובמרכזי תרבות ובמועדוני לילה ובמסעדות, וביום ראשון רוקדים בבתי העיירה רגלה, מרכז הסנטרייה, שנראית למשקיף מן החוץ כפרבר משמים בפאתי הבירה. בקובה, שלא כבמדינות הגוש המזרחי לשעבר, לא שומעים פופ מערבי. רק סלסה. הדולר הצליח לדחוק את רגלי הסוציאליזם, אבל הסלסה, כנראה, חזקה משניהם.