אתם בבית? תרימו ת'עיניים. כמה מכשירי חשמל יש סביבכם? מחשב, מקרר, מכונת כביסה, תנור, טוסטר, טלפון, טלוויזיה (רק אחת!?) ומערכת, ועוד רדיו, וטייפ, וצעצועים, צעצועים ועוד צעצועים. מכשיר אלקטרוני שמתנתק מהזרם, אין בו כל חפץ. לדידנו זו ערֵמת| 338,000,000 טונות של פסולת מסוכנת יוצרו בעולם בשנת 2001. >> רוב ממשלות המערב מדווחות על מִחזור של פסולת ביתית בשיעור של כ־30 אחוזים (בישראל – כ־20 אחוזים), אבל מומחים טוענים שהנתונים האמיתיים עומדים לכל היותר על עשרה אחוזים. |
ברזל ותו לא. אלא שלמרבה הצער, אין מדובר בברזל אלא בבליל של מתכות ושאר חומרים חביבים לסביבה הרבה פחות. מקצתם רעילים ביותר.
הנה למשל טלפון סלולרי. מארז המכשיר כולל מעגל מודפס (המכונה "כרטיס"), מסך תצוגה גביש נוזלי (LCD), מקשים, אנטנה ומערכת שמע. גלעד אוסטרובסקי מהמחלקה המדעית בעמותת אדם טבע ודין (אט"ד) מסביר כי שליש ממשקל לוח המעגל המודפס, מוחו של המכשיר, הוא קרמיקה וזכוכית, שליש פלסטיק ושליש מתכות. הלוח עצמו עשוי על פי רוב שרף אפוקסי או פיברגלס, מצופים בזהב. הוא מורכב מרכיבים אלקטרוניים דוגמת מעגלים משולבים ומקבלים המצופים לרוב בנחושת. בנוסף לנחושת ולזהב – המרכיבים בעלי הערך הרב ביותר במכשירים סלולריים – יש בלוח מתכות נוספות וחומרים מסוכנים כגון ארסן (זרניך), אנטימון, בריליום, ברום כמעכב בעירה, קדמיום, עופרת, ניקל, פלדיום, כסף, טנטלום ואבץ.
את הכרטיסים האלה אפשר למצוא לא רק בטלפונים הסלולריים אלא גם במכשירים אלקטרוניים רבים, וכמוהם גם את מסכי התצוגה שמכילים גביש נוזלי הכלוא בין שכבות זכוכית (הנמצאים החל במצלמות וכלה במכונות כביסה). חומרי הגבישים הנוזליים במסכים הללו הם בעלי רמות שונות של רעילות. מנורות עבור צגים גדולים מכילות לרוב כספית. גם רכיבים נוספים מכילים מתכות כבדות וחומרים מסוכנים, בהם סוללות ומטענים.
עד אמצע שנות התשעים שימשו סוללות מסוג ניקל־קדמיום. כיום משתמשים בעיקר בסוללות ליתיום ובסוללות ניקל – המכילות קובלט, נחושת, ניקל ואבץ. מטען הסוללות לטלפון סלולרי הוא מרכיב מרכזי בפסולת, ומשקלו יכול לעלות על זה של המכשיר עצמו. המטענים כוללים חוטי נחושת מצופים בפלסטיק, בזהב, בקדמיום ובברום כמעכב בעירה. רעלים מסוכנים
מתכות כבדות הן רעל מסוכן לחי ולצומח. הקדמיום למשל, שנחשב למסוכן מכל המתכות הכבדות, מזיק בעיקר לריאות ולכליות, וניסויים בחיות מעבדה הראו גם השפעה סרטנית. אתר "מִחזור בר־צדקה" מסביר כי רבים מהחומרים הרעילים שמרכיבים את| 243,000,000 טונות של פסולת ביתית יוצרו באיחוד האירופי בשנת 2003, כלומר 534 קילוגרמים לאדם בשנה. >> ב־1995 היתה כמות הזבל השנתית 204 מיליון טונות, כלומר 457 קילוגרמים לאדם בשנה. >> זהו גידול מתמיד בשיעור של כשני אחוזים בשנה. |
המכשירים – בהם עופרת, כספית, קדמיום, נחושת, ניקל, בריליום, אבץ, אנטימון וארסן – הם רעלים הנותרים בסביבה ואינם מתפרקים. מקצתם, למשל העופרת והקדמיום, הם רעלים המוגדרים PBT (Persistent Bioaccumulative Toxins, כלומר חומרים הנותרים ברקמות בעלי חיים וצמחים ומצטברים במעלה שרשרת המזון, גם אם הזיהום הוא בכמויות מזעריות). בתור טורפים זה אמור להטריד אותנו, בעיקר נוכח העובדה שחומרים אלה נקשרו למחלת הסרטן, למחלות במערכת העצבים ולליקויים התפתחותיים.
פסולת אלקטרונית היא אחת הבעיות הסביבתיות הגדולות במדינות המתועשות. כמות הפסולת האלקטרונית גדלה מאוד בשנים האחרונות, וקצב ייצור מכשירים אלקטרונים עדיין נמצא בעלייה תלולה ומתמדת. בנוסף למאות מיליוני המשתמשים החדשים, גם תוחלת החיים המתקצרת של המכשירים משפיעה על ריבוים. על פי הסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה (EPA), משך חיי המחשב האישי ירד משש שנים ב־1997 לשנתיים בלבד ב־2005. על פי הערכת התוכנית להגנת הסביבה של האו"ם, עשרות מיליוני טונות של פסולת אלקטרונית מושלכות ברחבי העולם בכל שנה. במסמך שפרסם אוסטרובסקי מצוין כי כמויות גדולות של פסולת אלקטרונית נעות למזרח אסיה ממדינות המערב, וכי נהרות, מי תהום וקרקעות נמצאו מזוהמים במתכות כבדות בערכים גבוהים פי אלף מהמותר. באט"ד מציינים כי בשרֵפת פסולת אלקטרונית באתרי פסולת עלולים להיפלט דיוקסינים, "הידועים כמסרטנים ודאיים ללא ריכוז סף".
הבעיה כבר זכתה להכרה ברחבי העולם. המדינות וכן החברות המסחריות שאסור להן להיתפס כאסון אקולוגי בורסאי נוקטות צעדים למזעור הנזק שיוצרים המכשירים שהאנושות המציאה לעצמה בעידן שלנו. האיחוד האירופי מוביל את החקיקה הסביבתית בעניין. בקיץ שעבר נכנסו לתוקפן הנחיות האיחוד בנושא פסולת אלקטרונית (דירקטיבת WEEE, ראו תמונה בעמוד 95) ועל פיהן חלה על היצרנים "אחריות יצרן מורחבת", שמטילה עליהם – בנוסף לחובת סימון מוצרים והחובה להירשם כיצרן פסולת אלקטרונית – את האחריות למוצר בסוף מחזור החיים שלו. עלויות המִחזור אמורות להיות מגולמות במחיר המוצר, ועל היצרן לאסוף את פסולת המוצרים שלו ולטפל בה. איסוף, אגב, הוא אחד המכשולים הקשים בתהליך המִחזור. קליפורניה ממחזרת
שימוש חוזר ברכיבים חוסך גם את האנרגיה שבתהליך הייצור וגם את הזיהום שלו (כל עוד לא משתמשים באנרגיה נקייה).
על פי אתר וייימאן, כל ייצור של מכשיר סלולרי מייצר כעשרים | 1,840,000,000 טונות של פסולת ביתית יוצרו בעולם ב־2004. זוהי עלייה בשיעור של שבעה אחוזים מאז 2003. >> רוב המדינות אינן מקצות לטיפול בפסולת יותר מחצי אחוז מהתוצר הלאומי לנפש >> ייצור פסולת לנפש בעולם השלישי נאמד בממוצע בחצי קילוגרם ביום |
קילוגרמים של דו־תחמוצת הפחמן. האתר מציע גם מחשבון שמראה לגולשים כמה שטח קרקע מכלים המכשירים האלקטרוניים שלו. כי אם לא די בכך, מדובר לא פעם במחצבים שעצם כרייתם (ובעיקר חציבתם) גורמת נזק סביבתי רב. זה מזכיר קצת את נושא הפוספטים בנגב.
לאחרונה עולה המודעות לנזק הרב שמביאה כריית הזהב, ומאבקים של ארגונים סביבתיים ברישיונות כרייה מתנהלים מאוסטרליה ועד ולאמזונס. מה גם שהחומר כבר כאן, ואין אלא "לכרות" אותו מן הפסולת האלקטרונית. להנחיה האירופית מתלווה גם תקנת "הגבלת השימוש בחומרים מסוכנים מסוימים" (RoHS), שתיכנס לתוקפה בתחילת יולי השנה. התקנה אוסרת להשתמש בשישה חומרים, ומהקיץ לא יימכרו שם מכשירים שמכילים יותר מכמות מזערית של עופרת, כספית, קדמיום ועוד.
החקיקה האירופית משפיעה גם על שאר מדינות העולם. לדברי מירב גונן, האחראית על יישום התקנות האירופיות במנהל סחר החוץ במשרד התמ"ת, ההשפעה של החקיקה האירופית חורגת מתחום היבשת. במדינות נוספות יש חקיקה דומה (אם כי קיצונית פחות). ביפן יש חוק המחייב למחזר מוצרי צריכה אלקטרוניים, ואפילו הסינים, אומרת גונן, אימצו את התקנות האירופיות ככל שדברים אמורים בייצור לייצוא. לדברי גונן, ההשפעה של החקיקה האירופית היא על הייצור לכל שוקי העולם.
בארצות הברית, כל מדינה קובעת את חוקיה שלה בדבר איסוף מכשירים ומִחזורם. בקליפורניה, המובילה בנושא, כבר עבר חוק מִחזור פסולת אלקטרונית, וגם במדינות אחרות צובר הנושא תאוצה. הסוכנות האמריקאית להגנת הסביבה (EPA) יצאה עוד ב־2003 בקמפיין רב־חשיבות שכותרתו "התחבר למחזור האלקטרוני" (Plug-In To Recycling), המספק מידע על אודות הנושא ומקדם שיתופי פעולה בין הקהילות ובין היצרנים והמשווקים.
בישראל עוסקות שתי חברות במִחזור פסולת אלקטרונית, אחת מהן היא חברת אולשק ושות' מחזור בע"מ. הבעלים, יעקב אולשק, מסביר כי יש ערך לחומר שמרכיב את המכשירים. חלקי המתכת והפלסטיק של המכשירים שמגיעים למפעל מופרדים אלה מאלה ונגרסים. תוצרת מפעל המחזור הם פתיתי חומר. "הכרטיסים מגיעים, אנחנו גורסים אותם ומפרידים ברמות איכות על פי משקל סגולי על ידי אוויר וזעזוע. המתכות הולכות לזיקוק במפעלים שיודעים להפריד ביניהן. הם מקבלים ממני פתיתי מתכת עם אחוז נמוך של פלסטיק". אולשק מציין כי עליית מחירי המתכת בעולם הפכה את העניין לכדאי עוד יותר, הרבה יותר מפירוק מסכים למשל. הוא לא מרבה בפרטים על אודות מיני המתכות שעוברות תחת ידיו, אך הוא מזכיר ניקל קדמיום מן הסוללות, נחושת, אלומיניום, וכן, גם זהב וכל מיני מתכות יקרות. פסולת אלקטרונית בישראל
על פי סקר שעשה המשרד לאיכות הסביבה, שני אחוזים מהפסולת הביתית בישראל היא אלקטרונית (לעומת ממוצע עולמי של חמישה אחוזים), ועל בסיס הנתון הזה מעריכים במשרד כי מאה אלף טונות של פסולת אלקטרונית מעורבות בפסולת הביתית.
הממונה על המִחזור במשרד, אלעד עמיחי, לא נשמע מוטרד | 5,700,000 טונות פסולת יוצרו בישראל
ב־2003, כלומר 590 קילוגרמים פסולת לאדם בשנה. כמות הפסולת גדלה בחמישה אחוזים בשנה. >> כמות הפסולת המיוצרת במושבים חקלאיים ובבתים פרטיים גדולה פי שניים לערך מהפסולת מיוצרת בדירות בעיר הגדולה. |
במיוחד. הסכנה היא בעיקר במזבלות הפיראטיות, הוא אומר, וזה לא מגיע לשם אלא לאתרים מוסדרים שבהם יש איטום של תחתית המטמנה, וטיפול בתשטיפים, כך שפוטנציאל הזיהום נמוך. עמיחי מציין כי כל מכשיר שיש בו מעגל חשמלי נכלל בחישוב, וש־99.99 אחוזים מהפסולת הם לא חומרים שצריך להיות מוטרדים מהם.
עוד הוא מציין שבמגזר הציבורי והעסקי ממחזרים פסולת אלקטרונית ומוציאים ממנה כ־5,000 טונות של חומר לשימוש חוזר. לדעתו אין צורך בחקיקה, ותוכניות וולונטריות של הרשויות המקומיות דוגמת אלה שמופעלות במקומות אחדים בארץ מספיקות. "אנחנו יכולים למצוא פתרונות בשיתוף הרשויות המקומיות", הוא אומר.
באט"ד חושבים אחרת וגם הגישו בג"ץ בעניין. "הפסולת האלקטרונית, המכילה חומרים מסוכנים, נאספת עם הפסולת הביתית, נדחסת, נשברת ומתפרקת, ויש לכך השלכות סביבתיות ובריאותיות קשות", טוען אתר העמותה. "הטמנה באתרי סילוק פסולת אינה נותנת מענה לבעיות הסביבתיות והבריאותיות החמורות הנובעות מהימצאות חומרים מסוכנים בזרם הפסולת הביתית. על פי מחקר שנערך בארצות הברית, הפסולת האלקטרונית מהווה 70% מהתכולה הרעילה שבפסולת הביתית".
"הדרישה שלנו" אומרת עו"ד לינור אריאלי שהגישה מטעם העמותה את העתירה, "היא שתהיה הסדרה חקיקתית של הנושא". המודל שאליו הם שואפים הוא של אחריות יצרן מורחבת, ובקרוב אמור המשרד להשיב את תשובתו לעתירה. לדברי אריאלי, מפעלי המִחזור מוכנים לקחת את הפסולת ובלבד שהרשויות המקומיות ירכזו אותה עבורם.
נדמה שכולם מסכימים ששני המכשולים הגדולים ביותר למחזור פסולת אלקטרונית בישראל הם המודעות ומערך האיסוף. נדמה גם כי כל אחד מאיתנו יכול לתרום לכך אם יפעיל קצת לחץ על הרשות המקומית שלו בכך שירים טלפון למוקד העירוני וישאל לאן יש לזרוק את מכשיר הרדיו שהתקלקל, את הטלפון ששבק חיים או את המחשב שהזדקן.
תחקיר ואיסוף הנתונים והתכנים הנלווים לפרויקט: תמר נהרי |
