תשרי. חודש יפה בעמק האלים. גשמי הזעף של המונסון פסקו. השמים הכחולים מתחלפים במהירות בלילה בהיר וקר. בציר הקנביס הסתיים. הטרקאים נסעו לבתיהם, הפריקים ירדו לגואה. בכפרים מסירים את האבק מצַלְמֵי האלים והאלות, מלבישים ומקשטים ומכינים אותם למסע השנתי ליריד של קולו. בראש חודש תשרי ("אשווין" בהינדי; כמו בלוח העברי, גם בלוח ההודי המסורתי יש חודשי ירח, ועיבור כדי להתאים לשנות שמש), לפני הרבה שנים, התייצב ראמה, גיבור האפוס ההודי הגדול "ראמהיאנה" – ההתגלמות הארצית השביעית של האל וִישְנוּ, ויש אומרים אל בזכות עצמו – לקרב האימים מול ראוואנה מלך לאנקה, השד הנורא מרובה־הראשים שחטף את סִיטָה, אשתו היפה והחסודה של ראמה. ביום העשירי הוא גבר עליו, ואת הניצחון הזה של הטוב על הרע חוגגים מדי שנה ברחבי הודו. תשעה ערבים של "רָאמְלִילָה": קריאה ומשחק של תמונות נבחרות מהסיפור על ראמה וסיטה, האח הנאמן לקשמאנה, והקוף הגיבור הנומאן, האל החביב על ספורטאים; במאה מקומות (על פי הגרסה של ה"טיימס" של דלהי; ה"הינדוסטאן טיימס" ספר אלפיים) בדלהי לבדה, על במות ציבוריות, באוהלי ענק ובחצרות, והגדול מכולם – מגרש ענקי ליד המצודה האדומה בדלהי הישנה. בימים, ומסביב למופעים, עשרות אלפי חוגגים צובאים על דוכני האוכל, הפרחים והמתנות, המקנים לאתרי הראמלילה הגדולים יותר צביון של יריד וקרנבל. אבל מה שמשותף לכולם – גם לקטנים יותר, כמו חצר מתנ"ס לא רחוק מהמלון שבו גרתי – הן שלוש הבובות הגדולות העשויות קנים, נייר והרבה דבק וצבע של ראוואנָה, אחיו ובנו. הבובות ממולאות זיקוקים, ובלילה העשירי יורה ראמה את החץ הקטלני שפוגע בטבורו של ראוואנה – שם החביא מלך השדים את השיקוי שנתן לו את כוחו – מפוצץ את הבובות ומאיר את שמי הלילה למרחוק.
או כך לפחות שמעתי. אחרי שני ערבים שכונתיים של ראמלילה, החלטתי לשמוע בעצת הפקיד בלשכת התיירות וללכת לאתר החגיגות המרכזי ליד המצודה האדומה. אחרי צעדה מהירה באוויר הממריץ, ותור צפוף לבדיקות הביטחון הקפדניות, וסיבוב צפוף לא פחות בין הדוכנים, הגעתי בשעה היעודה לשורה הראשונה של הכיסאות המתקפלים. ואז התחילו הסידורים. אנשים עלו על הבמה וירדו, הציבו שולחן והעמידו עליו גביעים ומגינים, ואחרי ויכוח ארוך סילקו אותם, והעמידו אותם שוב בסדר אחר, ואז שינו אותו, וקראו לקהל העצום להדק את השורות, והעלו על הבמה תרמילים גדולים והזיזו אותם ממקום למקום, ושוב פנו אל הקהל הסבלני למדי בקריאה לסדר. ואז הוציאו מהתרמילים תופים וגיטרות, והנגנים התיישבו, וקמו וירדו מהבמה, וכמה נכבדים עלו ועשו רושם שהם מתכוונים לפתוח בנאומי ברכה, אבל לא; שוב בא הסדרן הראשי והם ירדו, ובנות במדי צופים הסתובבו על הבמה והתיישבו על הכיסאות, וקמו. פניו של ידיד מקומי שסיפק לי תרגום מתקצר ומתחמץ של ההוראות מהרמקול הלכו והתארכו. אחרי כשעה וחצי התגבר נהר אדם שזרם בכיוון היציאות, ואחרי עוד חצי שעה נשבר גם לנו. למחרת קראתי בעיתון שמופע הזיקוקים היה מרהיב.
פנים רבות לאלה יש הרבה אלות בהודו, ואולי צריך לומר שלאלה פנים רבות ושמות רבים: היא פארוואטי, עקרת בית משועממת שאינה מפסיקה לרטון על בעלה המסטול שיווה; והיא לָאקְשְמִי, אלת ההצלחה הכלכלית; והיא קאלי, עם הלשון המשורבבת ומחרוזת הגולגלות; וסאראסוואטי העדינה והמוזיקלית; ומעל לכל היא דורגא, הצעירה והיפה והלוחמת הגדולה מכולם, שותה אלכוהול ודם ואוכלת בשר ומקללת, האלה החביבה ביותר על נהגים בהודו, שמעולם לא נכנעה לאלים ולא לשדים ולא לכללי ההתנהגות. והיא אמם של האל הפיל, גָאנֶש, ושל אחיו אל המלחמה קַרְטִיקֶאָה, וגם של סאראסוואטי, ושל לאקשמי. על כל פנים, יחד עם ארבעה אלה – ובלי שיווה, אביהם (במידה מסוימת) של שני הראשונים – היא מככבת בחגיגות הדורגא פוג'א, שבני בנגאל עורכים בדיוק בימים שאחרים חוגגים את נצחונו של ראמה. לא את עזרתה לראמה הם חוגגים, כי אם ניצחון שכולו שלה: הרג השד בעל דמות התאו. השד הזה, מאהישא שמו, השתלט על השמים והתעמר באלים, ואלה, בראשות שיווה וּוִישנוּ, החליטו לרכז את כוחותיהם. ומסערת הרעמים והברקים התגבשה האלה החמושה כמו לוחם נינג'ה והרוכבת על אריה, והשד לבש ופשט צורות ונהיה אריה, ואדם, ופיל, והיא תפסה אותו בפלצור וירתה בו חיצים וגמעה את דמו, עד שנהפך חזרה לתאו. ואז היא תקעה בו קלשון וכרתה את ראשו. קשה היה לחשוב על ה"מורטל קומבט" הזה בשיחה עם הגברת סן, על כוס תה וממתקים לא־אכילים בביתה הנאה בשכונה בורגנית שלווה של יוצאי בנגאל בדרום דלהי; או בסיבוב עם אחיינה המנומס וחובב הקריקט בפאנדאלים – סוכות גדולות עשויות קנים ובדים, שבהן יש תצוגת בובות של משפחת דורגא, דוכני חטיפים ובמה עם כוהן ממלמל, מעלה קטורת ומברך את הניגשים אליו. אבל בעיני הקהילה, דורגא היא גם בת שעזבה את הבית לגור עם בעלה הפרובלמטי על ההר קאילאש שבהימלאיה, ורק ימים אחדים בשנה היא באה לבקר את משפחתה האוהבת. ואז הם מצחצחים את הבית (כשם שחסידיה הקרביים יותר היו מלטשים את החרבות ומצחצחים את הרכב והולכים לכוהן שיזה עליהם מים קדושים) ולובשים בגדים חדשים, ומפנקים אותה במנחות, ויושבים שעות ארוכות ומשוחחים, ומספרים סיפורים, ואוכלים ממתקים. וביום העשירי לחודש הם מעלים אותה על משאיות וטרקטורים ועגלות ומסיעים אותה לנהר (בדלהי זהו נהר היאמונה) ומשיקים אותה לדרכה חזרה אל ההימלאיה, ולהתראות בשנה הבאה.
הסתיו בצפון הודו הוא עונה של קציר, ולדורגא יש יד גם בזה. אמנם, אין הרבה מוטיבים חקלאיים בדורגא פוג'א כפי שהוא נחוג בערים הגדולות, אבל דיוויד קינסלי כותב בספרו המועיל "הינדו גודסס", שאפילו שם יש רמז לקשר שלה לפריון ולהצלחת היבולים: "מושא סגידה מרכזי בחג היא חבילה של תשעה צמחים שונים, נאוואפטריקא, המזוהה עם האלה דורגא עצמה". בין הצמחים שראיתי בפאנדאלים שבדלהי לא זיהיתי את הקנאביס אינדיקה; ולמיטב ידיעתי, בניגוד לבעלה, חובב נפאס גדול, האלה מעדיפה את הטיפה המרה. אבל באולד מנאלי, כפר מוכר היטב לישראלים רבים, קשה לא להיתקל בו, ובעיקר בצ'ראס. זהו חומר שמפיקים משרף הפרחים של הצמח הנקבי שלו, על ידי שפשוף נמרץ בכפות הידיים. כשהגעתי לשם נאמר לי שמגידולי התרבות בשדות שמעל לכפר לא נשארו אלא לקט שכחה ופאה, ובשביל ה"ג'נגלי" הצומח פרא צריך ללכת הרבה. אבל האיש שיודע על זה הכי הרבה היה עסוק במפגש האלים בקולו, ארבעים קילומטרים משם במורד עמק הנהר ביאס. ליריד השנתי של קולו מוזמנים כל האלים והאלות של הכפרים בעמק, ומכיוון שהם לא מוכנים לנסוע במכוניות, אנשים נושאים אותם בשניים על אלונקות; והיותר דתיים או הפחות עסוקים מצטרפים למסע הזה. הם באים לקולו כדי לתת כבוד לרָגוּנָאָת, האל הראשי של העמק, כשם שהאלים התאספו לתת כבוד לדורגא אחרי נצחונה על השד התאו. יריד האלים של קולו נפתח בדסארה – היום שבו הורגים את ראוואנה ושולחים את דורגא חזרה – ומגיע לשיאו ביום הירח המלא. בכך יש די זמן לתייר שלא התעייף מהחגיגות בדלהי להצטרף להמוני התיירים בקולו. כמעט כל התיירים השנה היו הודים, ורק קומץ זרים; אולי משום שבמדריכים כתוב שהחג התמסחר בשנים האחרונות.
אלים ודיונונים לפי המסורת, שהתחילה כנראה במאה ה־17, האלה הָאדִימְבָּה (או הִידִימְוָוה) היא הראשונה לבוא, והראשונה לצאת. למרבה שמחתי, זו האלה של דונגרי, הכפר השכן למנאלי, שם יש לה מקדש עץ יפה מאוד מהמאה ה־16, עם גגות של פגודה ומשקופים מגולפים, בתוך חורשה של עצי מחט גבוהים וישרים. הרבה מבקרים באים להציץ בפסל השחור שרובץ במין בור בתוך המקדש. "מה כולם עושים פה; חשבתי שהאלה נמצאת בקולו השבוע", אני שואל בתמיהה את המרצה לאמנות שבאה לירח דבש עם בעלה, מהנדס הודי־אמריקני; שניהם לבושים בבגדים מסורתיים כדי להצטלם עם היאק. היא הסבירה לי שלא הפסל הקבוע הולך לקולו, אלא צֶלֶם מיוחד, עשוי מבדים, קישוטים ומסיכות זהב וכסף. ואמנם, למרות ההבדלים בכיסוי הראש או השערות, קשה לדעת מי זה מי. ולכן יש בפתחו של כל אוהל שלט עם השם. המרצה החביבה סיפרה לי גם את הסיפור מה"מהאבאראטה" על האדימבה, אחותו של שד מכוער ורשע, שהתאהבה בבהימה – השני והכי חזק בבני פאנדו. ולמרות שהרג את אחיה, היא חיתה איתו שנה ועשתה לו בן גיבור וקירח.
"תגיד לי", שאלתי את המומחה לקנאביס־פרא כשחזרתי לאולד מנאלי (הוא חזר אז מקולו, לנוח לפני היום הגדול, האחרון), "האם האדימבה היא אלה בזכות עצמה או רק היבט של האלה, שאף הוא אינו אלא היבט של האלוהות האחת חסרת הצורה?" והאיש, שהוא גם משורר ורועה, ויודע יפה מאוד אנגלית, תלה בי את עיניו החולמניות ואמר: "כן". ואחר כך סיפר כמה סיפורים על האלים, וגם עובדה אחת. המקומיים אינם מתעניינים בדרך כלל בגאנג'א (מריחואנה; תערובת העלים והפרחים של הקנאביס שבמקומות אחרים נהוג לעשן) ומעשנים רק את הצ'ארס, שהם שומרים בצורת עוגיות שחורות שטוחות, ומפוררים ומערבבים בטבק ושמים בקצה הצר של חרוט קטום וחלול, המכונה "צ'ילאם", שממנו הם שואפים. גם הוא כך, ובכל זאת הוא שומר קצת גאנג'א בשל המעלות הרפואיות שלה. אם יש לילד הקטן שלו שלשול, הוא מבעיר קצת מהעלים ומושיב את הילד כך שהעשן יגיע אל פי הטבעת שלו; השלשול נפסק מיד.
לא כל האלים של העמק מגיעים ליריד השנתי. למשל ואשישטה, האל של כפר קטן לא רחוק ממנאלי. לפני שהוא נעשה אל, הוא היה אחד המורים של ראמה ואחיו, וכשהם באו לבקר אותו ומצאו שהוא סובל מקור, ירה ראמה חץ לאדמה, ומעיין של מי־גופרית חמים פרץ. היום יש שם מקדש על שמו ובריכה, אבל את הצלם שלו לא מביאים לקולו, אלא מעלים מדי יום לגבעה סמוכה. גם לא כל האלים מבלים את הלילה במחנה. כשחזרתי לקולו ביום שלפני האחרון וטיילתי ברחובות הצדדיים, ראיתי קבוצת אנשים, עם האלונקה והצלם ועם התופים והחצוצרות הקצרות, נעלמת באחת החצרות. הלכתי בעקבותיהם. אחד מהם, איש בחליפה ועם שעון זהב גדול, הזמין אותי לחדר שבו עמד הצלם (אל נחש, אבל הוא לא נראה שונה מהקולבים האחרים עם הבדים ומסיכות הזהב המרוקעות). סביב החדר הריק ישבו אנשים ודיברו. התברר שבעל הבית קרוב משפחה של מישהו בכפר, והוא הזמין את האל ומלוויו לבלות את הלילה בבית (די קר באוהלים). כמו בעלייה לרגל של בני אדם בהודו, כך גם הפגישה של האלים עם רגונאת: מעשה פרטי של רבים בזמן קצר; או במלים אחרות, הצצה חטופה. אחרי המתנה ארוכה ביום שלפני אחרון, כל קבוצה לוקחת את האל שלה, כשהוא מלווה חצוצרות, תופים ושופרות מפותלים ממתכת, ורצה איתו אל המתחם המגודר שבמרכזו עומד האוהל של רגונאת והמלך. המלווים נשארים בחוץ. רק שני הנושאים נכנסים פנימה, מכרכרים קצת, מטים את כתפיהם כך שהאל ישתחווה קלות, נכנסים לאוהל לקבל את ברכת המלך, ויוצאים. וכך זה אחרי זה, פחות מדקה נטו לכל אל. בערך מאתיים אלים ואלות לוקחים חלק ביריד, ולכן זה נמשך יותר משעתיים.
קורבן חמש החיות ואז התחילה המהומה. מכל צד התפרצו אנשים (כולם גברים, חוץ מצלמת אחת, אמריקנית לא צעירה שנבלעה בתוכם, ואיני יודע מה קרה לה), תפסו בחבלים של המרכבה והתחילו למשוך ולרוץ לעבר הנהר. שם, לפי הספרים, אמור להתקיים קורבן חמש החיות: תאו, עז, תרנגול, דג וסרטן של מים מתוקים. כמו המרכבה המהוללת של האל ג'אגאנאת (גם הוא וישנו) בפורי, הרומסת בגלגליה את המאמינים; אבל קטן ממנה ולא ממש מסוכן. "מה פתאום מעלים קורבן לדורגא, שהיא הכוח הנשי של שיווה, בטקס שהוא מעיקרו וישנואי?" שואלת פנלופה צ'טווד, שרכבה לפני כשלושים שנה על פרד בעמק של קולו והיתה אורחת של המלך, אביו של חבר הפרלמנט הממושקף, "מה גם שחסידי וישנו שונאים קורבנות דם". התשובה היא אולי שההבחנות הכלליות האלה – של מוח מערבי שרוצה להכניס סדר בשפעה ההודית של אמונות ומנהגים – מפוקפקות מעיקרן. שכן הסיפורים של כל האלים חופפים וסותרים ומשתנים יחד, ואיתם הטקסים; וכבר ראינו למעלה שראמה לא היה יכול לגבור על ראוואנה בלי עזרתה של דורגא. לפנלופה צ'טווד היה יותר מזל מאשר לי בטקס העלאת הקורבן לדורגא. היא נכחה בו כשלא היו כמעט אנשים, בגלל המצב המתוח בהודו בעקבות המלחמה נגד פקיסטאן. המלך ופמלייתו, שעד אותו רגע שימשו לי תמרור לעקוב אחרי המתרחש, נעלמו מעיני. בריצה המטורפת אל הנהר איבדתי את דרכי, וכשהגעתי לשם התאו כבר היה שחוט, והאלה האדימבה – בדרכה חזרה לדונגרי.
"חג האורים" ההינדואי וכל זה לכבוד מה? לכבוד שובם של ראמה וסיטה לבירתם, איודהיה, אחרי הניצחון הגדול על ראוואנה; לכבוד נצחונו של האל קרישנה על השד נאראקה; והג'איינים – קהילה דתית עתיקה, לא גדולה אבל משגשגת, בעיקר במערב הודו, שכוחה רב במסחר – טוענים שהחג והמנורות, מקורם בכלל בטקסים שנערכו לרגל מותו של המורה הגדול שלהם, מהאווירה, במאה השישית לפני הספירה. יש שני אלים שאת צלמיהם מכבדים במיוחד בחג זה. אחד מהם הוא גאנש, אל ההתחלות וההתגברות על המכשולים, בנו של שיווה והאל הפופולרי ביותר בהודו. השנייה היא לאקשמי, אלת העושר, והכוח הנשי של וישנו. לפי מסורת הינדואית לא מבוססת, הבירה שבה מלך פעם ראמה היא איודהיה, שבמדינת אוטאר פראדש. בראשית שנות התשעים של המאה ה־20 צר עליה המון לאומני הינדואי, וב־6 בדצמבר 1992 הרס את מסגד באברי, שעמד במקום מאז המאה ה־16. זאת, בטענה שהמקום קדוש להינדואים; מה שמראה שגם לסובלנות המהוללת של ההינדואיזם יש גבולות. |
