הכנות - ויזה, איך מגיעים, מתי נוסעים, בריאות ועוד
כל מה שצריך לדעת כשמתיישבים לתכנן את הטיול: מידע על שגרירויות ונציגויות קונסולוריות, אשרות והיתרים נדרשים, איך מגיעים ליעד, מתי הכי כדאי לנסוע, האם צריך חיסונים, כללי בטיחות מומלצים ועוד
אשרות ושגרירויות
ישראלים הנוסעים לזנזיבר זקוקים לאשרת כניסה. אשרת כניסה לזנזיבר וטנזניה ניתנת בכניסה למדינה תמורת 20 דולר. אפשר גם לקבלה במשרדי קונסולית הכבוד של טנזניה וזנזיבר.
קונסוליית הכבוד של טנזניה בישראל
כתובת: שלומציון המלכה 34, פינת רחוב שטריקר, תל אביב
טלפון: 5460686-03
שגרירות ישראל בטנזניה
בטנזניה אין נציגות ישראלית, ובכל עניין יש לפנות לשגרירות ישראל בניירובי.
כתובת: Bishop Road, Nairobi
טלפון: 2710381-20-254 2722182/3-20-254
דואר אלקטרוני: mailto:info@nairobi.mfa.gov.il
איך להגיע
טיסות: לעיתים מופעלות טיסות שכר בין ישראל לזנזיבר בחודשי הקיץ או בחודשים דצמבר עד מרץ. אפשרויות נוספות הן לטוס לאדיס אבבה, ניירובי או דאר א-סאלם ומשם לזנזיבר.
שיט: יש כמה קווי סירות המחברים את היבשת אל זנזיבר. פרטים בנמלים של דאר א-סלאם ושל זנזיבר ובסוכנויות הנסיעות.
מתי כדאי להגיע
הזמן הטוב ביותר לבקר באי הוא בעונות היבשות – דצמבר-פברואר, יוני-אוקטובר.
חיסונים
יש להתחסן לפני הטיסה. פרטים בלשכות הבריאות המחוזיות.
מידע כללי - כסף, תקשורת, תחבורה ועוד
לשכות תיירות, מטבע מקומי בשימוש, הפרש השעות בין היעד לבין שעון ישראל, קידומת טלפון בינלאומית, אמצעי תחבורה מומלצים ונפוצים, מידע למטיילים עם מוגבלויות ועוד
לשכות תיירות
לאתר האינטרנט של לשכת התיירות של זנזיבר.
מטבע
המטבע של זנזיבר הוא שילינג טנזני (Tanznia Shilling).
תיירים יכולים להשתמש בדולרים אמריקאים. אפשר לשלם במזומן, בהמחאות נוסעים או בכרטיס אשראי.
הפרש שעות
טנזניה מקדימה את שעון ישראל בשעה אחת.
תקשורת
הקידומת הבינלאומית של טנזניה היא 255, ושל זנזיבר ופמבה 24. כשמחייגים מהארץ למספרים באיים יש להוסיף את שתי הקידומות.
תחבורה
בזנזיבר נוהגים בצד שמאל של הכביש. התחבורה הציבורית באיים כוללת אוטובוסים וכלי רכב קטנים יותר הנקראים דלה דלאס. יש גם מיניבוסים לתיירים ואפשר לשכור מכוניות, אופניים ואופנועים (חברת "Chuty Business Service" משכירה אופנועים. טלפון: 2237011-24-255 ).
חברות טיולים: בזנזיבר טאון פועלות עשרות חברות טיולים, המארגנות סיורים לפריזן איילנד, למטעי התבלינים, לאתרים בסטון טאון ולמקומות אחרים. רצוי לטייל באמצעות חברה שקיבלה רשיון לכך ממשרד התיירות הזנזיברי. חברת "Adventure Afloat" מתמחה בקרוזים (כולל בסירות דאו) לאיים קטנים מסביב לזנזיבר וגם לאי הבודד פונגומה.
טלפון: 2239101- 24- 255
לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות
אוכל
פרי גן העדן
בננות אדומות וצהובות, עגבניות בטעם של פעם, דגים ופירות ים הם חומרי הגלם הפשוטים והטובים המרכיבים את האוכל בזנזיבר. תפריט טעימות
כתב: אדם ויה
ישנם מקומות שמעניקים מגע אמיתי של הטבע ומעירים את כל החושים הרדומים. הם יוצרים תשוקה אדירה שיש בה צבעים מרהיבים, ריחות רעננים וטריים וטעם שאצלנו לא קיים עוד. כזה הוא האי זנזיבר: מקום שעדיין לא נרמס על ידי חברות ענק של מזון מהיר; שמצליח לשמור על מגוון רחב של פירות, ירקות, דגים ומאכלי ים; שעוד לא נגעו בו הריסוס וההנדסה הגנטית.
אנשי האי האדיבים והרגועים, שיש להם תפיסה משלהם למושג זמן, הצבעים המרהיבים של ים טורקיז, כחול וירוק, השקיעות שיש רק באפריקה בשלל גוני הכתום – כל אלה מאפשרים להתרחק לכמה ימים מהצ'יפס וההמבורגר, להתקרב אל הטבע וליהנות ממוצרים אורגניים, טריים וטעימים, שלא עברו בישול.
מכל טוב הארץ
באי השטוח זנזיבר אין הרים וגבעות, האדמה הפורייה רווּיה בגשם טרופי ומזג האוויר חם כמעט כל השנה – תנאים מצוינים לגידול ירקות ופירות. תושבי האי, העניים ברובם, לא מוציאים כסף על ריסוסים. לכל חקלאי יש חלקה שבה הוא מגדל פירות וירקות מעורבים, האורגניות מובטחת ואיתה – גם הטעם.
בעגבניות של זנזיבר מצאתי זכרונות ילדות וטעם של פעם, כזה שכבר כמעט אין להשיג בארץ. ריח טרי נודף מהן ובטעמן מתערבבות מתיקות וחמיצות. מינים של פלפלים נפלאים, חלקם חריפים, גדלים באי בשלל צבעים וצורות, וגם כרוב, גזר, לימון, בצל סגול, תפוחי אדמה, בטטות, חצילים, פסוליה, אפונה ושורש קסבה, שבשוק מוכרים אותו היישר מהגחלים.
מגוון הפירות רחב גם הוא וטעמם עשיר. האי שופע פפאיות עם ריח משכר וטעם גן עדן (לפני האכילה סחטו לימון על הפפאיה), מנגו, אנונה, קרמבולה, אננס, פסיפלורה, אגוזי קוקוס טריים ויבשים, בננות אדומות וצהובות, קטנות מאלה שבארץ, וגם בננות ענק בעלות מרקם של תפוח אדמה, שמבשלים אותן לפני האכילה.
בשל טעמן העדין של הבננות, מכינים מהן מאכלים רבים, מתוקים ומלוחים. אחד מהם הוא בננות עטופות בקמח ובביצה ומטוגנות בשמן עמוק. המלצה שלי – ליצור חריץ במרכז הבננה מבלי לקלפה, למלא בקוביות שוקולד, לעטוף בנייר כסף ולהניח על גחלים.
בשוק תמצאו עוד פירות, כמו תפוזים, קלמנטינות ואבטיחים, וכמובן פירות טרופיים מיוחדים, למשל הג'קפרוט (jackfruit), המשלב טעם של בננה ומרקם של אנונה, או פרי עץ הבאובב, המכיל זרעים מצופים אבקה חמוצה. בשל חמיצותו של פרי עץ הבאובב כמעט שלא אוכלים אותו טרי, אלא קונים אותו מבושל בשוק, בדרך כלל מילדים. הפרי המבושל בסוכר והצבוע בצבע מאכל ורוד, אדום או כתום נקרא אוּבּוּ. מין סוכרייה מקומית.
כדי ללמוד עוד ולהיתקל בעצים טרופיים לא מוּכּרים, כדאי להסתובב בכפרים. באחד הסיורים נתקלתי בתפוח הזנזיברי, שבינו ובין התפוח שאנחנו מכירים אין כל קשר – לא בטעם, לא בריח וגם לא בצורה. יש לו צורת אגס, צבעו לבן או אדום והמרקם שלו מזכיר קרמבולה.
דגים, פירות ים וחיות אחרות
מדי בוקר בכפרי הדייגים של זנזיבר, יוצאים הגברים והבנים הבוגרים בסירות הקאנו והדאו כדי לספק לאנשי האי את מזונם העיקרי: דגים ומאכלי ים. לחובבי פירות ים, זנזיבר היא גן עדן מלא בלובסטרים, חסילונים, קלמרי, תמנונים, מלפפוני ים, סוגים רבים של צדפות, וגם צלופחים, דגים אחרים ומה לא. בשוק תוכלו להשיג את כל אלה, טריים או מיובשים.
אחד מיצורי הים הנאכלים ביותר בזנזיבר הוא התמנון. הוא נחשב למאכל עממי ומוגש מעושן, מטוגן או מבושל במרק. אני מעדיף אותו בתבשיל של רצועות תמנון דקות מטוגנות קלות בשמן עם בצל, עגבניות טריות, שום וצ'ילי. לאחר הטיגון מוסיפים לרצועות שטוגנו מים ושעועית אדומה, מתבלים במלח ובכמון, מבשלים על אש בינונית כשעה ומקבלים מנה טעימה ומזינה.
הגיע הזמן לקנות מצרכים. נגיע לשוק המרכזי של העיר, השוכן ברחוב מרקט (Market Street), דרך סמטאותיה של זנזיבר טאון, שנראה כי אין להן סוף. קל מאוד לאבד את הדרך בין פיתולי העיר הרבים והליכה בהם היא חוויה בפני עצמה. אם אתם מגיעים ברכב, סעו דרך רחוב בנג'מין מקאפה (Benjamin Mkapa Road). עם היציאה מסמטאות העיר המתפתלות בין בתי האבן הישנים, נגלה השוק לעין בבת אחת.
השוק מיועד לתושבי האי והאיים הסמוכים לו, ולמרות אדיבותם של אנשי המקום מסתובבים בין דוכניו רק מעט תיירים. נשים, ילדים וגברים מוכרים וקונים בו, חלקם מחליפים סחורה אחת באחרת. הסחורה הטרייה ממלאת את השוק בצבעים עזים ומבשמת אותו בריחות רעננים של אדמה. בדוכנים תמצאו מבחר מוצרי יסוד כמו אורז וקטניות, פירות וירקות, וגם כלי מטבח ובישול, בדים וכלי תפירה, נעליים, חומרי ניקוי וכל מה שרק תוכלו לדמיין, כך שכדי לראות הכל יידרשו לכם כמה ימים.
בשוק ובסמטאות תוכלו להרוות את צמאונכם במשקה מתוק ומרענן המופק מקני סוכר שנסחטים היישר לתוך הכוס. אפשר גם לקנות את קני הסוכר טרם סחיטתם ולמצוץ מהם את המיץ. משקה נוסף, חמוץ דווקא, מכינים מתמרהינדי, העשיר בוויטמין סי.
השוק פתוח בכל ימות השבוע ודוכני הפירות והירקות פעילים אפילו בלילה, לאורן של פתיליות נפט. ההליכה בשוק בלילה היא חוויה שונה לחלוטין מזו של שעות היום, ואווירה מסתורית מלוּוה בצללים ובריחות אופפת את המקום. אבל אל תתנו לאווירה לבלבל אתכם: בדקו את טריות הסחורה והיזהרו מכייסים.
בכניסה לשוק הפירות והירקות מכיוון הכביש הראשי ישנו מבנה מוארך שבו נמצא שוק הדגים. בשוק, שרמת ההיגיינה בו אינה גבוהה, מוצג שלל הדגים היומי: פלמידות, דגי טונה, סרדינים, אנשובי, אנטיאס, כרישים ועוד. כמובן אפשר למצוא שם גם פירות ים טריים, כמו תמנונים, חסילונים, לובסטרים וצדפות.
באי זנזיבר, הקטן באופן יחסי, כמעט בלתי אפשרי לגדל בהמות לבשר בשל החוסר בשטחי מרעה, ולכן מעטים המאכלים המקומיים שמשולב בהם בשר. המעוניינים בכל זאת במוצרים מן החי יוכלו לקנותם בשוק הבשר, הנמצא באותו מבנה של שוק הדגים. דוכני הבשר והדגים הם החלקים היחידים בשוק שבהם רק הגברים מעורבים במכירת הסחורה.
אחרי שטיילנו כל היום בשוק המרכזי של העיר, נגיע עם שקיעת החמה אל שוק האוכל הנפתח מדי ערב בגני פורודהאני ליד הנמל. בשוק, המואר בפתיליות נפט ובגחלים לוחשות, מוגשים מאכלים מקומיים, בעיקר פירות ים טריים על גחלים, קציצות של ירקות ודגים מטוגנות בשמן, שיפודי חסילונים ורצועות של תמנונים ודיונונים מטוגנות בשמן עמוק. מספיק שתצביעו על הלובסטר שברצונכם לאכול, ובעל הדוכן יניח אותו על הגחלים.
הלהיט המקומי הנמכר בשוק הוא הפיצה הזנזיברית (Zanzibar Pizza) האופיינית רק לאי. זהו בצק דק ושמנוני, מטוגן במחבת, ועליו ירקות קצוצים דק ומעט גבינה. על התערובת שוברים ביצה ומקפלים את הבצק. הפיצה נמכרת גם בתוספת בשר טחון.
בשוק האוכל הלילי יש להישמר מחוסר ההיגיינה: הכלים לא נקיים, השמן מוחלף לעתים רחוקות ובקלות אפשר לחטוף הרעלת קיבה. כדי להימנע מבעיות עדיף לבחור דגים ופירות ים טריים ולאכול אותם ישר מהגחלים.
אדם ויה – בוגר בית הספר הצרפתי לבישול "Le Cordon Blue", עבד במסעדות בארץ ובחו"ל
לינה
זנזיבר נמצאת על פרשת דרכים. מצד אחד, על האי מוקמים בתי מלון ברמה בינלאומית, המעניקים לתייר המערבי פינוק ונוחות, מטבח מערבי משובח, מועדוני ספורט ימי משוכללים ועוד. מצד שני, ממשיכים חיי האי לזרום בעצלתיים. מבחר מייצג של בתי מלון מומלצים מובא כאן. בחלקם תוכלו להזמין מקום ישירות. הזמנת מקום אפשרית אצל כל סוכני הנסיעות בארץ, ומוזילה את המחיר ב-50-30 אחוז. בטנזניה אפשר להזמין דרך חברת "Africa Wildlife Expeditions", המייצגת את המלונות בשוק הישראלי.
כתב: חגי זבולון
בילויים
חגיגה לאוזניים: מוזיקת הטארַב (Taarab) ביקרה בחצר הסולטן כנראה בתחילת המאה ה-19. מקורה בחצי האי ערב, אך היא ספגה השפעות אפריקאיות והודיות. בצורתו הקלאסית מנגנת את הטארב תזמורת בת עשרות נגנים באודי (udi, העוד המקומי), קאנון, חליל נֵיי, דרבוקות, כינורות, תופים ועוד. את הנגינה מלווה לפחות זמר אחד, ששר שירים על אהבה, שמחה, אבל ונחמה.
במקור (וגם כיום) נוגנה המוזיקה באירועים חגיגיים כמו חתונות. עם הזמן ובעידוד הסולטן הוקמו גם מועדוני מוזיקה, והטארב החל להיכנס אל פנים היבשת והגיע אפילו לבורונדי. בשנים האחרונות פועלת בזנזיבר להקת "East African Melody", המעניקה פרשנות מודרנית לטארב המסורתי.
אם אתם מזדמנים לאי התבלינים בזמן פסטיבל ארצות הדאו, תוכלו להאזין למוזיקת הטארב – המסורתית והמודרנית – מבוצעת עלי ידי נגנים מהמובילים בתחום. בימים אחרים תוכלו להתרשם מהמופע המוזיקלי המתקיים בערבי רביעי במלון סרנה אין.
קניות
חגיגה לעיניים: ג'ירפות, נמרים, זברות ופילים עזי צבע ויפי מראה חיים בזנזיבר על בדי קנבס רבועים. שם, בטנזניה, נולד סגנון הציור טִינְגָטִינְגָה (Tingatinga), המנציח את הטבע ואת הכפר. אדוארד סעידי טִינְגָטִינְגָה, אבי הסגנון, נולד בכפר בדרום טנזניה, וב-1959 הגיע לדאר א-סלאם. ב-1968 החל לצייר על קירות בתים בטכניקה שהיתה קיימת באיזור, ובחיפושיו אחר פרנסה בעיר הגדולה ניסה למכור את ציוריו. מהר מאוד מכר כמות שהצריכה העסקת שוליות. ארבע שנים מאוחר יותר נהרג מכדור משטרתי. סגנון הציור הנאיבי שהשאיר אחריו נפוץ ברחובות זנזיבר וטנזניה כולה. חלק מהציורים נאמנים לסגנון המקורי, לאחרים הוסיפו אלמנטים וצבעים.
מלבד השווקים של זנזיבר יש בעיר האבן כמה חנויות מעניינות. להלן שתיים מהן:
תגליות ועוד: Zanzibar Curio Shop . בחנות המקסימה יש מבחר גדול של שעונים, משקפות, טלסקופים, מפות, מכשירי מדידה, פגיונות, תכשיטי כסף ועוד. כתובת: Hurumzi Street. טלפון: 232077-24-255.
ספרים ועוד: The Gallery. בחנות המשמשת גם כבית הוצאה לאור של המגזיןSwahili Coast וספרים אחרים על זנזיבר, יש מבחר גדול של ספרים העוסקים בהיסטוריה ובארכיטקטורה, וגם מדריכי תיירות. החנות שוכנת בבית מעוצב בסגנון הודי. כתובת: 170 Gizenga Street. טלפון: 232244-24-255.
ברחוב גיזנגה קיימות חנויות מעניינות נוספות.
פסטיבלים ואירועים
תכלה שנה וקללותיה
בכל שנה מושכת אליה מקונדוצ'י שבדרום-מזרח האי מאמינים רבים. בטקס המוואקה קוגווה, שמקורו בפרס, הם נפטרים מהרע, נותנים פורקן לאשר על ליבם ונכנסים נקיים ומטוהרים אל השנה החדשה
 |
| כמו בפולחנים שונים בדתות עתיקות וחדשות – גם הטקס הזה מעניק לאש מקום נכבד | צילום: ג'אווד ג'אפרג'י |
כתב: ספי בן-יוסף
ההכוונה הראשונית היתה לשוטט בזנזיבר החיה; זו של התבלינים, של שערי העץ המגולפים, של הסמטאות הכמעט עזתיות, של נמל הדיג הצבעוני. את הבקרים עשינו בחיפוש חמדני אחר חופים לבנים, בצהריים תרנו אחרי העבר – בחמאמים עתיקים, בשרידי ארמונות התענוגות וההוללות של הסולטנים, בבתי האצולה שאיננה, בצריחי עמדות התותחים הערביים, שלא הצליחו להגן על סוחרי העבדים מפני זעמם המתחסד של האנגלים. את השקיעות בילינו בטיפוס על צריחי האבן, העץ והפח של העיר, מעל לים הגגות החלוד, שקצף לבן של כביסת עניים נפרע ברוחותיו.
כשתכננו לעזוב וכמעט שכבר עלינו לסירה, זו שהשַיִט בה סכסך את מעינו, זיהינו תכונה שלא מן המניין ליד המוניות. שאלנו מה העניינים, ואז אמרו – מקונדוצ'י (Makunduchi). שאלנו שוב מה העניינים, ואז אמרו – ראש השנה.
נתפסנו למבוכה קלה. הזמן היה סוף יולי. ידענו שכמעט מאה אחוזים של אנשי זנזיבר הם מוסלמים וכמעט אחוז – נוצרים. היום ההוא בשנה לא התאים לאלה וגם לאלה, אבל הנהגים התעקשו על ראש השנה. על אף חשדנו, היתה לנו תחושה שהאירוע במקונדוצ'י הוא מסוג האירועים שאתה בתוכם או שאתה מצטער. עלינו למונית ואמרנו לנהג – למקונדוצ'י.
נסענו, כלומר היטלטלנו כמו תרנגולות בדרכן האחרונה, במונית הקטנה. פנינו דרומה. אחרי כשעה עצר הנהג ואמר שכאן מקונדוצ'י. הראה בידו לכיוון בית משטרה, והלך לדבר עם חברים. מכאן ואילך החלה עבורנו מקונדוצ'י.
מול חצר המשטרה היתה סמטת עפר, שהוליכה אל בין עצי שיטה גדולים וגם בצד המשטרה היתה כזו סמטה, שהתפתלה בין כמה בתי בוץ ופח. שוטטנו דרך משעול העפר, שבין עצי השיטה אל מה שנראה לנו כיריד בהקמה. מחיצות של בדי יוטה גסים נמתחו על מסגרות עץ ויצרו ביתנים וסככות. בחלק מכרו צעצועי פלסטיק, בחלק אחר מכרו בננות, לידם מכרו מכנסיים. כניסה אחת, מבד כמובן, התנאתה בשלט מאיר עיניים – "קזינו".
חיוך עלה על פנינו כשראינו את הצימוק של הקזינו – הרולטה. פאר יצירה מאולתר של עץ, קש, מקלעת דקל קוקוס ומטוסי עץ קטנים הסובבים לתפארה עם סיבוב מתקן ההימורים המדהים הזה.
עוד ועוד אנשים הגיעו אל מקונדוצ'י. רמקולים שפכו את צליליהם עתירי הדציבלים על כל מי שהתקרב. כוח המשטרה כבר היה מוכן, הרוכלים התרבו ואנחנו זרמנו עם ההמונים בסמטה מתפתלת בין הבתים. מקץ דקתיים הגענו אל המקום. ים של אנשים כיסה שטח חשוף בין עצי הבאובב, הבננות ודקלי הקוקוס, שטח שנקרא קַאֶה-קוּ, כלומר – המקום שבו מרחפת רוח בין העצים. על עץ אחד ישבו ילדים וגברים. נשים ישבו בכל מקום, מיניקות את עולליהן. מדי פעם הביטו אל באובב ענקי בפאתי הקאה-קו, שנראה כאילו הוא לבדו חורשת עצי באובב שלֵמה.
הבנו שהבאובב הזה הוא אבי המקום. בנקודה שהסתיים צלו עמדו אנשים לבושי לבן והקימו מוקד מעצים. אנשי המקום הסבירו לנו שאלה הם הכוהנים והמכשפים, ושבמוקד יושב אדם.
הכוהנים, או ליתר דיוק שרי הטקס – שַאהַה – ניחנו בכוחות מאגיים. הם באו מכל קצווי אונגוג'ה (זנזיבר) כדי לקיים את הליך סיום השנה הקודמת וקבלת השנה הבאה, מטוהרים לקראת כל הטוב שירעיף העתיד.
שנה הלכה, שנה באה
לטקס המדובר קוראים מווָאקָה קוגווָה (Mwaka Kogwa), ומקורו כנראה בטקסים שהתקיימו במרחב התרבות הפרסי-זורואסטרי. קל לעקוב אחר מסעו של המנהג משיראז בדרום פרס אל חופי עומאן, שבמשך שנים רבות שלטה על זנזיבר. כחלק מהתגבשותה של התרבות הסוואהילית, נוספו לטקס המקורי אלמנטים אפריקאיים. הוא נערך בכל שנה אחרי הקציר, לרוב בשבוע האחרון של יולי, ומקדם את פניה של השנה החדשה.
הטקס נחגג גם במקומות אחרים, אולם במלוא הדרו הוא מופיע במקונדוצ'י, כפר בדרום-מזרח זנזיבר המחולק לשניים: היישוב המקורי סמוך לחוף, והתיישבות חדשה יותר במרחק שני קילומטרים משם. בשתים עשרה בצהריים בדיוק נשמעו צעקות מכיוון הבאובב הגדול, רעם מתגלגל של תוף חבט באוזנינו, ובאותה שנייה ממש פרצו מקצה הקאה-קו שני בחורים. הם רצו יחד עד מרכז השטח והחלו חובטים זה בזה באלות עשויות ענפי בננה טריים.
עוד לא הבנו מה רואות עינינו, ומשני קצוות מנוגדים הסתערו לעבר חלקת היער החשופה קבוצות של בחורים שרצו במעגלים, צועקים ומנופפים באלות שבידיהם, חלקם חובשים כובעים מאולתרים, חלקם צבועי פנים בשחור עם סימנים מאגיים עליהם.
הצעקות, בסוואהילי צחה, כללו גידופים מחיי היומיום ועסקו בין השאר באיידס ובכדורגל. אז הסתדרו אלו מול אלו, הניפו את אלות ענפי הבננה, והחלו חובטים איש ברעהו. אלה שנמאס להם לחטוף מכות רצח פשוט הרימו את ידם החמושה לאות שהם מחוץ למשחק. עבר זמן, וכאילו לפי אות נפרדו המחנות הנצים והמגדפים והדפו עצמם לשוליים.
השטח העצום התפנה מחבורות הגברים – ומיד הסתערו עליו קבוצות נשים צעירות. הן היו לבושות במיטב מחלצותיהן לכבוד החג. עד מהרה הן חלצו, תוך כדי ריצה, את מנעלי החג, החזיקו את הסנדלים בידיהן ונופפו בהם בריצתן, כשהן משגרות לעבר הגברים גידופים גסים ושירי זימה בוטים.
חלק זה נמשך עד שאל הקאה-קו הגיעו שליחי הכוהנים, שהתחילו לחבוט בקהל על ימין ועל שמאל. הקהל נס על נפשו, והשליחים המשיכו להסתובב על גבול העיגול האנושי, שבמרכזו בלט עכשיו מוקד העצים. נוצרה מעין תנועת ריקוד איטית, מעגלית, שכל המון האדם המתגודד בעיגול המוכה משתתף בה.
ואז, מבלי שהבנו איך ומהיכן, שוּלחה אש במוקד. האדם שישב במוקד זינק ממנו מיד כשהחלה האש לבעור, וחף מלהבות הטיל עצמו אל תוך ההמון. אחריו רצו כל אלה שעמדו מאחוריו, ולפניו נבקע ההמון כים סוף לפני משה רבנו. משעברו הרצים הצטרפו אליהם אלה ששניות קודם לכן פתחו שורותיהם, והקאה-קו של מקונדוצ'י התרוקן מאדם.
ההסבר למהלך הטקס הזה הוא שבטקסים מסורתיים נהוג לבצע התנהגויות המנוגדות למקובל ביומיום. על ידי כך נותנים המשתתפים פורקן למכאוביהם, אך גם אשרור להתנהגות הנכונה מחוץ לטקס. בחברות שבהן לא אומרים ישירות את אשר על לב האדם, מעניקים טקסים מעין אלו הזדמנות לומר הכל בלי חשבון. עוד סיבה להפגנת הכוח הזאת היא "לבלבל" את הרוחות הרעות, כך שתחפשנה קורבן חלש אחר. וכמו בפולחנים שונים בדתות עתיקות וחדשות – גם הטקס הזה מעניק לאש מקום נכבד.
המדורה כבתה והפכה לרמץ לוהט. כוהני מקונדוצ'י אחזו ענפים ירוקים ורעננים ופיזרו את אפר חטאי השנה הקודמת, שבלהבותיה עלו כל האלימות, כל ריבי המשפחה ושנאות השכנים. אור גדול ונקי האיר את האיזור, שענפים ירוקים, רעננים וטריים הונחו בין עצי הבאובב שלו במקום המוקד השרוף.
המוני הרצים חזרו אל מקונדוצ'י. מהר מאוד התפזרו בין המיניקות והילדים, והלכו אל היריד המאולתר. איש כבר לא התעניין ממש בקומץ כוהני המוואקה קוגווה, שפנו אל שתי בקתות דלות מראה בצל הבאובבים של מקונדוצ'י. שם, בכל אחת מן הבקתות, נמצא מטה עץ עטוף בד אדום ולבן המסמל את חילופי השנים.
על כיסא בתוך שתי הבקתות ישבו באחת אשה ובאחרת גבר. הם נקראים שאהַה, ורק הם, צאצאי השאהה הראשי שהצית את האש, רשאים לדבר אל המטות. שעה אחת אחרי שרעם התוף התגלגל למקונדוצ'י, כבר היה ברור שהשנה הקודמת נעלמה ושאחותה הצעירה חוגגת, שכן האוויר היה מלא בריח בשר צלוי. הבנו שעכשיו אוכלים – והלכנו משם.
ספי בן-יוסף – עורך, כותב ומטייל
יולי > פסטיבל ארצות הדאו (Festival of the Dhow Countries)
אירוע תרבות, מהחשובים שנערכים במזרח אפריקה, החוגג את תרבויות אפריקה, מדינות המפרץ הפרסי ואיי האוקיינוס ההודי. הפסטיבל נערך מדי שנה בשבועיים הראשונים של חודש יולי בסטון טאון, ברחבי זנזיבר ואף באי פמבה. בפסטיבל מוצגים סרטי קולנוע, תערוכות, מופעים ועבודות אומנות מ"ארצות הדאו". כמו כן נערכים במסגרתו הרצאות ודיונים בנושאי אמנות, נשים ועוד.
פעילויות מיוחדות
צלילה: כחול עמוק
הים של זנזיבר מציע אתרי צלילה מרהיבים. כמה עצות והמלצות
אתרי הצלילה המומלצים נמצאים בצפון האי זנזיבר ובדרומו.
עונה: נובמבר-מרץ – זאת העונה המומלצת לצלילה מבחינת ראות, גובה הים וחום המים. אמצע מרץ-יולי – יורדים גשמים והים גבוה, וקשה להגיע לאתרים המעניינים יותר. יולי-נובמבר – אפשר לצלול לסירוגין.
הגעה: אפשר לצלול במסגרת מועדוני צלילה. ברוב בתי המלון יש מועדון צלילה, בכל קפה אינטרנט בזנזיבר טאון תמצאו הצעות צלילה, ואפשר גם להזמין מהארץ. דרך אחרת היא לצאת לשבוע שיט בספינת ספארי, שעוצרת מדי יום בכמה אתרים. כדאי להזמין מהארץ.
ציוד: לא חייבים להביא ציוד מהארץ – מועדוני הצלילה מספקים את הדרוש.
מחיר: צלילה – 45-38 דולר; שתי צלילות – 75-70 דולר; צלילה לאתר מרוחק – תוספת של 25-20 דולר; צלילת לילה – 55-50 דולר.
מועדוני צלילה מומלצים: צפון – בראס נונגווי יש מבחר מועדוני צלילה, המומלץ שבהם הוא Dive Zanzibar. מזרח – מועדון הצלילה של מלון Breezes Beach Resort, שמדריכים בו ישראלים. דרום – אין הבדל גדול בין המועדונים.
אתרי צלילה מומלצים
צפון – ליד ראס נונגווי יש כמה אתרים, שהמוצלח בהם הוא האי מנמבה. האי מוקף שונית עם ראשי אלמוגים, שלידם שוחים דגים דמויי עלה ואחרים. באתר עורכים גם צלילות זרם (drift dive), שבהן נסחפים בלי להשתמש בסנפירים. להלן האתרים הטובים של מנמבה:
Aquarium: אלמוגים צבעוניים והרבה דגה.
Sand Banks ו-Big Wall: שני אתרים בדרום-מזרח מנמבה, שבהם עורכים צלילות זרם.
Dolphin Point: אתר צלילה רדוד. קשה להגיע אליו, אבל כשהים שקט אפשר לראות דולפינים.
Jackfish Spot: צלילת עומק. המון אלמוגים צבעוניים, חלקם רכים. אל שני האתרים האחרונים אפשר להגיע כ-15 יום בשנה בלבד.
Leven Bank: 45 דקות הפלגה מראס נונגווי. מדף עם צבירי אלמוגים צבעונים, שלידו יש כרישים, דגה מרובה, דקרים (נקראים גם גרופרים ולוקוסים) ואספירנות (ברקודות). זהו אחד האתרים היחידים שנתקלים בו בדגי מנטה.
Mankivell Rock: סלעים שעליהם אלמוגים צבעוניים מאוד. אפשר לראות שם מחושנים ודגי ריף, ואם הים רגוע – גם דולפינים.
מזרח – באזור זה יש אתרים רבים ולא מרשימים במיוחד, אך בחלקם אפשר לראות צבי ים.
Turtle Garden: צלילה לעומק שלושים מטר. באתר זה, הנמצא מול פינגווה (Pingwe), יש קיר אלמוגים, ופעמים רבות רואים שם צבי ים ירוקים.
One Stone: באוגוסט-נובמבר תראו שם צבי ים, אספירנות והשמועה אומרת שגם מנטות. דרום – מקיזימקאזי יוצאים לצלילות בדרום המבטיח. בחופים הדרום-מערביים יש שונית וקירות מדהימים עם המון אלמוגים ודגה. האזור יחסית פחות מתויר והמים נקיים. רוחות דרומיות עשויות לבטל צלילות.
צלילה באי פמבה
הצלילות באי פמבה שונות מאלה בזנזיבר: הדגה רבה יותר מבזנזיבר, האלמוגים קשים בדרך כלל, ובחודשים אוקטובר עד מרץ אפשר להיתקל בפטישנים רבים. אחת הפעילויות המעניינות באי זה היא צלילות הלילה עוצרות נשימה. בלילה אפשר לראות את דגי החשופית, הנקראת גם "רקדנית ספרדייה", מחוללים בכמויות מרשימות.
Manta Point: אתר הנמצא באיזור פונדו שבדרום-מערב האי. יש שם דגה רבה, להקות גדולות של אספירנות, ומדי פעם גם מַנְטות.
Misali Island: קיר ארוך מאוד עם קניון גדול, המון אלמוגים, ספוגים ענקיים, גורגוניות גדולות ממדים וגם דקרים (גרופרים) שאורכם מגיע לגודל אדם. כל מי שצלל שם מכיר את דג הגרופר הענקי, המכונה ג'ורג', שחי שם.
מזרח האי: איזור זה אינו מטויל, ולאתרי הצלילה שלו אין שמות קבועים. יש בו אלמוגים רכים, כרישים, דגה רבה, דגי טונה, אספירנות. חודשים מתאימים לצלילה – ינואר-פברואר.
Hammer Heads Point: צלילה הנערכת באמצע הים, שמחכים בה לפטישנים. כשהם באים – זה בדרך כלל בלהקות גדולות. לאתר זה אפשר להגיע רק עם ספינת ספארי.
מועדון צלילה מומלץ: Swahili Divers. מנהלי המועדון הנמצא בצ'אקה צ'אקה הם מקצוענים. בין יתר פעילויותיהם, הם מארגנים קמפינג על קו החוף – ומשם יורדים לצלול.
ממליצה: מיכל מולכו, מנהלת מחלקת צלילה באופיר טורס
מסלולים וטיולים
מסלולי טיול ממומלצים
פמבה/ אי שקט
בפמבה יש אתרי צלילה יפים וכפרי דייגים מסורתיים. אי על קצה הציפורן
 |
| החופים של פמבה עדיין לא מפותחים מבחינה תיירותית כמו חופי האי זנזיבר | צילום: ג'אווד ג'אפרג'י |
כתבו: אורן פלס ותומר רייזנר
רוב התיירים אינם מגיעים לאי פמבה (Pemba), אחיו הקטן והלא מתויר של זנזיבר. הוא מרוחק מזנזיבר כשישים קילומטר לכיוון צפון-מזרח, שייך גם הוא לקבוצת האיים הנקראת זנזיבר, אך שונה משכנו הנודע ומציע נופים שאופיים שקט וירוק. תשתית התיירות בפמבה אינה מפותחת ואפשרויות הלינה, האוכל והתחבורה מוגבלות, אך העובדה שהתיירות ההמונית טרם הגיעה אליו היא חלק מקסמו.
לאי מגיעים בטיסה מדאר א-סלאם או מזנזיבר. אפשר להגיע גם במעבורת, שיוצאת מאותם מקומות ונוחתת בקו החוף המפורץ, המעוטר במנגרובים שחושפים את שורשיהם עם ירידת פני המים בזמן השפל.
הכינוי "אי התבלינים" דבק בזנזיבר, אך חלק הארי של גידול התבלינים מרוכז זה מאות שנים דווקא בפמבה, בגבעות המוריקות ובשטחים החקלאיים. ענף המסחר העיקרי באי הוא ייצור של תבלין הציפורן, שאותו אפשר לראות ולהריח כשהוא מיובש ומעובד בצדי הדרכים.
מקור מחיה עיקרי נוסף הוא ענף הדיג. את אורח החיים הימי תוכלו לחוות בכפר טוּמְבֶּה
(Tumbe) שבצפון האי: בשעות הבוקר המוקדמות שבות סירות הדיג עמוסות בשלל דגה, ועם פריקת הסחורה הטרייה מתקהלים תושבי הכפר וסוחרי הדגים למכירה פומבית ססגונית.
הכבישים הסלולים באי עוברים בין שלוש העיירות המרכזיות: בירת האי צ'אקֶה צ'אקֶה
(Chake Chake) ששוכנת במרכז פמבה, ווֶטֶה (Wete) בצפון ומַקואני (Mkoani) בדרום, שבה שוכן הנמל המרכזי. האכסניות בעיירות אלה מספקות תנאי מגורים וארוחות בסיסיים, ומארגנות סיורים ופעילויות ברחבי פמבה.
אם תתורו את האי בתחבורה הציבורית תגלו שהיא כוללת טנדרים ומשאיות – שירות זמין בשעות היום, אך לא תמיד נוח בשל מיעוט הכבישים. אפשר לשכור רכב ונהג ולהגיע לאתרים נגישים פחות, או לשכור אופניים.
בצפון האי שוכן יער נְגֶזי (Ngezi), שריד ליערות העבותים שכיסו את הגבעות לפני מאות שנים. אל היער, שבו צמחייה ייחודית וקופים, יוצאים סיורים רגליים עם מדריך מקומי. חופי פמבה יפים לא פחות מאלה שבזנזיבר, אך פחות נגישים מהם. חוף ווּמבָּה ווִימבּי
(Vumba Wimbi) היפה שוכן בצפון ואפשר לשלבו בסיור יומי באיזור. המעוניינים להרחיק יפליגו אל אחד מהאיים והשוניות המקיפים את פמבה.
אורן פלס ותומר רייזנר – סטודנטים להנדסת מערכות תקשורת באוניברסיטת בן-גוריון
סיורי יום / ציפורן, קופים וקינמון
איך נראה פלפל שחור, איזה טעם יש לפולי הקקאו ומה טבעם של קופי הקולובוס. טיול יום אל חוות התבלינים, יער ג'וזני ושמורת המנגרובים
 |
| הקולובוס האדום, מין אנדמי לזנזיבר, מצוי בסכנת הכחדה. שליש מ-1,500 הפרטים שנותרו חיים ביער ג'וזני | צילום: אייל ברטוב |
כתב: דודו בן-צור
האדמה בזנזיבר פורייה כל כך, שאומרים שגם מקל מטאטא יצמיח שם שורש. תנאי האקלים והאדמה הפכו את האי למקום מושלם לגידול ציפורן ושאר התבלינים שהיו נחוצים במטבח האירופי התפל של אותם ימים. עד כדי כך מושלם, שיש היום באיי זנזיבר אוּנגוּגָ'ה (Unguja, זנזיבר) ופמבּה (Pemba) יותר משלושה מיליון וחצי עצי ציפורן.
הסחר בתבלינים החל עוד בתקופה הרומית, אך מאז המאה ה-16 גדל היקפו באופן משמעותי. שתילים של עץ הציפורן שהוברחו מאיי מַלַקַה באינדונזיה אל איי מאוּריציוּס ורֵאוּניון מצאו לבסוף את דרכם גם אל האיים פמבה ואונגוג'ה.
מבט על דלתות העץ המגולפות בחלק העתיק של העיר זנזיבר, המכונה סטון טאון (Stone Town), מבהיר עד כמה הפך גידול התבלינים לחלק חשוב בתרבות. ענפי הציפורן וניצניו מופיעים על דלתות רבות, יחד עם מוטיבים צמחיים אחרים. כיום מייצרים שני האיים את רוב תצרוכת הציפורן העולמית בתחום המזון, הרפואה והקוסמטיקה.
סיור עם טעם וריח
המטעים מרוכזים במערב האי ובמרכזו, וסוכנויות טיולים מקומיות יציעו לכם סיורים יומיים אל מטעי הציפורן או אל מטעים משפחתיים קטנים שבהם מגדלים וניל, קינמון, פלפל שחור, הל, עשב לימון, קפה, קקאו וגם פירות טרופיים. הסיורים מתחילים בדרך כלל בתשע בבוקר ונמשכים עד אחר הצהריים או לקראת ערב אם כוללים בהם גם שחייה בים.
במהלך הביקור תוכלו לטעום ולהריח את התבלינים השונים, לשתות תה מתובל בזנגוויל (ג'ינג'ר), הל וקינמון ולאכול ארוחת צהריים מקומית. בן המשפחה הצעיר ידגים עבורכם טיפוס על גזע של דקל קוקוס ויוריד אגוז קוקוס שתוכלו ללגום את חלבו. הארוחה תכלול בדרך כלל מנות של אורז מתובל בחלב קוקוס או בקארי ונתחי דג או עוף בקארי.
אחד הדברים המעניינים שלומדים בסיור התבלינים הוא ההבדל בין טעמו של תבלין טרי לבין התבלין כפי שהוא מופיע על שולחננו. לפלפל שחור, למשל, טעם נהדר כשטועמים את הגרסה הטרייה שלו. לפולי הקקאו טעם חמצמץ משהו, השונה מאוד מהשוקולד המוגמר.
עץ הציפורן מוכן לקטיף בשנתו התשיעית ויכול להגיע לגיל של יותר מ-150 שנה. עונת הקטיף של ניצני הציפורן נמשכת בדרך כלל בין יולי לדצמבר, אז תלוי ריחו המשכר של הציפורן מעל לאי. בנובמבר מפסיקים לזמן מה את הקטיף בגלל עונת הגשמים הקצרה. אם תגיעו בעונה זו תוכלו לחזות בקוטפים משתמשים בחבלים ובסולמות כדי להגיע לניצנים.
לאורך הדרכים תראו משטחים רבים שעליהם מייבשים ניצנים. למעשה, כל שטח שטוח, כמו חצרות בתים ואפילו מגרשי כדורגל, משמש לייבוש. הניצנים המיובשים הם התבלין שמשתמשים בו בבישול. חלקים אחרים של הצמח יהפכו לשמן בישול או ישמשו לתעשיית הרוקחות והקוסמטיקה. ניצנים טחונים תמצאו אפילו בתעשיית הסיגריות של אינדונזיה.
במטעי הציפורן תוכלו לבקר גם ללא סיור מאורגן, אם רק תסעו כמה קילומטרים צפונה מהעיר זנזיבר ותגיעו אל ארץ המטעים. אפשר להגיע לשם גם עם אופניים, ששוכרים למשל מחברת "Rainbow Tours". לפני שאתם נכנסים לשטח פרטי בקשו רשות. בקיזימבאני
(Kizimbani), כ-17 קילומטר ממזרח לעיר תוכלו לבקר בחווה חקלאית מיוחדת ולצפות בתהליכי גידול ועיבוד של תבלינים.
חווה נוספת בשם "Spice Farm" נמצאת כ-15 קילומטר מהקצה הצפוני של העיר. כדי להגיע אליה נוסעים מסטון טאון לכיוון צפון, עוברים את תחנת המשטרה וממשיכים בכביש שבסופו יגיע למקוקוטוני (Mkokotoni), אך עוד הרבה קודם אנחנו נפנה ימינה לעבר קידיצ'י (Kidichi). מכביש זה יוצאת דרך עפר שנכנסת לתוך היער ומובילה לחוות התבלינים בעזרת שילוט. החווה נראית כמו בוסתן ערבי עם שניים-שלושה עצים מכל סוג: ציפורן, אגוז מוסקט, הל.
בסוף המאה ה-18 הגיעו לאי גם הווניל וההל. הווניל הוא פרי של סחלב המטפס לגובה עשרה מטרים. את התבלין מפיקים מהפרי המופיע בצורת תרמיל ארוך. תושבי זנזיבר קוטפים את התרמילים לפני שהבשילו והתמצית הריחנית מופקת בתהליך של הרתחה, ייבוש ואחסון. הפלפל השחור גם הוא צמח מטפס. הפרי נאסף לפני הבשלתו ומונח לייבוש. שיח הזנגוויל יכול להגיע לגובה 15 מטר וכל חלקי הצמח הם בעלי ארומה חזקה. פקעת הצמח מזכירה בצורתה אצבעות וממנה מפיקים את התבלין הנהדר.
את התבלין אגוז מוסקט מפיקים מגרעינים שנמצאים בתוך פרי עץ הנראה כאפרסק. מאותם גרעינים מכינים גם שמנים מיוחדים לתעשיית הבשמים והתרופות. הקינמון מופק מקליפת עץ הקינמון. בסיור תוכלו לראות איך מסירים את הקליפה מהעץ, מייבשים וטוחנים.
חצי יום שיט בדאו צפונה מזנזיבר יביא אתכם אל האי פמבה, בירת גידול הציפורן העולמית. יש כאן פי שלושה עצים יותר מאשר באי השכן והמוכר. לכל חקלאי בפמבה יש בין עשרה לחמישים עצי ציפורן ובעת הקטיף אפילו בתי הספר נסגרים כדי לספק ידיים עובדות. הניצנים המיובשים נשלחים לווֶטֶה (Wete) שבצפון האי, ומשם למזרח הרחוק.
ספארי בזעיר אנפין
מטעי הציפורן והתבלינים האחרים הביאו לחיסול רוב היער הטבעי. אם בכל זאת תרצו לטעום קצת מתחושת "ספארי באפריקה", בקרו בשמורת יער ג'וזני (Jozani Forest Reserve), כ-35 קילומטר מדרום-מזרח לזנזיבר טאון ובדרך לקיזימקאזי (Kizimkazi) שבדרום האי. שמורת יער ג'וזני היא השריד האחרון ליער הטבעי של האי אונגוג'ה. גודלה של השמורה הוא בסך הכל עשרה קילומטרים רבועים, אך בזמן קצר תוכלו לגלות את כל הצמחייה של האי: עצים גבוהים (בעיקר פיקוסים) המתנשאים לגובה מאה מטר, צמחיית ביצות וסבך ירוק עד.
בתוך הסבך מבחינים לעתים נדירות בבעלי חיים, כמו הנמר הזנזיברי ושני מינים של אנטילופות קטנות, אולם רוב המבקרים בשמורה באים לחזות בלהקות קופי הקולובוס האדום (Procolobus kirkii), מין אנדמי לזנזיבר ואחד ממיני הקופים הנדירים ביותר באפריקה. קופים אלה מצויים בסכנת הכחדה בגלל כריתת יער טבעי וציד, ורבים מהם נדרסים למוות. משערים כי נותרו ממין זה רק כ-1,500 פרטים, שליש מהם ביער ג'וזני. אלה הנגישים ביותר חיים בשולי חווה ורגילים לנוכחות אדם.
אל השמורה מומלץ להגיע עם מדריך מקומי. המדריך יוביל אתכם ביער בסיור שיכלול הליכה קצרה אל עץ שעליו חיה להקה של קופים. כדאי לבקר בשעות הקרירות, אז הם עסוקים באכילה ובטיפוח קשרים חברתיים. בכל להקה יש שלושים עד חמישים פרטים, רובם נקבות וצאצאים ולרוב לא יותר מארבעה זכרים.
אפשר לצלם אותם מקרוב, אולם יש לזכור כמה הגבלות: אל תגעו בקופים ושמרו על מרחק של לפחות שלושה מטרים. הם עלולים לנשוך ולהעביר מחלות. מאחר שגם בני אדם יכולים להעביר להם מחלות, חשוב לא לבקר בשמורה אם יש לכם שפעת או מחלה מידבקת אחרת. אל תאכילו אותם, ואם הם מתקרבים – הימנעו מקשר עין עימם. אל תרעישו יותר מדי, והאטו את הרכב כשתתקרבו לשמורה.
תושבי האי מכנים את הקופים בסוואהילי קימה פונג'ו (Kima Punju), "קוף הרעל", וזאת בשל האמונה כי עצים מתים לאחר שהקופים אוכלים את עליהם וכי כלבים מאבדים את פרוותם לאחר שאכלו קוף קולובוס. ריח גופם החריף מנע מהם להפוך לחיות מחמד, אך חלקי גוף שלהם משמשים כנראה מרפאים מסורתיים ומכשפים באיים, בעיקר בפמבה.
קילומטר מדרום לג'וזני נמצאת שמורת המנגרובים (The Pete-Jozani Mangrove Boardwalk). במקום נבנו גשרוני עץ הנמתחים בצורת פרסה לאורך סבך מנגרובים הגדל בסמוך לים. תוכלו להלך לאורך הגשרונים וללמוד על בעלי החיים השוכנים בבית גידול זה. למנגרובים תפקיד חשוב במערך האקולוגי הימי של החגורה הטרופית, ותושבי זנזיבר והאיים הסמוכים משתמשים בהם לבניית רהיטים ובתים.
בפמבה קיימת שמורה דומה בשם יער נגזי (Ngezi Forest) הנמצאת בצפון-מערב האי. השמורה הקטנה גם היא שריד ליער טבעי שאבד תחת מטעי הציפורן. הצמחייה הלחה, המנגרובים וסבך העד דומים לאלה שרואים בשמורה באי זנזיבר. מגוון בעלי החיים כאן קטן מזה של ג'וזני, אולם תוכלו להבחין כאן בעטלף פירות המיוחד לאי, באנטילופה קטנה מסוג צביון (Pemba Blue Duicker) ובינשוף פמבה.
דודו בן-צור – מנהל המחלקה הגיאוגרפית בחברת "סביב העולם"
חופים / כל הטורקיז הזה
דקלי קוקוס, חולות לבנים, כפרי דייגים, צלילה ונופש וחופים מבודדים. להתפעל, לצלול ולנוח
 |
| בעשור האחרון התפתחה בזנזיבר חקלאות אצות. תושבי כפרים במזרח האי מגדלים שני מינים של אצות ליצוא, המשמשים לתעשיות הקוסמטיקה, התרופות ואפילו הגלידות | צילום: משה שי |
כתב: חגי זבולון
האי זנזיבר מפורסם בכמה מן החופים הטרופיים היפים בעולם. רצועות ארוכות ורחבות של חול אלמוגים לבן, דקלי קוקוס נטויים מתנודדים ברוח ומי הטורקיז החמימים של האוקיינוס ההודי שמלטפים את החוף. שונית אלמוגים מקיפה את כל חופה המזרחי של זנזיבר ויוצרת חומה טבעית המפרידה בין הים הפתוח לבין האי. הלגונה הרדודה, המוגנת על ידי השונית, מאפשרת שחייה בטוחה בכל חופי האי.
זנזיבר נתונה למשטר גאות ושפל מיוחד שבשיאו, בחלק מן החופים, יכול להביא לנדידת החוף למרחק מאות מטרים בתוך הלגונה. לוח הגאות והשפל מפורסם בחוברת בשם "Recommended in Zanzibar" המחולקת חינם בבתי מלון.
מהחופים היפים ביותר
חוף קיווֵנְגְווָה (Kiwengwa): זהו החוף הטרופי הקלאסי שפרסם את זנזיבר. רצועת חוף ארוכה ורחבה עם חול הנראה כפודרה לבנה ועם שורת דקלים אינסופית. החוף משתרע בין הכפר קיוונגווה לבין פוואני מצ'אנגני (Pwani Mchangani) שבצפון-מזרח האי. הלגונה התכולה של קיוונגווה מככבת בגלויות ובתמונות מזנזיבר, ומבחר של בתי מלון מצוי לאורך חוף זה.
בכפר פוואני מצ'אנגני אפשר לראות חקלאות אצות, ובזמן השפל תוכלו ללכת ברגל מהחוף עד לשונית האלמוגים. מהחוף אפשר לצאת לשנירקול או לצלילה, לשכור אופניים או לרכב על סוסים ולצאת עם דייגים להרפתקאות דיג.
חוף נוּנְגְווי (Nungwi): ראס נונגווי הוא הנקודה הצפונית ביותר באי, והוא שוכן במרחק 55 קילומטר מזנזיבר טאון, העיר היחידה בזנזיבר. זהו אחד החופים היפים ביותר על האי, הידוע במים בצבע הטורקיז ובחול הלבן והרך. הוא מיוחד בהיותו מתאים לרחצה כל שעות היום, בלי קשר לגאות ולשפל. עקב היותו בנקודה הצפונית ביותר, אפשר לצפות ממנו גם בזריחות וגם בשקיעות.
באזור יש אתרי צלילה ושנירקול טובים. הכפר עצמו מסורתי ומרתק, ותוכלו לראות בו בניית סירות דאו (dhow), דייגים, שולות אצות ועוד. בנונגווי מלונות ובתי הארחה רבים, והאזור מושך בעיקר צעירים ותרמילאים.
חוף מַטֵמְווֵה (Matemwe): חוף שקט ומבודד עם חול רך ועדין. הוא מיוחד במצוקי האלמוגים המאובנים, היוצרים קשתות וצורות פסיכודליות. החוף נמצא בצפון-מזרח האי, כ-45 קילומטר מזנזיבר טאון, ומובילה אליו דרך סלולה. כפר הדייגים מטמווה ציורי, שקט ומסביר פנים. במקום שני מלונות מבודדים, המציעים צלילה באטול מנמבה (Mnemba Atoll), אי אלמוגים טבעתי במרחק 15 דקות הפלגה מהחוף.
חוף מיצַ'אמווי (Michamvi): החוף השוכן בדרום-מזרח זנזיבר משתרע על רצועה ארוכה ושקטה, במרחק כ-55 קילומטר מהעיר. מול החוף הלבן מצויה לגונה מרהיבה ועמוקה יחסית, שבמקומות מסוימים מאפשרת לשחות ולצלול בתוך השונית גם בזמן השפל. לאורך החוף יש כמה בתי מלון מצוינים. מועדוני הצלילה באזור מתמחים באתרים לאורך שונית החוֺמה ומציעים חוויות נהדרות לצוללים מנוסים.
חוף ג'מביאני (Jambiani): החוף נמצא כעשרה קילומטרים מדרום לחוף מיצ'אמווי ודומה לו. ג'מביאני הוא מגנט לצעירים ולשוחרי חופים המעוניינים בחופשה שקטה ומבודדת, בשונה מחיי הלילה דמויי סינַי של נונגווי.
מדרום לג'מביאני משתרעים קירות האלמוגים המפורסמים של קיזימקאזי (Kizimkazi), ומועדוני צלילה במקום מציעים צלילות באזור מרוחק זה. במקום יש מלונות זולים ומסעדות חוף פשוטות, המציעות פירות ים ודגים.
פומבה (Fumba): כפר דייגים שקט ומנומנם על החוף הדרום-מערבי של האי, מדרום לסטון טאון. מול פומבה משתרעת שמורת מפרץ מנאי (Menai Bay), שדולפינים שוחים במימיה המנוקדים בעשרות איוני חול לבנים.
איונים אלו בלב הים, שאינם אלא ראשיהם של שרטונות, מציעים את היפים שבחופי בזנזיבר. הם מוקפים שוניות אלמוגים צבעוניות וים צלול, ומנוקדים בקונכיות ובפיסות אלמוג. כדאי לנסות לתאם יום סיור לפומבה במהלך טיול באי. כדי להגיע לאיונים ולחופים היפים יש להירשם לסיורים ולהפלגות היוצאים מבתי המלון.
מנגפוואני (Mangapwani): בצפון-מערב האי, בין כפרים ומטעי תבלינים, מתפתלת הדרך אל חוף מנגפוואני. החוף ידוע בתצורות סלע ציוריות המפרידות מפרצונים רומנטיים ומבודדים, שאפשר לטייל בהם בזמן השפל.
היער הירוק מגיע עד לחוף, ובמקומות מסוימים נושק לקו המים. מסעדת פירות הים הטובה ומרכז הספורט הימי הופכים את השהות בחוף לנוחה. בקרבת מקום נמצאות מערות העבדים המפורסמות, שבהן החביאו עבדים אשר הוברחו דרך האי עד תחילת המאה העשרים.
ממלון סֵרֵנַה אִין בעיר יוצאת כל יום הפלגה בסירת דאו מסורתית אל חוף מנגפוואני. תמורת תשלום צנוע תבלו שם את היום ותשובו אחר הצהריים אל העיר, בשיט על רקע השקיעה.
חופים מבודדים: אל חופים רבים בזנזיבר לא מגיעים מבקרים כלל, ומעט מאמץ יוביל אתכם למקומות עוצרי נשימה שיהיו שלכם בלבד, למעט ילדים מקומיים סקרנים. כולם מצריכים אמצעי תחבורה פרטי כמו ג'יפ או אופנוע.
חופים כאלה שכדאי לבקר בהם הם חוף מויוני (Muyuni) בצפון-מזרח האי, המשמש מרכז לדייגים ומשקיף ישירות על האי הציורי מנמבה (Mnemba) בין מטמווה לנונגווי. חוף אוזי (Uzi) שבדרום-מזרח זנזיבר נמצא על חצי אי שהדרך אליו נמצאת מתחת לפני הים בזמן הגאות. אל החוף והכפרים שסביבו כמעט שלא מגיעים תיירים, ויום טיול לשם הוא מרתק.
חגי זבולון – צלם טבע המתגורר בטנזניה ומנהל את חברת הספארי "Africa-Wildlife Expeditions". דואר אלקטרוני: http://awe@habari.co.tz
אדריכלות / פתח לעולם אחר
סטון טאון, שנבנתה מאבן אלמוג לבנה, ספגה השפעות משליטיה השונים. יש בה דלתות אבן מגולפות בסגנון סוואהילי, מרפסות עץ בעיצוב הודי, בדים צבעוניים וסוחרים היושבים על שרפרפים נמוכים
 |
| מאות דלתות עץ מגולפות מקשטות את סטון טאון. בשנים האחרונות, במקביל לתעשיית התיירות המתפתחת, חלה התחדשות גם במסורת הדלתות המגולפות | צילום: דודו בן-צור |
כתב: חגי זבולון
בעיני, יש רק דרך אחת לחוות את העיר העתיקה של זנזיבר. להיאבד בסמטאותיה המפותלות ללא תחושת זמן ומקום, לתת לרחובות לשאת אותך בין פינות נסתרות לבין כיכרות קטנות, שבהן רוכלי קפה מקומי מציעים את מרכולתם חריפת הריח, לנשום את ניחוחות הקינמון, ההל והזנגוויל מתערבבים בריח צבע טרי ממכחול ציירי הטִינְגָטִינְגָה
(Tingatinga), סגנון הציור הנאיבי והצבעוני של זנזיבר.
בזנזיבר טאון (Zanzibar Town) ניכר עד היום החותם שהותירו כל השליטים והכובשים אשר עברו בה. מקורה של העיר בכפר דייגים שתושביו סוואהילים (פירוש שמם "אנשי החופים"), אשר הוקם ליד החוף המערבי באיזור ראס שנגני (Ras Shangani) בסביבות המאה העשירית לספירה. כל כפרי הדייגים בזנזיבר בנויים מאותה אבן אלמוג, אך זנזיבר טאון היא יישוב האבן היחיד שהוא עיר, ולכן כונתה סטון טאון (Stone Town), עיר האבן.
רוב הבתים שרואים בעיר העתיקה כיום הם מהמאה ה-19, אך בצפון העיר ובמרכזה בתים עתיקים יותר שנבנו בתחילת המאה ה-18. מבני הציבור החשובים שלה ניצבים מול הנמל בקרבת גני פורודהאני (Forodhani Gardens) – מקום טוב להתחיל ממנו טיול רגלי בעיר. במהלך סיור בעיר קל לראות את כל הזרמים התרבותיים והארכיטקטוניים שמרכיבים את ההוויה המיוחדת של זנזיבר.
דלת לתרבות הסוואהילית
מאות דלתות עץ עתיקות ומגולפות מקשטות בעיר זנזיבר את פתחיהם של בתים פרטיים, בתי מלון, בנקים ומשרדי ממשלה. דלתות העץ המגולפות, המעוטרות במסמרות ברזל, הפכו לסמל התרבות הסוואהילית.
בסגנון בנייה שבו חזית הבית פשוטה ונקייה מעיטורים, נותרו הדלתות אמצעי יחיד לבעל הבית להביע ייחוד ומעמד חברתי. ככל שמעמדו של בעל הבית גבוה יותר – כך הדלת גדולה יותר, עשויה מעץ יקר יותר, גילופיה יפים ומורכבים יותר ומקשטות אותה מסמרות ברזל גדולות יותר.
חשיבות הדלת בזנזיבר רבה מאוד. בעבר היו הבנאים הסוואהילים מזמינים את מסגרת הדלת המגולפת, ורק עם הגעתה התחילו לבנות סביבה את הבית. מסורת גילוף דלתות העץ קיימת באגן האוקיינוס ההודי מדורי דורות, ועד היום אפשר לראות את המסורת המקומית של גילוף דלתות פשוטות ויפות בכפרי דייגים באי, כדוגמת נוּנְגְווִי, גַ'מְבּיאני ופוואני מְצַ'אנְגַני.
הדלת הסוואהילית המסורתית מורכבת בעצם משתי דלתות עץ הנפתחות פנימה. הדלתות עצמן אינן מעוטרות בדרך כלל, כי אם מקושטות במסמרות ברזל שנועדו לחזק אותן. לעומת זאת, על מסגרת הדלת ועל המשקוף, העשויים עץ כבד, מגולפים מוטיבים ועיטורים יפהפיים שמספרים את סיפורה המורכב של התרבות המקומית.
תלותם של התושבים בים מובעת בעיבודים מורכבים לדגים, קשקשי דגים וגלים; פרחי לוטוס יכולים להעיד על הקשרים התרבותיים עם הודו; עיטורים של דקלי תמר ולבונה מצביעים על ההשפעה התרבותית של דרום ערב. המשקוף בדלתות עתיקות נושא ציטוטים בערבית מן הקוראן, או את שמו של בעל הבית שהזמין את הדלת.
במאה ה-19, תקופת שגשוג תרבותי בזנזיבר, הוזמנו מהודו דלתות עץ מגולפות על ידי סולטן בשם ברע'ש לארמונו החדש – בית הפלאות (Beit el-Ajaib), הצמוד לגני פורודהאני. דלתות בית הפלאות, שהשפיעו על סגנון הגילוף המקומי, הן הגדולות ביותר בזנזיבר. הן תחומות במשקוף חצי מעוגל, ובניגוד למסורת המוסלמית – על מסגרת הדלת גולפו אריות.
כתובת: Mizingani Rd.
בשנים האחרונות, במקביל לתעשיית התיירות המתפתחת, חלה התחדשות גם במסורת הדלתות המגולפות. במלאכת הגילוף אפשר לצפות כיום בבתי מלאכה, שהחשובים שבהם שייכים לבית הספר "Mikunguni Trade School", שם לומדים אומנים צעירים את אומנות הגילוף.
עוד מקומות כאלה קיימים גם מסביב לעיר, כמו בית המלאכה המפורסם לגילוף של מר סלים, שתוכלו לבקר בו בדרך למפרץ צ'וואקה (Chwaka Bay), בקרבת הכפר דונגה
(Dunga).
בתיהם של אנשי החופים
זנזיבר הסוואהילית היתה בנויה בתי אבן אלמוג שטופים בלבן, ולהם שתיים או שלוש קומות. מבחוץ היו אלו בתים פשוטים מאוד, אך פנים הבית היה מעוטר. מאחורי הדלת המגולפת נפתחה חצר מרווחת פתוחה לשמים ומרפסת מקורה ששימשה לאירוח. על עושרם של הסוחרים הסוואהילים ועל טווח השפעתם העיד הקיר האחורי, מקושט בעיטורי גבס עדינים ובגומחות מגולפות בקיר, שבהן הוצגו לראווה עבודות קרמיקה מן המזרח הרחוק.
הבתים נבנו בשכונות הנקראות מיטַאה (Mitaa), מקובצים סביב בתים אחרים של בני המשפחה. בין הבתים באותה שכונה משפחתית מחברים מעברים תלויים בשם וִיקִיו
(Vikio), המאפשרים לנשות המשפחה, על פי המסורת המוסלמית, חופש תנועה ללא צורך לצאת מן הבית.
במהלך המאות ה-18 וה-19 נהרסו רוב הבתים הסוואהיליים בעיר ובמקומם נבנו בתים בסגנונות ערביים והודיים. את עיקר הבתים הסוואהיליים ששרדו אפשר לראות במרכז עיר האבן ובצפונה, ברחוב ניומבה יא מוטו (Nyumba ya Moto Street) וברחובות המקיפים אותו. בין הבתים העתיקים עדיין מקשרים אותם מעברי ויקיו תלויים, ולעתים מעטרות את צדי המעבר שׂבכות גבס מגולפות, המאפשרות לנשים לצפות בהמולת הרחוב מבלי להיראות.
בחוץ, בין הסמטאות העקלקלות שטופות הלבן, הארכיטקטורה המזרחית ושוקי התבלינים ההומים, ממשיכים חיי האי לזרום קדימה באיטיות עצלה. סוחרים סוואהילים והודים יושבים על כסאות נמוכים בפתח חנויותיהם, ובדים צבעוניים, גלפי עץ וחנויות מכולת שכונתיות משמשים בערבוביה.
סולטנים, אצילים וסוחרים ערבים
בסוף המאה ה-17 השתלטו על זנזיבר העומאנים. אצילים וסוחרים ערבים שעברו להתגורר בזנזיבר הביאו איתם את סגנון הבנייה העומאני, ורוב הבתים הפונים אל הים והנמל בחזית העיר הם בתיהם.
הבתים הערביים המסיביים, הבנויים מאבן אלמוג לבנה, מתרוממים לגובה שלוש או ארבע קומות. על החלונות בקומות התחתונות הושמו סורגי ברזל עבים, ובקומות העליונות צופים חלונות קטנים רבים אל הרחוב. משני צדי דלתות העץ המגולפות מצויות נישות בשם בַּרַאזַה (Baraza, בסוואהילי "חברותא"), ובהן ספסלי אבן שסביבם מתרכזים חיי החברה בשכונה: בעלי הבתים וחבריהם יושבים עליהם בחוץ בשעות אחר הצהריים והערב, משוחחים עם השכנים, צופים בחיי הרחוב.
בניגוד לחזות החיצונית הפשוטה, פנים הבית מפואר. בקומה הראשונה התגוררו המשרתים או העבדים, מחדרי המגורים שבקומה השנייה והשלישית צפו נשות הבית דרך חלונות אבן ושׂבכות עץ מגולפות. בכמה בתים ערביים ברחוב גיזנגה (Gizenga Street) השתמרו עד היום מרפסות מַשרבִּייָה מגולפות בעץ, הצופות אל החוץ.
בסגנון הבנייה הזה אפשר לחזות במלוא הדרו במוזיאון הארמון (Palace Museum), המשמר את סגנון החיים של הסולטנים: שטיחים פרסיים יקרים, נישות עמוקות בקירות ובהן מדפי העץ עם יצירות אמנות, תיבות מגולפות וחפצי זכוכית וקרמיקה. שעוני הקיר והמראות הארוכות שבארמון הוזמנו במיוחד מאירופה על פי האופנה השלטת בימים ההם.
בחדרי הגברים בארמון תלויים חרבות ורובים, שנהבים ומזכרות ציד שהובאו מן היבשת האפריקאית. חדרי השינה רוהטו במיטות אפיריון זנזיבריות ובתיבות מגולפות עם עיטורי מתכת. מוזיאון הארמון, שבעבר נקרא בית אל-סאהל (Beit el-Sahel, בערבית בית החוף), שוכן ברחוב מיזינגני (Mizingani Street) העובר לאורך חוף הים בצפון העיר.
שעות פתיחה: שלישי עד שבת 18:00-9:00, ראשון, שני וחגים 15:00-9:00
טלפון: 2231158/9-24-255
על פי אותן טכניקות עתיקות לייצור רהיטי עץ ותיבות מגולפות מייצרים גם היום עבודות מעניינות, למשל בבית המלאכה "פיירוז", המתמחה בתחום. הבעלים, הודים זנזיברים שמקורם בגוג'ראט שבצפון הודו, הם צאצאים למשפחה שמייצרת בזנזיבר תיבות עץ על פי הזמנה כבר יותר מ-150 שנה. בית המלאכה שוכן ברחוב הורומזי (Hurumzi Street), לא רחוק ממוזיאון הארמון, ובו תוכלו לצפות בתהליך הייצור ולשמוע הסבר על התיבות השונות.
ברחוב צ'אנגה בזאר (Changa Bazaar), הצמוד לרחוב הורומזי, יש כמה גלריות המתמחות בעתיקות מזנזיבר ומאגן האוקיינוס ההודי. מעבר למציאות הרבות שנאגרו שם במשך מאות שנים על ידי משפחות הסוחרים הזנזיבריות, תוכלו לראות בגלריות את שעוני הקיר והמראות שהובאו מאירופה כדי לקשט את בתיהן של משפחות אלה.
אם אתם כבר בסביבה, זאת הזדמנות מצוינת לבחון את יצירות האמנות של צורפי הכסף והזהב של זנזיבר ופמבה, שהתפרסמו באיזור במשך מאות שנים: צמידים, עגילי זהב, סכיני ח'אריג'ה בסגנון עומאני. עם השנים נעלמו צורפי הכסף והזהב של האיזור כמעט לחלוטין, אך יצירותיהם השתמרו במוזיאונים, בחנויות לעתיקות ואצל אספנים.
רוח הודית
לאורך יותר מאלף שנה הגיעו סוחרים הודים לסחור עם תושביהם הסוואהילים של חופי מזרח אפריקה, אך עד המאה ה-18 לא ידוע על התיישבות הודית לאורך חופים אלה ובאיים הסמוכים. החל מסוף המאה ה-18 החלו להתיישב בזנזיבר סוחרים שהגיעו בעיקר מגואה ומגוג'ראט שבהודו, והם הביאו עימם סגנון ארכיטקטוני חדש.
המשפחות ההודיות נהגו להתגורר מעל לחנויותיהם בבתים בני שתיים או שלוש קומות. חזית הבית נפתחה דרך דלתות גוג'ראטיות מתקפלות ולא מגולפות אל עבר הרחוב, חושפות את תוכנה של החנות לעיניהם של עוברים ושבים. חדרי המגורים שבקומות העליונות התחברו אל מרפסות עץ חיצוניות המעוטרות במעקות ברזל ועץ מגולפים.
בניסיון ליהנות מן הבריזה בעיר האבן ההולכת ונסגרת, בנו סוחרים עשירים בקומה הרביעית מרפסות מקוּרות אך פתוחות אל הרוח מעל לקו הגגות של זנזיבר. על מרפסות אלה, שכונו בתי תה, היו בני הבית מתכנסים בשעות אחר הצהריים. אם תחפצו גם אתם להתאוורר כמנהג ההודים, תמצאו ברחוב הורומזי את מלון אמרסון אנד גרין (Emerson & Green), ובו בית תה שהוסב למסעדת גג מצליחה, הידועה בבריזה הנעימה שמגיעה אליה מהים ובנוף שנשקף ממנה.
דוגמה נפלאה לארכיטקטורה ההודית אפשר לראות באולד דיספנסרי (Old Dispensary), הניצב מול הנמל ברחוב מיזינגני. המבנה הוקם על ידי סוחר הודי עשיר כבית חולים, שופץ והפך למרכז התרבות של זנזיבר. כיום הוא מארח אירועי תרבות חשובים. במקום יש גם מבחר מסעדות וחנויות מיוחדות, המוכרות בין השאר חפצי אמנות ואומנות, והביקור בו אינו בתשלום.
בתים הודיים נוספים נמצאים סביב רחוב גיזנגה, וקל לזהותם על פי מרפסות העץ החיצוניות. הבית שבו שוכנת חנות הספרים "The Gallery" הוא דוגמה נהדרת לאדריכלות זו. בחנות זו תמצאו ספרים מעניינים על הארכיטקטורה של העיר ועוד. הבעלים, בני משפחה הודית זנזיברית, שימרו את הבית בצורה מעוררת התפעלות, ואפשר להיכנס דרך החנות אל החצר הפנימית המקושטת ולראות כמה מהחלקים הפרטיים של בית סוחרים הודי טיפוסי.
ברחוב גיזנגה תמצאו גם כמה מוקדים של מכירת תמונות טִינְגָטִינְגָה צבעוניות, העוסקות בעיקר בחיי הכפר האפריקאי ובטבע המקיף אותם. אמני הרחוב הללו מציירים על בדי קנבס גדולים ציורים ססגוניים, המפרטים סצנות מחיי היומיום.
המיוחדים של מסע אחר
המלצות מסע אחר על אתרים יחודיים ומקומות שונים מהמסלול הרגיל
האי מאפיה - יופי נקי
 |
| להקות דו-פסים ים-סופיים שכיחות בשוניות המרהיבות של האי מאפיה | צילום: אייל ברטוב |
לכתבה המלאה:
 |
מדרום לזנזיבר שוכן האי מאפיה, שתושביו שמרו על אורח חיים מסורתי מוקף בטבע נפלא. הצעה להמשיך מהאי זנזיבר אל אי פחות מתויר | |||||
סירות דאו / מפרש לבן באופק
סירות העץ הציוריות עם המפרש המשולש הגדול, שבעבר הובילו סחורות, עדיין משייטות במימי זנזיבר
 |
| בוני סירות דאו בנונגווי. על סירות כאלה הובילו תבלינים, בדים, שנהב וגם עבדים | צילום: גיל אל-עמי |
כתב וצילם: גיל אל-עמי
מסורת סירות הדאו (dhow) היא בת אלפי שנים ונפרשת לאורך חופים ארוכים, מהמפרץ הפרסי אל הודו, מזרח אפריקה ואיי האוקיינוס ההודי. בדאו, סירות העץ הציוריות עם המפרש המשולש הגדול, הובילו סחורות, נעו ממקום למקום ויצאו למסעות דיג ושליית פנינים. הסירות שייטו בכל רחבי האוקיינוס ההודי והגיעו אפילו לסין.
החל מהמאה הראשונה לספירה החלו סוחרים ערבים ופרסים מהמפרץ הפרסי לנצל את רוחות המונסון הצפון-מזרחיות, שמנשבות מחודש נובמבר עד חודש מרץ, כדי להגיע לחופי זנזיבר ומזרח אפריקה. הם הביאו עימם חרוזים ובדים, וגם פורצלן שמקורו מסין והגיע דרך הודו. ממרץ ועד ספטמבר מתהפך כיוון הרוח, ובמונסונים הדרום-מערביים הם חזרו, נושאים איתם שריון צבים, שנהב ועץ, וגם סחורה מסוג חדש: עבדים.
בזנזיבר עדיין בונים סירות דאו בשיטות הפשוטות ביותר. בנוּנְגְווִי (Nungwi) שבצפון זנזיבר אפשר לראות בוני סירות שמשתמשים בפטיש, איזמל, מסור ומעט כלים נוספים כדי לבנות דאו לא גדולה. עד הגעת הפורטוגלים לאזור במאה ה-16 היו מחברים את לוחות העץ בחבלים עשויים עלי קוקוס. מהם למדו לחבר את הלוחות במסמרים. הכנת סירה קטנה דורשת כחודש עד ארבעה חודשי עבודה; בניית סירה גדולה עשויה להימשך כשנה. העץ המתאים ביותר לכך הוא טיק שמקורו בהודו ובַּלזַה שגדל בזנזיבר, אבל בונים גם מסוגי עץ טובים פחות. באזור נונגווי גדלים עצים באיכות טובה לבניית סירות.
קו הפלגה של דאו (ממונע, היום כבר סומכים פחות על הרוח) קיים מכמה מקומות מחלקה היבשתי של טנזניה אל זנזיבר. תיירים אינם רשאים להצטרף לשיט היוצא מדאר א-סלאם
(Dar es-Salaam) אל זנזיבר, אבל אפשר לשוט ממקומות אחרים, כמו מטַנְגַה
(Tanga). בדאו אפשר להפליג לאי פמבּה, או לצאת לשיט תיירותי לאיים קטנים סביב זנזיבר.
מדי שנה מתקיים אחד מאירועי התרבות הגדולים במזרח אפריקה – פסטיבל ארצות הדאו
(Festival of the Dhow Countries). הפסטיבל עוסק בתרבויות אפריקה, מדינות המפרץ ואיי האוקיינוס ההודי – אותן מדינות שסירת הדאו חיברה ביניהן.