מידע מעשי לבוליביה

מידע כללי - כסף, תקשורת, תחבורה ועוד

לשכות תיירות, מטבע מקומי בשימוש, הפרש השעות בין היעד לבין שעון ישראל, קידומת טלפון בינלאומית, אמצעי תחבורה מומלצים ונפוצים, מידע למטיילים עם מוגבלויות ועוד

מטבע
המטבע הנוהג בבוליביה הוא בוליביאנו (Boliviano). בכל משרדי חלפנות הכספים והבנקים מקבלים דולרים, וזהו המטבע הזר המועדף לנסיעה לבוליביה. במלונות גדולים ובמסעדות מכובדות בערים הגדולות ניתן להשתמש בכרטיסי אשראי בינלאומיים. העלויות למבקר בבוליביה נמוכות מאוד.

הפרש שעות
בוליביה מאחרת את שעון ישראל בשבע שעות.

תקשורת
הקידומת הבינלאומית של בוליביה היא 591.

תחבורה
האוטובוסים מיושנים, ברמה טכנית ירודה, קטנים וצפופים. קווי הרכבת מקשרים רק בין הערים הגדולות.
אפשר לשכור רכב, אם כי מומלץ לשכור רכב 4X4 ולהצטייד במכלי דלק, בגלגלים חלופיים ובכלי עבודה לתיקונים בדרך.
למעוטי התקציב – אפשר לנסוע במשאיות. הן אמנם מסיעות גם בעלי חיים והן לרוב דחוסות, אך זהו אמצעי תחבורה זול מאוד.
טיסות פנים-ארציות פועלות בכל רחבי בוליביה. הטיסות זולות, אך לעיתים קשה למצוא בהן מקום פנוי.
תחבורה עירונית – בערים פועלים אוטובוסים ומיניבוסים בתדירות גבוהה. מוניות מצויות בשפע. מחיר הנסיעה במונית קבוע (לנוסע) ואינו תלוי במרחק הנסיעה.
באגן האמזונס הנהרות משמשים נתיב תחבורה חשוב.

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

אוכל
בהרים אוכלים כל דבר בתוספת אחד מעשרות הזנים של תפוחי אדמה שבויתו באזור זה. בג'ונגל נוהגים לאכול יוקה (Yuca), שורש צמח טרופי. כדי להתגבר על התחושות הקשות בגבהים, שותים המקומיים תה מעלי קוקה (Mate De Coca). משקה פופולרי הוא האפי 
(Api). זהו משקה חם ומתוק העשוי מתירס, לימון וקינמון.
מהמטבח המקומי מומלץ לנסות את הפסקדו פריטו ( Truca Frito), דג פורל מטוגן, המוגש בעיקר באזור אגם טיטיקקה. מאכל נפוץ נוסף הוא הסלטנייה (Saltena) מאפה בצורת כדור, ממולא בבשר בקר, עוף, תפוחי אדמה וירקות.

אירועים ופסטיבלים

פברואר > פסטיבל השטן באורורו
פסטיבל השטן (La Diablada) בעיר אורורו (Oruro) הוא קרנבל אותנטי ואפל יותר מאחיו הברזילאי, וכיאה לעיירת כורים המבלים חלק ניכר משעותיהם מתחת לאדמה, קרוב יותר לעולם השאול. הקרנבל הוא שילוב של מסורות אירופאיות עם פולחנים אינדיאנים עתיקים, ונועד להבטיח את שלום הכורים מפני השטן במעמקי האדמה. הוא נחוג בשלושה ימים רועשים ושמחים, המלאים במוזיקה, ריקודים ותחפושות מופלאות של בני השטן, מכשפות, רופאי אליל, חיות, מפלצות ושדים. הצבעוניות המרהיבה מגיעה לסיומה במלחמת מים גדולה וסוערת. בעוד התפריט המוזיקלי בריו מתמלא אט אט בלהיטי דאנס מודרניים, הקרנבל הבוליביאני מציע את הדבר האמיתי ושומר על אופיו העממי המיוחד שנה אחר שנה.
עיירת הכורים אורורו מצויה כמאתיים קילומטר דרומית ללה-פאס. בין העיירה לבין הבירה יש תנועת אוטובוסים ערה. אפשר להגיע גם ברכב פרטי. הנסיעה בכביש הסלול נמשכת כשלוש שעות. אורורו היא צומת רכבות מרכזי, ואפשר להגיע אליה מלה-פאס גם ברכבת. הרכבות הנוסעות מצ'ילה, מארגנטינה ומהעמקים במזרח בוליביה ללה פאס עוצרות באורורו להפסקות קצרות. בעיר יש מלונות ופנסיונים זולים. לקראת ביקור בתאריכי הפסטיבל רצוי להזמין מקום לינה מראש.

אטרקציות ואתרים מומלצים

מדבר המלח העצום סלאר דה אויוני נוצר מהתייבשותה של ימה קדומה ורחבת ידיים שכיסתה עד לפני כ-10,000 שנה את דרום אזור האלטיפלאנו  | צילום: דוד בר-סלע

לה פאס (La Paz)

סוקרה (Sucre) היא בירתה הרשמית של בוליביה, אך לה פאס היא בירתה המנהלית ולבה התרבותי של המדינה. היא שובת לב במיקומה בגובה של מעל 3,000 מטר מעל פני הים, בערוץ יבש מוקף הרים ופסגות מושלגות, ועוד יותר בזכות תושביה הידידותיים, שרבים מהם עוטים מלבושים אינדיאנים מסורתיים ומתערבבים בלובשי חליפות מודרניות. מטיילים רבים נמשכים אליה גם בזכות חיי הלילה העשירים, אינספור הדיסקוטקים, הפאבים והמסעדות, וכמובן האתרים הנפלאים הפזורים סביבה בהרי האנדים. האווירה הנעימה גורמת למבקרים להאריך את שהותם בעיר, ולא למהר לעזוב את החיים השלווים בה. מראה העיר הנשקף לעיניו של המגיע משדה התעופה הוא בל יישכח. שורה של גורדי שחקים בליבו של קניון רחב, המוקפים בתים קטנים המטפסים על הרכסים שמסביב. הפסגות המושלגות של ההרים במזרח, ובמיוחד של הר איימאני (Illimani, בגובה 6,438 מטר מעל פני הים), מוסיפות לכל הדר מלכותי. שימו לב שבגלל גובהה הרב של העיר המגיעים אליה בטיסה עלולים לחלות במחלת גבהים. כמו כן, הגובה מספק מזג אוויר קריר בערבים לכל אורך השנה וכדאי להצטייד גם בבגדים חמים.

מבני השלטון מרוכזים סביב הכיכר המרכזית בעיר, פלאסה מוריו (Plaza Murillo), הקרויה על שמו של דון פדרו דומינגו מוריו, אחד ממנהיגי המהפכה נגד הכיבוש הספרדי בתחילת המאה ה-19. בכיכר ניצבים ארמון הקונגרס (Palacio del Congreso) וארמון הממשלה (Palacio de Gobierno). הכנסייה המרכזית היא כנסיית סן פרנסיסקו (Iglesia de San Francisco), שבנייתה החלה באמצע המאה ה-16 ומצטיינת בארכיטקטורה ספרדית-קולוניאלית. במתחם נמצא מוזיאון סן פרנסיסקו (Centro Cultutal San Francisco), וכדאי לטפס למגדל הגבוה שממנו נשקפת תצפית פנורמית של האזור. הכנסייה נמצאת בכיכר בעלת אותו שם. כנסיות מעניינות נוספות הן קתדרלת גבירתנו לה פאס (Nuestre Senora de La Paz) הניאו-קלאסית מ-1831, וכנסיית סנטו דומינגו (Santo Domingo) שחזיתה בנויה בסגנון בארוקי. רחוב סגרנגה (Sagarnaga) שמדרום לכיכר סן פרנסיסקו הוא חביב התיירים, בזכות אינספור דוכנים ושווקים המוכרים מכל וכל ומתפשטים אל הרחובות הסמוכים, ובו גם מלונות זולים לתרמילאים, מסעדות ועוד. השווקים של לה פאס רבים ונפלאים, כאשר גולת הכותרת היא שוק המכשפות (Mercado de las Brujas), הסמוך לכנסיית סן פרנסיסקו ברחוב Calle Linares. סחורות שונות ומשונות נסחרות בו – צמחי מרפא, קמעות, שיקויי אהבה, עצמות, עוברי לאמה מיובשים, תרופות מקומיות ועוד. בשוק השחור (Mercado Negro) נמכרים בגדים, משקאות אלכוהולים, מצלמות, מוצרי מזון וכן הלאה.

כדאי לצעוד לאורך רחוב חאן (Calle Jaen) הסמוך לפלאסה מוריו, בו נשתמרו מבנים קולוניאלים יפים, שחלקם מאכלסים כיום מוזיאונים. מוזיאון הפולקלור חואן דה ורגאס (Museo Costumbrista Juan de Vargas) מכיל דגמים מיניאטוריים של סצנות מחיי הפולקלור של לה פאס. המוזיאון למתכות יקרות (Museo Metales Preciosos) במספר 777 מעניין בזכות חפצי זהב, כסף ונחושת מהתקופה הפרה-קולומביאנית. במספר 790 נמצא ביתו של מוריו (Casa Murillo), שהפך למוזיאון. מוזיאונים נוספים פזורים ברחבי העיר, ומביניהם כדאי להזכיר את מוזיאון הקוקה (Coca Museum) הפופולרי, המוקדש לצמח המקומי ממנו מופק סם הקוקאין.

מחוץ לעיר

לה פאס משמשת כבסיס נוח ליציאה לטיולים בסביבה הקרובה והרחוקה, למשל באגם טיטיקקה המפורסם. שלל חברות מציעות סיורים מודרכים בני כמה שעות ועד ימים אחדים.

במרחק של קצת יותר מעשרה קילומטרים מדרום-מערב למרכז לה פאס משתרעת בקעת הירח (Valle de la Luna) היפהפייה. כביש לולאה עובר בין צורות האבן המיוחדות של העמק אכול הסחף, הנראה כנופו של ירח צחיח ומסתורי.

טיול רגלי פופולרי מטפס אל "שן השטן" (Muela del Diablo), פסגה בגובה של כ-3,900 מטר מעל פני הים, שממנה נשקפת תצפית טובה על לה פאס, בקעת הירח והר איימאני. מסלול ההליכה מתחיל מקוטה קוטה (Cota Cota), במרחק נסיעה קצר מהעיר. יש תחבורה ציבורית למקום.

האתר הארכיאולוגי טיאהואנאקו (Tiahuanaco, וגם Tiwanaku) שוכן במרחק של 72 קילומטר ממערב לעיר והינו אתר העתיקות המרכזי במדינה. האתר נבנה על ידי תרבות בעלת אותו שם, שהתקיימה לפני תקופת האינקה, והגיעה לשיאה בין השנים 950-500 לספירה. בשנת אלפיים זכה למעמד אתר מורשת עולמית מטעם אונסק"ו. להשלמת הביקור מומלץ לסור אל מוזיאון טיאהואנאקו (Museo Arqueologico de Tiwanaku) שבלה פאס, המציג ממצאים שנתגלו באתר.

ההרפתקנים מוזמנים לצאת מלה פאס למשלחות טיפוס אל פסגות שונות בסביבה, כמו הר איימאני, הואיינה פוטוסי (Huayna Potosi, גובה 6,088 מטר), צ'רקוויני (Charquini, גובה 5,400 מטר) ואחרות. שימו לב שחלק מהמסלולים דורשים ניסיון אלפיני וציוד לטיפוס על קרח. אופציה נינוחה יותר היא לצאת למסלולים רגליים בעמק סונגו (Zongo) הנפלא, הסמוך לפסגת הואיינה פוטוסי במרחק של כחמישים קילומטר מלה פאס. הנופים בעמק מרהיבים וכוללים הרים נישאים עטויי שלג, אגמים תכולים ומערות קרח.

אגם טיטיקקה (Lago Titicaca)

אגם טיטיקקה שוכן ברמת האלטיפלאנו (Altiplano) שבהרי האנדים במערב בוליביה וגולש אל פרו השכנה. טיטיקקה נושא בתואר האגם הגבוה בעולם שניתן לשוט בו באוניות מסחריות (גובהו 3,820 מטר מעל פני הים). שטחו בן כ-8,300 קילומטר רבוע ועומקו המירבי הוא כ-280 מטר. על פי כמה מהאגדות, כאן נולד מלך האינקה הראשון, אביה של תרבות האינקה.

היישוב המרכזי לחופי האגם בשטח בוליביה הוא העיירה הקטנה קופקבנה (Copacabana), השוכנת במרחק של 158 קילומטר מלה פאס ומשמשת כנקודת המוצא הבוליביינית לטיול באגם. קופקבנה מפורסמת בזכות הקתדרלה שלה, בה נשמר הפסל הקדוש של הבתולה Virgen de la Candelaria, אליה עולים מאמינים לרגל. כדאי לצעוד כחצי שעה במעלה הגבעה הסמוכה לעיירה (Cerro Calvario), ממנה נשקף נוף נאה של האגם. מקופקבנה אפשר לשוט אל איי אגם טיטיקקה שבצד הבוליביאני – אי השמש (Isla del Sol), מקום בריאת השמש ולידתו של האינקה הראשון על פי האמונה, ואי הירח (Isla de la Luna). אפשר ללון באי השמש, וכך להקדיש זמן רב יותר לאתריו. באי ישנם עיירה קטנה, עתיקות מתקופת האינקה, מסלולי הליכה ומוזיאון. אי הירח אינו מיושב ובו ישנן הריסות של מקדש קדום. אפשר להמשיך גם אל האי קלהואטה (Isla Kalahuata; "בית אבן"), ולבקר בבית הקברות העתיק בשטחו. האי סוריקי (Isla Suriqui) מפורסם באמני שזירת הטוטורה, היוצרים מהצמח סירות מקומיות ייחודיות.

מקופקבנה אפשר להמשיך אל צדו השני של טיטיקקה, מעבר לגבול. נכנסים אל יוּנגוּיוֹ (Yunguyo) שבפרו, וממשיכים עוד כשעתיים נסיעה אל העיר פונו (Puno), שלחוף האגם. זוהי עיר גדולה בת 90 אלף תושבים בגובה של 3,827 מטר מעל פני הים, והיא מהווה בסיס יציאה אל האתרים הפרואנים באגם. האטרקציה המרכזית היא איי האורוס (Uros). למעשה אחרונת בני האורוס נפטרה ב-1959, ותושבי האיים בימינו הם בני תערובת של צאצאי אורוס, אימארה ואינקה, המשמרים את המסורת העתיקה. חייהם סובבים סביב צמח הטוטורה – ממנו נבנים האיים הצפים, ובתי המגורים ובתי הספר המוקמים עליהם. בניית האיים היא מלאכה שלעולם לא נשלמת, וקנים חדשים מתווספים באופן תדיר לאדמת האי בעוד קודמיהם בתחתית נרקבים. כיום המקום תיירותי מאוד, והביקור בו מלווה בניסיונות המקומיים למכור לכם שלל מלאכות יד ולגבות טיפים עבור צילום, אך עם זאת עדיין מדובר בהצצה מרתקת לתרבות ייחודית. 

האי טקילֶה (Isla Taquile) נמצא כ-35 קילומטר מערבית לפונו, ובו חיה קהילה קטנה ומסורתית בת 300 משפחות הלבושות בבגדיהן המסורתיים. הגברים עוסקים בדיג ובחקלאות ואילו הנשים עוסקות בעבודות אריגה יפות. מסלולי הליכה עוברים באי בינות לעתיקות מתקופת האינקה. אל האי אפשר להגיע בסיורים בני חצי יום מפונו. אי פחות מוכר הוא אמאטאני (Isla Amantani) בו גרה קהילה מסורתית מבני האימארה.

סלאר דה אויוני (Salar de Uyuni)

בדרום-מערב בוליביה ברמת אלטיפלאנו משתרע מדבר המלח העצום סלאר דה אויוני על פני 12 אלף קילומטר רבוע בגובה של כ-3,650 מטר מעל פני הים. באזור האלטיפלאנו יש עוד 74 אגני מלח סגורים, אבל זהו הגדול מכולם, ולמעשה הגדול ביותר בדרום אמריקה. מדבר המלח נוצר מהתייבשותה של ימה קדומה ורחבת ידיים שכיסתה עד לפני כ-10,000 שנה את דרום אזור האלטיפלאנו. לאחר סיומה של תקופת הקרח האחרונה שפקדה את כדור הארץ החלה הימה להיעלם, ובקרקעיתה החלה להצטבר כמות גדולה של סידן פחמני שיצרה מרבצי משקעי גיר. עם התאדות המים נותרה מעל שכבת הגבס התחתונה שכבה אדירה של מלח שגובהה עשרה מטרים. הנופים המוזרים מכשפים – מרחבים אדירים של מישור שטוח בלבן בוהק, המרהיב במיוחד בשעת השקיעה וכאשר מי גשם על אדמתו משקפים את השמיים האינסופיים שמעליו.

שמו של מדבר המלח נובע מהיישוב הסמוך אויוני (Uyuni), ממנו יוצאים הסיורים המאורגנים לסלאר. לנסוע באוטובוס מלה פאס (La Paz) דרומה לעיר אורורו ((Oruro, ומשם ברכבת לאויוני. זמן הנסיעה הוא כשש עד שבע שעות, ומומלץ מאוד לברר מראש את זמני היציאה, המשתנים מפעם לפעם. דרך נוספת היא להגיע באוטובוס מפוטוסי (Potosi), שעושה את דרך החתחתים בחמש עד שבע שעות.

במהלך הסיור מאויוני למדבר המלח עוצרים לרוב בלגונה קולורדה (Laguna Colorada) ולגונה ורדה (Laguna Verde). הראשון הוא אגם בשטח של כשישים קילומטר רבוע המושך צפרים בזכות שלושה מיני הפלמינגו השוכנים בו. למימיו גוון אדמדם שהקנו לו את שמו ("הלגונה האדומה"). לגונה ורדה היא "הלגונה הירוקה", בגלל ריכוז גבוה של מגנזיום במים. מעל אגם זה מתנשא הר הגעש המרהיב ליקנקהור (Volcan Licancahur). לא רחוק מהאגמים נמצא אתר געשי נוסף, סול דה מאנינה (Sol de Manana), ובו גייזרים, קיטור גופריתי ובריכות בוץ מבעבע בגובה של כ-5,000 מטר מעל פני הים. ממשיכים אל הכפר קולצ'ני (Colchanu), שהינו מרכז כריית המלח באזור, הנעשית כולה בשיטות הישנות. בסמוך נמצאים הקואופרטיבה רוסאריו (Cooperative Rosario), בו נמכרות יצירות אמנות עשויות מלח, ומלון המלח (שכבר אינו בשימוש), שעשוי כולו מהמחצב המלוח. את רצף המרחבים הלבנים שובר "אי הדייגים" (Isla de los Pescadores), כתם שחור של סלעים וולקניים שהינו אתר פופולרי לעצירה לארוחת צהריים. את האי מקיף כביש מעגלי קצר, וגדלים בשטחו קקטוסים ענקיים שהגדולים בהם מגיעים לגובה של 12 מטר. נוף משונה ומפעים. זהו אינו האי היחידי באזור – בסלאר ישנם יותר משלושים "איים".

מצפון-מערב לסלאר נמצא מדבר מלח קטן יותר בשם סלאר דה קואיפסה (Salar de Coipasa), אך לאזור זה כמעט שאין מגיעים בסיורי התיירים הסטנדרטיים. במרחק ניתן לראות את הגבוה בהרי בוליביה, סחמה (Sajama), המתנשא לגובה של 6,542 מטר מעל פני הים. לחופי קואיפסה שוכן הכפר האינדיאני צ'יפאיה (Chipaya), בעל מבנים עגולים מיוחדים.

יוגנס (Yungas)

אזור יונגס החם והלח משתרע מצפון-מזרח ללה פאס. נופיו מרהיבים – יערות גשם עננים, מצוקי הקורדיירה ריאל (Cordillera Real, "הרכס המלכותי"), ערוצים צרים, צמחייה טרופית סבוכה וגידולי קוקה וקפה. זהו מעין אזור מעבר בין הרמות הצחיחות הגבוהות לבין אזור הג'ונגלים של האמזונס, והוא פופולרי לטיולים ומסלולי הליכה.

היישוב המרכזי באזור יונגס הוא העיר קרואיקו (Coroico), בת כ-4,000 תושבים. קרואיקו ממוקמת בגובה של 1,750 מטר מעל פני הים, במרחק של 56 קילומטר מלה פאס. הכביש בין לה פאס לקרואיקו זכה לפרסום רב הן בשל נופים עוצרי נשימה המצויים לאורכו ולמרבה הצער גם בשל הקורבנות שגבה המסלול. שמו הינו "דרך יונגס הצפונית", אך הוא מוכר יותר בשם "דרך המוות" (El Camino de la Muerte). הדרך צרה, מסוכנת ועוברת על קצה מצוקים בין הרים לתהום פעורה, ומועדת לתאונות, מה גם שרבים מכלי הרכב נוסעים בה בלילה בחושך מוחלט. עם זאת, היא הפכה בשנים האחרונות פופולרית לטיולי אופני הרים, אלטרנטיבה פחות מפחידה ממכוניות ומשאיות המטלטלות בדרך הרעועה. לאחרונה נפתח כביש חדש בין לה פאס לקרואיקו, המקצר את משך הנסיעה לשעתיים בלבד והינו אופציה בטוחה יותר באופן ניכר.

משהגעתם אל העיר, זה הזמן לצאת לסיורים ברגל וברכיבה על סוסים בסביבה האטרקטיבית. הטרק הפופולרי ביותר הוא הצ'ורו (Choro), שאורכו כשלושה-ארבעה ימים. זוהי דרך אינקה עתיקה, המחברת בין לה קומברה (La Cumbre), בגובה של 4,700 מטר מעל פני הים, לקרואיקו. לאורך הדרך נופים נהדרים של ג'ונגלים, הרים, מפלים ונחלים. טרק נוסף העובר בחלקו בדרכי אינקה בין האלטיפלאנו ליונגס הוא טאקסי (Takesi), האורך כשלושה ימים. למסלול ארוך ומאתגר יותר, נסו את יונגה קרוס (Yunga Cruz), שאורכו כחמישה ימים עד שבוע. שימו לב שברוב הטרקים עליכם להצטייד מראש במים ובמזון, וכן לקחת עמכם אוהל. חברות טיולים בקרואיקו מארגנות טיולי טרקים מודרכים, הכוללים גם ציוד וצידה.

רורנבקה (Rurrenabaque)

רורנבקה היא עיר בת כ-15 אלף תושבים הפופולרית בקרב מטיילים. היא שוכנת על גדת נהר בני (Rio Beni) באגן האמזונס, כ-300 קילומטר מצפון ללה פאס, וניתן להגיע אליה בנסיעת אוטובוס ארוכה (כעשרים שעות, ניתן לעצור בדרך בקרואיקו) או בטיסה. בעיר עצמה אין אטרקציות מיוחדות, אולם היא נפלאה כבסיס יציאה לטיולים וסיורים בתוך הג'ונגלים, בפארק הלאומי מאדידי (Parque Nacional Madidi) ובערבות הפאמפס (Pampas) או שיט על גבי נהר הבני. אורך הסיורים משתנה מכמה שעות לכמה ימים, וישנם גם סיורי לילה לצפייה בבעלי חיים ליליים בג'ונגלים. ישנם גם סיורי "צמרות" (Canopy Tour), שבהם נקשרים לאומגה ומרחפים בין צמרות עצי היער בעזרת כבלי פלדה.

פארק מאדידי העצום משתרע על פני כ-19 אלף קילומטר רבוע בצפון-מערב בוליביה, הכוללים מגוון מופלא של נופים: יערות גשם, יערות עננים, כרי עשב, סוואנות והרים. הפארק מפורסם בעושר המדהים של בעלי כנף המתגוררים בו, כאלף מיני ציפורים, שהמפורסמות בהן הם תוכי ארה בעלי הצבעים העזים. כמו כן מתגוררים בפארק יגוארים, זאבים, דובים, טפירים, תנינים, קופים, קונדור האנדים ועוד שלל בעלי חיים. סביבו משתרעים פארקים ושמורות טבע נוספים, ההופכים את האזור לביוספירה ענקית ובעלת חשיבות עצומה במעלה בעולם כולו. כדאי לבקר בפארק בעונה היבשה, בין מאי לאוקטובר.

 כתבה: יעל רגב

הכנות - ויזה, איך מגיעים, מתי נוסעים, בריאות ועוד

כל מה שצריך לדעת כשמתיישבים לתכנן את הטיול: מידע על שגרירויות ונציגויות קונסולוריות, אשרות והיתרים נדרשים, איך מגיעים ליעד, מתי הכי כדאי לנסוע, האם צריך חיסונים, כללי בטיחות מומלצים ועוד

אשרות ושגרירויות
אזרחי ישראל אינם זקוקים לאשרת כניסה לטיול בבוליביה.
אין נציגות בוליביאנית בישראל, ואין שגרירות ישראלית בבוליביה. השגרירות הקרובה ביותר נמצאת בלימה, פרו.

איך להגיע
אפשר לטוס מתל אביב ללה פאס דרך יעדים שונים באירופה או ארצות הברית. ישנן חברות תעופה מעטות הטסות לבוליביה, אך מחירי הטיסות הם גבוהים. בדרך כלל כדאי לטוס לאחת המדינות השכנות, כגון ארגנטינה או ברזיל, ולהגיע משם בדרך היבשה לבוליביה. אפשר להגיע לבוליביה ברכבת מצ'ילה, ברזיל או ארגנטינה.
ישנם גם קווי אוטובוס סדירים בין הבירות השונות.

מתי כדאי להגיע
התקופה הנעימה לשהייה בבוליביה היא בעונה היבשה: מיוני עד ספטמבר.

חיסונים
יש להתחסן לפני הנסיעה. פרטים בלשכות הבריאות המחוזיות.

ביטחון
פעם בכמה שנים פורצות מהומות פוליטיות במדינה, המתפתחות לפעמים לאירועים אלימים. כדאי לבדוק את המצב במדינה לפני הנסיעה.