מידע מעשי לגואטמלה

אוכל
לא הרבה ייאמר לזכותו של האוכל הגואטמלי. הוא אינו רע, אך בהחלט בסיסי ומורכב ממנות יסוד שחוזרות על עצמן כמעט בכל ארוחה (בוקר, צהריים וערב). ראש וראשונה להן היא הטורטייה
(Tortilla) – לחם התירס הידוע, המתלווה כמעט לכל מנה מקומית. אחריה, לצדה או עליה מגיעה השעועית השחורה
(Frijoles, פריחולס), כשהיא מבושלת, אפויה או כממרח (על הטורטייה, כמובן).
את השילוש הקדוש חותמות הביצים (Huevos, ווֶבוֹס), החביבות מאוד על המקומיים ומגיעות בשלל צורות. בנוסף תמצאו כאן מיני בשר, כמו עוף בגריל או המבורגר. הצמחוניים לא ישבעו נחת, וייאלצו להסתפק בעיקר באורז וירקות מאודים, או יפנו (הם וכל מי שקצה נפשו בטורטייה) למסעדות סיניות זולות שקיימות פה ושם. כאשר תיסעו במשך שעות על שעות באחד האוטובוסים הציבוריים, תוכלו להשביע את רעבונכם בחטיפים הנמכרים מידיהן של בחורות המכריזות "Hay comida" (משהו כמו "יש אוכל"), וכוללים את כל הנזכר לעיל, כמו גם גלידה, בוטנים ובננה בשוקולד.
כתבה: שירלי נווה

לינה
גואטמלה מציעה מגוון רחב של מקומות לינה, ממלונות בוטיק מפוארים דרך מלונות רשתיים, בתי הארחה מקומיים, אכסניות נוער, ועד בתי משפחות, אתרי קמפינג וחוות מקומיות. המחירים קבועים במהלך רוב השנה, אך בחגים החשובים – בעיקר פסחא וחג המולד – וגם במועדי פייסטות שונות, המחירים עולים וקשה מאוד למצוא מקומות במלונות הטובים. לנוסעים בתקופות אלו כדאי להזמין כמה חודשים מראש. אתר אינטרנט (באנגלית) לכלל אופציות הלינה:
www.1000traveltips.org/guatemal.htm

מלונות
בתי המלון מסווגים בשיטת הכוכבים המוכרת. רמת השירותים בהם נמוכה בהשוואה למלונות בסיווג דומה באירופה, אבל המצב משתפר. טווח המחירים הוא בין שלושים ל-150 דולר ללילה, כולל ארוחת בוקר. בכל אחד ממרכזי התיירות (אנטיגואה, פלורס, פנחצ'ל) נמצאים לפחות שני מלונות ברמה גבוהה מאוד, ותמיד במקומות או במבנים מיוחדים המצדיקים את התשלום הגבוה. בגואטמלה סיטי ישנם הרבה מלונות לאנשי עסקים ששייכים לרשתות בינלאומיות (מריוט, הולידיי אין ועוד). מידע על בתי המלון אפשר למצוא באתר האינטרנט: www.guatemalaweb.com/enhotelslista.htm

פנסיונים
בגואטמלה יש פנסיונים (Hospedaje) רבים, שמהווים אופציה זולה מאוד ללינה, עם מחירים של חמישה עד 15 דולר ללילה, בהתאם לסוג החדר (ישנם חדרים משותפים וחדרים זוגיים). בדרך כלל הפנסיונים מנוהלים על ידי בני משפחה אחת, החדרים פשוטים מאוד ולרוב נקיים. רובם אינם מספקים ארוחת בוקר, אך בחלקם יש מטבח שבו אפשר להשתמש. בדרך כלל הפנסיונים מספקים את שירותי התיירות הנחוצים וקשורים לסוכנות מקומית. בספר "Guatemala Hand book" בהוצאת Footprint נמצאת הרשימה הטובה והמעודכנת ביותר של פנסיונים, בליווי המלצות מטיילים.

בתים פרטיים
בכפרים הקטנים ניתן ללון בבתי משפחה המספקים חדר במחיר שלושה עד עשרה דולר. החדר הוא בסיסי מאוד עם מקלחת לא צמודה. ניתן להשתמש במטבח של המשפחה או לאכול עם בני הבית. למעט המחיר, היתרון בלינה כזו הוא ההיכרות האינטימית עם המקומיים. כמו כן, המשפחות עוזרות במציאת סיורים זולים יותר, ולעתים מארגנות סיורים בכוחות עצמן.

קמפינג
ישנם כאן אתרי קמפינג לא רבים, המציעים בעיקר חלקת אדמה קטנה לאוהל, אך לא את שאר השירותים המוכרים כגון מסעדות, מקלחת או חניה לרכב. המידע הטוב ביותר לגבי אתרי הקמפינג נמצא במדריכי הטיולים.

חוות מקומיות
בגואטמלה פזורות חוות חקלאיות (Finca) מבודדות, בעיקר בשטח שמצפון לגואטמלה סיטי לכיוון פלורס. החוות מציעות לינה פשוטה למדי, אך לעתים אפשר לצאת מהן לטיולי סוסים או לטיולי הליכה קצרים וארוכים. ישנן גם חוות המציעות חבילות בריאות שבועיות, שאותן צריך להזמין מראש.
כתב: רענן בן בסט

קניות
עושים שוק ברחבי גואטמלה

כתב: גילי חסקין

יום שוק הוא חוויה אנתרופולוגית ואירוע חברתי שוקק. לתיירים זו הזדמנות לקנות פירות, ירקות ועבודות יד, לראות את ההתנהלות השקטה של הקונים והמוכרים ולצלם את הצבעוניות המשתוללת. עבור המקומיים, השוק הוא מקום מפגש, עיתון חי. השעות היפות לביקור בשווקים הן שעות הבוקר המוקדמות. שווקים המיועדים לתיירים, כמו באנטיגואה, בפנחצ'ל ובצ'יצ'יקסטננגו, נפתחים מאוחר יחסית (בין שבע לשמונה בבוקר). שוקי המקומיים, לעומתם, שוקקים כבר בשש, וב-12:00 הם ריקים. שימו לב: השווקים הצפופים הם כר פעילות נוח לכייסים.

סן פרנסיסקו אל אלטו (San Francisco el Alto): הכפר נמצא במרחק של כארבעים דקות נסיעה מהעיירה קצאלטננגו (Quetzaltenango, המכונה שֶלָה Xela). השוק, הנערך בימי שישי, אותנטי להפליא וכמעט אין בו עבודות יד. הוא ידוע בבעלי החיים הנמכרים בו, ואפשר לראות בו נשים עמוסות בתרנגולות, ילד המנסה להשתלט על תרנגול הודו וזקנה עם עשרים גורי חזירים.

אלמולונגה (Almolonga): העיירה הקטנה שוכנת במרחק של כארבעה קילומטרים מקצאלטננגו, ושוק ירקות ציורי נערך בה ביום חמישי. מלבדו מתקיים שם מדי יום שוק קטן.

סוניל (Zunil): הכפר הססגוני, השוכן סמוך לקצאלטננגו, התברך בנוף יפהפה ובמראה הנשים הכובסות את בגדיהן הרקומים בנהר. השוק המקומי, שבו מוכרים פירות וירקות, מתקיים ביום שני. מדי יום נערך בו גם שוק קטן.

מומוסטננגו (Momostenango): כפר הררי במרחק 35 קילומטר מסן פרנסיסקו אל אלטו, ובו מרכז לתעשיית שמיכות צמר. ביום רביעי נערך יום השוק של הכפר, ובו מוכרים פירות, ירקות ופיצ'פקעס. המקומיים מדווחים גם על שוק קטן בשבת.

טוטניקפאן (Totonicapan): סן מיגל טוטניקפאן היא עיירה הררית נעימה ובה מרכז לעבודות יד. בימי שלישי נערך שוק ירקות ופירות, שבו אפשר לראות מקומיים בני שבטים שונים עם שלל בגדיהם הצבעוניים. שוק קטן יותר מתקיים בימי שבת.

טודוס סנטוס (Todos Santos): לטעמי, זהו השוק היפה במדינה, ואף שיש בו רק פירות וירקות, שווה להגיע כדי לראות את הלבוש הרקום של המקומיים שברחובות הציוריים. השוק נערך ביום שבת. בספרות מדווח על שוק קטן ביום רביעי, אך הוא עלוב למדי.

נבאח (Nebaj): תיירים כמעט לא מגיעים לכפר המרוחק הזה, השוכן ברכס קוצ'ומטאנס (Cuchumatanes) שבמערב המדינה. הנוף עוצר נשימה והמקומיים לבושים בבגדים רקומים בדוגמאות ייחודיות. בימי ראשון וחמישי מתקיים במקום שוק, שבו מוכרות נשות הכפר הזה והכפרים הסמוכים צ'חול (Chjul) וקוצאל (Cotzal) תוצרת חקלאית ועבודות יד נהדרות.

פנחצ'ל (Panajachel): בשוק הענקי של עיירה זו, המשמשת מרכז תיירותי לשפת אגם אטיטלן, יש מבחר עצום של עבודות יד, אך בדומה לאנטיגואה אין שם עניין אתני רב. מומלץ לצאת מכאן לשווקים שבסביבה, כגון סולולה או סנטיאגו אטיטלן.

סנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlan): אל הכפר סנטיאגו אטיטלן אפשר להגיע מפנחצ'ל, בשיט על אגם אטיטלן. נשות הכפר ידועות בבגדיהן הרקומים בציפורים צבעוניות. מדי יום ראשון מתקיים כאן שוק גדול, עם ירקות ופירות, ומעט עבודות יד.

סולולה (Solola): כפר קטן וציורי הצופה על אגם אטיטלן, ונמצא במרחק של כעשרים דקות נסיעה מפנחצ'ל. רוב תושבי הכפר הם בני שבט הקקצ'יקל (Cakchikel). בימי שישי מתקיים שוק ססגוני, הנחשב לאחד היפים במדינה ובאמריקה המרכזית כולה, ומוכרים בו פשוט הכל – מאכלים מקומיים, בדים, מחצלות, פירות וירקות. בגדיהם של הקקצ'יקל ידועים בצבעיהם הרועשים, והמוני האנשים הרוחשים בשוק מעניקים לכפר מראה מדהים, פסיכדלי כמעט. בימי שלישי נערך שוק קטן נוסף, אבל שווה להתאמץ ולהגיע ביום שישי.

אנטיגואה (Antigua): מדי בוקר מתקיים שוק בכיכר אלמדה דה סנטה לוסיה (Alameda de Santa Lucia). בדומה לשוק של פנחצ'ל, שוק זה לא מספק חוויה אתנית ואינו פוטוגני במיוחד, אך יש בו עבודות יד בטווח רחב של מחירים ואיכויות, יותר ממה שאפשר למצוא ברוב חלקי המדינה. שוק גדול יותר מזה מתקיים ביום שני בשבוע.

פסטיבלים
כל הקדושים והשמות
כמו במקומות אחרים גם בגואטמלה התערבבו מסורות מקומיות עם הדת הקתולית. לאורך כל השנה חוגגים כאן את חגי הקדושים המקומיים, חגים נוצריים, וגם את יום המתים. והכל, לפי מיטב המסורת, נחגג באופן צבעוני במיוחד

כתב וצילם: גילי חסקין

בגואטמלה אוהבים לחגוג. כמעט כל חג נוצרי הופך כאן לפסטיבל צבעוני ורב רושם ומהווה סיבה למסיבה. יש בחגים הללו הזדמנות להפגין את הבגדים היפים ביותר, לחבוש מסיכות, להתקשט בנוצות, ולהשכיח את צרות היומיום בעזרת מוזיקה, ריקודים ואלכוהול. זו הזדמנות לחוות את המסורות העתיקות (רובן עוצבו אמנם לאחר הכיבוש הספרדי, אך הן מביעות כיסופים רומנטיים לתקופה שהיתה ואיננה). לכן, כאשר מתכננים את הטיול בגואטמלה, כדאי מאוד לקחת בחשבון את מועדיהם של חגים ואירועים עממיים, המעניקים לטיול ממד נוסף.
יש בגואטמלה שני סוגי חגים: פייסטה (Fiesta) הוא חג עם שורשים דתיים, המוקדש למועד או לקדוש נוצרי כלשהו, כמו למשל חגיגות ה"הריון ללא חטא" (Immaculate Concepcion), המתקיימות ברחבי המדינה ב-8 בדצמבר. פֶריה (Feria), לעומת זאת, הוא פשוט יריד, אירוע שאין לו משמעות דתית, דוגמת יום הצבא, שנחגג ב-5 במאי.
כל חג קתולי הוא גם פרצה שדרכה מבצבצות המסורות הפרה-קולומביאניות ופורצות החוצה. למעשה, לא נותר הרבה מהעבר הפרה-קולומביאני, היות שהכובשים הספרדים מחקו כמעט כל זכר שלו, אך תחת פני השטח עוד ישנם סממנים מקומיים עתיקים, או לפחות פרשנות מודרנית של התרבות העתיקה.

מרץ או אפריל > חגיגות השבוע הקדוש

הפסחא נחשב לחג העתיק ביותר בעולם הקתולי. זהו השבוע הקדוש (Semana Santa) המציין את הפאסיון, מחזור חייו האחרון של ישו. מחזור זה מתחיל ביום ראשון של התמרים, היום שבו נכנס ישו לירושלים, ממשיך עם הסעודה האחרונה ביום חמישי ולאחריה הצליבה ביום שישי, ומסתיים בעלייתו השמיימה של ישו, ביום ראשון. ימים שישי ("הטוב"), שבת וראשון הנם ימי חג רשמיים בכל מדינות האזור, ובגואטמלה נוסף להם גם יום חמישי.
במשך שבוע נראים ילידי אמריקה כשהם משחזרים אירוע שהתרחש בחצי השני של כדור הארץ לפני כאלפיים שנה. מאות אינדיאנים מייצגים את החיילים הרומאים, אלפים לבושי ג'לביות לבנות וחבושי כאפיות מייצגים את היהודים (כאשר הערתי לרבים כי זהו לבוש המאפיין דווקא ערבים, הגיבו בתנועת יד מבטלת והפטירו "ערבים, יהודים, אותו הדבר"(.
גולת הכותרת של החגיגות הן התהלוכות ההמוניות. ארונות כבדים ועליהם פסלי קדושים נישאים בידי המאמינים, הנאנקים תחת כובד המשקל אך נסערים מעצם החוויה הדתית. מדי בוקר שוקדים מאות מקומיים על הכנת שטיחי ענק מנסורת צבעונית ומפרחים. חלקם עובדים כל הלילה על הכנת שטיח כזה, מלאכת מחשבת ממש, והשטיח המושלם מוצג לראווה זמן קצר לפני שהוא נרמס תחת רגלי החוגגים. לעתים מתרחשים אירועים קטנים אך מסעירים, פרי יוזמה מקומית, כמו תיאור משפטו של ישו בידי הנציב הרומי פונטוס פילטוס, או שחזור הצליבה, כאשר המוקע נכנס לטראנס של ממש.
המקום הפופולרי ביותר לשהות בו בעת החגיגות הוא העיירה אנטיגואה (Antigua), בה ניתן לקבל בלשכת המידע לתיירים ובבתי המלון תוכנייה מודפסת של האירועים. מקומות מומלצים נוספים הם הכפרים סביב אגם אטיטלן (Atitlan), ובמיוחד הכפר סנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlan), שם לובשים המקומיים חולצות רקומות יפהפיות, ומוציאים לתהלוכה את אל העושר משומון, שבעיני כמה מהם הוא התגלמות יהודה איש קריות.

31 באוקטובר > יום המתים
מדי שנה ב-31 באוקטובר נחגג יום המתים (Dia de los Muertos), שגם הוא חג קתולי. למחרת, ב-1 בנובמבר, נחגג Dia de los Infantes, היינו "יום הילדים המתים", וב-2 בנובמבר נחגג Dia de los Santos, "יום כל הקדושים". לא תמיד מקפידים המקומיים על הכינויים השונים, ובמקומות רבים 1 בנובמבר מכונה "יום כל הקדושים" ו-2 בנובמבר – "יום המתים".
בתאריכים אלו מציינים המקומיים, לבנים כאינדיאנים, את קרוביהם שהלכו לעולמם. בתי הקברות מתקשטים אז בפרחים וסרטים צבעוניים, ואלפי בני אדם נוהרים אליהם, לבושים במיטב מחלצותיהם, כדי להתייחד עם יקיריהם. רבים מהם נושאים עימם את המאכלים שהיו אהובים על המתים ועורכים ליד הקבר סעודת מצווה.
החג מתנהל במין דואליות מוזרה: מחוץ לבתי הקברות נערכות חגיגות עליזות ובהן האנשים לובשים "בגדי מתים" (חולצות שעליהן מודפסות עצמות וגולגלות), מקיימים "תיאטרון מתים" ו"ריקודי מתים", והכל בצהלה רועשת. בפנים, בניגוד בולט לרעש ולשמחה הסוריאליסטית שברחוב, יושבים אלפי אנשים עצובים, דוממים, חלקם שרויים במדיטציה של ממש, ונזכרים באהוביהם שאינם עוד. אחד הסממנים של החג בגואטמלה הוא קשירת עפיפונים למצבות, מעשה המסמל את הקשר בין ארץ לשמים.
מרבית התיירים נוהגים לבקר בחג זה דווקא במקסיקו השכנה, אך אירועי גואטמלה ראויים באותה מידה. בכפר ההררי זוניל (Zunil) שבדרום-מערב המדינה יש בית קברות יפה במיוחד, וכך גם בעיירה סנטיאגו סאקאטֶפֶקוז (Santiago Sacatepequez), הנמצאת לא הרחק מאנטיגואה. במשך כל הלילה נראים בבתי הקברות אלפי מקומיים כשהם מדליקים עשרות אלפי נרות. המקום המוצלח ביותר להעביר בו את החג הוא הכפר ההררי טודוס סנטוס (Todos Santos), ברכס הרי קוצ'ומאטאנֶס (Cuchumatanes), שתושביו ידועים בבגדיהם הססגוניים. בנוסף לאירועי בית הקברות מתרחש בטודוס סנטוס ב-1 בנובמבר אירוע מיוחד במינו: מרוץ שליחים על גבי סוסים. מומלץ במיוחד לתיירים צעירים ברוחם.

21-13 בדצמבר > פסטיבל סנטו תומס
סנטו תומס הינו הקדוש הפטרון של העיירה הציורית צ'יצ'יקָסטֶנַנְגו (Chichicastenango). מדי שנה, ב-21-13 בדצמבר, מתקיים במקום אירוע פולקלוריסטי מופלא לכבודו של הפטרון. מכנסיית סנטו תומס יוצאות תהלוכות דתיות רבות רושם, ובראשן פסליהם המקושטים להפליא של קדושי הכנסייה. הקופרַדיאס (Cofradias), מסדרי האחוות הדתיות, תופסים חלק נכבד בארגון הקרנבל, וזוהי הזדמנות לכל מנהיג מקומי להציג את יכולותיו ביצירת תהלוכה מפוארת ככל הניתן.
ב-21 בדצמבר, יום תומס הקדוש עצמו, מטבילים לנצרות את ילודי אותה שנה, וברחבת השוק מתקיימים הריקודים המסורתיים. המפורסם והמרהיב שבהם הוא ריקוד הכובש (Baile de Conquista), שרקדניו עוטים מסיכות ורדרדות המדמות באופן נלעג את הספרדים. ייתכן מאוד כי המסיכות, שנועדו בהתחלה ללעוג לקונקיסטדורים (Conquistadores), הפכו לחלק מתרבותם של הנכבשים ולמושא ההזדהות שלהם.
בנוסף ישנו ריקוד השור (Torito), שגם הוא פרודיה אנטי היספנית, ולבסוף – ריקוד המוט המעופף (Palo Volador) – שריד לטקס דתי בעל משמעות קוסמולוגית, שבו שני הרקדנים משליכים עצמם לחלל ממוט המתנשא לגובה עשרים מטר, כשכל אחיזתם היא חבל הכרוך סביב כף רגלם.
ביום זה מתקיימים גם מופעי זיקוקים מרשימים, וברחובות מופיעות כמה עשרות דמויות מאגדות ילדים ומסרטי וולט דיסני. פעם כיכבה שם כיפה אדומה, אחר כך דונלד דק ומיקי מאוס וכיום דמויות קולנועיות כגון שרק. ישנם תיירים המסתייגים מתהלוכה זו בטענה שאיננה אותנטית. לעניות דעתי זו התגלמות האותנטיות: זהו חגם של המקומיים, ודמויות מסרטי ילדים הם חלק מתרבותם.

פברואר או מרץ > הקרנבל
הקרנבל (Carnaval) גם הוא חג קתולי – ארבעה ימים של ריקודים, זלילה, סביאה והתרת כל רסן; ארבעה ימים של פריקת כל עול בטרם יתחילו ארבעים ימי הצום המסורתי, הלנט (Lent), שהפך עם הזמן להתנזרות מבשר בלבד. בארצות רבות קיבל הקרנבל צביון מקומי ייחודי. בגואטמלה הוא נחגג בכל מקום, אך אין הוא מהווה אירוע רב רושם כמו בבוליביה, בטרינידד או בברזיל.
הקרנבל נחגג בחודש פברואר או בראשית מרץ (המועד המדויק משתנה משנה לשנה, בהתאם לשינויים במועד הפסחא). הוא מתחיל ביום שבת, והחגיגה הולכת ומתעצמת מיום ליום – הרוקדים נעשים שיכורים יותר ויותר. השיא הוא בדרך כלל ביום שלישי, המכונה בהשאלה מצרפתית מארדי גרא (Mardi Gras) – "יום שלישי של השומן", ובו מרבים באכילת בשר. ביום רביעי מתחילות התפילות והחזרה בתשובה.

אירועים נוספים
נבאח (Nebaj) – פייסטה בשבוע השני של אוגוסט.
סן מיגל טוטוניקפאן (San Miguel Totonicapan) – חגיגות Fiesta de Esquipulas, ב-15 בינואר.
קובאן (Coban) – פסטיבל לכבוד סנטו דומינגו ובו מחולות עממיים, 6-1 באוגוסט.
סן פרנסיסקו אל אלטו (San Francisco el Alto) – פסטיבל ב-5 באוקטובר.

אנטיגואה (Antigua) – מעבר ליופיה האיטלקי, היא גם מקום מצוין ללמוד בו ספרדית ונקודה נוחה לצאת ממנה לטיולים ברחבי המדינה.

צ'יצ'י (Chichicastenango) – או בשמה המלא צ'יצ'יקָסטֶנַנְגו, היא עיירה של שוק ססגוני ומלהיב, עם בית קברות צבעוני לא פחות – נגד עין הרע.

אגם אטיטלן (Atitlan) – האגם יפהפה, וכך גם מה שמקיף אותו: הרי געש מושלמים וכפרים של צאצאי המאיה, ששימרו את תרבותם בבגדיהם, במנהגיהם ובלשונם.

ליווינגסטון (Livingston) – הזדמנות להכיר את הצד השחור של גואטמלה: תושבים ממוצא אפריקאי, מוזיקה קצבית, אגוזי קוקוס וחוף קריבי.

טיקאל (Tikal) – אתר המאיה המפורסם מכולם: פירמידות ושרידים אחרים שהתחבאו בג'ונגלים של צפון המדינה, ושמורת טבע שמזמנת מפגש קרוב עם קופי עכביש.

הר הגעש פקאיה (Pacaya) – יוצאים מאנטיגואה לטיפוס בלתי נשכח: האפר הרך שצועדים בו בדרך, הגזים שנפלטים מן ההר, הריח החריף שמקשה על הנשימה, הנוף המדהים. קחו בגד חם לפסגה.

סמוק שמפיי (Semoc Champey) – תופעת טבע מיוחדת: נהר שנבלע בתוך מערה ונעלם (עד שהוא יוצא במרחק 300 מטר משם), ומותיר אחריו בריכות של מים בצבע טורקיז – תענוג לרוחצים.

טודוס סנטוס – בידודה של העיירה, היושבת בעמק ומוקפת פסגות גבוהות, הביא לשימור התרבות האינדיאנית, כולל חיי הרחוב, השפה והתלבושת המפוספסת באדום-לבן.

שיט על נהר ריו דולסה (Rio Dulce) – שש שעות של שיט בסירה יביאו אתכם מהעיירה ריו דולסה אל ליווינגסטון, על נהר טובל ביער גשם.

המעיינות החמים בסוניל (Zunil) – לוס באניוס הוא אתר של מים חמים בלב ג'ונגל טרופי יפהפה. המקום שווה את הטיפוס שבדרך.

מעל לג'ונגלים שבצפון מציצים ראשי פירמידות ומסגירים את מיקומה של טיקאל, אחת מערי המאיה המרתקות ביותר. סיור של רוח, טבע, תרבות ועבר מפואר בין פירמידות ומקדשים בגואטמלה הקלאסית

כתב: שמואל שאול

מכל ערי המאיה הגדולות והמפורסמות, נבנתה אחת עמוק בתוך יער הגשם הטרופי: טיקאל
(Tikal). מראה הפירמידות הגבוהות, הפורצות את קו היער, הוא בלתי נשכח ומושך המוני מטיילים לאתר. רבים מהם מקדישים לטיקאל יום אחד ועורכים סיור רק בחלק קטן מהאתר הארכיאולוגי. אבל האתר שווה ביקור מקיף יותר, של יומיים-שלושה לפחות, שכן עד מהרה מבינים שמדובר במקום רב ממדי.
באחד הממדים מגלים כי מעבר לפירמידות המפורסמות, טיקאל היא מקום מצוין לצפרות. כדי לצפות במגוון הגדול והצבעוני של ציפורי יער הגשם, פשוט נעמדים על ראשה של אחת הפירמידות. בנוסף, יער הגשם הטרופי והשבילים המסודרים מציעים למטייל בטיקאל סיור מרתק בדגש בוטני, ועם קצת מזל פוגשים גם בעלי חיים שונים, ובמיוחד קופים. גם לעוסקים בהתבוננות רוחנית יש מה לחפש כאן: טיקאל היא מוקד עלייה לרגל ואחד ממרכזי הרוח החשובים ביותר של מרכז אמריקה.
בסופו של דבר, לא משנה אם אתם חובבי טבע, תרבויות עתיקות או רוחניות – המרחבים העצומים והוד הקדומים של טיקאל מספקים הזדמנות מיוחדת לקחת פסק זמן מהרעש והלחץ של העולם המודרני, ולרוות קצת מנוחה ושקט בעולם ירוק וקסום.

אלה תולדות
לטיקאל היסטוריה רבת שנים, החל במתיישבים הראשונים, שהגיעו 700 שנה לפני הספירה, ועד לתור הזהב בתקופה הקלאסית המאוחרת – 900-600 לספירה. בתקופתו של המלך יאח מוש שוק (250 לספירה) התרחבה העיר ונהפכה למרכז שלטוני ודתי גם יחד, ובשנת 553 היא נכבשה על ידי ממלכת קאראקול (Caracol, דרום-מערב בליז של ימינו). לשיאה הגיעה טיקאל בתקופת השליט שכונה "אדון קקאו", ששחרר אותה מעול הכיבוש בסוף המאה השביעית. למעשה, הוא ויורשיו בנו בה את רוב המבנים שרואים היום (מתוך 4,000 המבנים שידוע עליהם נחשף חלק זעיר בלבד). בסוף המאה התשיעית נטשו את המקום בפתאומיות כל תושביו, מסיבה שהחוקרים מתקשים לפענחה.

העולם על פי המאיה
כדי להבין את הרעיון העומד מאחורי מקדשי הפירמידות באתר, כדאי לדעת משהו על הסמלים והאמונות של בני המאיה. הם חילקו את המרחב הקוסמי לשלושה עולמות: העולם האמצעי, הוא עולם האדמה, העולם שבו אנו חיים; העולם של מטה, שהוא עולם השאול החשוך והמפחיד, ובו תשעה מדורים; והעולם של מעלה, עולם האלים, שבו 13 רקיעים. כל נשמה, כך האמינו חלק מבני המאיה, חייבת לעבור את תשעת מדורי השאול בטרם תעלה לרקיעי השמים.
אל החלוקה האנכית של המרחב הקוסמי מצטרפת חלוקת אופקית – לארבע רוחות שמים, שלכל אחת מהן ניתנו צבע ומשמעות. המזרח – אדום כצבע השמש העולה ומסמל התחלה חדשה; הדרום – צהוב כצבע השמש בצהרי היום, ומסמל את העבר הרחוק ואת רוח האבות; המערב הוא שחור כצבע הלילה, ומסמל את המוות ואת הסוף, ואילו הצפון הלבן מסמל את העולם האזוטרי והלא נודע. המרכז הוא ירוק, ובו יושב "עץ העולם", הוא עץ הסייבה (Ceiba), המשמש סמל לאומי בגואטמלה.
את עץ הסייבה פוגשים כבר בכניסה לאתר: הוא מתנשא מעל קו היער לגובה שישים מטר. מיקומו מדגיש כי בשביל תושבי המקום, טיקאל היתה מרחב אוניברסלי ולא מטרופולין מקומי.

לעמוד במרכז העניינים
מעץ הסייבה מתפצל השביל לכמה כיוונים. אם בוחרים בסיור מקיף – כדאי לפנות שמאלה לעבר פירמידה מספר 6, הידועה גם כמקדש הכתובות. בטיקאל יש מיעוט יחסי של כתובות על בניינים, אך מקדש הכתובות יוצא דופן: יש בו כתובת ארוכה בראש הפירמידה ומסביב למבנה, המעידה כי הפירמידה נבנתה בשנת 766. אם בחרתם לוותר על מקדש הכתובות (או לאחר שביקרתם בו), המשיכו עם השביל עד לגב של פירמידה מספר 1. טיפוס קצר אל הכיכר הגדולה מגלה שטיקאל נבנתה על גבעה הצופה על סביבותיה, וכי הכיכר שמה אותנו במרכז העניינים: מוקפים בפירמידה מספר 1 במזרח, באקרופוליס הצפוני, בפירמידה מספר 2 במערב ובארמון הדרומי.
במרכז הכיכר מסודרות בשורה אבנים מלבניות, ולפניהן אבן מזבח עגולה. רוב האבנים הן מהתקופה הפוסט-קלאסית, ועליהן כתובים טקסטים דתיים בכתב המאיה. מלבדן יש גם אבנים מהתקופה הקלאסית, והן עוסקות בכרונולוגיה. מתחת לאבנים נמצאו מנחות, כגון צדפים ועצמות.
סביב הכיכר המרכזית נמצאות שתי פירמידות (1 ו-2). הפירמידות שימשו את בני המאיה לצורכי קבורה ופולחן. מתחת לפירמידה מספר 1, שגובהה 44 מטר, קבור אותו "אדון קקאו". הפירמידה זכתה לכינוי "מקדש היגואר הגדול", לאחר שבקבר נתגלה שלד של יגואר מכוסה לבוש המורכב מ-180 חתיכות אבן ירקן (ג'ייד), תשעים חתיכות עצם מגולפות, וכן פנינים וכלים חדים ששימשו לפולחן הקזת דם בזמן טקס הקבורה.
פירמידה מספר 2 היא הפירמידה הקלאסית היחידה שאיננה בנויה מעל לקבר. היא זכתה לכינוי "פירמידת המסיכות", וגובהה 38 מטר. למרות השיפוע כדאי לטפס לראשה (ובדרך תתמהו, מן הסתם, מדוע בני המאיה, שהיו נמוכי קומה, תכננו מדרגות כה גבוהות). לאחר מאמץ קצר אך מייגע מגיעים למפלס הקטום, נקודה מצוינת לישיבה ולהתבוננות בקומפלקס הכיכר המרכזית המשתלב ביער הגשם.

מדרגות לרקיע
מפירמידה מספר 2 נרד בזהירות במדרגות התלולות ונעלה לעבר האקרופוליס הצפוני, המורכב ברובו ממקדשים קטנים. אל תחמיצו את מסיכת הענק של אל הגשם צ'ק, הנמצאת בחפירה תת קרקעית. באחד הקברים החפורים בתוך הסלע מתחת לאקרופוליס התגלתה גופת כוהן, ואיתו שבעה אנשים שכנראה הוקרבו או נקברו חיים בזמן הלווייתו, יחד עם מנחות ובעלי חיים כמו צבים ותנין. במפלס הגבוה של האקרופוליס אנו נוגעים בשיפולי היער, וזה המקום לחפש שלושה מיני טוקנים, הבולטים במקורם הגדול ובצבעיהם.
לאחר סיור בארמון הדרומי מובילה הדרך לעבר פירמידה מספר 4, אך אנו נסטה ממנה ונפנה שמאלה אל "העולם האבוד" (בדרך יוכלו ההרפתקנים לטפס על פירמידה מספר 3). גם אם אתם מבקרים רק יום אחד באתר, אל תדלגו אל אזור זה. רוב התיירים לא מגיעים לכאן, וזו הזדמנות נפלאה לחוות את טיקאל יותר באינטימיות.
פירמידת "העולם האבוד" מתוארכת לתקופה הפרה-קלאסית, והיא העתיקה באתר. גובהה 32 מטר, ומארבע פאותיה מובילות מדרגות לראשה. בחפירות ארכיאולוגיות גילו שהיא בנויה על ארבע פירמידות פנימיות, שהקדומה שבהן מתוארכת ל-700 לפני הספירה. נראה שלפי האמונה, יש לחדש בכל תקופה את הלגיטימציה לקדושה ושליטה, שאותה קיבלו באמצעות בנייה מחודשת. אף שהטיפוס על הפירמידה נראה מלמטה לא בטוח, והמדרגות כאן שמורות פחות מאחרות באתר, כדאי לטפס לראשה. הנקודה שבה אנו נושקים לקו חופת היער היא הטובה ביותר בטיקאל לצפייה במגוון הציפורים: היער קרוב ונקודת התצפית מאפשרת מבט נפלא על המתרחש בו.
קומפלקס נוסף בתוך "העולם האבוד" הוא כיכר שבעת המקדשים. המקדשים הקטנים תוכננו כך שיהיה אפשר לחשב בעזרת זוויות קרני השמש הפוגעות בהם את ימי השוויון (שבהם אורך היום משתווה לאורך הלילה). מדריך מקומי סיפר לי שחבורת נזירים טיבטים, ששהתה במקום חמישה ימים, החליטה שזה המקום רב העוצמה ביותר באתר.

על גג היער
את סיורנו באתר נסיים בעלייה לפירמידה מספר 4. זו הפירמידה הגבוהה ביותר באמריקה הפרה-קולומביאנית – 64 מטר גובהה. היא בנויה מעל רמפה מלאכותית של עשרה מטרים, ולראשה מובילים שביל תלול ומדרגות. בעבר היה אפשר להגיע עד קצה הפירמידה; היום אפשר להגיע מפלס אחד לפני הסוף. גם מכאן המראה הוא עוצר נשימה: קצות פירמידות מציצות מעל חופת היער, אופק ללא גבול וירוק מלא בחיים. התצפית מופלאה אף יותר בזמן שקיעת השמש.
מפירמידה מספר 4 אפשר לחזור רגלית לכניסה או לתאם מראש עם כלי רכב שיגיע קרוב לשם דרך שביל עוקף. אם החלטתם להישאר בטיקאל יותר מיום, אפשר לבקר גם בפירמידה מספר 5 ובקומפלקסים רחוקים יותר. כך אפשר לערוך סיור מקיף יותר, להתמקד בצמחייה, בבעלי הכנף ובחיות אחרות, ובעיקר לשוטט בנחת ולהרגיש בשלום עם האדמה.

שמואל שאול – מנחה מסעות רוחניים בארץ ובעולם, עוסק בחוכמת האותיות והשפה העברית

כתבה: טל לבנוני

במשך כמה שעות ישבתי על אחת מפירמידות המאיה בטיקל (Tikal). תיירים עברו הלוך ושוב, כמה מהם עצרו לכמה דקות, חלקם אף זיהו את קופי העכביש שצפיתי בהם ואת הטוקנית הירוקה שביקרה באותו עץ, אך כולם היו עסוקים בעיקר בתילי האבנים הענקיים שהשאירה המעצמה האינדיאנית הקדומה. רובם לא הבינו מה עושה שם תיירת שיושבת על הפירמידה, אוחזת משקפת ושקועה בצפייה בעץ הסמוך. בינתיים, אמא קופת עכביש סיימה את ארוחתה והלכה לישון, אך הקופיף הצעיר לא היה מרוצה ודרש תשומת לב. לבסוף התייאשה הקופה, ולקחה את בנה לסיבוב בין העצים. אולי אחר כך ייתן לה לנוח. אני המשכתי לפירמידה הבאה.
גואטמלה מפורסמת בתרבות המאיה – השרידים המרשימים והפירמידות הנישאות של ערי המאיה העתיקות מצד אחד, ולעומתם התרבות האינדיאנית העכשווית, השווקים הצבעוניים ופולחני המאיה ש"התנצרו". חובבי הטבע מסתפקים לרוב בהרי געש ובאגמים כחולים, אך לגואטמלה, ארץ טרופית משגעת, יש הרבה יותר להציע.

ביוטופו דל קצאל: הבית של הציפור הלאומית
ביוטופו דל קצאל (Biotopo del Quetzal) היא שמורה של יער עננים (יער טרופי שמרבית המשקעים מגיעים אליו כעננים וערפילים) בלב גואטמלה. היער עשיר באפיפיטים – צמחים הגדלים על צמחים אחרים אך אינם טפילים – כמו טחבים, שרכים וסחלבים. שורשיהם אינם מגיעים לאדמה, והלחות שבאוויר מרווה אותם.
השמורה נועדה להגן על הקצאל (Resplendent Quetzal, ובעברית: קוּרוּקוּ) – ציפור יפהפייה ממשפחת הטרוגוניים. זוהי ציפור שקטה, בצבעי ירוק-אדום עזים, וייחודה בכך שבזנבו של הזכר ציצת נוצות שאורכן כחצי מטר, המסתלסלת בעת מעוף. אף שהקצאל היא סמלה של גואטמלה, וגם שמו של המטבע הרשמי במדינה, נותרו בגואטמלה מעט מאוד קצאלים, וזה אחד המקומות היחידים שבו ניתן לראותם.
כדי לאפשר למבקרים לראות את הציפור הנדירה, התקינו משדר לכמה ציפורים בשמורה, והפקח בשער ישמח לכוון אתכם למקום התצפית המוצלח בזמן הגעתכם. העונה המוצלחת לראותן היא בין ינואר למאי: אז הן מגיעות לשמורה ליהנות מאבוקדו הבר החביב עליהן. בביקור אפשר גם להתרשם מעושר הצומח והחי שביער (רוב היערות באזור זה בוראו לצורכי החקלאות) ולשחות בבריכות טבעיות גדולות.
הגעה: באוטובוס מקובאן לגואטמלה סיטי
שעות פתיחה: 16:00-7:00
לינה: קמפינג במקום אפשרי תמורת תרומה צנועה ובתיאום מראש
בטלפון 502-3310904 (המשרד בגואטמלה סיטי)

מערת לנקין וסמוק שמפיי
נסיעה מקובאן (Coban) באוטובוס צפוף בדרך עפר משובשת לכפר לנקין (Lanquin) הופכת קרביים, אך זו הדרך אל שתיים משכיות החמדה של האזור. הראשונה היא מערת לנקין – מערת נטיפים קרסטית גדולה ומרשימה. המערה היא מוצאו של נחל באותו שם, היוצר בזרימתו בריכות בצבע טורקיז. מלבד נטיפים וזקיפים קיים במערה גם אתר פולחן של המאיה, שנמצא עדיין בשימוש על ידי תושבי המקום. המערה היא גם משכן לעטלפים רבים. לפי השמועות, מדי ערב יוצאים ממנה רבבות עטלפים, אך מנסיוננו – נדיר לראותם.
בדרך מהכפר למערה נתקלנו באתר קינון של אורופנדולות, עופות גדולים ורעשניים במיוחד. הזכרים גדולים מהנקבות ואורכם מגיע לחצי מטר. גופם חום כהה, אך קצה זנבם הצהוב, קצה המקור הכתום וכתם כחול מתחת לעין מעניקים להם חזות ליצנית כמעט. האורופנדולות מקננות במושבות על גבי עצים, וקיניהן העצומים – בגודל של כדורגל – משתלשלים להם כסלים מקצות ענפיו של עץ הקינון. לא פעם בוחרת הלהקה כאתר קינון עץ שעליו כוורת דבורים או קן צרעות; נראה שהיא משתמשת בהם להגנה מסוימת מפני אויבים.
האתר השני באזור לנקין הוא סמוק שמפיי (Semuc Champey): גשר טבעי מעל (וגם מתחת) למים הסוערים של נחל קהבון (Rio Cahabon). ניתן ללכת על הגשר, שאורכו כשישים מטר, ולהציץ אל המקום שבו נבלעים המים בשצף קצף מתחתיו, ואל הנקודה שממנה הם מגיחים החוצה במופע מרשים. מעט מן המים זורמים מעל הגשר ויוצרים בריכות שכיף להתרחץ בהן.
מערת לנקין
הגעה: מרחק הליכה מכפר לנקין (הנמצא כשעתיים וחצי נסיעה באוטובוס מקובאן)
שעות פתיחה: 12:00-8:00, 17:00-13:30. אורך הסיור כשעה וחצי (הצטיידו בפנס). העטלפים מתחילים לצאת עם השקיעה
לינה: קמפינג חינם ליד הנחל
סמוק שמפיי
הגעה: כעשרה קילומטרים מכפר לנקין. אין תחבורה ציבורית. ניתן לארגן הסעה בטנדר מהכפר (תאמו מראש את שעת האיסוף חזרה)
לינה: קמפינג במקום בתשלום

להציל את פרות הים
שתי השמורות בוקאס דל פולוצ'יק (Refugio de Vida Silvestre Bocas del Polochic) וביוטופו צ'וקון מצ'קס (Biotopo Chocon-Machacas) נועדו לשמור על פרות הים (ששמן העברי הוא תחש) ההולכות ונכחדות בגואטמלה ובעולם בכלל. אלו יונקים ענקיים, שוכני מים, שקטים ועדינים, העולים לנשום אוויר מדי פעם. בשל איטיותן הן ניצודות בקלות על ידי אנשים, האוכלים רק שניים משרירי הגב (הנחשבים למאכל תאווה), והורגים לשם כך חיה במשקל מאות קילוגרמים. הן נפגעות גם ממדחפי סירות ומהרס בית הגידול שלהן.
שמורת בוקאס דל פולוצ'יק נמצאת ליד העיר אל אסטור (El Estor) וביוטופו צ'וקון מצ'קס נמצאת ליד העיר פרונטרַס (Fronteras), שתיהן על אגם איסבל (Izabal) ועל נהר ריו דולסה (Rio Dulce). שיט בשמורות הללו הוא דרך נהדרת לבקר באזורים שנותרו שמורים יחסית, בזכות מיעוט בני האדם בהם. בשל נדירותן, לא הצלחנו לראות את פרות הים, אך בדרך פגשנו קופים, תוכים ועופות מים.
שמורת בוקס דל פולוצ'יק
הגעה: בשיט מאל אסטור, שנמשך כשעתיים-שלוש (ארגון השיט במשרדי השמורה בעיר, טלפון: 502-9497237)
ביוטופו צ'וקון מצ'קס
הגעה: מפרונטרס (Fronteras). בשמורה ניתן לשוט או ללכת.
לינה: קמפינג במקום בתשלום

טיקאל: קופים בין פירמידות
זו אולי השמורה המפורסמת והמתוירת ביותר בגואטמלה. מראה הפירמידות העתיקות שנישאות בלב הג'ונגל מושך לכאן רבים. טיקַאל יושבת בחבל אל פטן (El Peten), בצפון גואטמלה. האזור אינו מיושב יחסית, הוא מכוסה בשמורות טבע רחבות ידיים של יער גשם צפוף, ויש בו ערי מאיה עתיקות נוספות.
מוקד המשיכה העיקרי של טיקאל הוא כמובן השרידים הארכיאולוגיים, אך זהו גם מקום נפלא לצפות בחיות. עוד לפני הכניסה לשמורה תבחינו בקבוצות של מין הבר של תרנגולי הודו. מוצאו, כך מתברר, דווקא אינו מהודו (כפי שמרמז שמו בעברית) ואף לא מתורכיה (כפי שמרמז שמו באנגלית – Turkey), כי אם מאמריקה. זהו עוף קרקע גדול, הנראה טוב בהרבה מקרובו המבוית: הוא צבעוני ומרשים, גופו ירוק מבריק, ולראשו החשוף מנוצות גוון כחול עם כתר צהוב. מין זה ניצוד למאכל באופן נרחב, וזהו אחד המקומות היחידים שבהם השתמרה אוכלוסייה שלו.
הפירמידות הן גם נקודות תצפית גבוהות וקרובות לצמרות העצים. אחרי המתנה שקטה של כמה דקות, חלפו על פנינו קופי עכביש, טוקנית ירוקה וארַקַרי (קרוב משפחה צבעוני של הטוקן), להקת אורופנדולות רעשנית וכמה תוכים. חוץ מהם היה קשה להתעלם מהשאגות המחרידות את היער. לא, אין כאן אריות; אלה הן שאגותיהם הטריטוריאליות של הזכרים של קופי השאגן.
בין הפירמידות סביר לפגוש חוטמנים – קרובי משפחתו ארוכי האף והסקרנים של הרקון. הם למדו שתיירים הם מקור למזון ומתקרבים אליהם ללא היסוס. הימנעו מלהאכילם – מזוננו לא בריא להם.
הגעה: בתחבורה מאורגנת לתיירים מפלורס (Flores) וסנטה אלנה (Santa Elena)
שעות פתיחה: 17:30-6:00. רצוי להגיע מוקדם
לינה: אתר הקמפינג הסמוך יקר, אך המיקום מצוין
שימו לב: האזור סביב טיקאל יפהפה, אבל קרו בו מקרי שוד רבים של תיירים. כדאי להתעדכן במצב כשמגיעים

שמירת הטבע בגואטמלה הולכת ומתפתחת ושמורות נוספות מתוכננות, אך כבר כעת ניתן ליהנות מן העושר הטרופי בפינות החמד שמציעה ארץ זו.

טל לבנוני – טיילת חובבת, למדה אקולוגיה ושמירת טבע ומדריכת טיולים

בגדים רקומים, ערמות של ירקות ופירות בשלל גוונים, מסיכות, נרות, מרפאים עממיים, וגם קברים צבעוניים. הרבה יותר ממזכרות בעיירה צ'יצ'יקסטננגו

כתבה: נגה אילן

כשדה פרחים צבעוני עם בוא האביב, מתעוררת העיירה צ'יצ'יקָסטֶנַנְגו (Chichicastenango) לתחייה מדי יום ראשון וחמישי. אז, עם פתיחת השוק המקומי המפורסם, הופכת הכיכר המרכזית כבמטה קסם לשטיח צבעוני שזור אדם וסחורה: אריגים, רקמות, מסיכות עץ, תיקי עור, פסלי אלים וקדושים, בעלי חיים, ירקות, פירות וזרעים, דוכני מזון, כלי עבודה, נרות, קטורת ותבלינים, צמחי מרפא ופרחים. כתמי הצבע נעים כגלים בים מכושף של המון אדם, ושפע שפות מאיה מצטלצלות מכל עבר.
צ'יצ'יקסטננגו (או בכינוי החיבה שלה – צ'יצ'י), המוקפת עמקים ומתנשאת לגובה 2,030 מטר מעל פני הים, היא בראש ובראשונה עיירת שוק. הרוכלים מגיעים אליה מכל כפרי הסביבה ערב קודם במשאיות ובאוטובוסים מקרטעים, כשצרורות סחורתם נערמים על הגגות הכורעים תחת העומס. בלילה הם מתכרבלים ליד דוכניהם לשינה חטופה, בטרם יאיר בוקרו של יום שוק נוסף. זהו מקום שכיף ללכת בו לאיבוד, להיסחף בזרם, להתפתל במבוך הססגוני בין עשרות הדוכנים, להיגרף, להיטרף כמו ספינה בים האדם.
השוק ממוקם במתחם שבין כנסיית סנטו תומס (Iglesia de Santo Tomas), הקרויה על שם פטרון העיירה, לכנסייה קטנה יותר הנקראת קלבריו
(Calvario). בדרך לרחבה המרכזית אל תחמיצו את הבניין הדו קומתי שבחצרו מתקיים שוק הפירות והירקות. מהקומה השנייה יש זווית טובה לצילום.

שיחה אישית עם האלים

בכנסיית סנטו תומס עצמה, הגישה לזרים מותרת מהכניסה הצדדית בלבד, והצילום בה ובשכנתה קלבריו – אסור. את הכנסייה בנו הספרדים בשנת 1540, ממש במקום שבו עמד מקדש מאיה. אותו שילוב בין פולחנים אליליים לקתוליים נשמר כאן עד היום: המאמינים מצטלבים בפני ישו ומתפללים למריה במיסה הנערכת בשמונה בבוקר, אך לאחר מכן הופך חלל הכנסייה למתחם העבודה של השמאנים. אנשי רוח אלה, המכונים צ'וקאחאו (Chuchkajau), שפירושו "אבות-אמהות", הם המתווכים בין המאמינים לבין רוחות האבות והאלים, ממונים על עריכת חתונות ולוויות, וכוחם רב במלאכת הניבוי והריפוי.
תקראו לי פגאנית אם תרצו; אני החלטתי לגרש מחיי אחת ולתמיד את מזל הביש. פניתי לעזרתו של אחד השמאנים, שסיים זה עתה תפילה לאלוהות השמש על המדרגות שמחוץ לכנסייה. הוא התבונן בי ארוכות מעבר לאדים שעלו ממבער הקטורת שבידו, הנהן בראשו ושלח אותי לקנות נרות, פרחים ובקבוקון פום (Pom), השיכר האהוב על האלים והשמאנים.
פילסתי דרכי בין הדוכנים, עד שהגעתי אל דוכן המוכר נרות מכל הצבעים והגדלים. השמאן אבחן שהבעיה שלי מקורה בעין הרע, ומשום כך, אמר, עלי להביא לו נרות לבנים וצהובים. מאחת הנשים שבשוק הפרחים, על מדרגות הכנסייה, קניתי שתי סלסילות עלי כותרת של שושנים אדומות. מצוידת בכל הנדרש לטקס פסעתי בעקבות השמאן, ישיש מצומק וקשה יום, אל תוך הכנסייה האפלולית.
ריח דחוס של קטורת ואווירת מאגיה עמדו באוויר. פסלי הקדושים הנוצרים שלאורך הקירות התבוננו בנו כאשר כרענו ברך על הרצפה הריחנית, המכוסה מחטי אורן, ליד אבן המזבח. זוהי אבן שחורה המשתרעת לכל אורך הכנסייה, עד לפתחו של המזבח הנוצרי. השמאן ערך את הנרות בסדר מסוים, פיזר סביבם את עלי השושנים והזליף על הכל מן השיכר. בקול רם ניהל עם האלים שיחה עניינית בשפת הקיצ'ה (Quiche, השפה הרשמית כאן, לצד ספרדית). מדי פעם גלגל עיניו השמיימה ולגם מהשיכר. עקבתי אחריו במתח, תוהה בלבי אם אלי המאיה או אבותיהם הקדומים של המקומיים ייחלצו לעזרי.

עיר הסרפד
בני המאיה משבט הקיצ'ה הגיעו במאה ה-15 לאזור, שהיה מאוכלס באויביהם – בני המאיה קאקְצ'יקל (Cakchiquel), ועד מהרה השתלטו על הארץ. לדאבונם, לאחר תור זהב קצר, הגיעו לאזור ב-1524 הכובשים הספרדים. בני הקיצ'ה ניהלו שבעה קרבות עקובים מדם בטרם הובסו בידי פדרו דה אלבַרַדו, המפקד שנשלח ממקסיקו בפקודת הרנן קורטז. בניסיון לנוס מפני הספרדים בחרו להתיישב כאן בין העמקים, וקראו לעיר סיגואן טינמיט (Siguan Tinamit), שפירושו בלשונם "העיר שבלב הגאיות". כשהגיעו הספרדים עם בני בריתם הטְלאסקַלטֵקה (Tlascalteca) דוברי הנאוטל (Nahuatl), הם התרשמו מן הסרפד המקומי הצומח כאן בשפע והחליטו לקרוא לעיר צ'יצ'יקסטננגו, שפירושו בנאוטל "מקום הסרפד".
גיבורם הלאומי של בני המקום הוא הנסיך טֶקון אומן, שאת דיוקנו ניתן להשיג בדוכני המסיכות בכמה גדלים. פניו המרובעות ומבטו התקיף מעידים שהיה לוחם עשוי ללא חת. קל לזהות אותו כי מעל ראשו מרחפת ציפור הקצאל ארוכת הנוצות, המסמלת את רוח החופש של בני גוטמאלה. מספרים שבעת הקרבות מול הכובש הספרדי ריחפה הציפור מעל ראשו של הנסיך בניסיון לגונן עליו. הקרב כמעט הוכרע לטובת בני הקיצ'ה כאשר טקון אומן ירה את חצו בבטן סוסו של דה אלברדו. נדרש אך שבריר שנייה וביש מזל כדי שהתוצאה תתהפך: דה אלברדו נעץ את חניתו וקיפד את חייו של הנסיך הלוחם. טקון אומן צנח ארצה, וממש באותו רגע צללה גם ציפור הקצאל, חסרת אונים, ונפלה ללא רוח חיים על פצעו שותת הדם. טוענים שמאז נותר כתם אדום על בטנן של כל ציפורי הקצאל.

בובות חלום ונוצות תרנגולת
ובחזרה אל השוק, מקום בו העיניים אינן שבעות מלראות, והידיים – מלמשש. חביבים עלי במיוחד האריגים המפוספסים בשלל צבעים, בגודל מטר על מטר, אשר משמשים את בנות המאיה כאביזר רב תכליתי. ברצותן ישמשו להן כמפת שולחן, כ"נייר" אריזה, כסל לקניות או כמנשא לתינוק מנמנם. זה פשוט וקל! אוחזים בשני הקצוות המנוגדים ומקפלים אל האמצע שלוש פעמים, עד שיוצרים רצועה מלבנית. קושרים את הקצוות הנותרים בקשר חזק, וכך יוצרים כלי קיבול מבד שניתן לשאת על הצוואר, על הכתף או על המצח.
שתי ילדות כבנות תשע, עם שק מרכולתן הססגוני התלוי על גבן, "אימצו" אותי בדרך, וניסו להתחרות על נאמנותי. הן ליוו אותי כברת דרך, שאלו לשמי, התעניינו מאין אני באה, ובתוך כך ניסו לייחצן את סחורתן: בובות קטנטנות ארוזות בתוך קופסאות צהבהבות. עשיתי את הטעות הבלתי נמנעת וקניתי מאחת מהן קופסת "בובות חלום"; מיד נעלבה רעותה, שראתה עצמה נבגדת, והתעקשה ש "אם קנית ממנה את צריכה גם לקנות ממני". שום נימוק לא עמד לזכותי. כשחייכתי בהתנצלות ואמרתי ש"נגמר לי הכסף", הילדה משכה בכתפיה להדגיש שהאמון שהיה בינינו הופר ונפערה תהום של עלבון. "את רעה", התריסה לעברי לפני שנבלעה בהמון לנסות את מזלה עם מישהו אחר.
גם אני המשכתי בדרכי, ואם תרצו לעשות כמוני פתוחות בפניכם כמה אפשרויות להמשך הטיול לאחר הביקור בשוק. בדרום הכיכר נמצא המוזיאון האזורי (Museo Regional) על שם הכומר רוזבאך, ובו מוצג אוסף ממצאים ארכיאולוגיים מן האזור: חפצי קרמיקה, ראשי חצים וחניתות, אביזרים מחיי היומיום ואוסף יפה של פריטים מאבן ירקן, שנחשבה בעיני בני האזור לאבן החיים, סמל הנצח.
בצאתכם מהשוק לאורך רחוב 8, לאחר שתעברו את הקלבריו מימין, תגלו בקצה הרחוב את בית הקברות המקומי המיוחד, שלכל אחת ממצבותיו צבע עליז אחר – כחול, ורוד, צהוב וירוק, במעין שילוב בין איקונוגרפיה נוצרית לצבעוניות האופיינית למאיה. מומלץ לבקר כאן, ויש סבירות גבוהה שבסמוך לאחד הקברים תיתקלו בשמאן מבצע טקס ריפוי, ניבוי העתיד או גירוש שדים ורוחות רעות.
הליכה מהכיכר דרך Avenida 5 עד Avenida 9, ומשם במורד הגבעה, מובילה אל בית מלאכה למסיכות, שם נוהגים ילדי בעל הבית להציג לאורחים המתקבצים לקט מריקודי המקום כשפניהם עטויות במסיכות הבית (תשר מתקבל בשמחה). מכאן, כעשרים דקות עלייה בשביל יביאו את המעוניינים אל מזבח האבן המושחרת של פסקואל אבָּח (Pascual Abaj), הפֶסֶל בעל הכוחות המאגיים. שרידי הנרות ונוצות התרנגולת הפזורים כאן מעידים על הפעילות השמאנית התוססת המתקיימת כאן. לא פעם ניתן למצוא כאן כמה שמאנים הפועלים בו זמנית, כל אחד בענייניו; אך גם אם קיומו של טקס שמאני בעת ביקורכם אינו מובטח – הטיפוס מומלץ.
עם רדת הלילה שבתי אל חדרי שבמלון הקולוניאלי. כשצלילי היום חזרו אלי כמו מנגינה ערבה, פתחתי את הקופסה הצהבהבה שקניתי בצהריים והוצאתי מתוכה את בובות התיל הקטנטנות. כמנהג המקובל לחשתי להן את משאלותי והצפנתי אותן מתחת לכרית. מיד צללתי לשינה נעימה ומשחררת. תפילות השמאן מהבוקר ובובות החלום הפועלות בחסות החשיכה נתנו לי הרגשה טובה: יש על מי לסמוך.

נוגה אילן – מדריכת טיולים לארצות אמריקה הלטינית

אגם אטיטלן משתרע מלוא העין, תכלכל או ירקרק, וסביבו הרי געש וכפרים ססגוניים. לכל כפר אופי שונה: באחד מאמינים באל העושר, בשני שוררת אווירת שאנטי, ומאחר אפשר לטפס על הר געש

כתב: גילי חסקין

דון פדרו מאכף את סוסו. בן תערובת שדמו האינדיאני נמהל היטב בדם אבותיו הספרדים. צלעותיו הבולטות של הסוס נשמעו היטב לעקביו הנוקשים. לפני שנים, כשהוא והסוס היו צעירים יותר, הציל אותו הסוס מכדורי הגרילה. באשר לי, נראה כי שנות רכיבתי בשבילי המושב לא הניבו את התוצאות הנדרשות.
מדריך ותיק, דון פדרו זה. במשך שנים הוא מוביל מטיילים אל פסגת הר הגעש טולימן (Toliman), ושמו עבר מפה לאוזן במסעדות ה"גרינגוס" (כך מכונים הזרים בכל אמריקה הלטינית) של פַנַחַצ'ל
(Panajachel). כעבור כשעתיים אנחנו חונים למרגלות הר הגעש, וצלליתו המאיימת של ההר מזדקרת מעלינו. כוסית של תה, מנוחה קצרה, ואנו מתחילים לטפס, מתמודדים עם החשיכה ועם תלאות הדרך לפסגה.
"אנחנו כאן", הוא מכריז. אני מביט בחשכה שמסביב ולא מבין לאן הגענו. מולי ראיתי פס אפרפר באופק, מתרחב והופך לצהוב. הכתמים שבאפילה הפכו לעצים, הגושים לגבעות, הנקודות הזוהרות לבתים, ובתווך, בין הרי הגעש, ממש למטה, נגלה במלוא הדרו אחד היפים באגמי העולם – אגם אטיטלן (Atitlan).
האגם, השוכן באזור ההררי במערב גואטמלה, נוצר כתוצאה מפעילות וולקנית (המומחים חלוקים אם מדובר בקלדרה, כלומר לוע של הר געש שהתפוצץ, או שמא זרם של לבה שפרץ מהר הגעש סן לוקס טולימן חסם את יציאת המים). בבקרים נראים פני האגם חלקים כמראה, אך שקט זה עלול להתגלות כבוגדני, שכן באזור מנשבות רוחות הגורמות לעתים לסערות. למזג האוויר, כמו גם לעונה ולשעה, יש השפעה על צבעו של האגם: לעתים הוא כחול עמוק, לעתים תכלת השמים, ולעתים הוא לובש גוון ירוק יותר, כצבע האזמרגד. לסימפוניית הצבעים נוספות הגבעות הירוקות ופסגות הרי הגעש שמסביב: אטיטלן (3,537 מטר), טולימן (3,158 מטר) וסן פדרו (2,995 מטר).

יחי ההבדל
האגם יפהפה, אבל מה שהכי מעניין בו נמצא דווקא מסביבו. מלבד הרי הגעש, שמזדקרים ממש מעל לקו המים, שזורים סביבו 16 כפרים, תריסר מהם קרויים על שמות השליחים. בכפרים חיים בני שלושה שבטים הנבדלים זה מזה בלבוש, בשפה ובתרבות, אך כולם צאצאי המאיה: הצוטוהיל (Tzutuhil) חיים בגדה הדרומית, הקאקצ'יקל (Cakchiquel) מצפון-מזרח לאגם והקיצ'ה
(Quiche) בצפון-מערב.
הם נבדלים זה מזה בשפתם, אבל השונות הכי מקסימה בין השבטים היא הצבעוניות המשתוללת בבגדיהם, כאשר לכל יישוב הייחוד שלו. הבולטים ביותר הם תושבי סולולה, הלבושים בבגדים עשויים רקמה צפופה, ותושבי סנטיאגו אטיטלן, שלהם פונצ'וס וחולצות רקומות.
בעבר היו השבטים מעין ממלכות קטנות שנשלטו על ידי קבוצות לוחמים. כאשר הגיע לכאן פדרו דה אלברדו, המצביא הספרדי שכבש את גואטמלה ב-1524, הוא זיהה את הסכסוכים הפנימיים והיטיב להשתמש בשיטת "הפרד ומשול". הוא נעזר באנשי הקאקצ'יקל נגד הצוטוהיל, ולאחר שהכניע אותם, פנה נגד בני בריתו.
בינתיים, התושבים הושפעו מהפרנסיסקנים והדומיניקנים, שהצטרפו לכובשים וחפצו להציל את נשמתם הכופרת של הילידים, ומאז – כמעט 500 שנה – תושבי המקום הם קתולים. יחד עם זאת, ניתן לזהות באמונתם שרידים לתקופה הפרה-קולומביאנית (לפני שקולומבוס דרך על אדמת אמריקה). בשנים האחרונות פתחו מיסיונרים אוונגליסטים בתי ספר חדשים ומוסדות סעד, וכפריים רבים נוהים אחריהם.
לכל אחד מהכפרים היושבים לשפת האגם ובקרבתו יש ייחוד ואופי משלו. הנה הזמנה להיכרות וטיול בכמה מהם.

פנחצ'ל: המקום של הזרים
פַנַחַצֵ'ל (Panajachel), המכונה לעתים פַנַה, הוא כפר גדול המונה כ-500 תושבים ומשמש כמרכז ל"גרינגוס". הכמות הגדולה של הזרים המטיילים וחיים כאן העניקה למקום את הכינוי "גרינגוטֶנַנְגו" – מקום הזרים.
בפנחצ'ל נמצאים בתי מלון ובתי הארחה בכל מחיר ובכל קטגוריה, מסעדות בתי קפה, אינטרנט קפה, חנויות ספרים, דוכנים לממכר מזכרות, חנויות המציעות עבודות יד ברמות שונות, קורסי ספרדית, ומשרדי נסיעות המארגנים טיולים בסביבה. בכפר עצמו אין הרבה מה לראות, אך זהו בסיס נוח לסיורים באזור והמעגן העיקרי של הסירות. האטרקציה העיקרית כאן היא שיטוט חביב על שפת האגם, אגב תצפית על ההרים, שיחה בטלה עם מקומיים ועם בעלי וילות מגואטמלה סיטי שמגיעים לסופי שבוע וחגים, וקניית מזכרות צבעוניות. פינות החמד של פנחצ'ל וסביבותיו כוללות את שמורת אטיטלן (Reserva Natural Atitlan), המזמנת מפגש עם ציפורים, קופים ופרפרים לאורך שביל עטור צמחייה המוביל למפרץ, ואת לה גלריה (La Galeria), שבה מוצגים ציוריו של האמן נאן קוס, המתאר את חיי הכפר.

סנטיאגו אטיטלן: הבית של משומון
רחובות נטולי סדר ותכנון, בני צוטוהיל ששומרים באדיקות על מסורתם האינדיאנית (גם אם בלבוש נוצרי) ואל עושר נערץ הם סוד קסמו של סנטיאגו אטיטלן (Santiago Atitlan). החיבור בין נצרות קתולית לאמונות מקומיות בולט במיוחד בדמותו של משומון (Maximon), אל העושר. אנשי הכפר מגיעים לחלות את פניו של משימון עם משקה חריף, מזון וסיגריות, ומבקשים ברכה והצלחה. מצד שני, אם תצליחו להגיע לתהלוכה היפהפייה הנערכת בכפר בסביבות חג הפסחא, תראו את אותו משומון קשור לצלב בקאפלה ליד הקתדרלה, כשהוא מסמל את דמותו של יהודה איש קריות. בחג הפסחא עצמו נערכת התהלוכה, שבה מציגים את ישו ואחריו קושרים את משימון.
לכפר כדאי להגיע בשיט, בסירות ציבוריות או שכורות החוצות את האגם, כך נהנים גם מן הנוף. ואם כבר, כדאי לבקש מהשייטים שייקחו אתכם לאחד מהקופראדיאס (Cofradias, מסדרי אחווה שמאגדים כמה משפחות סביב אבי אחת המשפחות החזקות), משם למשומון ולבסוף לקתדרלה. במזבח שלה יש גילופי עץ יפים, ואפשר לראות כיצד הוכנסו לסצינות הנוצריות אלמנטים מתרבות המאיה. מומלץ לשלב בשיט את הכפר סן אנטוניו פאלופו (San Antonio Palopo), שהגברים בו לובשים חצאיות. מסנטיאגו אטיטלן אפשר גם לצאת לשעתיים וחצי של טיפוס אל המיראדור
(Mirador), נקודת תצפית נהדרת על האגם למרגלות הר הגעש אטיטלן.

סן פדרו: בגלל השאנטי
הוא אינו יפה במיוחד, סמטאותיו לא מרוצפות, ואין בו אטרקציות מופלאות למעט נוף האגם. אז מה יש בסן פדרו (ובשמו המלא: San Pedro de la Laguna)? המוני צעירים מכל העולם, בתי קפה ואינטרנט, מקומות ללימוד ספרדית, מעיינות חמים, מיקום נוח ליציאה לטיולים, אווירת שאנטי שמזכירה את סיני – והכל בזיל הזול.
מהכפר אפשר לצאת לטיפוס על הר הגעש סן פדרו, שמבין הרי הגעש של אטיטלן הוא המתון ביותר. לפני שיוצאים מומלץ לשכור מדריך בכפר (כשלושה דולרים למטייל), ואם תרצו – גם סוס (מחירו עלול להגיע ל-1.80 דולרים לשעה). הטיפוס לא קשה, אורך כארבע שעות ומזמן תצפית יפהפייה. השביל ברור, אך עדיף לצאת עם מדריך.

סן מרקוס: בגלל הרוח
במרחק עשר דקות שיט בסירה מסן פדרו שוכן הכפר סן מרקוס (ששמו המלא הוא San Marcos de la Laguna), העומד כמעט בהיפוך לשכנו: זהו מקום קטן בעל יופי שקט ומראה אירופי, רחובות מוצלים וגינות מטופחות. אולי זה מה שהפך את הכפר למרכז רוחני חובבי הרייקי, השיאצו, המדיטציות ושיטות טיפול אלטרנטיביות אחרות. הפעילות הרוחנית מתקיימת במרכז מדיטציה הנקרא לאס פירמידס (Las Piramides).

סולולה: בגלל הצבעים
אל סולולה (Solola) כדאי להגיע ביום שישי ולצאת קודם כל לסיבוב בשוק של גודינס
(Godinez). הדרך לשם משגעת (כדאי לשלב קטעי הליכה רגליים), והשוק עצמו ססגוני וכמעט בלי תיירים. בשוק תוכלו לרכוש את רצועות הבד הרקומות לתפארת, שנקראות וויפילֶס (Huipiles). משם כדאי לצאת בהליכה אל בית הקברות הצבעוני, ממנו נשקפת תצפית מופלאה על האגם.

סן לוקס טולימן: חוזרים להר הגעש
סן לוקס טולימן (San Lucas Toliman) הוא כפר עם אטרקציה אחת מרכזית: הוא שוכן למרגלות הר הגעש הדרמטי טולימן. הטיפוס להר ארוך וקשה, אך המראה קסום. העלייה אורכת כשמונה שעות והירידה כחמש שעות. מקובל לצאת לדרך בחמש אחר הצהריים, לטפס בלילה (רצוי בליל ירח), לצפות בזריחה ולרדת. לאור מקרי השוד, כדאי לצאת בקבוצה מאורגנת דרך אחד ממשרדי הנסיעות שבפַנַחַצ'ל (בחלקם יש מלווים חמושים).
ניתן ללכת רגלית סביב הר הגעש טולימן עד לסנטיאגו אטיטלן ולמחרת להמשיך ללכת, כחמש-שש שעות הליכה נוספות, סביב הר סן פדרו עד לסן פדרו דה לה לגונה (כשש שעות הליכה). לרציניים – הקפתו של האגם אורכת כשלושה ימים ומעניקה מבט כללי על האגם, נופיו ויושביו.

תודה ליורם עשת-אלקלעי על עזרתו.

בתיה הצבעוניים, קרבתה ליעדי טיול פופולריים, בתי הספר לספרדית והאווירה הנעימה השוררת בה הופכים את אנטיגואה למקום מצוין להתחיל בו את הטיול. הר הגעש, לפחות למבקרים מבחוץ, מוסיף רק עניין

כתבו: יורם עשת-אלקלעי ונגה עשת

למען האמת, אנטיגואה (Antigua) היא עיר מוזרה: מין פיסת גואטמלה שאינה מייצגת כלל את המדינה; שריד לתקופה קולוניאלית של פריחה ועושר, שהשתמר בלב הכאוס התרבותי והאדריכלי הקרוי גואטמלה; חתיכת ספרד של פעם בלב מדינה מתפתחת, ששימור העבר ושמירת הסביבה אינם בדיוק בראש מעייניה. גם האוכלוסייה כאן היא תערובת מעניינת של מקומיים (צאצאי הכובשים הספרדים וצאצאי המאיה), ולצדם אלפי תיירים צעירים (כולל המוני ישראלים). אבל אין כמוה בשביל לפתוח טיול בגואטמלה.
זו העיר הכי מערבית במדינה, היא יפהפייה, אינה אלימה ומאיימת, וקרובה לשדה התעופה הבינלאומי מרחק של כארבעים קילומטר. היא גם יושבת בצומת של רוב מסלולי הטיול הפופולריים – לצפון או לדרום, לים הקריבי או לאוקיינוס השקט, לאגם אטיטלן (Atitlan), לריו דולסה (Rio Dulce) ולטיקאל (Tikal). מומלץ לצאת ממנה לטיולים מעגליים של כשבוע ולחזור למנוחה בת יום-יומיים.
הגענו אליה מיד אחרי הנחיתה, לאחר שנחלצנו מענן זיהום האוויר שצרב את ריאותינו בנסיעה משדה התעופה בגואטמלה סיטי. הדבר הראשון שקלטו העיניים היה המראה הסוריאליסטי משהו של הר הגעש אגואה (Agua) – קונוס אפר מושלם ואדיר ממדים, המתנשא מעל לעיר לגובה 3,760 מטר מעל פני הים. מראה מופלא, ממש כמו בגלויות. העיר עצמה מצויה במישור לרגלי ההר, ובתיה נמוכים (כיאה לעיר באזור מוכה רעשי אדמה), כך שהיא אינה בולטת לעין מרחוק. במבט ראשון היא נראית מאובקת משהו, אלא שככל שמשוטטים בה יותר, היא הולכת ומתגלה במלוא יופיה.

חיים על זמן שאול
יותר מכל עיר אחרת בגואטמלה, מסמלת אנטיגואה את מאבקו של האדם באיתני הטבע: היא נבנתה כתחליף לעיר אחרת שנחרבה, ומתקיימת לאורך כל שנותיה בצִלם של רעשי אדמה והתפרצויות געשיות המאיימים להחריבה. כעיר המצויה בשכנות לשלושה הרי געש – אגואה (Agua), פואגו (Fuego) ואַקַטֶנַנגו (Acatenango) – ובלבו של אזור רעשי אדמה פעיל, חיה אנטיגואה על זמן שאול. העיר התוססת שתכירו כיום מטעה מאוד ומסתירה את הפצעים שהותירו בה פגעי הטבע.
אנטיגואה גואטמלה נוסדה בשנת 1543, שנתיים לאחר שהבירה הקודמת, סיודאד וייחה (Ciudad Vieja), נחרבה בשטפונות וזרמי בוץ. העיר החדשה תוכננה בידי הארכיטקט האיטלקי פרנצ'סקו אנטונלי, והיתה לאחת הערים היפות במרכז אמריקה. רבים מבנייניה ששרדו יזכירו לכם ערים איטלקיות כסיינה או אסיזי. לאחר הקמתה הפכה אנטיגואה למרכז תרבותי ושלטוני שכלל כנסיות גדולות, אוניברסיטה וגם את אחד מבתי הדפוס הראשונים במרכז אמריקה, ומשכה אליה פסלים, ציירים ואמנים. במהלך המאה ה-16 היתה מקום מושבו של בית המשפט העליון של מרכז אמריקה, שעבר אליה מהונדורס.
אבל ימי זוהרה לא האריכו: כבר מראשיתה, סבלה אנטיגואה נזק רב מרעשי אדמה חזקים שאירעו במחצית השנייה של המאה ה-16, והמשיכו גם במאות ה-17 וה-18 ביתר עוצמה ובליווי התפרצויות של הר הגעש הסמוך פואגו. ב-29 ביולי 1773 נחרבה העיר כמעט לחלוטין בשני רעשי אדמה גדולים, ובספטמבר אותה שנה ננטשה באופן רשמי. כתר הבירה עבר לגואטמלה סיטי.
תושבים עניים רבים, שידם לא היתה משגת לעבור למקום חדש, נשארו בעיר החרבה, וכך למעשה ניצלו מבנים רבים מחורבן מוחלט. רק במהלך המאה העשרים הכירו בייחודה הארכיטקטוני של העיר, והתחיל תהליך שיקומם של האוצרות הארכיטקטוניים שהשתמרו בה. ב-1979 הוכרזה אנטיגואה על ידי אונסק"ו אתר מורשת עולמית, וכיום, בתהליך שיקום מזורז, חוזרים המבנים המפוארים של התקופה הקולוניאלית הספרדית לעטר את רחובותיה.
בתיה של אנטיגואה משקפים היטב את המורשת הספרדית: הם בעלי חלונות מסורגים עם עציצי פרחים הפונים לרחוב, ורובם נפתחים אל חצר פנימית שבה מתרכזים החיים. החצרות מוצלות בעצים וקירותיהן מעוטרים לעתים בציורים עזי צבע. ניתן לראות חצרות פנימיות יפות בהרבה מהמלונות, למשל לה פוסדה דה דון רודריגו (La Posada de Don Rodrigo) שבשדרה החמישית. הבתים הם גם חלק מחגיגת הצבעים המאפיינת את המדינה: רבים מהם צבועים בצבעי אדמה או בגוונים נועזים של צהוב (כמו כנסיית לה מרסד), אדום עז, ירוק וחום.
על אף החיים השלווים לכאורה של העיר, רעשי האדמה עדיין אורבים לה מעבר לפינה. תזכורת להם ניתנה ברעש של 1976, שנזקיו עדיין ניכרים. רוב המבנים שניזוקו אז נבנו מחדש או משוקמים כעת. אחד מהם הוא כנסיית סן פרנסיסקו (Iglesia de San Francisco), שנבנתה לראשונה בשנים 1582-1579, נהרסה ונבנתה מחדש כמה פעמים, עד שנבנתה לאחרונה ב-1960. גם כנסיית סנטה קלרה (Santa Clara) שנבנתה במאה ה-18 נחרבה ונבנתה שוב שלוש פעמים, ומצויה בשיקום מתמשך. אך ללא ספק, הפנינה הארכיטקטונית של אנטיגואה היא כנסיית לה מרסד (La Merced), בעלת החזית הצהבהבה, המעוטרת בדגמים ובפסלי קדושים. היא הוקמה באמצע המאה ה-16, נחרבה כמה פעמים ברעשי אדמה, ונבנתה שוב ושוב.

רוכלים ביום, תיירים בלילה
שלא כמו רוב הערים בגואטמלה, החסרות תכנון אורבני יסודי, אנטיגואה בנויה להפליא לפי תוכנית רחובות דמויית לוח שחמט, הנוצר ממארג שתי וערב של שדרות (Avenida) בכיוון צפון-דרום ורחובות (Calle) בכיוון מזרח-מערב (ממש כמו בניו יורק), מה שמקל מאוד על ההתמצאות. עם זאת, ברוב הרחובות חסר שילוט, כך שנאלצים להיעזר בהר הגעש אגואה, המתנשא מדרום לעיר כמגדלור למטייל האובד.
בנקודות ההצטלבות של שדרות ורחובות ראשיים ישנן כיכרות יפות שהן אבן שואבת למקומיים, לתיירים ולסתם בטלנים. הכיכר המרכזית והמפורסמת בעיר היא פלאסה מאיור (Plaza Mayor), שבימי קדם נערכו בה מלחמות שוורים, והיום היא מרכז לרוכלים, תיירים צעירים וסתם מקום אידיאלי לתפוס בו שלווה. רוב הרחובות מרוצפים באבנים מעוגלות, מה שהופך את התנועה בהם לאתגר להולכי הרגל, למכוניות ולסוסים המושכים כרכרות. יכולנו לחוש זאת על בשרנו בפעם היחידה שבה חצינו את העיר בכרכרת עץ רתומה לסוס (כולנו סבלנו. גם הסוס).
את הרחובות וכיכרות העיר ממלאים ביום ובערב רוכלים שמנסים למכור מכל טוב: קולה בשקית ניילון, אגוזים (ראו הוזהרתם: יקר ולא טעים!), פלחי אננס או מנגו בשקית (מומלץ), תכשיטים וצעצועים (אם תראו את הקוף מספוג שרוכב על אופניים, קנו הרבה ממנו – זו המתנה הכי מקסימה לילדים קטנים). אמהות משוטטות בכיכרות, נושאות על בטנן תינוק או שניים, ומציעות למכירה שטיחים, צעיפים או סרטים לשיער. את כל השמונצעס האלה היה כיף לקנות במיוחד בכיכר מול כנסיית לה מרסד, בפלאסה מאיור או בשוק המקומי שבדרום העיר, סמוך לתחנת האוטובוסים.
לקראת לילה מתחלפת תפאורת הרחובות: הרוכלים נעלמים לבתיהם שמחוץ לעיר, ועל הרחובות משתלטים התיירים – רובם בשנות העשרים שלהם – הגודשים את בתי הקפה, המסעדות והברים הרבים הפזורים בכל פינה, בעיקר בשדרה החמישית.
הלילה הראשון באנטיגואה עבר עלינו בהרגשה שאנחנו בבית (בירושלים): כל הלילה נשמעו יריות ברחבי העיר, וכמעט לא יכולנו לישון מחשש שפרצה הפיכה צבאית. בבוקר התברר לנו שזה היה בסך הכל איזה מצעד קטן, אחד מני רבים המתקיימים כאן כמעט מדי יום, אשר לווה, כמו כל שמחה מקומית, בחזיזים וזיקוקי דינור.
במשך השבוע שבו שהינו בעיר נתקלנו באירועים חגיגיים רבים שהתרחשו בסביבת כנסיית לה מרסד והשדרה החמישית. ערב אחד יצא לנו להשתתף במצעד דתי מוזר שיצא מכנסייה זו, וצעדו בו מאות מתושבי העיר. את המצעד הוביל כומר, והצועדים נשאו דגלים ופסלונים דתיים. הם עברו בבתים שונים, ובכל בית בירך הכומר את תושביו. לסיום הברכה "רוסס" הבית בעשרות חזיזים ברעש מחריש אוזניים.
התמזל מזלנו וחתמנו את הביקור באנטיגואה בעת הפסטיבל לזכר סן סלוודור (2 באוגוסט), פסטיבל שהזכיר את הקרנבל בריו יותר מאשר אירוע דתי: להקת ריקוד על קביים, זיקוקי דינור, שתייה וכמובן… חזיזים. לאחר שוטטות של חודש בגואטמלה, ולאחר השתתפות בעוד חגיגות מעין אלה גם במקומות אחרים, חשבנו לעצמנו שאולי זו שמחת עניים: קצת בידור במסווה דתי, שנועד להשכיח את צרות היומיום.

יורם עשת-אלקלעי – חוקר בכיר במכון הגיאולוגי בירושלים, ופרופסור להוראת המדעים במכללה האקדמית בתל חי
נגה עשת – עוסקת בחינוך