הכנות - ויזה, איך מגיעים, מתי נוסעים, בריאות ועוד
כל מה שצריך לדעת כשמתיישבים לתכנן את הטיול: מידע על שגרירויות ונציגויות קונסולוריות, אשרות והיתרים נדרשים, איך מגיעים ליעד, מתי הכי כדאי לנסוע, האם צריך חיסונים, כללי בטיחות מומלצים ועוד
אשרות ושגרירויות
ישראלים הנוסעים לקובה זקוקים לאשרת כניסה.
האשרה תקפה לכניסה אחת ולשהות של עד שלושים יום. חלק מהחברות המספקות שירותים שונים לקובה מסדירות גם את אשרות הכניסה. בכניסה למדינה תתבקשו להציג את אשרת הכניסה, דרכון בתוקף לשישה חודשים וכרטיס טיסה ליציאה מקובה. לעתים ישאלו אתכם היכן תלונו. הכינו מראש שם של מלון או הזמנה. אם לא תשכנעו, תופנו לנציג משרד התיירות ותחויבו לשכור חדר במלון רשמי לשלושה-ארבעה לילות. מיותר ויקר.
לקובה אין נציגות בישראל, ואין נציגות ישראלית בקובה.
איך להגיע
טיסות לקובה: ניתן לטוס לקובה דרך יעדים שונים באירופה, בהם מדריד ופרנקפורט. יש טיסות סדירות גם מקנדה, מהאיים הקריביים וממרכז אמריקה ודרומה.
אפשרויות טיול: לקובה אפשר לנסוע בטיול מאורגן (ברמות שונות) או בטיול עצמאי. ישנם כמה חברות וגופים ישראליים המתמחים בקובה. חלק מהם מספקים טיול מאורגן, חלק מהם מספקים שירותים למטיילים העצמאיים וחלק "תופרים" חבילה בהתאם לרצונותיהם.
מתי כדאי להגיע
העונה הנוחה ביותר לביקור היא העונה היבשה, בין נובמבר לאפריל. מרבית התיירים פוקדים את קובה בין דצמבר לינואר.
בריאות
מרפאות: ברוב הערים הגדולות ובמרכזי התיירות יש מרפאות בינלאומיות לתיירים. רמת השירות והציוד בהן טובה, והרופאים בהן דוברי אנגלית.
חיסונים: אין צורך להתחסן במיוחד לקובה.
תרופות: אם אתם צורכים תרופות באופן קבוע – הצטיידו בכמות מתאימה ובשמות תחליפי התרופות למקרה הצורך. מומלץ לקחת תרופות לכאבי ראש ולקלקולי קיבה, וכן חומר דוחה יתושים.
מים: מים מינרליים זמינים בכל מקום. לא לשתות מהברז.
בטיחות
מומלץ לשמור על תיקים וחפצים אישיים מפני כייסים, בעיקר ברחובות הבירה הוואנה.
מידע כללי - כסף, תקשורת, תחבורה ועוד
לשכות תיירות, מטבע מקומי בשימוש, הפרש השעות בין היעד לבין שעון ישראל, קידומת טלפון בינלאומית, אמצעי תחבורה מומלצים ונפוצים, מידע למטיילים עם מוגבלויות ועוד
לשכות תיירות
אתר לשכת התיירות הקובנית בקנדה
מטבע
בקובה יש שני מטבעות בשימוש: פסו קובני (CUP) ופסו קונברטיבלה (CUC). מרבית המחירים לתיירים נקובים בפסו קונברטיבלה. מזון רחוב ומשקאות ניתן לרוב לרכוש בפסו קובני. את המטבע המקומי ניתן לרכוש ולמכור בקובה תמורת אירו, לירה שטרלינג, פרנק שוויצרי ודולר קנדי. יש לקחת בחשבון עמלת המרה של 10%. אפשר להמיר גם דולר אמריקאי, אבל זה כרוך ב"קנס" של 10% בנוסף לעמלה הנזכרת.
מחוץ לקובה הפסו קונברטיבלה חסר שימוש. ניתן להמיר בחזרה את המטבע המקומי בשדה התעופה. כדאי להימנע מהמרת המטבע ברחוב.
כספומטים יש בנמצא בעיקר בהוואנה ובסנטיאגו. ניתן למשוך כסף בכספומט גם בערים אחרות, אך פעמים רבות הכספומטים הללו לא עובדים ולכן כדאי להצטייד מראש במספיק כסף מזומן.
כרטיסי אשראי: אפשר להשתמש בכרטיסי אשראי בבתי מלון ובהשכרת רכב, בתנאי שלא הונפקו על ידי בנקים אמריקאיים. התשלום בכרטיס אשראי מחויב בעמלה של 11.25%.
הפרש שעות
קובה מאחרת את שעון ישראל בשבע שעות.
בקובה אין חשיבות מרובה לזמן. מצבי לחץ וחיפזון אינם זוכים לאהדה, וממילא אינם גורמים לקובנים לזוז מהר יותר. סבלנות היא הפתרון היחיד.
תקשורת
הקידומת הבינלאומית של קובה היא 53. לחיוג בתוך קובה או ממנה, קנו טלכרט של חמישה עד עשרים דולר, המתאים לשימוש בטלפונים הכחולים. מחיר שיחה לישראל (יש לחייג 119 לפני הקידומת לישראל) הוא כחמישה דולרים לדקה. מומלץ להתקשר, למסור מספר טלפון ושיתקשרו אליכם חזרה. במלונות המפוארים ובאוניברסיטה יש שירותי דואר אלקטרוני ואינטרנט, אולם הם איטיים ויקרים.
תחבורה
אין שירות אוטובוסים סדיר מנמלי התעופה הבינלאומיים למרכזי הערים. קחו מוניות.
מוניות: המוניות הממשלתיות חדישות וממוזגות. יש לבקש מהנהג שיפעיל מונה או לסכם מראש את מחיר הנסיעה.
שכירת רכב: זו קרוב לוודאי הדרך היעילה ביותר לטייל בקובה. החברה הטובה ביותר נקראת הוואנה-אוטוס (Habanautos), ולה עשרות סניפים בכל רחבי קובה. השירות סביר והמחירים גבוהים (אפשר להתמקח, אך לא תמיד זה עוזר). מומלץ לשלם במזומן. אפשר לשכור את הרכב במקום אחד ולהחזירו במקום אחר בתוספת תשלום. יש לבדוק את כלי הרכב היטב ולסמן בחוזה ההשכרה כל מכה, נזק וכדומה. הביטוח מכסה כל נזק שנגרם לכלי הרכב כתוצאה מתאונה, גנבה או פריצה, זאת לאחר שהוגשה תלונה למשטרה, והיא קבעה בכתב שאין זו אשמת הנהג.
נהיגה וחנייה: בקובה אין שילוט – אז שואלים. הימנעו מנהיגת לילה והיזהרו מפרות, אופניים, משאיות והולכי רגל. הקפידו לרשום היכן חניתם.
אוטובוסים: חברת Víazul משרתת תיירים בלבד ומציעה אוטובוסים נוחים וממוזגים למוקדי עניין תיירותיים.
טיסות פנימיות: בקובה יש כעשרים שדות תעופה ומנחתים. קובנה מקיימת מדי יום טיסות מיעדים שונים באי. ברוב ערי קובה ובאתרי התיירות המרכזיים יש משרדים של חברת התעופה, ובחלקם מטפלים גם בכרטיסי טיסה בינלאומיים. חברה נוספת המקיימת טיסות פנימיות היא אירו קריביאן (Aero Caribbean).
רכבות: שירות הרכבות בקובה הוא איטי להחריד ולא אמין. עדיף להימנע.
טרמפים: אי אפשר לטייל בטרמפים, שכן הם אסורים בחוק הקובני גם לנהג וגם לתייר.
יהודים
אתר הקהילה היהודית בקובה
לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות
אוכל: פשוט לאכול
תושבי קובה חיים עדיין בתקופת הצנע. מוצרי מזון רבים מוקצבים, מסובסדים ומסופקים בצרכנייה השכונתית (Bodega).
עבור בעלי הדולרים הוקמו בכל רחבי קובה מאות סופרמרקטים, חנויות ודוכנים מלאי כל טוב. ואם המוצרים המסובסדים עולים פרוטות – הרי שבשווקים הפתוחים המחירים קופצים פי עשרות ובסופרמרקטים פי מאות. מי שיש לו – אוכל יותר טוב.
המטבח בקובה מוגדר כקריאולי, כלומר שילוב של השפעות ספרדיות ואפריקאיות. קובני שפרנסתו במטבע מקומי מבסס את מזונותיו על מצרכי היסוד. אורז מאודה (arroz blanco), שעועית לבנה, חומה או שחורה (frijol), בננה (platano), ואם יש בנמצא חתיכת בשר או ביצה, אז יחד עם כוס מים יש לנו ארוחה.
לגיוון, אוכלים שורשים ופקעות כמו מלנגה (malanga), בוניאטו (boniato) ויוקה (yuca), כשהם מאודים, מבושלים או מטוגנים. טעמם נייטרלי והם סופגים את טעם התבשיל.
מי שהפרוטה מצויה בכיסו נהנה מתפריט מגוון: עוף, בקר, נקניקים, גבינות וחמאה. המשותף בין חסר האמצעים לבעל המאה הוא אופן ההכנה – האורז יאודה בסיר חשמלי, ואת השעועית יבשלו בבישול איטי בסיר לחץ ויתבלו במלח, פלפל שחור, שום, בצל, פלפל מתוק וכמון. התוצאות מדהימות.
חוקי המדינה קובעים שפרה מיועדת למתן חלב, סוס למטרות הסעה ושור לעבודה. לפיכך, אסור לשחוט חיות אלו, ואם כן – אז רק על ידי מוסדות המדינה. גם שליית חסילונים, לובסטרים ופירות ים אסורה וגוררת עונשים כבדים. הגשתם מותרת אך ורק במקומות ממשלתיים. למרות זאת, הדייגים הקובנים שולים פירות ים ורצים למכור את הסחורה לצימרים הפרטיים. בעלי רשיון ההסעדה מגישים אותם לאורחים (ההסעדה ברשיון, פירות הים – לא) במחירים מגוחכים.
ברחוב מתחלקת תרבות האכילה בין דוכנים ומסעדות במטבע מקומי לכאלה בדולרים. הראשונים הם בהפעלת המדינה ובעלי קיוסק מורשים. אפשר לקבל שם פיצה, סנדוויץ' חזיר אפוי (bocadito de jamon) וקציצת תירס או קמח בלחמנייה (fritura de maiz). לשתות אפשר מיץ מתרכיז ממותק (refresco), קפה מתוק מאוד או שייק פירות (batido) המכיל פרי, קרח, סוכר, אבקת חלב ומלח. כדאי לדעת: מזונות ומשקאות אלה אינם נקיים, אל תגעו בהם. אם אתם חייבים – אז רק פיצה.
במסעדות ובדוכנים שמקבלים דולרים יש יותר אפשרויות והאיכות גבוהה יותר. רשתות המזון המהיר מגישות עוף מטוגן, מגוון סנדוויצ'ים ופיצות במחיר סביר. מסעדות ברשיון ממשלתי תמצאו גם ברחוב וגם באזורי התיירות. המחיר בהן גבוה יותר והן נקיות ומסודרות. מסעדות פלדאר (Paladar) הן בעצם בתים פרטיים שקיבלו רשיון הסעדה ל-12-10 סועדים. בהן מגישים בעיקר חזיר, עוף, אורז ושעועית.
כתב: אבי הזאב
לינה
אצל הקובנים בבית
אחת מאפשרויות הלינה הפופולריות ביותר בקובה היא לינה בבתים פרטיים שקיבלו לכך רשיון. רק בהוואנה יש מאות צימרים (Casas Particulares). ברוב המקרים הלינה בהם זולה יותר, אולם יש פחות פרטיות. מצד שני, זוהי דרך להכיר מקרוב את חיי הקובנים. אם הגעתם לצימר בעזרת מקומי, תצטרכו להוסיף עמלה.
בילויים
מוזיקה: תוף אפריקאי וגיטרה ספרדית
לאחר שקט יחסי בארבעים שנות מהפכה, חוצה המוזיקה הקובנית גבולות וכובשת לבבות בעולם כולו. בקובה היא היתה תמיד וכמעט בכל פינה
 |
| מספר הסגנונות המוזיקליים בקובה הוא כמספר המבצעים. כמעט כולם שם מנגנים, גם הקטנים | צילום: משה שי |
כתב: ברק אפיק
כשקומפאי סגונדו עלה לקברו של אנטוניו מאצ'ין בבוקר קיצי אחד בשנת 1994, הוא שפך כמה טיפות רום על הקבר ופתח בבולרו המרגש "Dos Gardenias". כך הוא התחבר לנשמתו של אחד מגדולי הזמרים של קובה, שהביא אליה בשנת 1937 את אופנת ניו יורק. מאצ'ין חזר מהכרך הגדול לאחר קריירה ארוכה, ועימו נעלי הלכה השחורות-לבנות. הנעליים האלה היו לסמל המסחרי של הזמרים והרקדנים של המקצבים הטרופיים, הסמל האלגנטי של המאצ'ו הלטיני המפתה. אין כמוהן לצעוק את השילוב הקובני של שחור אפריקאי עם לבן אירופאי.
מי שנוסע לקובה ייתקל כבר בשדה התעופה של הוואנה בלהקות המנגנות את הלהיטים המפורסמים של המוזיקה הקובנית ומנסות למכור את הדיסק שהוציאו זה עתה. בלובי של המלון, בבתי המוזיקה הרבים, בברים, בבתי הקפה ובעצם כמעט בכל פינת רחוב תמצאו להקה המחכה לטיפ של דולר או שניים, כעשירית מהמשכורת שמשלמת להם הממשלה עבור נגינתם. כן, המהפכה פיתחה את התרבות והאמנות, וכמעט כל קובני מנגן על משהו. כמה חבל שאי אפשר לאכול מוזיקה. השירים פשוטים ומדברים על אנשים ועל הדברים שמעסיקים אותם: על אהובה שהלכה, על הלב השבור, על הכסף שאין.
איך התחיל הרומן
משבטי האינדיאנים שחיו בקובה לפני בוא הספרדים, כמעט שלא נותר אדם עד מחצית המאה ה-16. המזכרת, אולי היחידה, שנשארה מהם היא רעשן המַרַקַאס, אותם דלועים מלאי גרעינים ונותני קצב, שאומצו על ידי העבדים האפריקאים אשר הובאו לקובה בין המאות ה-16 וה-19, ככלי דומה לזה שהכירו במולדתם.
מיליון העבדים שהובאו אל קובה היו ברובם בני היורוּבָּה, אך היו בהם גם בני בַּאנְטוּ, קַרַבָּאליס ואַרָרַה, ומובן שלכל קבוצה היו השפה, המנהגים, הדת והמוזיקה שלה, שעליהם ניסו לשמור גם בארץ החדשה. וכמו העבדים האפריקאים – כך גם המתיישבים מספרד הגיעו מאזורים שונים. הקטלאני לא הכיר את מנהגיו של האנדלוסי ואת תרבותו, כפי שהיורובה לא הכיר את בן האררה.
הנצרות היתה אמנם לדת הרשמית והשולטת בקובה, אך דתם של בני היורובה – שכונתה בקובה סַנְטֶרִייָה – לא נעלמה, וכמוה גם דתות שבטיות אחרות. בטקסי האַבַּקוּאַה, אולי הסודית והקטנה שבדתות אלה, יכולים להשתתף גברים בלבד, ויש האומרים כי המוזיקאים הגדולים ביותר צמחו על ברכי הדת המיוחדת הזאת. צ'אנו פוסו מהתזמורת של דיזי גילספי בניו יורק, ללא ספק נגן כלי ההקשה הגדול ביותר בהיסטוריה הקובנית, הוא הדוגמה הבולטת לכך.
בניגוד למה שהתרחש באמריקה הצפונית, השחורים בקובה הורשו להתארגן בשבטים מקומיים שנקראו קבילדוס (Cabildos), ואף הוזמנו להמשיך לנגן בכליהם המקוריים בעת החגיגות הנוצריות. כך לבשו חלק מאלי הפנתיאון של היורובה אדרת נוצרית: צ'אנגו אל הרעם והמלחמה הפך לסנטה ברברה, והמרפא בָּאבָּאלו אָייֵה היה לסן לַסַרוֹ.
המוזיקה של העם
בצד המוזיקה הטקסית-דתית, שנשמרת בקפדנות כבעבר, התפתחה באי גם הרוּמְבָּה – מוזיקה עממית חילונית, שחלחלו בה השפעות שונות. והחיבור הזה נוצר לא רק בגלל הדתות שנתמזגו: המחסור בנשים לבנות בקובה הלך וגבר והביא להתערבבות הגזעים. כיום רוב האוכלוסיה הקובנית היא מוּלָטִית, מעורבת, ברמות שונות, וכמו הצבעים – גם המקצבים נמסכו אלה באלה והניבו נישואי תערובת של כלי נגינה ולחנים שונים. הרומן בין התוף האפריקאי לגיטרת הפלמנקו הספרדית עוּדן בצלילי כלים אירופיים, כמו אַלאוּד (סוג של עוּד מוּרי), פסנתר, קונטרבס ומאוחר יותר חליל, חצוצרות וטרומבונים, ויחד הם כבשו את האי.
בתחילת המאה העשרים, כל מה שהיה בו מקצב לטיני נקרא בטעות רומבה, בדיוק כפי שהיום מכונה כל מקצב לטיני מהיר בשם סלסה. הרומבה המקורית היא מוזיקה קצבית ומאולתרת שהיו מנגנים בשכונות של הוואנה בסופי שבוע. שם, בסולר (Solar), אותה רחבה שמתחת לבניינים הצפופים, בין שחקני הדומינו למריבות השכנים, היו מתקבצים כמה נגנים. שלושה תופי עץ הנקראים קאחוֹנֵס נותנים את הקצב לזמר מאלתר וללהקה שעונה לאלתוריו. מיד יורדים כל השכנים ופותחים במחול סוער שרק מגביר את הצמא לעוד כוסית של רום.
באותה תקופה נולד במועדונים של הוואנה סגנון ריקוד חדש: הדאנסון (Danzon). הסגנון החדש והפופולרי חיבר בין מקצבים קובניים לריקודים אירופיים קלאסיים, בתוספת תזמורות של כלי נשיפה. סגנון הטרובה (Trova), שגם הוא התפתח בתחילת המאה שעברה, מאפיין משוררים-מאלתרים הסובבים בברים או בבתי הקפה ולעתים מוזמנים למסיבות פרטיות. הם כונו טרובדורים ושרו גואחירס (Guajiras) או בולרוס (Boleros), ז'אנר שירי אהבה סנטימנטליים שהתפתח במזרח האי, וכן אלתורים שונים הרלוונטיים לזמן ולמקום. מאוחר יותר היתה הטרובה דרך לשחרר לחצים חברתיים ופוליטיים בצורה ממוסדת ובחסות המפלגה. סינדו גראי, אולי האיש שהשפיע יותר מכולם על הטרובה, נפטר בגיל 101 והותיר לנו מאות בלדות שהפכו לקלאסיקות.
מספר הסגנונות המוזיקליים בקובה הוא כמספר המבצעים, אך המוכר והאהוב ביותר הוא הסון (Son), כפי ששר ראול פלאנאס: "כדי לרקוד סון היטב, צריך שיהיה לך לב. אין תחליף לסון הקובני, יפתי".
הסון, או בשמו המלא סון מונטונו (Son Montuno, סון הררי), הגיע מהחלק המזרחי של האי. הוא צמח ברכס הסיירה מאסטרה מתוך החיים המשותפים של חוואים ספרדים-אנדלוסים עם עבדים נמלטים. כמו פידל, צֶ'ה והמהפכה, גם הסון ירד מהסיירה מאסטרה, פשט על האי, וזה קיבל אותו בהכנעה ובאהבה, עד שבשנות העשרים של המאה הקודמת הוא החליף את הדאנסון. הטְרֶס, אותה גיטרה קטנה בעלת שלושה מיתרים כפולים, הוא המאפיין העיקרי של הסון, ומלווים אותו כלי הקשה ונותני קצב שונים כמו הבּונְגוס, הקְלַאבֶס והמַרימְבּולָה, שפינתה מאוחר יותר את מקומה לקונטרבַּס.
במשך השנים, אמנים של הסון הוסיפו כלים, הכליאו סגנונות, שכללו והוסיפו את הפן האישי שלהם. טְרִיוֹ מַטַמוֹרוֹס, אַרְסֶנְיוֹ רוֹדְריגֵס, שכונה "העיוור המופלא", ובני מוֹרֶה "הברברי", אולי גדול המוזיקאים הקובנים של כל הזמנים, הכתיבו סגנון חדש, הפכו את מוזיקת הסון לנחלתה של קובה והביאו אותה למודעות של העולם כולו. היום אי אפשר לדבר על מוזיקה קובנית ועל סון קובני מבלי להזכיר את האליל הנערץ פרנסיסקו רפילאדו, המוכר בכינוי קומפאי סגונדו מה"בואנה ויסטה קלאב". רפילאדו, חבריו הפנסיונרים ומוזיקת הסון הקסומה זכו לתחייה רק אחרי נפילת הגוש הקומוניסטי ופתיחת קובה לעולם.
כיום מעדיפים הקובנים את הטימבה (Timba), היא הסלסה הקובנית, את הרואדה (ריקוד סלסה במעגלי זוגות וירטואוזיים), וכן ראפ והיפ הופ מקומיים. הסלסה, תוצר כלאיים של מוזיקת הסון שהיגרה לארצות הברית, אימצה סגנונות נוספים והפכה ללהיט שכובש את העולם בגל לטיני סוער.
ברק אפיק – חוקר פולחנים ודתות של אמריקה הלטינית באוניברסיטת תל אביב ומנהל מחלקת אמריקה בחברה הגיאוגרפית
קניות
מוציאים עשן
הסיגרים הקובניים נחשבים לטובים בעולם. ענף הסיגרים בקובה הופך לחשוב יותר ויותר, בעיקר לאור תרומתו לשיפור המצב הכלכלי במדינה. אך בעוד שהצרכנים הם בעלי ממון ברובם, ממשיכים הקובנים בשיטות הייצור הידניות והישנות שלהם,
ולכל היותר נוספו עוד כמה ידיים עובדות.
בקובה בכלל ובהוואנה בפרט יש עשרות חנויות לממכר סיגרים, שבחלקן יש בר ופינת עישון. המפורסמות שבהן: בית הוואנוס (Habanos) בשדרה החמישית במירמאר, והחנויות במלונות מליה קוהיבה (Melia Cohiba), נסיונל (Nacional) ואחרים.
בהוואנה יש שני מפעלי סיגרים, שאפשר לסייר בהם ולרכוש ממוצריהם: לה קורונה (La Corona), מול צִדו של מוזיאון המהפכה, ומפעל פרטגס (Partagas), בגב הקפיטוליו.
חנויות ומפעלים מחוץ להוואנה: בפינר דל ריו נמצא מפעל הסיגרים פרנסיסקו דונאטיין
(Francisco Donatien), שבתוכו יש חנות ומול דלת הכניסה שלו עומדת חנות נוספת. בסיינפואגוס, במדרחוב של אַווֶנידָה 54, יש חנות סיגרים. בטרינידד ממוקם מפעל הטבק ברחוב אנטוניו מסיאו (Antonio Maceo), ובאותו הרחוב תמצאו גם את חנות הסיגרים.
ליד כניסות המפעלים ייפנו אליכם מקומיים, שעל פי סיפוריהם יש להם קרוב שעובד בבית החרושת, והוא משיג את הסחורה האיכותית והזולה במיוחד עבורכם. אל תקנו. הכל מזויף או גנוב. קנו רק בחנויות הממשלתיות וקחו קבלה. מותר להוציא מקובה סיגרים בשווי 2,000 דולר עם קבלה. לעתים תידרשו להציגה ביציאה. סיגרים בלי קבלה מחרימים או קונסים. אם תשלחו את הסיגרים במזוודה, אתם עלולים לגלות שהיא נשארה בהוואנה.
כתב: אבי הזאב
פסטיבלים ואירועים
מסיבה גם בלי סיבה
בכל שנה, החום הנורא והלחות הכבדה של תחילת יולי מעלים חיוך על פניהם של תושבי האי. הזיעה הניגרת היא הסימן לתחילתו של חודש הקרנבלים והפסטיבלים
 |
| החוגגים בסנטיאגו עסוקים בלשתות המון רום (נקי כמובן, קולה זה לגרינגוס), לרקוד, לנגן ולשמוח | צילום: משה שי |
כתב: ברק אפיק
בסנטיאגו דה קובה לַסַרוֹ הוא המלך, לא מלך מוכתר, הרי קובה עדיין מצדיעה לגנרל הקשיש, אבל מלך, אולי מלך האפריקאים. לסרו הציע שאזמין אותו לבירה, ואני, מהסס, מביט בשתי היפהפיות שלצִדו, אמרתי בסוף "וואמוס". איך אפשר לסרב למלך?
בזמן ששוחחנו, כל מי שעבר ברחוב חצה את הכביש כדי לברכו לשלום. ילדים מקורזלי שיער, נערות בטייץ מפוספס וזקנים תואמי ה"בואנה ויסטה קלאב". בארץ שבה המוזיקה היא סיבה לחיות, לסרו הוא דמות מפתח. הוא אחראי מטעם המדינה על ארגון והפקה של להקות המוזיקה של סנטיאגו דה קובה. בערב, בכיכר הראשית של סנטיאגו, ראיתי אותו עומד על הבמה, מלהיב את הלהקות שניגנו ושיגעו את הקהל, עם אותה חולצת פסים דהויה וחיוך בוהק מאושר. לא פלא שהקדוש הנוצרי החשוב ביותר לדתות האפרו-קובניות נקרא סן לסרו.
בכל שנה, החום הנורא והלחות הכבדה של תחילת יולי מעלים חיוך על פניהם של תושבי האי כולו. אולי לכן אין שם מזגנים, שלא יפספסו את הסימן הזה, את הזיעה הניגרת שמביאה עימה חודש של קרנבלים ופסטיבלים. כי בקובה כל פסטיבל הוא אוויר לנשימה, הפסקה קלה שמסיטה את תשומת הלב מהמציאות.
הוואנה חוגגת
כמו ביתר הערים, גם על הטיילת של הוואנה (El Malecon) בונים יציעים מעץ כדי לצפות מהם בלהקות הרקדנים הצבעוניות, המתחרות ביניהן על הבכורה. בסמוך מוקמים עשרות ברים קטנים שמנגנים מוזיקת סלסה ומוכרים בירה מקומית זולה ותפלה מתוך מכלי ענק. תושבי הוואנה לא ממתינים לשליש האחרון של חודש יולי, תחילתו הרשמית של הקרנבל. בירה וסלסה מתערבבים זה בזה כבר מסוף השבוע הראשון של החודש, ובקובה באמת שאין צורך בסיבה רשמית לחגוג.
בסוף החודש, ב-26 ביולי, יש סיבה רשמית יותר למסיבה: תושבי קובה חוגגים את יום המהפכה. זה היום שבו ירד פידל קסטרו עם קומץ לוחמים מהסיירה מַאֵסטרה לעבר סנטיאגו דה קובה. וכמו תמיד, חוץ מהנאומים והדגלים המונפים, מתמלאים הרחובות אדם, בירה וסלסה.
עבור תושבי סנטיאגו דה קובה, שבחלק המזרחי של האי, החום אכזרי יותר, ואולי לכן גם השמחה רבה יותר: הנה מתחילה החגיגה הגדולה שלה ציפו כל השנה. בשליש הראשון של חודש יולי חוגגים את הפסטיבל הקריבי, המכונה חגיגת האש (La Fiesta del Fuego), ובשליש השלישי של אותו חודש מתחיל הקרנבל. כיום כבר די קשה להבחין מתי נגמרת חגיגת האש ומתחיל הקרנבל הגדול או פסטיבל הסלסה. כולם עסוקים בלשתות המון רום (נקי כמובן – קולה זה של הגרינגוס), לרקוד, לנגן, לשמוח ואולי גם לשכוח.
סנטיאגו דה קובה, אחת הערים הראשונות ביבשת ההולכת ומתגלה, נוסדה ב-1515. מאחר שנמל העבדים הגדול היה בתחומיה, היא נותרה עד היום עם ההשפעה האפריקאית החזקה ביותר במדינה, השפעה שבאה לידי ביטוי בהיותה בירת הפולקלור והמוזיקה של קובה.
אירועי האש, שמקורותיהם בחגיגות של דת היורוּבָּה האפריקאית, נפתחים בתהלוכת ריקודים סוערת לכבוד אל הנחש בפארקה סספדס (Parque Cespedes, סֶפדֶה בלשון הרחוב), הכיכר הראשית. להקות מכל רחבי האיים הקריביים מגיעות לסנטיאגו. במשך חמישה ימים רצופים מתמלאת העיר בתהלוכות, הופעות, הרצאות, ירידים, תיאטרון ואירועים שונים. הקהל נע בין הכיכרות, האולמות ובתי המוזיקה, ובכל פינת רחוב נאספים כמה חבר'ה סביב תוף גדול ובקבוקי רום.
ביום סיום הפסטיבל עוברות הלהקות ברחובות עם מאות כלי הקשה וסוחפות את הקהל במקצבים אפרו-קובניים ובאקסטזה של טראנס דתי. התהלוכה מסתיימת בטקס אש ענקי מעל לים, שם שורפים את דמותו של השטן. סביב בובת העץ הנשרפת רוקדים מאות מאמינים המשליכים בתנועות ידיים קצובות את כל הרוע לתוך האש. בזמן הריקוד יודו המאמינים לאלים השונים על שנת ברכה, פוריות ושפע, ויבקשו את התערבותם על מנת לקיים עוד שנת חיים פורייה. הטקס מסתיים בטראנס משותף, שבסופו מסמן ראש האחווה בפיסת פחם צלב על כפות ידי המאמינים כהגנה מפני פגיעת השטן.
גם מי ששוטט בצפון ברזיל יופתע מעוצמת האפרו ששולטת בסנטיאגו בימי הפסטיבל הקריבי. סנטיאגו דה קובה, עיר שגם בשאר ימות השנה כמו צועקת "אנו מאפריקה בעצם", משילה בימי הפייסטה כל זכר לכובש הספרדי ולצאצאיו. ההרגשה היא ששפת הרחוב חוזרת להיות שפת היורובה של מערב אפריקה, וקצב תופי הקונגס רודף לכל פינה. אפריקאים קריבים מחייכים בשיניים בוהקות מכל פינת רחוב או בר, ובתי המוזיקה
(Casas de la Musica) מתפוצצים מהמוני אנשים שמחים, שנעים בקצב כמו היו סביב המדורות השבטיות. האגנים מתנועעים בשכרון חושים ובתנועות שאדם לבן יכול רק לנסות ללמוד כל חייו ולמות מתוסכל.
תיירים בודדים משוטטים בין הטקסים והריקודים. את המעט שמגיעים לסנטיאגו מבריחים החום הרב ומאת אחוזי הלחות למלון היחיד שיש בו מיזוג. אבל רעם תופי הקונגס חודר גם לשם, קורא לשבט להתכנס.
אטרקציות ואתרים מומלצים
שבעת המומלצים של קובה
הוואנה
בעוד שבבירות רבות במרכז אמריקה ודרומה עיר הבירה מהווה רק תחנת מעבר, הוואנה (Havana) היא תחנה הכרחית בכל טיול בקובה. העיר, שנוסדה ב-1515, לפני כמעט 500, מצליחה לשמר את קסם העבר, עם בניינים עתיקים ומתפוררים ומכוניות אמריקאיות ישנות שנוסעות ברחובות העיר. טיול בעיר הוא חובה לכל חובב ארכיטקטורה, שכן אפשר להתרשם בה מכל סגנון ארכיטקטוני בולט במאתיים השנים האחרונות: מבנים קולוניאליים, אר-דקו, אר-נובו ובאוהאוס הם חלק מהסגנונות הרווחים כאן. אבל לא פחות מסיור בין מבנים, הטיול בהוואנה (כמו בקובה כולה) הוא מסע אנושי ואנתרופולוגי מרתק. אי אפשר להצביע על אתר חובה אחד בעיר. בין האתרים המרתקים בה ניתן למנות את מלון נסיונל (Nacional) שאליו, הגיעו, עד המהפכה, כל שועי עולם; בית הקברות קולומבוס, בו קבורים רבים מגיבורי המהפכה; מאלקון, הטיילת מלאת החיים של הוואנה; מוזיאון המהפכה; מפעל הסיגרים לה קורונה; רחוב אוביספו בעיר העתיקה, שמשלב ארכיטקטורה רבת סגנונות לצד חדש וישן; ובל נשכח את מועדוני הסלסה המפורסמים של העיר.
טרינידד
טרינידד (Trinidad), השוכנת במרכז קובה, לחוף הים הקריבי, היא אחת הערים היפות ביותר במדינה. בדומה להוואנה, נדמה כי הזמן עצר בעיר מלכת והיא משמרת את קסם העבר. גם כאן אפשר ליהנות מאדריכלות מרשימה, עם רחובות צרים ומרוצפים ובהם מבנים קולוניאליים. פלאסה מיור (Plaza Mayor) היא מרכזה ההיסטורי של העיר והיא מוקפת מבנים מהמאות ה-18 וה-19, שרובם משמשים כיום כמוזיאונים. עם המבנים המעניינים ניתן למנות את כנסיית הרובע של השילוש הקדוש (Iglesia Parroquial de la Santísima Trinidad); ארמון ברונט (Palacio Brunet) בו שוכן היום המוזיאון הרומנטי; המנזר והכנסייה של פרנסיסקו הקדוש (Iglesia y Convento de San Francisco) שבהם נמצא גם מוזיאון המאבק בשודדים (כלומר, מתנגדי המהפכה); מוזיאון גואמואיה לארכאולוגיה (Museo de Arqueología Guamuhaya), המוזיאון לאדריכלות קולוניאלית ועוד. לצד המבנים והמוזיאונים יש בעיר שווקים בהו נמכרות מלאכות יד של המקומיים, מרכזים מוזיקליים ומועדוני סלסה. סביב העיר יש מטעי סוכר, שדות טבק וחופים יפים.
סנטיאגו דה קובה
העיר השנייה בגודלה בקובה היא גם העיר הכי קריבית במדינה. האוכלוסייה השחורה והקרבה להאיטי ולרפובליקה הדומיניקאנית הופכים את בירתה הקודמת של קובה לעיר חמה ותוססת עם הרבה מוזיקה, קרנבלים והכנסת אורחים ידידותית. האטרקציה המרכזית בסנטיאגו דה קובה היא הפייסטות והקרנבלים המתקיימים בעיר בחודש יולי. גם בשאר השנה יש לעיר הרבה מה להציע, בעיקר בתחום המוזיקה: בתי מוזיקה בהם מנגנים ושרים מוזיקה מסורתית, בתי ספר לסלסה ומועדוני לילה. בין האתרים המעניינים בעיר אפשר למצוא את מוזיאון הקרנבל (Museo del Carnaval), המתעד את ההיסטוריה של הקרנבל ומציג כלי נגינה, תלבושות וחומר ארכיוני; המוזיאון העירוני אמיליו בקרדי (Museo Municipal Emilio Bacardi), שמציג אוסף של ציורים קובניים וכלי נשק, וכן פריטים מהמאה ה-19 הקשורים למלחמת העצמאות של קובה; הכיכרות פארקה סספדס (Parque Cespedes), פארקה דולורס ופלאסה דה מרטה (Plaza de Marte); תיאטרון אוריינטה (Oriente) ותיאטרון הרדיה (Heredia).
ורדרו
אתר הנופש ורדרו (Vardero) הוא המקום הכי לא קובני בקובה. העיירה, ששוכנת בחצי האי איקאקוס (Hicacos), מצטיינת בחופים יפהפיים עם חול לבן ורך, מים בצבע טורקיז ובעיקר שפע של מלונות יוקרה ומועדוני נופש בסגנון "הכל כלול". אם אתם מעוניינים לפגוש את בני המקום, זה לא המקום. זהו אתר תיירות מובהק אשר מדי שבוע נוחתות בו למעלה מחמישים טיסות רק מקנדה לבדה. רבים מהתיירים שמגיעים לוורדרו ממעטים לצאת ממנה, או שהם מסתפקים בטיולי יום באי. יחד עם זאת, כאן נמצאים החופים הכי יפים בקובה, ואם נפשכם חשקה בבטן-גב, אוכל מערבי ושינוי אווירה, ורדו היא מקום נהדר לבלות בו כמה ימים במהלך הטיול בקובה.
סנטה קלרה
סנטה קלרה (Santa Clara), בירת מחוז וייה קלרה, זוכה למקום של כבוד בקובה בשל העובדה שהיא העיר המרכזית הראשונה ששוחררה מעולו של בטיסטה. זהו גם מקום קבורתו של צ'ה גווארה. המאוזוליאום שנבנה לזכרו של צ'ה גווארה (Monumento Ernesto Che Guevara), ומוזיאון צ'ה גווארה הסמוך, הם מאתרי התיירות המרכזיים בעיר. הכיכר המרכזית בעיר היא פארקה וידאל (Parque Vidal). זוהי כיכר תוססת אשר מסביב לה, לצד בתי קפה רבים, שוכנים כמה אתרים חשובים, כמו המוזיאון לאמנות; המוזיאון להיסטוריה של העיר; קתדרלת האחיות הקדושות של קלרה הקדושה מאס, הבנויה בסגנון ניאו גותי ופלאסיו פרוביניסיאל, מבנה ניאו קלאסי המשמש את הממשל המחוזי ואת הספרייה המחוזית.
ברקואה
ברקואה (Baracoa) היא אחת מהפנינים של קובה. זוהי עיר מבודדת ושלווה, השוכנת לחופו של באיה דה מייל (Bahía de Miel) ומוקפת הרים. הדרך הנופית לעיר, שמתפתלת דרך יערות עבותים ולצד צוקי גרניט מרשימים, היא חלק בלתי נפרד מחוויית הביקור במקום. העיר, שהוקמה ב-1511, היא היישוב הספרדי הראשון בקובה, ונשתמרו בה מבנים קולוניאליים רבים ומבצרים מרשימים. באזור ברקואה יש מטעי קקאו, קוקוס ובננות, והביקור במטעי ההקאו ובמפעל לייצור שוקולד הם חלק מהאטרקציות המוצעות לתיירים המבקרים בעיר, לצד טיפוס על הר השולחן אל יונקה (El Yunque).
פינאר דל ריו
אזור פינאר דל ריו (Pinar del Rio) שבמערב קובה הוא האזור הפורה והירוק ביותר במדינה. למרות שגם לאזור הזה יש מה להציע מבחינה תרבותית, כאן העיקר הוא הטבע: שדות עצומים של טבק, קפה וסוכר, חוות חקלאיות, מערות מרשימות ונופים מרהיבים. גולת הכותרת של האזור היא העיירה ויניאלס (Viñales) וסביבתה. העיירה מוקפת גבעות ירוקות ויש סביבה שפע של אטרקציות. אל תחמיצו את מערת האינדיאני (Cueva del Indio), מערת נטיפים מרשימה שבה זורם נהר תת קרקעי; ציור הקיר הענקי "אל מורל דה לה פרהיסטוריה" (El Mural de la Prehistoria) שצייר הצייר הקובני לֵיאוֹוִיחילדו גונסָלֶס מוֹרְיוֹ ב-1961, ובו נראות דמויות אדם וחיות פרהיסטוריות; ומפעל לטבק. באזור ניתן לטייל ברגל, ברכב, באופניים או על פני סוסים שמאוד נפוצים באזור.
מסלולים וטיולים
מסלולי טיול ממומלצים
מרכז האי / אוויר ערים
בלבה של קובה יש ערים היסטוריות מעניינות וסביבן עמקים מוריקים. טיול שמתחיל בסנטה קלרה, עוצר בסיינפואגוס ומקנח בטרינידד
 |
| כפר הדייגים לה בוקה. אפשר להצטרף לדייג מקומי ולשוט איתו במעלה הנהר | צילום: משה שי |
 |
קשה שלא להתאהב בקובה – ארץ הסלסה והרום, המכוניות האמריקאיות משנות החמישים, הסיגרים המגולגלים ביד, הנופים, הצבעים ורוח המהפכה. ביקור בערים יפהפיות בלב הירוק של המדינה ישאיר גם אתכם מוקסמים |
מערב האי / שדות טבק לנצח
מערת נטיפים, בתי חוואים, מפעל סיגרים. ביקור ירוק במחוז פינר דל ריו
 |
| ציור הסלע "אל מורל דה לה פרהיסטוריה" צעיר יחסית. ב-1961 צייר אותו צייר קובני | צילום: משה שי |
כתב: אבי הזאב
כל מה שטייל חובב טבע מחפש – הוא ימצא בפינר דל ריו (Pinar del Rio). יתרונו הגדול של המחוז המערבי בקובה הוא בשילוב של נוף עוצר נשימה בירוק עז ובחום עמוק, שדות נרחבים של טבק, קפה וסוכר, מסלולי הליכה ורכיבה על אופניים, מערות נטיפים נדירות, מפעל סיגרים והכנסת אורחים מחממת לב.
פינר דל ריו טומן בחובו עשרות אתרי טיול מעניינים ועל שטח מצומצם יחסית, אבל חלקם נמצאים בכפרים קטנים שלא תמיד יושבים על אם הדרך. מאחר שהתחבורה הציבורית אינה מגיעה למקומות אלה, אפשר לבחור באחד מהפתרונות הבאים: טיול מאורגן – חברות תיירות רבות מציעות טיולים לאזור, היוצאים מדי יום באוטובוסים ממוזגים, מלווים במדריך מקומי ומומלצים למטיילים בודדים; טיול חצי מאורגן – מצטרפים לקבוצת טיול, אך בסיום יורדים בפינר דל ריו (או בכל מקום שימצא חן בעיניכם), מבלים שם את הלילה וממשיכים לתחנה הבאה. האפשרות השלישית היא לשכור מכונית או מונית ולהגיע אל המקומות הללו באופן עצמאי, ואז מומלץ לעקוב אחר המסלול המעגלי המוצע כאן.
הדרך שלנו יוצאת מהוואנה, עוברת במחוז פינר דל ריו וחוזרת אל הבירה. מתחילים בנסיעה מערבה לאורך הטיילת של העיר, המאלקון (Malecon), וחוצים את המנהרה המוליכה למירמאר (Miramar), השכונה הכי יפה והכי יקרה בהוואנה ובקובה בכלל. בשכונה זו מתגוררים עשירי קובה, ולידם שוכנים שגרירויות ומשרדי חברות זרות. כאשר נוסעים בשדרה החמישית המטופחת והמפוארת, נתקלים בצד ימין במבנה חריג בגובהו ובצורתו – השגרירות הרוסית. גודלו של המבנה מעיד על המעמד החשוב שניתן לרוסים בקובה. בהמשך נראה מימין את מרינה המינגוויי (Hemingway), נמל היאכטות המערבי של הוואנה הנקרא על שם הסופר האמריקאי ארנסט המינגוויי, שחי ויצר בקובה במשך כ-20 שנה. מומלץ להיכנס לאחד הברים מול הים לדרינק קטן להעלאת המורל.
דרך כביש החוף הצפוני נוסעים למריאל (Mariel), עיר נמל תעשייתית שפרסומה בא לה אחרי שיותר מ-120 אלף קובנים הפליגו ממנה לפלורידה ב-1980, עם כרטיס לכיוון אחד. כביש החוף, הכביש הצפוני ביותר בקובה, עובר במקביל לים, אם כי הים לא תמיד נגלה לעין. במקומות שתיתקלו בשלט המפנה ימינה לאתר קרוב לים – רדו ללא חשש. רוב החופים פראיים, ואני ממליץ על באהייה הונדה (Bahia Honda) ופלאיה לה מוּלָטָה (Playa la Muata).
לדעתי, כשריבונו של עולם תכנן את גן עדן, הוא יצר את ויניאלס (Vinales). אזור טרופי פורה ופורח, שבכל כיוון שתביטו בו יהיה לכם ירוק בעיניים. תושבי המקום, אנשי עמל עניים ברובם, יזמינו אתכם בחפץ לב לשבת עימם על כיסא הנדנדה ההכרחי במרפסת בית העץ שלהם ולחלוק את המעט שיש להם: סיגר וכוסית רום. אושר קטן.
אל ויניאלס נגיע דרך הכביש לכיוון דרום-מערב העובר בלה פלמה (La Palma). החקלאים האלה, שגרים קרוב לחלקותיהם ומגדלים תרנגולות, חזירים וירקות בחצר הבית, נתונים לחסדי שמים, מים ואדמה. אם יירד הגשם בעִתו ואם לא ישחיתו סופות הוריקן וציקלונים את השדות – תיתן האדמה יבולים נאים גם השנה.
בדרך אל כפר ויניאלס נבקר בקואבה דל אינדיו (Cueva del Indio, מערת האינדיאני) – מערת נטיפים נקייה מגרפיטי ונדלי, שחיו בה אינדיאנים, תושביה הקדומים של קובה, לפני מאות שנים. המערה, שנמצאת חמישה קילומטרים מצפון לכפר, נחשפה בתחילת המאה שעברה. היכנסו אליה, הביטו למעלה והיזהרו על הראש. בחודשי הקיץ נוטפים המים שחלחלו אל אבן הגיר. לאחר כ-300 מטר, מגיעים למעגן וממנו מפליגים בנהר שזורם עד ליציאה מהמערה.
נמשיך דרומה לכיוון ויניאלס. בהמשך הכביש בצד שמאל ואחר כך גם מימין נראה דוכני פירות. קנו, קלפו וטרפו מנגו מופלא, אננס, קלמנטינות וקוקוס. נכנסים לוויניאלס לסיבוב בכיכר המרכזית של הכפר ובמבנים הסמוכים לה. אפשר לקנות בירה בסופר הידידותי מעבר לכביש, וסתם לשבת בכיכר.
נתקדם דרך היציאה המערבית מוויניאלס, ולאחר כמה קילומטרים, כשנגיע לשלט "דוס הרמנס" (Dos Hermanas), נפנה צפונה. מיד לאחר הפנייה תבחינו מצד שמאל בחווה עם כמה מבני עץ. כדאי לבקר את משפחת החוואים הנחמדה, ואם יש לכם יין – אפשר ורצוי להזמינם להתכבד, לשבת איתם ולשוחח על שום דבר. נושא מקובל בשיחות קובניות.
בהמשך הכביש ניצב ציור קיר ענקי, "אל מורל דה לה פרהיסטוריה" (El Mural de la Prehistoria) – דמויות אדם וחיות פרהיסטוריות שהצייר הקובני לֵיאוֹוִיחילדו גונסָלֶס מוֹרְיוֹ צייר על צלע הר בשנת 1961. בסביבת ציור הקיר אפשר לשבת בבר, לרכב על סוסים או לאכול חזיר צלוי במסעדה שממול לציור.
נחזור חזרה לוויניאלס, ובכניסה לכפר נפנה דרומה לכיוון העיר פינר דל ריו בכביש המטפס במעלה הגבעות. המהירות מוגבלת. סעו לאט, במיוחד כשגשום. מדי פעם מסתתר בצד הכביש שוטר שחושב שהוא מכמונת מהירות. על אף שאינו מצויד בשום מכשיר מדידה, הוא מגיש דו"חות לנהגים שעברו לדעתו את המהירות המותרת. אפשר להתנצל, ואולי הוא יוותר. בכל מקרה, להתייחס בכבוד ובנימוס.
כשמגיעים למעלה הגבעה, ליד שלט המכוון ללוס חסמינס (Kos Jazmines), פונים פניית פרסה ימינה עד למלון בשם זה. זו נקודת תצפית אל גן עדן במבט על. אפשר להיכנס למלון, לבריכה, ללגום כוסית ולהישאר ללילה. מהמלון ניסע לפינר דל ריו, העיר הגדולה במחוז.
אם השעה לא מאוחרת, נבקר במפעל הטבק פרנסיסקו דונאטיין (Francisco Donatien, כתובת: Calle Maximo Gomez) . אפשר לבקש ממוכרת הכרטיסים שתסביר לכם על המקום. התחילו את הסיור דווקא בחלק האמצעי, שכן הוא ההתחלה מבחינת סדר הייצור. ככה זה בקובה. צפו במיון עלי הטבק, ואז חזרו לתחילת המסלול לראות את מגלגלי הסיגרים, את בקרת האיכות ואת המיון והאריזה. כשלושים מטר מימין למפעל תראו חנות למוזיקה, לרום ולקפה, ובה דוכן לטעימות רום. טיפ למוזגת – והיא תיתן לכם לטעום את כל הסוגים, ואולי את כל הבקבוק.
בפינר דל ריו אפשר ללון בבית פרטי או במלון פינר דל ריו, ובלילה כדאי לצאת לאחד מהמועדונים או הברים במקום.
בסיור בעיר נבקר במוזיאון ההיסטוריה הפרובינציאלי (Museo Provincial de Historia) ברחוב מרטי (Marti), שבו יש מוצגים ארכיאולוגיים, ציורים, רהיטים ועוד. כדאי לבקר גם בבית החרושת לרום.
אוהבי הסיגרים ייסעו לסן לואיס (San Luis), כעשרים קילומטר מדרום-מערב לפינר דל ריו, לבקר את דון אלחנדרו רוביינה, מלך הסיגרים העולמי. הטבק שמגדל דון אלחנדרו – דור חמישי במקצוע – נחשב למשובח ביותר. בני משפחתו לוקחים את מבקריהם לסיור בחווה ובשדות הטבק, והמיוחסים שבהם אף זוכים לשבת עם הדון לעישון סיגר במרפסת הבית. טיפ של כמה דולרים מתקבל בברכה, אבל, אנא, בעדינות רבה.
כדי לחזור להוואנה מפינר דל ריו סעו בכביש קארֶטֶרָה סנטרל (Carretera Central), שעליו נוסעים 25 קילומטר עד קונסולסיון דל סור (Consolacion del Sur). סיבוב קטן במרכז העיירה, וממשיכים דרומה עד שמתחברים לאוטוסטרדה, ועליה נוסעים עד הקילומטר ה-62. כאן כדאי לרדת ימינה, לעלות על הגשר ולפנות שמאלה לכיוון צפון. ביקור בסורואה (Soroa) ובמפל (Salto del Arco Iris), עם או בלי רחצה, סיור בגן הבוטני העמוס סחלבים מזנים שונים, ומשם חזרה להוואנה דרך האוטוסטרדה.
הוואנה / הגברת הראשונה מציתה עוד סיגר
על שפת הים, צופה לארצות הברית, מונחת לה הוואנה. עתיקה, משתפצת, מתוירת ומזמינה. ביקור בעיר שאי אפשר להישאר אדיש כלפיה
 |
| כמו בסרט קובני | צילום: קובי ישראל |
כתב: אבי הזאב
להיכנס להוואנה זה לצלול למנהרת הזמן. היא עולם הולך ונעלם. מצד אחד, פתיחתה של קובה לתיירות סוגרת את הפער. תנופת הפיתוח בה ניכרת בכל התחומים ובמהירות מסחררת. מצד שני, בתוך קובה החיים מתנהלים כמו ב-1960. העולם מאלץ את הוואנה
(Havana, ובספרדית Habana) לרוץ, והיא עוד בקושי יודעת ללכת. תבנית נוף חייה משתקפת במכוניות הנוסעות בכבישים. בקושי יש תזוזה – וגם מה שזז כדאי שימשיך לכיוון המוזיאון ויחנה לצמיתות. ערכו גדול יותר כמוצג מוזיאוני מאשר ככלי תחבורה.
בעיר הכי גדולה בקריבים חיים יותר משני מיליון תושבים. הקובנים מתייחסים לבירתם ביראת כבוד. רבים מהם מנסים להגר אליה כדי למצוא את מזלם, ועל אף שההגירה הפנימית אסורה, הם מסתכנים. כולם רבים עליה, מחכים שתתמסר: הספרדים, האמריקאים, הרוסים.
הוואנה מרכזת לתוכה הכל, ובענק, ומשמשת שגרירות לכל מה שקיים בקובה: פוליטיקה, מסחר, אמנות, מוזיקה ותרבות. ארכיטקטורה מכל סגנון, מוזיאונים לכל נושא, מלונות מפוארים, מסעדות, ברים וחיי לילה. בתי תפילה וכנסיות לכל מי שמאמין במשהו – החל בתרבות הווּדוּ האפרו-קובנית וכלה בנצרות ובאתיאיזם. עיר של ניגודים בלתי אפשריים.
הוואנה נוסדה לפני 486 שנה, וכיאה לקשישה במצב טוב, היא חוגגת את יום הולדתה בפאר והדר. בשנת 1982 הכריזו באונסק"ו על העיר העתיקה של הוואנה (La Havana Vieja) כעל אתר לשימור, ומאז מוזרמים לעיר עשרות מיליוני דולרים לשימור אוצרות הגברת הזקנה.
ויש לה אוצרות לרוב: סגנון הבנייה הקולוניאלי, הנשקף מכל עבר בארמונות, באחוזות ובבתי העץ שתקרתם מגיעה לגובה שמונה מטרים, מוכיח שפעם חיו כאן אחרת. מבט כלפי מעלה מגלה לנו ארכיטקטורה נהדרת המקיפה את מרב סגנונות הבנייה במאתיים השנים האחרונות: על בלוק אחד אפשר לפגוש סוגי בנייה שונים – אר-דקו, אר-נובו, באוהאוס, ואיך אפשר בלי בנייני הרכבת המכוערים בסגנון שהיה נהוג בארץ בשנות החמישים. ארמונות שהולאמו בזמן המהפכה שופצו ונמסרו למוזיאונים ולשאר מוסדות תרבות ואמנות.
אבל הוואנה אינה רק מבנים. המתעניינים בבני אדם יחוו סיור אנתרופולוגי מיוחד במינו. בהוואנה בפרט ובקובה בכלל, בטוח לטייל ואין חשש גם אם אתם מטיילים לבד. לרוב הקובנים אין לירה בכיס והעוני זועק, ועדיין, הם האנשים הכי נחמדים שפגשתי. כל יום מחדש הם מוכיחים שכדי לתקשר אין צורך בשפה.
מאפיונרים וקדושות
בהוואנה צריך לטייל ברגל. נתחיל במלון נסיונל (Nacional. כתובת: Calle O e 21), חמישה כוכבים, שאליו היו מגיעים כל שועי עולם וגם מאפיונרים, מימי תקופת היובש ועד המהפכה, אז בוטלו ההימורים. בתוך בית המלון חשים מיד באווירה המיוחדת ששררה בו, והוא הרבה יותר מעניין כשריד לתקופה מאשר כמקום לינה. כל אלו שהגיעו אליו ממיאמי לסופי שבוע סוערים של הימורים, סיגרים, רום משובח ונערות חמד מוּלָטיות כאילו עזבו רק הרגע.
קברט פריסיאן (Cabaret Parisien) במלון מציג מדי ערב בעיקר עבור תיירים הופעה מדהימה, המספרת בצליל ובמחול את סיפורה של קובה. עיצוב, תלבושות, כוריאוגרפיה, איכות קול – חגיגה לעיניים וחומר למחשבה על איך היה כאן פעם ומדוע זה לא יכול להיות כמו אז.
ואם בקברט החיים עסקינן, הרי שאחד המקומות המרתקים הוא בית הקברות כריסטופר קולומבוס (Cristobal Colon). הקובנים צוחקים על בית הקברות היפהפה ומציינים שהם נוסעים במרצדס בפעם הראשונה רק אחרי שהם הולכים לעולמם, וכי הפעם הראשונה שהם גרים בבית אבן בסביבה מכובדת היא בבית הקברות.
בית הקברות עמוס הצלבים, המלאכים והקדושים נבנה במחצית השנייה של המאה ה-19. במתיו המפורסמים תמצאו את גנרל מקסימו גומֵס, את הסופר אלחו קַרפנְטייר וגיבורי מהפכה רבים. אבל מוקד המשיכה העיקרי למבקרים הוא קברה של לה מילגרוסה (La Milagrosa, הפלאית): במקום קבורה אמיליה גוריי דה הוז שמתה בלידת בנה, ולרגליה נקבר התינוק שמת עימה. לפי האגדה, כאשר פתחו את הקבר שנים אחר כך מצאו את גופת האם כשהיא שלמה, ואת התינוק בזרועותיה. מאז מסמלת אמיליה תקווה נצחית, בעיקר עבור נשים עקרות.
מבית המלון נסיונל נרד למאלקון (Malecon), הטיילת של הוואנה, שנמתחת לאורך שבעה קילומטרים של חוף ים. היא מתחילה במנהרה המובילה לשכונת מירמאר (Miramar) היוקרתית ומסתיימת בנמל הוואנה. כל חיי קובה משתקפים בטיילת. חיילים בחופשה, תיירים, זוגות אוהבים, דייגים. כולם יושבים על המעקה, מביטים צפונה בנטייה קלה מזרחה וחולמים על מיאמי. כל כך קרוב וכל כך רחוק.
תיאטרון האבסורד ממשיך ומהתל בהם, כשהם רואים את בניין שגרירות ארצות הברית עם סמל הנשר האמריקאי מתנוסס בחזיתו. מצד אחד אמברגו, מצד שני תור ארוך לממתינים לקבל אשרה לאמריקה.
אבל בטיילת, כל סיבה – מסיבה. מישהו מביא גיטרה, אחר מביא פח שימורים, והנה לכם להקה. בתוך כמה דקות מגיעה גם להקת ליווי, וכמובן, ריקודים. חדווה פשוטה. החופים של הוואנה ניבטים מהטיילת. היפים שבהם מרוכזים במזרח, ברובע גואנבו (Guanabo). לחובבי הספורט הימי והשיט מציעה הבירה את שתי המרינות שלה: מרינה המינגוויי
(Hemingway) במערב העיר ומרינה טררה (Tarara) במזרחה.
נמשיך בטיילת לכיוון מזרח. נעבור משכונת ודאדו (Vedado) לסנטרו הוואנה (Centro Habana) המשתפצת. כשנעבור ליד בית החולים הרמנוס אמיחיראס (Hermanos Ameijeras), תבחינו ודאי במיעוט התאורה בו. כן, מחוסר תקציב. עד לפני כמה שנים כיבו את החשמל כל ערב ברובע אחר. היום זה כבר לא קורה.
ברמזור פונים ימינה לשדרות פראדו (Prado). הן נראות כמו בפריז, ויפות במיוחד לפני רדת החשכה ואחריה. גם כאן משפצים ומתקינים נורות חדשות במקום אלו שאבד עליהן הכלח. אם לא נפנה ימינה לשדרות, אלא נמשיך באלכסון, נראה את הארמון שבו שוכנת שגרירות ספרד. ממולנו עומד מוזיאון המהפכה (Museo de la Revolucion). פעם זה היה ארמון הנשיאות של פוּלחֵנסיו בטיסטה, שהודח בתום המהפכה, היום זה מוזיאון המוקדש כולו לקובה ולמהפכה. נדרש זמן רב כדי לסייר בו עד תום. הכתוביות וההסברים הם בספרדית ברובם, אך אפשר להסתייע במדריך במקום – דוגמה חיה לתקופה של חינוך והשכלה. כמות המוצגים רבה (יותר מדי, לטעמי), וכוללת מפות, תרשימים, מצגת וידיאו, פסלים וציורים.
אם נחצה את הכביש מהמוזיאון, נגיע למפעל הסיגרים לה קורונה (La Corona), מהמפורסמים בקובה, שמקיים סיורים מאורגנים לקהל. שווה ביקור אם אינכם מתכננים ביקור כזה בעיר אחרת. נמשיך דרומה ברחוב שבין המוזיאון למפעל ונגיע לפארקה סנטרל (Parque Central). מימין – מלון גולדן טוליפ (Golden Tulip), משמאל – מלון פלאסה (Plaza), שפעם היה בו קזינו, ולפנינו פארקה סנטרל עם אותם וכחנים שצועקים על כלום ושאר תמהוני הוואנה.
מימין לנו עומד מלון אינגלטרה (Inglaterra). בהמשך הבלוק, התיאטרון הגדול (Gran Teatro) – כמה יפה בחוץ, ככה יפה בפנים. כל התזמורות והלהקות הלאומיות של קובה מופיעות בו. לכו, צפו בבלט. בררו מועד וקנו כרטיס מראש.
קפיטוליו נסיונל (Capitolio Nacional) בשדרות אל פראדו הוא העתק של אחיו האמריקאי. למרגלותיו עומדים צלמים של פעם עם מצלמות הבוקס. סיירו בתוך הקפיטוליו, ופתאום עברתם מדינה. בעבר שכן בו הקונגרס של קובה, היום יושבות בו האקדמיה למדעים והספרייה הלאומית למדעים ולטכנולוגיה. בבניין המרשים תמצאו לשכות ששימשו בעבר את הסנאט, פרטים שונים הקשורים בהיסטוריה של קובה וגם פסל של יופיטר, שאורכו כ-17 מטר.
נמשיך לפאב אל פלורידיטה (El Floridita, כתובת: Avenida de Belgica, esquina a Obispo), הבר שארנסט המינגוויי אהב. כסאו הקבוע הוא השמאלי. המינגוויי שתה דאקירי. שתו גם אתם.
אנחנו בגבול בין סנטרו הוואנה לעיר העתיקה. נפנה ימינה לרחוב אוביספו (Obispo), השינקין של הוואנה. נלך לאורכו ונתבונן למעלה, אל הארכיטקטורה רבת הסגנונות, שחלקה ישן ועלוב וחלקה משופץ. מומלץ להיכנס לברים עם הופעות חיות, לבתי המלון פלורידה (Florida) ואמבוס מונדוס (Mundos Ambos), לבית המרקחת שנראה כמוזיאון עתיק ולבית המים (Casa de Agua), מקום פשוט שמוזגים בו מי מעיין טהורים לעוברים ושבים (מימין, לפני מלון סנטה איסבל, Santa Isabel).
במתחם זה יש כמה מוזיאונים ששווה לבקר בהם, כדוגמת בית הקפיטנים והגנרלים
(Palacio de los Capitanes Generales). נפנה ימינה ונגיע למצודה (Castillo de la Real Fuerza, כתובת: O'Reilly 2), שעליה מתנוסס סמל לה חירלדייה (La Giraldilla), גבירתה של הוואנה, האוחזת בצלב. הדמות המיוצגת בפסל היא ככל הנראה את האשה היחידה שהיתה אי פעם שליטת קובה, דוניה אינס דה בּוֹבַּדִייָה. היא הגיעה למעמדה זה כשהחליפה את בעלה הרננדו דה סוטו, מושל וחוקר, שהפליג ב-1539 מהוואנה לפלורידה.
משם נמשיך לעבר קו המים, עד שנגיע לשוק המזכרות בלה פלאסה דה לה קתדרל (La Plaza de la Catedral). התמקחות קצרה וסגירת עסקה. קניתם ציורים – בקשו קבלה. ייתכן שתידרשו להציגה בשדה התעופה ביציאה מקובה. עבור שאר הפריטים אין צורך בכזו. אל האזור הזה כדאי לחזור גם בלילה, מובטחים לכם הרבה מוזיקה, אלכוהול ושמחה. בכל סיוריכם תקבלו הצעות לקניית סיגרים, דלק, מסעדה, צימר, נערה ומה לא. ענו בנימוס: "נו, גרסיאס".
ליד שוק המזכרות נמצאת קתדרלת סן כריסטובל של הוואנה (La Catedral de San Cristobal de la Habana) מהמאה ה-18, שצריחיה מיתמרים לגבהים שונים. חזית הקתדרלה עוצבה בסגנון הבארוק על ידי האדריכל האיטלקי פרנצ'סקו בורומיני. רחוב אחד ממערב לקתדרלה, בבודגיטה דל מדיו (Bodeguita del Medio), שתה ארנסט המינגוויי מוחִיטו. שתו גם אתם.
בגל השיפוצים שעוברת הוואנה נכלל גם בית הכנסת "עדת ישראל" (כתובת: Calle Picota 52 esquina a Acosta), והעירייה אף מממנת חלק מהעבודות שנערכות במקום. בית הכנסת מקיים תפילות מדי יום ונותן שירותי דת. מתוך כ-1,500 היהודים שחיים בקובה, מרוכזים הרוב בהוואנה, אך יש קהילות גם בקמגוויי, בסנטיאגו דה קובה ובערים אחרות. אנשי הקהילה שמחים בביקורי אורחים מהארץ, ואם תגיעו בשבת או בחג – תוזמנו להשתתף בתפילות ובטקסים.
בית הכנסת הגדול של הוואנה נמצא בוודאדו, בבניין הקהילה היהודית המפואר ששופץ לאחרונה, הפטרונטו (Patronato, כתובת: Calle I 13). חוץ מתפילות שבת וחג מתקיימים בפטרונטו אירועי חברה ותרבות, והוא נחשב לבניין המרכזי של היישוב היהודי בקובה. לפני כשנתיים ביקר כאן לראשונה שליט המדינה וכיבד את הקהילה בהשתתפותו בטקס הדלקת נר של חנוכה.
לאחר שתסיימו לכתת רגליכם ברחובותיה של הבירה והערב יורד, צאו לשמוע את מוזיקת הסלסה הטובה בעולם. בררו מי מופיע בקפה קנטנטה (Café Cantante), וגם טלפנו לקאסה דה לה מוזיקה (Casa de la Musica). שאלו קובני. יגיד שטוב, לכו לראות. אם יצאתם לקפה קנטנטה, בוודאי הבחנתם במונומנט לזכרו של חוסה מרטי, מנהיגה המיתולוגי של קובה במאה ה-19, בכיכר המהפכה. חזרו ביום והיכנסו לביקור, כולל עלייה במעלית לתצפית פנורמית על הוואנה רבתי.
למי שזמנו בהוואנה קצר, כדאי להשתמש בשירותים הניתנים באכסדראות בתי המלון ובדוכני חברות התיירות, שם מוצע ערב רב של טיולים וסיורים בהוואנה, מלווים בהסברים בשפות שונות. אבל כדאי לזכור: את הוואנה אי אפשר ולא צריך "לגמור" רק כדי לנעוץ עוד נעץ במפה. צריך לבחון אותה בעיון ותוך תשומת לב מרבית. זה עולם הולך ונעלם.
אבי הזאב (קפיטן קובה) – הגיע לקובה לפני חמש שנים כצלם וכתב, התאהב במקום ובאנשים, ומאז הוא שם. מדריך תיירים בקובה, בעיקר מישראל
סנטיאגו / לבי במזרח
בסנטיאגו דה קובה האנשים מסבירי פנים, התרבות האפריקאית שולטת ומוזיקה נשמעת בכל פינה. הזמנה לביקור בעיר הכי קריבית בקובה
 |
| כמו אנשיה של סנטיאגו, גם בתיה מגוונים. אר-דקו, אדריכלות קולוניאלית ובתים צבעוניים | צילום: משה שי |
כתב: ירון אביטוב
הכרוז בפתיחת הקרנבל בסנטיאגו דה קובה (Santiago de Cuba), 21 ביולי השנה, הכריז בהתרגשות: "ברוכים הבאים לסנטיאגו, בירת האיים הקריביים". מבחינת הכרוז ותושבי עירו, הוואנה היא אמנם בירת האי, אבל סנטיאגו היא בירת האיים כולם וזה מה שקובע. הודעת הכרוז היא רק דוגמה קטנה לכך שהסנטיאגֵרוֹס (תושבי סנטיאגו) לעולם לא יתאוששו מאובדן הבכורה להוואנה. 451 שנה חלפו מאז שהספרדים העתיקו את הבירה מערבה, אבל היריבות בין הבירה הנוכחית לבירה לשעבר, והעיר השנייה בגודלה, לא מתקהה אלא רק מתעצמת.
לסנטיאגרוס (כחצי מיליון נפש) יש בהחלט סיבות טובות להרגיש מקופחים לעומת ההוואנֵרוס (יותר משני מיליון). מאז תחילת הכיבוש הספרדי בקובה ועד היום, שמורות לסנטיאגו זכויות הראשונים כמעט בכל, ובכל זאת – הוואנה ידועה הרבה יותר. סנטיאגו היא העיר שממנה מתחילות התרבות והמוזיקה (איברהים פרר וקומפאי סגונדו, כוכבי "בואנה ויסטה קלאב", למשל, הם בני סנטיאגו); העבדות (300 העבדים הראשונים הובאו לכאן ב-1522); הרצון לחופש ולעצמאות מתחיל מכאן (המרד נגד הספרדים, הראשון ב-1868 והשני ב-1895), ובעיקר המהפכה, שמתחילה מהרי הסיירה מאסטרה, שבהם הסתתרו פידל קסטרו ואנשיו, ומהם תקפו את מחנה מונקדה (Moncada) שבסנטיאגו, בקרב שהקובנים מציינים מדי שנה ב-26 ביולי כיום התחלת המהפכה.
ההוואנרוס הצטרפו למהפכה בעל כורחם ורק בשלב האחרון, מה שלא הפריע להם לזכות בתהילה ולשמור על מעמד עירם כבירה. "העריסה נמצאת במזרח", אומר הפתגם הקובני, "אבל הילד נמצא בהוואנה".
שלטונות המהפכה ניסו לפצות במקצת את סנטיאגו על שלא קיבלה את הבכורה, כשבחרו בה אחרי המהפכה כ"עיר ההירואית בעלת הכבוד". אבל עם כבוד אי אפשר לקנות בצ'ופיס, החנויות הדולריות הממשלתיות שנפתחו באי. זאת יכולים להרשות לעצמם בעיקר ההוואנרוס המבוססים יותר, שרבים מהם מתפרנסים מתיירות; לא הסנטיאגרוס העניים בכסף ובתיירים.
ולמרות העוני, הכנסת האורחים של סנטיאגו היא נהדרת. בשבוע אחד אני מוזמן שם ליותר בתים מאשר בארץ בעשור. אנשי המקום ידידותיים ואמיתיים, וכולם ירצו לדבר איתכם ובחינם, מקסימום תמורת שלוק מהרום. על הוואנה הם אומרים: "אנחנו נוסעים לשם רק כשאנחנו חייבים". והם חייבים. כל משרדי השלטון שמנפיקים אישורים הם בהוואנה, והסנטיאגרוס נאלצים למחול על כבודם ולנסוע.
המקום שבו החל הכל
במאה ה-18 היגרו לסנטיאגו צרפתים שעזבו את האיטי, אשר קיבלה עצמאות, והביאו איתם את רעיונות החופש, וכן מהגרים רבים מהאיים הקריביים. לכן ניכרת כאן ההשפעה הגדולה ביותר של האיים במנהגים, בדת, במוזיקה, בעגת הדיבור וגם בהרכב האוכלוסיה. בהוואנה צבע העור הלבן בולט יותר – סיבה נוספת לתחושת העליונות הגזעית על סנטיאגו, שבה אחוז הצבעוניים והשחורים הוא הגבוה בקובה, מה שמחזק את תחושת הסנטיאגרוס שהם "הפועלים השחורים של המהפכה", אך גם המייצגים של קובה האמיתית והתרבות האפרו-קובנית השורשית. עם כל הנאמנות לשלטון, סנטיאגו היא העיר הכי קריבית, חמה ותוססת באי של פידל.
מתוקף כך, יש בסנטיאגו הרבה אטרקציות בתחום המוזיקה והריקוד, והן ללא ספק האותנטיות ביותר בקובה. חודש מומלץ לביקור באי הוא יולי, ימי הפייסטות והקרנבלים, שהוא גם החם והלח ביותר. תחילה פייסטה דל פואגו (Fiesta del Fuego, חגיגת האש), הנערכת בשליש הראשון של חודש יולי. בשליש השלישי של אותו חודש נפתח הקרנבל, שאינו יכול כמובן להתחרות בפאר ובהדר של הקרנבל בברזיל, אבל הוא שופע חיים ושמחה.
גם בעונות אחרות של השנה יש למוזיקה הרבה מה להציע, בעיקר במרכז העיר הישן, סמוך למלון קאסה גראנדה (Casa Granda), שהארכיטקטורה שלו, כמו של מבנים רבים במרכז העיר, היא תערובת של בנייה ספרדית-קולוניאלית עם השפעות צרפתיות. בקאסה דה לה טרובה (Casa de la Trova), ברחוב הֶרֶדְיָה 208 מול המלון, מנגנים ושרים מבוקר ועד ערב מוזיקה מסורתית. מול מוזיאון הקרנבל (Museo del Carnaval, הרדיה 361), המתעד את ההיסטוריה של הקרנבל ומציג כלי נגינה, תלבושות וחומר ארכיוני, תמצאו בית מוזיקה אחד, ומקום אחר נמצא באחוריים של המוזיאון, הפעילים רק בשעות הערב. גם במסעדות של פארקה דולורס (Parque Dolores) משמיעים מוזיקה טובה.
לצפות בריקודי סלסה וללמוד לרקוד אפשר בקאסה דל אסטודיאנטה (Casa del Estudiante), אף היא ממול למלון ברחוב הרדיה, שמהגג שלו נשקף נוף פנורמי של כל העיר.
בהמשך הרחוב תמצאו גלריות המציגות אמנות קובנית, פסלים ותמונות בסגנונות מהנאיבי ועד הסוריאליסטי, את בית הסופר והאמן (Uneac, הרדיה 204), המשמש מקום מפגש לאנשי תרבות, וכן את המוזיאון העירוני אמיליו בקרדי (Museo Municipal Emilio Bacardi), השוכן בסמטה בין הרדיה לרחוב אגילרה (Aguilera). המוזיאון, שנוסד ב-1899 על ידי ראש העיר הראשון של סנטיאגו ונקרא על שמו, מציג אוסף של ציורים קובניים וכלי נשק, וכן פריטים מהמאה ה-19 הקשורים למלחמת העצמאות של קובה.
מי שמתעניין בתולדות העיר יוכל להתרשם ממסמכים היסטוריים בביתו של מייסד העיר, דייגו ולסקז, השוכן בפינת אגילרה ופליקס פניָה (Felix Pena). ברחוב אגילרה אפשר לבקר במועדון בטוּרו (Baturro), בר יוקרתי שמעלה גם מופעים מוזיקליים, ובבניין העירייה, שאליו כדאי להגיע במיוחד ב-31 בדצמבר לטקס הנפת הדגל (La Fiesta de la Bandera), הנחגג זה מאה שנה. להצטרף לאלפי הסנטיאגרוס שמגיעים לטקס, ולמחוא כפיים כשהדגל מועלה לראש התורן. יצליח הדגל להתנופף מיד ברוח – תהיה זו שנה טובה, ולא – תהיה זו שנה רעה, אבל עדיין מספיק טובה לביקור בעיר.
מול העירייה – בית התרבות העירוני ופארקה סספדס (Parque Cespedes), אחת משלוש הכיכרות המומלצות בעיר, יחד עם פארקה דולורס ופלאסה דה מרטה (Plaza de Marte, כיכר הווכחנים – המקבילה המזרח קובנית להייד פארק), שמחיר הישיבה בה הוא מפגש עם טרדנים. מפארקה סספדס אפשר להמשיך לרחוב אנרמדס (Enramadas) הקרוב, ולבקר בתיאטרון אוריינטה (Oriente) המעלה מופעי פולקלור ומחזות מקוריים. תיאטרון חשוב נוסף הוא הרדיה (Heredia), הנמצא ליד פלאסה דה לה רבולוסיון (Plaza de la Revolucion) מול תחנת אסטרו (Astro). מתיאטרון אוריינטה כדאי לרדת לנמל, לחזור לעלות במעלה הרחוב עד לפינת רלו (Reloj) ולבקר במופע פולקלור יומי של להקת איקצ'ה (Ikache). למתעניינים בפולקלור הקריבי מומלץ לבקר בקאסה דל קריבה (Casa del Caribe), בקרבת מלון לאס אמריקאס.
הפיראט, הבתולה והדינוזאור
במאה ה-17 היתה סנטיאגו יעד להתקפות של שודדי ים, שבאחת מהן אף העלו אותה באש. כדי להגן על העיר מפני הפיראטים שהגיעו מאנגליה וצרפת, בנו הספרדים את מבצר מורו (Castillo del morro), המשקיף מצוק בגובה שישים מטר על הכניסה לנמל, מדרום לעיר. במבצר המסיבי (בהוואנה המבצר מרשים יותר) שוכן מוזיאון הפיראטים (El museo de la Pirateria), המתעד את התקפותיהם של שודדי ים.
מהמעגן הנמצא בקרבת מבצר מורו כדאי להפליג במעבורת או בסירת דיג אל האי הזעיר קאיו גראנמה (Cayo Granma), שמבני העץ והאבן שבו השתמרו כפי שנבנו. את האי, שבו לא תראו כלי רכב, אפשר להקיף ברגל בפחות משעה. אל תשכחו לבדוק מתי המעבורת האחרונה עוזבת את קאיו גראנמה, אחרת אתם עלולים לבלות את הלילה באי.
כביש מפותל בתוספת 459 מדרגות מובילים לפסגתו של לה גראן פיידרה (La Gran Piedra), סלע גרניט ענקי הנישא לגובה 1,234 מטר מעל פני הים ואשר העניק את שמו לכל הרכס. מהפסגה, הנמצאת 28 קילומטר ממזרח לסנטיאגו, יש תצפית מהממת על הנוף, ובלילה אפשר אף לראות ממנה את אורותיה של ג'מייקה, השכנה מדרום.
בכביש המוביל לכיוון מערב מגראן פיידרה פונים דרומה ונוסעים לעבר סיבוניי (Siboney). בדרך עוצרים לביקור במוזיאון דה לה גְראנְחִיטָה סיבוניי (Museo de la Granjita Siboney) – בית כפרי שבו הכין פידל קסטרו את המתקפה על מחנה מוֹנְקָדָה. המחנה עצמו שוכן באוונידה דה לוס ליבֶּרְטָדוֹרֶס (Avenida de los Libertadores) בסנטיאגו, ובעצמו שווה ביקור. ממשיכים לחוף סיבוניי השוכן 15 קילומטר מדרום-מזרח לסנטיאגו, ואחרי עוד 12 קילומטר מזרחה משם מגיעים לשמורת בקונאו (Parque Baconao). השמורה מציעה שפע אטרקציות, ובהן חופים, מוזיאון של מכוניות עתיקות המציג כלי רכב משנות העשרים ואילך, שאת חלקם עוד רואים בכבישי קובה, וגם פארק פרהיסטורי ובו פסלי ענק של דינוזאורים – גרסה קובנית לספילברג.
את פסלה של בתולת הצדקה (La Virgen de la Caridad), הפטרונית של קובה, תוכלו לראות בקתדרלה הקרויה על שמה בכפר אל קוברה (El Cobra), כעשרים קילומטר ממערב לסנטיאגו. מאמינים רבים מגיעים מדי יום לקתדרלה לבקש בקשות ולהעלות מנחות לבתולה. לאחר שנתמלאה בקשתם הם שולחים לה פריט הקשור בבעיה שנפתרה – קביים, עגלות נכים ודומיהם.
לאחר שטיילתם כל היום מחוץ לעיר, אין כמו לחזור לסנטיאגו ולבלות במועדוני הלילה טרופיקנה (Tropicana, שלושים דולר כניסה) או סן פדרו דל מאר (San Pedro del Mar, עשרה דולר), שבהם הלילה נגמר רק כאשר ראשוני הפועלים השחורים של סנטיאגו מתעוררים לעבודתם, ומזכירים לתייר המאחר בנשף כי פעם התחילה פה מהפכה שהתחלפה בינתיים בהרבה רום, סלסה ושירה.
ירון אביטוב – סופר, מבקר, עורך ומדריך טיולים בקובה.