מידע מעשי להגליל המערבי

מסלולים וטיולים

מסלולי טיול ממומלצים

טיול רגלי מראש הנקרה לעכו

ראש הנקרה - אכזיב - נהריה - עכו: טיול רגלי

איש אוהב ים, הלך במשך יום אחד את רצועת החוף שבין ראש הנקרה לעכו. הוא הסתובב בנקרות, פגש דייגים ערבים ויהודים (וגם את אלי אביבי), הלך לאורך מסילה נטושה וביקר בכמה חופים נעימים

צור שיזף

תגיות: ישראל, גליל עליון ומערבי ועמק החולה, כתבות מסע אחר, צור שיזף, ראש הנקרה

יש שני מקומות בארץ שבהם ההר מגיע למים. האחד הוא ראש הכרמל והשני הוא ראש הנקרה (ראס א־נקורה). ראש הנקרה נמוך יותר, לבן יותר, בולט למרחוק, והים חודר לתוכו בנקרות בנות אלף שנה. מראשו אפשר לראות כמעט בכל יום את חוף הגליל מתוח דרומה עד בתי המידות של נהריה. מה שמדרום לנהריה נסתר מהעין, אבל מעבר לו נשקף רכס הכרמל המוארך הבולט מערבה לתוך הים וסוגר את הנוף. בין השניים – בין חוטם הכרמל למצוק של ראש הנקרה מצוי חוף הגליל, חוף ים שהוא רכס כורכר טבוע ומפורץ, ארץ של ים כחול וצלול.

ראש הנקרה: יורדים אל רגל הפיל
את הנקרות של ראש הנקרה חצבו גלי ים שנשברו אל סלע קירטון לבן בוהק ורך שמשובץ בחלוקי צור כהים. הקירטון מאפשר את מה שהכורכר אינו נותן: צמיחה של עצי אלון ואלה שצמרתם מכודררת בגלל רסס המלח של הגלים הגבוהים. הגלים מתנפצים אל ראש הסלע בכל עוצמתם המעצבת, והם שפרצו את המצוק בנקודות החולשה שנוצרו בשל רעידות אדמה והעתקים. את קווי החולשה האלו הרחיבו המים לנקרות. צירוף הכוחות – אלו של פנים הכדור ששוברים את פניו ואלו שעוטפים אותו – יצר פה את אחת הפינות הנחמדות שיש.
קיבוץ ראש הנקרה הוקם ב־1949, והוא היישוב הצפוני ביותר לאורך החוף הישראלי. הקיבוץ מפעיל רכבל שיורד מהתצפית אל הנקרות, ושם אפשר לשוטט במנהרות, לצאת ולשבת על משטח הסלע מול "רגל הפיל" בחלקו הדרומי של המצוק, לראות סרט במנהרה הצפונית ולבקש ממפעילי האתר לצאת ברגל דרך המנהרה הדרומית. אפשר גם סתם לעמוד ולהתבונן בגלים שחודרים בכל יום ובכל שעה ונשברים בגוונים שונים של אור.
שתי המנהרות במפלס התחתון שאליו מגיע הרכבל הן מנהרות רכבת שחצבו הבריטים במלחמת העולם השנייה. המסילה חיברה בין חיפה לביירות וטריפולי ונועדה להניע את הבריטים אל חזית המתקפה הגרמנית שהתקדמה אז לכיוון קווקז ולכיוון מצרים. 250 מטר של מנהרות הושלמו ב־1943, והקו תִפקד עד 1948, אז פוצצו אותו חבלני הפלמ"ח. מנהרות, קטע חצוב של כמה מאות מטרים מדרום למצוק ושלט עם תאריך חנוכת המנהרה של הרכבת הם כל מה ששרד מהמאמץ הבריטי.
סבבתי בנקרות. יש ימים שבהם הגלים מתנפצים אל תוך הנקרות ודוחפים את האוויר, דוחסים אותו פנימה, עד שאפשר כמעט להרגיש את חום החיכוך. באחר הצהריים הזה הים היה שקט, ואני פניתי אל מנהרת הרכבת הדרומית ויצאתי דרך הפשפש בדלת הברזל אל רחבת החניה. אל הרחבה מגיעה היום רכבת צעצוע לתיירים שיוצאת מליד בית הנופש של המשטרה (כקילומטר מדרום לנקרות) ונוסעת על דרך הביטחון הקרובה לחוף עד לפתח המנהרה הדרומי.

חוף בצת ידוע כמקום החביב על דייגי חכות מהגליל | צילום: דובי טל

חוף בצת: איים של שלווה
מדרום לנקרות יש קטע חוף סלעי ומפורץ שחופים חוליים קוטעים אותו בכמה מקומות. הקילומטר הראשון רצוף מפרצונים קטנים בכורכר, שביניהם ובין כביש הביטחון שעל החוף יש חציבות קדומות. הלכתי בזהירות בין החציבות ששימשו כנראה את בוני העיר אכזיב. ייתכן שחלקן נעשו לצורך בריכות שטיפה לחלזונות הארגמן שמהם הפיקו הפניקים צבע.
רצף הכורכר, שהוא שריד של המצוק החופי, נקטע כקילומטר מדרום לראש הנקרה בשפך נחל בצת שיוצר חוף חולי. החוף הזה חביב על גולשי רוח; הם יוצאים ממנו ומשחקים עם הדבור של חיל הים שעוגן כקילומטר וחצי מהחוף, בקו של האיים נחליאלי, תכלת ושחף. האיים עצמם – שהם שרידים של רכס כורכר מערבי יותר שכוסה מים עם עליית מפלס הים – הם מקום טוב לצלול בו. יש בסביבתם שפע דגים, ובימים יפים אפשר לצאת לשם בסירה שמארגן מועדון הצלילה של דני בירנבוים בחוף אכזיב.
חוף בצת הופך להיות שוב סלעי אם כי יש לו גם עורף חולי. הוא חביב על דייגי חכות יהודים וערבים מהגליל. גולשים גלשו במים, נערות שיחקו עם הגלים ואישה אחת ניסתה להדליק אש ברוח הצפונית שדחפה אותי דרומה.
מעבר לחוף בצת, מול מושב לימן, יש עוד חוף חולי, ומיד אחריו נמצאים המבנים של בית ספר שדה אכזיב, שהיה פעם מרכז מחקר מפואר של החברה להגנת הטבע ונעשה עם תנועת ההפרטה לסוג של אכסניית נוער. אח, החברה להגנת הטבע, בשמחה הייתי מקבל בחזרה את החברה הישנה ואת המורות־חיילות של בית הספר.
כאן פסי הרכבת הבריטיים חוצים את הכביש, מתרחקים מהחוף ועוברים על פני גשר יד לי"ד שמולו ניצבת האנדרטה של יגאל תומרקין. הגשר מציין את האסון של מחלקת הפלמ"ח שהגיעה לכאן ב־14 ביוני 1946 בליל הגשרים, שהיה שיאו של המרי העברי נגד הבריטים ונועד לנתק את ארץ ישראל מהארצות שסביבה. החבלנים התגלו על ידי הבריטים, וכדור שפגע במטען הנפץ הרג 13 מהם. הלוחם ה־14, יחיעם וייץ שעל שמו נקרא קיבוץ יחיעם, נהרג בהסתערות על הגשר.
ליד הגשר נמצאת קבוצת עצי השקמה הצפונית בעולם, ומדרום לו שוכן מועדון הצלילה של אכזיב. מכאן לקח אותי דני בירנבוים ביום יפה לרדוף דגים תמימים באיים.

תל אכזיב: תרבות פיניקית, פניקה צרפתית
מעבר לשפך נחל כזיב לים (אין זרימה בשבעת הקילומטרים המערביים של הנחל, חוץ מבשעת שיטפונות חורף) מתרומם המדרון לכיוון תל אכזיב. התל מחולק לשלושה: מדינת אכזיב של אלי אביבי בחלקו הצפוני (בתשלום), גן לאומי אכזיב שמנוהל על ידי רשות הטבע והגנים בחלק המרכזי (בתשלום כמובן), קלאב אכזיב בחלק הדרומי (סגור לקהל הרחב). קלאב אכזיב היה פעם מועדון הים התיכון הצרפתי ופעל עד שנת 2000, אז נפלה קטיושה והרגה את הטבח הצרפתי. צרפתים לא חיים בלי אוכל. כפר הנופש הצרפתי פרש מישראל.
טיפסתי לראש התל. ראשיתו של תל אכזיב בתקופת הברונזה התיכונה, כשהחוף שלרגליו שימש נמל על דרך הים שעברה לאורך החוף הישראלי. התל הגיע לגדולה בשיאה של התקופה הפניקית – בין תחילת האלף הראשון לפני הספירה ועד לכיבושי אלכסנדר מוקדון במאה הרביעית לפני הספירה. הפניקים היו ספנים גדולים והתחרו ביוונים ואחר כך ברומאים על השליטה בים התיכון. אכזיב היתה אחת מעריהם. כוחם נשבר בקטע החוף הישראלי־לבנוני, עם כיבוש צור על ידי אלכסנדר מוקדון ב־332 לפני הספירה, אך רק עם כיבוש קרתגו על ידי הרומאים נעלמו הפניקים ככוח משפיע.
ההמצאה הפניקית הגדולה היא הזכוכית, אם כי הם התמחו גם בצביעת אריגים ובבניית מקדשים (שלמה המלך הביא מחירם מלך צור ארזים ובונים לבית המקדש) ונודעו כסוחרים גדולים שגילו כנראה את נתיבי הים לחוף המערבי של אפריקה ולאיי הים הצפוני. חוקרים טוענים שהמיתולוגיה היוונית על שלל מפלצות הים היא בעצם המצאה פניקית שנועדה להפחיד את יורדי הים היוונים שהתחרו בהם. את ממצאי אכזיב הפניקית (צלמיות וקרמיקה) אפשר למצוא במוזיאון העירוני בנהריה, וקברי פיר פניקיים מצויים בבית הקברות המזרחי של אכזיב (מצפון לבית ספר סולם צור שבאכזיב, בכניסה לקיבוץ גשר הזיו) וליד הגדר שסוגרת את חוף קלאב אכזיב מדרום.

אלי אביבי, מייסד מדינת אכזיב | צילום: צור שיזף

המדינה חופשית, ההליכה לא
המדינה החופשית של אלי אביבי היא בעיני המקום הכי טוב להיות בו על קו החוף הישראלי. אביבי הגיע למקום ממושב לימן ב־1953. הכפר הנטוש א־זיב (נכבש ב־1948 על ידי חטיבת כרמלי במבצע בן עמי) עדיין עמד על תִלו, ואלי אביבי התיישב במקום ולא עזב אותו במשך 42 השנים שעברו מאז. כשבאתי הוא עדיין היה שם. צילמתי אותו שוב. 15 שנה עברו מאז צילמתי אותו בפעם הראשונה. עושה רושם שהזמן במדינה החופשית של אלי אִטי יותר. כמעט דבר לא השתנה. גם לא הוא. אותם אלבומים שחור־לבן של נערות עירומות ואותו קסם ישן ופטפטני.
במדינה של אלי אביבי יש משהו שאין במקומות אחרים, פרט אולי לארמון האבן שבנה ניסים כחלון בחוף סידנא עלי. יתרונותיו של המקום הם התצפית מראש המצוק והאפשרות לשכור חדרים נחמדים וצנועים במחיר לא גבוה ולהשתמש בחוף הים של הגן הלאומי שמתחת. מראש הכפר אפשר לראות ים, את ראש הנקרה ואת רכס הסולם (סולמה של צור שהדרכים טיפסו בו כדי לחבר את ארץ ישראל עם צור ששמה השתבש לסור ולסוריה).
מדרום לאלי אביבי נמצא הגן הלאומי אכזיב על מדשאותיו וחופו. בתחומי הגן נמצא המעגן הפניקי של העיר ששימש לאחר מכן בכל תקופות החיים של העיר. רוב השרידים במקום הם מהתקופות הצלבנית והערבית.
חוק החופים הישראלי אינו מכובד, ואי אפשר ללכת בחופשיות לאורך החוף משפך נחל כזיב ועד לחוף שמדרום לקלאב אכזיב. האילוץ יוצר הזדמנות ללכת כמה מאות מטרים לאורך המסילה הבריטית הנטושה. זה מה שעשיתי. יש לי חיבה לרכבות. אפילו כאלו שנשארו מהן רק פסים. טיול נעים בצל אקליפטוסים, בין גדר אתר הנופש לחניון שממזרח לה. המסילה חוצה את כביש השירות של החוף הפתוח מדרום לקלאב אכזיב, ואנחנו, כמו הכביש, חוזרים אל החוף (אפשר לרחוץ בו). דרומה ממנו יש קטעי כורכר נחמדים שיוצרים לגונות מתאימות לילדים קטנים וחוף ים חולי ופתוח שנמשך כשלושה קילומטרים, עד לבתים הצפוניים של נהריה.
הצמח השולט בקטע זה של הדרך הוא נר הלילה החופי שפרחיו נפתחים לפנות ערב מכיוון שאז הרוח שוככת, ומאביקיו, מעופפי הלילה, יכולים לבצע את ההפריה. נר הלילה הוא החוף הישראלי. המרבד הצהוב שבוהק בלילה ומזכיר לי תמיד שהכי חשוב זה לסמן למי שרוצה להפרות איפה זה קורה.

עיר של נהר וים
נהריה. אה נהריה! בילדותי ידעתי שבנהריה יש יֵקים, רומנים ואופניים. יֵקים ורומנים עדיין יש. אופניים? פחות. נהריה נוסדה כמושבה של יוצאי גרמניה ב־1934, והיום היא מונה כחמישים אלף תושבים. העיר יושבת על שפך נחל געתון – כשני קילומטרים מצפון לשפך ועד קילומטר אחד מדרום לו – והוא שמקנה לה את חופיה החוליים. על הגדה הדרומית של הנחל נמצא תל געתון. החוף הפתוח שמצפון לעיר מסתיים במרינה ובבריכה העירונית, ומדרום לה נמצא מתחם החוף הציבורי. בנהריה מצוי ריכוז גדול של מסעדות, בתי מלון ופנסיונים. וכמובן, הסיבה העיקרית להגיע לנהריה היא ששם מסתיים היום קו הרכבת הצפוני של מדינת ישראל.
מדרום לגעתון ממשיך חוף נעים ומסודר, ואפשר ללכת לאורכו עד לחוף של מושב שבי ציון (שגם הוא נוסד על ידי עולים מגרמניה ב־1938). יש בו מפרצון קטן שאפשר להשיק בו מפרשיות וגלשנים ולהתייחס אליו כאל חוף לכל המשפחה. מול חוף שבי ציון מצויים שני אתרי צלילה: מטוס קרב של חיל האוויר שנפל וטבע בים וספינה טבועה. אל האתרים אפשר להגיע באמצעות מועדון הצלילה שבשבי ציון.
דרומה משבי ציון ועד בוסתן הגליל יש קטע חוף של שלושה קילומטרים שאינו מסודר. החוף נושק במזרח לשטח אש, ולא רצוי להסתובב שם כשהצבא מתאמן. מדרום לבוסתן הגליל נמצא אל־בהג'א, גן בהאי יפה שבו חי ונקבר מירזא חסין עלי, הבהא אוללה, הנביא השני של דת הבהאים. הבית שבו גר וקברו הם היום מוזיאון שטובל בגן פרסי. לפעמים נדמה שמקומות שנעים למות בהם הם גם מקומות ראויים לחיים. ויש כאן פחות מדי כאלה.
החוף שמדרום לבוסתן הגליל עד לעכו אינו מלהיב. הוא מלוכלך, יש בו טרסת כורכר קטנה, ורק מי שרוצה להכיר כל סנטימטר חוף מוזמן אליו. אני הלכתי, אבל רק בגלל שבסופו חיכתה לי עכו.

פורסם בגיליון

"מסע ישראלי"

מסלולים בנחל כזיב

מסלול ברגל
בנחל כזיב יש כמה פינות חמד שביניהן מקשרים מסלולי הליכה ואופניים (הנחל סגור לתנועת רכב שטח). הנה כמה דרכים מומלצות:
שתי דרכים מובילות אל מבצר מונפור: אחת יוצאת ממצפה הילה ואחת מפארק גורן. הירידה ממצפה הילה אינה קשה, ואת רובה אפשר לנסוע ברכב שטח (עד לחניון הנמצא כחצי קילומטר מהמבצר). מפארק גורן הדרך תלולה יותר. אפשר לרדת ממקום אחד ולעלות אליו חזרה, וכך ליצור מסלול מעגלי, אך כאן נפרט מסלול חד כיווני (נדרשת הקפצת כלי רכב) שיוצא ממצפה הילה ומסתיים בפארק גורן.
ממערב למצפה הילה יוצא מסלול אדום שיורד כקילומטר וחצי ונכנס אל המבצר. במבצר עוברים באולמות, בשרידיו של המגדל המרכזי, בגתות, בבורות המים ובאזור שבו נוהל המשק. מהמונפור יורד שביל אדום אל נחל כזיב, שם הוא חוצה את הסימון הירוק. בנחל אפשר לשכשך רגליים במים (בקיץ המים רדודים) ואז לעלות עם השביל האדום לפארק גורן בעלייה לא קלה האורכת כשעה.
אורך: כשלושה קילומטרים
משך: שלוש-ארבע שעות
דרגת קושי: החלק שיורד ממצפה הילה ומגיע למונפור מתאים למשפחות. הדרך מהמונפור אל פארק גורן תלולה וממושכת.
ציוד: מים, אוכל, כובע, מפת סימון שבילים מספר 2 (הגליל העליון)

מסלול ברגל
מסלול אחר מתחיל ממערב ליישוב הילה. המסלול מסומן בשחור ויוצא צפונה עד לנחל כזיב ולעין טמיר (ירידה של כשעה וחצי). עין טמיר נובע ממחילה צרה בין הסלעים. מכאן אפשר ללכת בניחותא מזרחה אל עין זיו (כשני קילומטרים במסלול הירוק) או לעלות צפונה בעלייה קשה אל חניון זיתים היפה (מסלול כחול, כשלושת רבעי השעה) או לפנות מערבה לאורך נחל כזיב ולעלות אל פארק גורן (מסלול ירוק בנחל ושחור בעלייה, סך הכל כשעתיים).

מסלול באופניים
רוכבי אופניים יוכלו לנסוע את עשרת הקילומטרים שבין עין זיו לעבדון ממזרח למערב או להפך.

תודה לסעיד חמוד מרשות הטבע והגנים

מסלולים בנחל בצת

מסלול ברגל
נחל בצת הוא מהגדולים והיפים שבנחלי הגליל המערבי. באפיקו זורמים מי מעיינות ומסביבם גדלה צמחייה עשירה. מסלול רגלי מומלץ מתחיל בחניון שרך הנמצא מעט אחרי הפנייה ליישוב גרנות הגליל. אפשר לעלות לגבעה הסמוכה לחניון ולטייל בח'רבת דנעילה שבה שרידי התיישבות רומית-ביזנטית. מהחניון יורדים לנחל שרך לפי הסימון הכחול עד למערת שרך שעל צלעו הצפונית, שבה נטיפים, זקיפים ועטלפים. יש להצטייד בפנסים. בהמשך מתחבר נחל שרך לנחל בצת, וסמוך לקיבוץ אילון נובעים בו בכל עונות השנה עינות כרכרה. מהמעיינות ממשיכים לאורך נחל בצת בצד צמחיית נחלים, עצי דולב ובריכות קטנות עד קיבוץ אילון.
אורך: כחמישה קילומטרים (מנחל שרך עד קיבוץ אילון) משך: כחמש שעות דרגת קושי: קל למי מיועד: למשפחות ציוד: מים, אוכל, כובע, פנסים, נעליים להליכה במים, מפת סימון שבילים מספר 2 (הגליל העליון)

מסלול למיטיבי לכת
מיטיבי לכת המחפשים מסלול קצר אבל קשה יכולים לרדת ממערת קשת (ראו מסגרת) לנחל בצת לפי הסימון האדום וללכת לאורך מצוקיו ובחורש טבעי. המסלול מסתיים בקיבוץ אילון אחרי כשלושה קילומטרים מפרכים.

מסלול ברכב שטח
לחובבי רכב שטח מציע האזור דרך מאתגרת שאפשר לנסוע בה רק בסופי שבוע, כי היא חוצה שטח אש. המסלול (סימון שחור) מתחיל ממזרח לכפר עראמשה, ממשיך מזרחה אל נחל בצת ומסתיים במושב שומרה. הנסיעה קשה אבל יפה, והאוויר הצלול של האזור שווה כל מאמץ. אורך המסלול כשמונה קילומטרים, ומשך הנסיעה בו כשעה.

מסלול ברכב שטח או באופניים
מסלול קשה פחות לרכב שטח ומתאים גם לאופניים יוצא מגורן מזרחה לכיוון אבירים. הוא מסומן בשחור ואחר כך באדום ומסתיים אחרי כעשרה קילומטרים בין מצפה אבירים לכפר פסוטה. אפשר לנסוע ברכב רגיל את הקטע המסומן בשחור.

תודה לסעיד חמוד מרשות הטבע והגנים

חופים בגליל המערבי - בגובה פני הים

חוף בצת ידוע כמקום חביב על דייגי חכות מהגליל | צילום: דובי טל

כתב: צור שיזף
יש שני מקומות בארץ שבהם ההר מגיע למים. האחד הוא ראש הכרמל והשני הוא ראש הנקרה (ראס א-נקורה). ראש הנקרה נמוך יותר, לבן יותר, בולט למרחוק, והים חודר לתוכו בנקרות בנות אלף שנה. מראשו אפשר לראות כמעט בכל יום את חוף הגליל מתוח דרומה עד בתי המידות של נהריה. מה שמדרום לנהריה נסתר מהעין, אבל מעבר לו נשקף רכס הכרמל המוארך הבולט מערבה לתוך הים וסוגר את הנוף. בין השניים, בין חוטם הכרמל למצוק של ראש הנקרה – מצוי חוף הגליל, חוף ים שהוא רכס כורכר טבוע ומפורץ, ארץ של ים כחול וצלול.

ראש הנקרה: יורדים אל רגל הפיל
את הנקרות של ראש הנקרה חצבו גלי ים שנשברו אל סלע קירטון לבן בוהק ורך שמשובץ בחלוקי צור כהים. הקירטון מאפשר את מה שהכורכר אינו נותן: צמיחה של עצי אלון ואלה שצמרתם מכודררת בגלל רסס המלח של הגלים הגבוהים. הגלים מתנפצים אל ראש הסלע בכל עוצמתם המעצבת, והם שפרצו את המצוק בנקודות החולשה שנוצרו בשל רעידות אדמה והעתקים. את קווי החולשה האלו הרחיבו המים לנקרות. צירוף הכוחות – אלו של פנים הכדור ששוברים את פניו ואלו שעוטפים אותו – יצר פה את אחת הפינות הנחמדות שיש.
קיבוץ ראש הנקרה הוקם ב-1949, והוא היישוב הצפוני ביותר לאורך החוף הישראלי. הקיבוץ מפעיל רכבל שיורד מהתצפית אל הנקרות, ושם אפשר לשוטט במנהרות, לצאת ולשבת על משטח הסלע מול "רגל הפיל" בחלקו הדרומי של המצוק, לראות סרט במנהרה הצפונית ולבקש ממפעילי האתר לצאת ברגל דרך המנהרה הדרומית. אפשר גם סתם לעמוד ולהתבונן בגלים שחודרים בכל יום ובכל שעה ונשברים בגוונים שונים של אור.
שתי המנהרות במפלס התחתון שאליו מגיע הרכבל הן מנהרות רכבת שחצבו הבריטים בזמן מלחמת העולם השנייה. מסילת הברזל חיברה בין חיפה לביירות וטריפולי ונועדה להניע את הכוחות הבריטיים אל חזית המתקפה הגרמנית שהתקדמה אז לכיוון קווקז ולכיוון מצרים. 250 מטר של מנהרות הושלמו ב-1943, והקו תִפקד עד 1948, אז פוצצו אותו חבלני הפלמ"ח. שלט שמציין את תאריך חנוכת המנהרה של הרכבת, מנהרות וקטע חצוב של כמה מאות מטרים מדרום למצוק הם כל מה ששרד מהמאמץ המלחמתי הבריטי.
סבבתי בנקרות. יש ימים שבהם הגלים מתנפצים אל תוך הנקרות ודוחפים את האוויר, דוחסים אותו פנימה, עד שאפשר כמעט להרגיש את חום החיכוך. באחר הצהריים הזה הים היה שקט, ואני פניתי אל מנהרת הרכבת הדרומית ויצאתי דרך הפשפש בדלת הברזל אל רחבת החניה. אל הרחבה מגיעה היום רכבת צעצוע לתיירים שיוצאת מליד בית הנופש של המשטרה ונוסעת על דרך הביטחון הקרובה לחוף עד לפתח המנהרה הדרומי.

חוף בצת: איים של שלווה
מדרום לנקרות יש קטע חוף סלעי ומפורץ שחופים חוליים קוטעים אותו בכמה מקומות. הקילומטר הראשון רצוף מפרצונים קטנים בכורכר, שביניהם ובין כביש הביטחון שעל החוף יש חציבות קדומות. הלכתי בזהירות בין החציבות ששימשו כנראה את בוני העיר אכזיב. ייתכן שחלק מהן נעשו לצורך בריכות שטיפה לחלזונות הארגמן שמהם הפיקו הפניקים צבע. הצומח הכמעט יחיד לאורך מצוקי הכורכר בקטע החוף הזה הוא העדעד החופי הסגול והקשוח.
רצף סלע הכורכר, שהוא שריד של המצוק החופי, נקטע כקילומטר מדרום לראש הנקרה בשפך נחל בצת שיוצר חוף חולי. החוף הזה חביב על גולשי רוח; הם יוצאים ממנו ומשחקים עם הדבור של חיל הים שעוגן כקילומטר וחצי מהחוף, בקו של האיים נחליאלי, תכלת ושחף. האיים עצמם – שהם שרידים של רכס כורכר מערבי יותר שכוסה מים עם עליית מפלס הים – הם מקום טוב לצלול בו. יש בסביבתם שפע דגים, ובימים יפים אפשר להפליג לשם בסירה שמארגן מועדון הצלילה של דני בירנבוים בחוף אכזיב.
חוף בצת הופך להיות שוב סלעי אם כי יש לו גם עורף חולי. הוא חביב גם על דייגי חכות יהודים וערבים מהגליל. גולשים גלשו במים, נערות שיחקו עם הגלים ואישה אחת ניסתה להדליק אש ברוח הצפונית שדחפה אותי דרומה.
מעבר לחוף בצת, מול מושב לימן, יש עוד חוף חולי, ומיד אחריו נמצאים המבנים של בית ספר שדה אכזיב, שהיה פעם מרכז מחקר מפואר של החברה להגנת הטבע ונעשה עם תנועת ההפרטה לסוג של אכסניית נוער. אח, החברה להגנת הטבע, בשמחה הייתי מקבל בחזרה את החברה הישנה ואת המורות-החיילות של בית הספר.
כאן פסי הרכבת הבריטיים חוצים את הכביש, מתרחקים מהחוף ועוברים על פני גשר יד לי"ד שמולו ניצבת האנדרטה של יגאל תומרקין. הגשר מציין את האסון של מחלקת הפלמ"ח שהגיעה לכאן ב-14 ביוני 1946 בליל הגשרים, שהיה שיאו של המרי העברי נגד הבריטים ונועד לנתק את ארץ ישראל מהארצות שסביבה. החבלנים התגלו על ידי הבריטים, וכדור שפגע במטען הנפץ הרג 13 מהם. הלוחם ה-14, יחיעם וייץ שעל שמו נקרא קיבוץ יחיעם, נהרג בהסתערות על הגשר.
ליד הגשר נמצאת קבוצת עצי השקמה הצפונית בעולם, ומעט מדרום לו שוכן מועדון הצלילה של אכזיב. מכאן לקח אותי דני בירנבוים ביום יפה לרדוף דגים תמימים באיים.

תל אכזיב: תרבות פניקית, פניקה צרפתית
מעבר למקום שבו נשפך נחל כזיב לים (אין זרימה בשבעת הקילומטרים המערביים של הנחל, חוץ מבשעת שיטפונות החורף) מתרומם המדרון לכיוון תל אכזיב. התל מחולק היום לשלושה: המדינה החופשית (בתשלום) של אלי אביבי בחלקו הצפוני, גן לאומי אכזיב שמנוהל על ידי רשות הטבע והגנים (בתשלום כמובן) בחלק המרכזי, קלאב אכזיב (סגור לקהל הרחב) בחלק הדרומי. קלאב אכזיב היה פעם מועדון הים התיכון הצרפתי ופעל עד שנת 2000, אז נפלה קטיושה והרגה את הטבח הצרפתי. צרפתים לא חיים בלי אוכל. כפר הנופש הצרפתי פרש מישראל.
טיפסתי לראש התל. ראשיתו של תל אכזיב בתקופת הברונזה התיכונה, כשהחוף שלרגליו שימש נמל על דרך הים שעברה לאורך החוף הישראלי. התל הגיע לגדולה בשיאה של התקופה הפניקית – מאות השנים שבין תחילת האלף הראשון לפני הספירה ועד לכיבושי אלכסנדר מוקדון במאה הרביעית לפני הספירה. הפניקים היו ספנים גדולים והתחרו ביוונים ואחר כך ברומאים על השליטה בים התיכון. אכזיב היתה אחת מעריהם. כוחם נשבר בקטע החוף הישראלי-לבנוני, עם כיבוש צור על ידי אלכסנדר מוקדון ב-332 לפני הספירה, אך רק עם כיבוש קרתגו על ידי הרומאים כמאתיים שנה לאחר מכן, נעלמו הפניקים ככוח משפיע.
ההמצאה הפניקית הגדולה היא הזכוכית, אם כי הם התמחו גם בצביעת אריגים ובבניית מקדשים (שלמה המלך הביא מחירם מלך צור ארזים ובונים לבית המקדש) ונודעו כסוחרים גדולים שגילו כנראה את נתיבי הים לחוף המערבי של אפריקה ולאיי הים הצפוני. חוקרים רבים טוענים שהמיתולוגיה היוונית על שלל מפלצות הים היא בעצם המצאה פניקית שנועדה להפחיד את יורדי הים היוונים שהתחרו בהם. את ממצאי אכזיב הפניקית (צלמיות וקרמיקה) אפשר למצוא במוזיאון העירוני בנהריה, וקברי פיר פניקיים מצויים בבית הקברות המזרחי של אכזיב (מצפון לבית הספר "סולם צור" שבאכזיב, בכניסה לקיבוץ גשר הזיו) וליד הגדר שסוגרת את חוף קלאב אכזיב מדרום.

המדינה חופשית, ההליכה לא
מדינת אכזיב של אלי אביבי היא המקום הכי טוב להיות בו על קו החוף הישראלי. אביבי הגיע למקום ממושב לימן ב-1953. הכפר הנטוש א-זיב (נכבש ב-15 במאי 1948 על ידי חטיבת כרמלי במבצע בן עמי) עדיין עמד על תילו, ואלי אביבי התיישב במקום ולא עזב אותו במשך 42 השנים שעברו מאז. כשבאתי הוא עדיין היה שם. צילמתי אותו שוב. 15 שנה עברו מאז צילמתי אותו בפעם הראשונה. עושה רושם שהזמן במדינה החופשית של אלי איטי יותר. כמעט דבר לא השתנה. גם לא הוא. אותם אלבומים שחור-לבן של נערות עירומות ואותו קסם ישן ופטפטני.
במדינה של אלי אביבי יש בה משהו שאין למצוא במקומות אחרים, פרט אולי לארמון האבן שבנה ניסים כחלון בחוף סידנא עלי. יתרונותיו הגדולים של המקום הם התצפית מראש המצוק והאפשרות לשכור חדרים נחמדים וצנועים במחיר לא גבוה ולהשתמש בחוף הים של הגן הלאומי שמתחת. מראש הכפר אפשר לראות ים, את ראש הנקרה ואת רכס הסולם (סולמה של צור שהדרכים טיפסו בו כדי לחבר את ארץ ישראל עם צור ששמה השתבש לסור ולסוריה).
מדרום לאלי אביבי נמצא הגן הלאומי אכזיב על מדשאותיו וחוף הים שלו. בתחומי הגן נמצא המעגן הפניקי של העיר ששימש לאחר מכן בכל תקופות החיים של העיר. רוב השרידים במקום הם מהתקופות הצלבנית והערבית.
חוק החופים הישראלי אינו מכובד, ואי אפשר ללכת בחופשיות לאורך החוף משפך נחל כזיב ועד לחוף שמדרום לקלאב אכזיב. האילוץ יוצר הזדמנות ללכת כמה מאות מטרים לאורך המסילה הבריטית הנטושה. זה מה שעשיתי. יש לי חיבה לרכבות. אפילו כאלו שנשארו מהן רק פסים. טיול נעים בצל אקליפטוסים, בין גדר אתר הנופש לחניון שממזרח לה. המסילה חוצה את כביש השירות של החוף הפתוח מדרום לקלאב אכזיב, ואנחנו, כמו הכביש, חוזרים אל החוף (אפשר לרחוץ בו). דרומה ממנו יש קטעי כורכר נחמדים שיוצרים לגונות מתאימות לילדים קטנים וחוף ים חולי ופתוח שנמשך כשלושה קילומטרים, עד לבתים הצפוניים של נהריה.
הצמח השולט בקטע זה של הדרך הוא נר הלילה החופי שפרחיו נפתחים לפנות ערב מכיוון שאז הרוח שוככת, ומאביקיו – מעופפי הלילה – יכולים לבצע את ההפריה. נר הלילה הוא החוף הישראלי. המרבד הצהוב שבוהק בלילה ומזכיר לי תמיד שהכי חשוב זה לסמן למי שרוצה להפרות איפה זה קורה.

עיר של נהר וים
נהריה. אה נהריה! בילדותי ידעתי שבנהריה יש יֵקים, רומנים ואופניים. יֵקים ורומנים עדיין יש. אופניים? פחות. נהריה נוסדה כמושבה של יוצאי גרמניה ב-1934, והיום היא מונה כחמישים אלף תושבים. העיר יושבת על שפך נחל געתון – כשני קילומטרים מצפון לשפך ועד קילומטר אחד מדרום לו – והוא שמקנה לה את חופיה החוליים. על הגדה הדרומית של הנחל נמצא תל געתון. החוף הפתוח שמצפון לעיר מסתיים במרינה ובבריכה העירונית, ומדרום לה נמצא מתחם החוף הציבורי. בנהריה מצוי ריכוז גדול של מסעדות, בתי מלון ופנסיונים. וכמובן, הסיבה העיקרית להגיע לנהריה היא ששם מסתיים היום קו הרכבת הצפוני של מדינת ישראל.
מדרום לגעתון ממשיך חוף נעים ומסודר, ואפשר ללכת לאורכו עד לחוף של מושב שבי ציון (שגם הוא נוסד על ידי עולים מגרמניה ב-1938). יש בו מפרצון קטן שאפשר להשיק בו מפרשיות וגלשנים ולהתייחס אליו כאל חוף לכל המשפחה. מול חוף שבי ציון מצויים שני אתרי צלילה: מטוס קרב של חיל האוויר שנפל וטבע בים וספינה טבועה. אל האתרים אפשר להגיע באמצעות מועדון הצלילה שבשבי ציון.
דרומה משבי ציון ועד בוסתן הגליל יש קטע חוף של שלושה קילומטרים שאינו מסודר. החוף נושק במזרח לשטח אש, ולא רצוי להסתובב שם בימים שהצבא מתאמן. כ-200 מטר מדרום למושב בוסתן הגליל נמצא אל-בהג'א, גן בהאי יפה שהכניסה אליו חופשית. כאן חי ונקבר מירזא חסין עלי, הבהא אוללה, הנביא השני של דת הבהאים. הבית שבו גר וקברו הם היום מוזיאון שטובל בגן פרסי. לפעמים נדמה שמקומות שנעים למות בהם הם גם מקומות ראויים לחיים. ויש פחות מדי כאלו במקומותינו.
החוף שמדרום לבוסתן הגליל עד לעכו אינו מלהיב. הוא מלוכלך, יש בו טרסת כורכר קטנה, ורק מי שרוצה להכיר כל סנטימטר חוף מוזמן אליו. אני הלכתי, אבל רק בגלל שבסופו חיכתה לי עכו.

צור שיזף – סופר ועיתונאי

המיוחדים של מסע אחר

המלצות מסע אחר על אתרים יחודיים ומקומות שונים מהמסלול הרגיל

מסע היסטורי / סוד הגנזך הנעלם

<!–

–>

צילום: דובי טל
כתב: עמי בן בסט

קמנו בשעת בוקר מוקדמת והגענו אל שפתו הצפונית של הרכס שעליו שוכן היישוב הקהילתי מנות כדי לנסות לתפוס מראה ראשון של המונפור. מבט קצר מזרחה הבהיר כי הסיכויים לכך אפסיים. המבצר ששוכן כקילומטר וחצי משם, על שלוחה מוגבהת ותלולה מעל נחל כזיב, נמסך באובך הגלילי, ועם קרני השמש היה לכתם חיוור וחסר מהות שהתמזג עם החורש הים תיכוני הצפוף. אני מביט בערוץ הנחל ולרגע אחד מדמה עצמי כחייל ממלוכי בצבאו של הסולטן בייברס, שסורק את השטח רגע לפני שתינתן פקודת ההסתערות. הזמן: יוני 1271. בתוך זמן קצר ייפול מבצר מונפור לידי צבאות המוסלמים ועוד מסמר יינעץ בארונה של ממלכת הצלבנים המתפוררת.

בייברס למד את שיעורו
ההתחלה היתה כמחצית המאה קודם לכן. במהלך שנות העשרים של המאה ה-13 מכרה בת למשפחה פיאודלית עשירה למסדר הגרמני-הטווטוני נחלה גדולה באזור מעיליא שכללה גם את השטח שבו יוקם המבצר. הטווטונים עצמם הופיעו בזירה הארץ ישראלית כמסדר צבאי-דתי מאוחר יחסית, בעקבות מסע הצלב השלישי. בעת שנוסד המסדר (1198) כבר היו בארץ שני מסדרים מבוססים, הטמפלרים וההוספיטלרים, שישבו במקומות אסטרטגיים וחלשו על רכוש רב. מטעמים שונים, פוליטיים בעיקרם, נאלצו הטווטונים, שרובם היו גרמנים (בניגוד למסדרים האחרים שהיו רב לאומיים), להעתיק את מקומם מעכו ולחפש מקום אחר. אזור המונפור היה ברירת המחדל שלהם.
שלא כמבצרים צלבניים אחרים, המונפור ("ההר החזק", או בגרמנית "שטרקנברג") לא שלט על דרכים אסטרטגיות ולא ישב על צמתים חשובים. אבל הטווטונים הצליחו לבנות במקום מבצר לתפארת בעזרת תרומות שנאספו בברכת הכס הקדוש, והוא נעשה מטה ובסיס מרכזי לפעילותם בארץ הקודש.
בשנות השישים של המאה ה-13 זמנה של הממלכה הצלבנית היה קצוב. בייברס, השליט הממלוכי העיקש, שנודע בכישרונותיו הצבאיים ובאדיקותו הדתית, כבר היה נוגס נגיסות גדולות בממלכה הצלבנית. נצרת, הר תבור, קיסריה, ארסוף וצפת נפלו זו אחר זו, והמדינה הנוצרית המפוארת היתה לרצועה צרה ושבירה של מבצרים המתרכזים לאורך חופה הצפוני של הארץ. המונפור היה בחזקת עצם תקועה בגרונם של הממלוכים. חמש שנים קודם לכן הצליחו האבירים הטווטונים להדוף את הצבא הממלוכי שצר על המבצר. אלא שבייברס למד את שיעורו.
הדרך הטובה ביותר להתקרב למבצר היתה ממערב, דרך ערוץ הנחל הגדול שממשיך לחתור מערבה עד שהוא נשפך לים התיכון ליד אכזיב של היום. אנשיו של אנו פון סנגרהאוזן, ראש המסדר הטווטוני, נערכו לכך בעוד מועד והציבו קבוצה של לוחמים מנוסים שתשגיח על פתח הנחל. ממזרח למונפור היתה נקודת הגנה נוספת: מצודת המלך החדשה, שהיתה שייכת לטווטונים. כמה שנים קודם לכן שימשה המצודה זירת התגוששות בין צבאותיו של צלאח א-דין והצלבנים. המצודה, המצויה גם היא כיום באזור כפר מעיליא, נכבשה על ידי צבאותיו של צלאח א-דין מיד אחרי הניצחון הגדול בקרב חיטין (1187), אבל תקופה קצרה אחר כך עברה שוב לידי הצלבנים והם שיקמו אותה.

נכנע ועוזב – ירוחם
אין מידע רב על מה שהתרחש כאן בעת העימות הצבאי שנערך בין שני הצדדים, אולם נראה שחייליו של בייברס הצליחו להתקרב למבצר החיצוני של המונפור מצד דרום, כשהם חולפים ליד שרידי מצודה, כנראה מהתקופה הרומית, הידועה כיום בשם ח'רבת נחת (השרידים נראים עדיין בצד הדרך היורדת ממצפה הילה למונפור). הלוחמים הממלוכים חפרו מתחת לחומה והחלו לקעקע את יסודותיה. בשלב הזה גמלה בלבם של הטווטונים ההחלטה להיכנע.
בניגוד לכל הציפיות שהתבססו על ניסיון העבר, בייברס הסכים לאפשר לטווטונים לצאת מהמבצר בשלום. החלטתו של המפקד הממלוכי נראתה נדיבה במיוחד: הוא הסכים שחברי המסדר ייקחו עימם את כספם וגם את הארכיב הגדול של המסדר. בעוברי בדרך, אני מדמה בעיני רוחי את השיירה הטווטונית הגדולה מתנהלת לאִטה לאורך הנחל מערבה, מפלסת את דרכה בין הצמחייה הסבוכה של עצי האלון והאלה ומתחככת בעצי הדולב והסבך הפטל הקוצני.
מה הם נטלו עימם? "בארכיב של הטווטונים היו בעיקר כתבי יד ותעודות שהכילו רישומים על רכוש שהחליף ידיים, מסמכי בעלות ואסמכתאות על רכוש המסדר ואדמותיו", מספרת לי ד"ר ענת פלד, חוקרת תולדות הצלבנים בעלת מוניטין.
"נדל"ן?" אני תמה, "למה זה מעניין?"
להבדיל מתיאור של היסטוריונים בני התקופה, שאינו בהכרח אובייקטיבי, משיבה ד"ר פלד, זהו תיעוד של עובדות המספקות תמונה עניינית על הנעשה בלי משוא פנים. "הפרשייה הזאת", היא מוסיפה, "תמוהה עוד יותר על רקע העובדה שכמה שנים קודם לכן הגיע הצבא הטמפלרי הנצור בצפת להסכם דומה עם בייברס. ההסכם היה אמור לאפשר להם להיחלץ בשלום מהעיר, אלא שהשליט הממלוכי כנראה לא עמד בדיבורו וטבח את כל הנצורים".
ומה קרה לארכיב עצמו? נראה ששיירת המידע הגיעה לעכו, ושם העמיסה את הארגזים על אונייה שהפליגה לאירופה. בסופו של דבר הגיע הארכיב למנזר קטן בחבל טירול שבאוסטריה של היום. מאוחר יותר הועתקו חלקים גדולים מהמידע הטווטוני על ידי נזירים והועברו למנזרים שונים של המסדר ברחבי אירופה. התעודות הללו שחולצו מהמונפור בחודש יוני 1271 משמשות עד היום מקור חשוב של ידע לחוקרי התקופה ההיא.

עמי בן בסט – סופר מדעי וכותב במסע אחר

הוספת דירוג

אנשים / מרכז בעלי מלאכה

סירחאן, אחד ממגדלי הטבק בתרשיחא, ליד אגדים של עלי טבק תלויים לייבוש. הטרסות וחלקות השדה הקטנות מספרות סיפור עצוב על מלאכה נכחדת ועל אחרוני המגדלים המתרפקים על ימי עדנה בעוד אצבעותיהם מגלגלות סיגריה במיומנות | צילום: ברוך גיאן

כתב: אמנון גופר

מגלגלים סיגריות בתרשיחא
ריח הטבק החריף שעולה מסלון ביתו של אבו ג'אנם בכפר תרשיחא יכול לעורר אפילו את אפם האדיש של תתרנים. כמו שטיח מקיר לקיר פרוסים בסלון הבית עלי טבק המחכים שאבו פארס יוציא אותם אל מכונת החיתוך.
טרסות האבן שבשולי הכפר וחלקות השדה הקטנות מספרות סיפור עצוב על מלאכה נכחדת ועל אחרוני המגדלים המתרפקים על ימי עדנה בעוד אצבעותיהם מגלגלות סיגריה מטבק מעשה ידיהם. "מאות משפחות התפרנסו בעבר מגידול טבק", מספר לי שוקרי מהכפר השכן מעיליא. ואכן, עד תחילת שנות השבעים זכו מגדלי הטבק לכבוד רב, אך תנודות הכלכלה בארץ, החיפוש אחרי שווקים זולים וייבוא טבק מתורכיה גרמו לירידת קרנו של הענף.
לא קל לגדל טבק. לשתול, לדלל, למיין, לתפור, לייבש, לטחון וכמובן לעשן, ובחודשי הקיץ החמים, ממאי ועד יולי, כל המשפחה מתגייסת לעבודת השדה. בימים אלו אבו ג'אנם ובני משפחתו משכימים קום ויוצאים לדילול אחרון של השטח ולניכוש עשבים. הם יודעים שהמלאכה הקשה עוד לפניהם. מדי בוקר יֵצאו אל השדה, יקטפו עלים שהחלו להצהיב, יביאו אותם אל מרפסת ביתם, יֵשבו במעגל ויתפרו עלה-עלה בחוט ומחט לאגדים הנקראים בעגה המקומית בָּלוֹת. את האגדים יתלו לייבוש על גג הבית או בשולי השדה. בכל יום יצטרפו עלים חדשים וטריים לקודמיהם, ומוביילים של טבק ייתלו לתפארת על כל מסמר פנוי ואפילו על צמרות העצים. "רק שלא ירד גשם", מתפלל אבו ג'אנם.
בארץ כבר אין מגדלים טבק באופן מסחרי, ונשארו רק כמה מגדלים המייצרים לצריכה מקומית, אך נראה שלאחרונה חלה עלייה בכמות המשתמשים בטבק מקומי, הן מסיבות כלכליות והן מתוך הכרה באיכות החומר.
צאו לכם אל כפרי הגליל ותוכלו לפגוש את זקני הכפר יושבים לעת ערב, מגלגלים סיגריות ומתרפקים בין ענני עשן על ימים עברו.
מיקום: בכפרים תרשיחא ומעיליא צריך רק לחפש גגות שעליהם תלוי טבק ולשאול בנימוס היכן אפשר לפגוש מגדלים שעדיין עוסקים במלאכה

שתי וערב בעמקה
עמקה הוא כפר תימני קטן החבוי לו בשולי כביש שולי, ורק שלט קטן על עמוד מט לנפול מכווין אל כרמלה. הגעתי בשעת בין ערביים, וצלילי המוסיקה שבקעו מהסוכה משכו אותי פנימה כבחבלי קסם. ריח קטורת נישא באוויר, מזרקת מים השמיעה פכפוך ערב, ובתי השכנים טבלו בדמדומי היום, כמעט נוגעים זה בזה, כמו פעם, בכפר בתימן. על מחצלת בפינת הסוכה ישבה כרמלה, רגליה משוכלות בתנוחה בלתי אפשרית, וידיה עסקו במלאכה. היא קלעה סלים מסנסנים של תמרים. טכניקת הקליעה מחייבת מיומנות, זריזות ידיים וכוח אצבעות שיניע אותן בתנועה מעגלית ומונוטונית עד כאב.
"בתימן קליעת סלים היתה מלאכתן של נשים", אומרת כרמלה, "ואני, שנולדתי כאן בארץ, למדתי את רזי הקליעה מזקנות הכפר התימניות ומערביי הגליל". סלי הקש שימשו פעם כמעט לכל דבר: לאחסון מזון במטבח, ככלי הגשה, להעברת סחורות, לשמירת חפצי ערך, ואפילו הוקצה סל מיוחד לשמירת הנדוניה של הכלה עד שתיכנס אל בית בעלה. לכל סל היה כינוי: את הלחם הכינו במחבזה, את הפיתה המוכנה אחסנו בטבאג ואת הזרעים בשאט אל-זרע. נדוניה שמרו בקופה, ולמסעות יצאו עם שאט אל-ציני, סלסלה עם רצועת עור לנשיאה על הכתף.
היו כמה וכמה סגנונות קליעה, וגם חומרי הגלם נבחרו לפי זמינותם. בתימן קלעו סלים מלולבים ומצמחי קנה וגומא בשיטת "עטפה"; בארץ קלעו הערבים סלים מחוטרי זית, מסנסני תמר ומענפיה הצעירים של אלת המסטיק בשיטה "המרובעת". גם צבע נתנו לסלים בגוונים מיוחדים שמקורם בטבע: אדום מהסומק, צהוב מהזעפרן ומהפיסטוק ושחור מאגוז אל-שעאמי.
משנות השישים ואילך מיעטו ערביי הארץ לעסוק במלאכה המסורתית הייחודית של קליעת סלים לצורכי הבית, והיא הלכה ונעלמה ממחוזותינו. כרמלה עוסקת בה זה שנים, ולעת סתיו, אחרי הגדיד, היא יוצאת אל מטעי התמרים שבעמק הירדן ואוספת סנסני תמר שלימים יהיו לסלים ויקשטו את סוכתה. את ילדותה בילתה בין זקנות הכפר. היא זוכרת במיוחד שתי נשים שמלאכת המקלעת התימנית עוד שימשה להן לצורכי הבית, ומהן למדה את הטכניקות לייצור, לצביעה ולשימוש. בשנים האחרונות אף הלכה אל קולעים מקצועיים שמנסים להחיות את הקליעה בארץ, וכך פגשה את הרצל אוסטר מקיבוץ בית ניר (ראו מטיילים "שפלת יהודה", גיליון 60, פברואר 2003) ואת רותי דניב ממושב אניעם המתמחים בקליעה הערבית.
הביקור אצל כרמלה כמוהו כמסע אל ימי תימן. סוכת תמרים ליד בית כחול-תריסים משמשת בית אירוח שבו האורחים מתרווחים על מזרנים, וכרמלה מספרת את סיפורה של מלאכה השזורה בחייה כסנסנים בסלסילת הכלה. אפשר לשלב בביקור ארוחה תימנית מסורתית עם ג'חנון וקובנה מעשה ידי אמה המוגשת אל שולחנות נמוכים בכלי קיבול שקצתם הם סלים שקלעה. אם תשרה עליה הרוח תוסיף כרמלה ותהדר במחול תימני שכולו תנועות מעשה המקלעת.
הביקור בתיאום מראש טלפון: 04-9969706 (לא בשבת)

מפסלים סמלים יהודיים בכליל
הדרך אל הכפר האקולוגי כליל צרה ומתפתלת בין כרמי זיתים וטרסות על מורדותיו המתונים של הגליל המערבי. הלכתי לפגוש את האיש שגר על הגבעה בכפר. במקום לקרטע ברכב במעלה שביל הכורכר, החלטתי לעשות את דרכי ברגל. אין יפה יותר מלבוא אל ביתו של אמן דרך יצירותיו, מלמלתי לעצמי בהתנשפות, וסביבי ניצבו עצי המתכת של ז'אק ז'אנו כמו נטועים בתוך השדה ומשקיפים אל העמק שלמטה. כשהגעתי אל הבית הבנתי שהוא מונומנט אמנותי כמו הפסלים המקיפים אותו; בית אבן יפה שמזכיר את קברי השיח'ים הפזורים בגליל, צבוע כחול, עם גג כיפתי לבן ועם מרפסת קשתות המשקיפה מערבה אל הים ואל נופי שפלת החוף. הביקור אצל ז'אנו הוא חוויה של כמה ממדים: הסביבה והנוף הקסום, המקום עצמו, האנשים והיצירה.
"אתה רואה את הגרוטאה עם הגלגלים שבחוץ?" מצביע לי ז'אנו על ספק רכב ספק מונומנט היסטורי. "עם הדבר הזה הבאתי את הבית מירושלים". עיניו של ז'אנו נצצו כשנזכר בימים שהיה מהלך בסמטאות עיר הקודש ומחפש בתים הרוסים. "שם בחצרות אספתי את הקירות, את הדלתות ואת החלונות, וכאן בכליל הפכתי אותם לבית שלי".
ז'אנו הוא בוגר בצלאל והאמפייר סטייט קולג' בניו יורק, ויצירותיו הוצגו ברחבי הארץ והעולם. בן שבע היה כשעלה עם משפחתו ממרוקו והגיע אל העיירה שלומי. משפחתו שומרת מסורת, ועולם הדימויים שלו נשאב משורשיו היהודיים ומתבטא בעבודותיו המשלבות אלמנטים דתיים עם סמלים מהתרבות החילונית; מריצה ועליה ספרי תורה, רצועות תפילין שנשלחו לגניזה והוסבו לאמירה פיוטית, פסוקים מהתנ"ך חרוצים עמוק בברזל וחלקי טלית ישנה המשמשים מפרש לאונייה. "הכל בכבוד הראוי", אומר ז'אנו בהתייחסו לשימוש בחפצי קודש בעבודותיו. "הגעתי לאתר שבו השליכו תשמישי קדושה פסולים, ושאלתי את עצמי איפה ראוי להם יותר להיות, כאן באתר הפסולת או אצלי, טבועים ביצירותי, עם אמירה חזקה לא פחות מזו שהיתה להם פעם". ז'אנו יוצר בברזל, אבל משתמש בחומרים נוספים שכולם נאספו בחוץ, ברחוב. מצאתי משהו מיסטי בעבודותיו כשראיתי אותן מוצגות במוזיאון הפתוח בתפן או פזורות בחצר ביתו.
הלכתי איתו אל הסטודיו שלו. ילדיו הקטנים שיחקו בחצר, ואשתו סוזן טרחה בענייני הבית. שבעה ילדים לז'אנו וסוזן. "זה יוסף", הוא אומר, "וזו לאה, והנה דוד". לכולם שמות עבריים-שורשיים, כמו עבודותיו.
הביקור בתיאום מראש טלפון: 04-9966178

מכתתים חרבות לאתים בתרשיחא
המילה חדאד מקורה במילה חדיד, וחדיד בערבית פירושו ברזל, לכן אין תמה שמשפחתו של אדון חדאד מתרשיחא מתפרנסת מהברזל המלובן. אפילו בנו יוסף פתח מסגרייה מודרנית בסמוך לזו הענתיקה של אביו, והם עוזרים זה לזה על אף פערי הקִדמה. ברחבת השוק העתיק (מול בית הספר למוזיקה של היום) שכנו בימים הטובים שבעה נפחים איש ליד רעהו. היום נותרו רק שניים, וביקור אצלם מאפשר הצצה אל מקצוע עתיק ואל טכניקות שפסו מן העולם. הנפחים יצרו בעבר כמעט את כל כלי המלאכה לבית ולשדה: סאג' לאפיית לחם, כלי קלייה, מלקחיים לגחלים, חרמשים ומגלים, פעמוני משכוכית ופרסות סוסים.
באפלולית המסגרייה אפשר להבחין במפוח הישן, זה שבתנועות ידיו המיומנות של חדאד מפיח אש בגחלים הלוחשות ומאדים את הברזל עד שיש למשוך אותו במלקחיים, להניחו על הסדן ולהכות בו בשאקוש, פטיש הברזל הכבד. חדאד מייצר כמעט את כל כלי השדה, והוא יציג לפניכם באורך רוח את סחורתו. ואתם, רק תצביעו ותקנו.
הערה חשובה: המיקוח עם אדון חדאד על מחירי הסחורה יהיה קשה מאוד שכן האיש חרש אילם, ולא ממכות הקורנס אלא כך הוא מיום שנולד.
טובי הנפחים מקורם בתרשיחא, אך יוצרי הסכינים התעלו על כולם. מספרים שבחורף 1943 נרצח בצידון אדם באבחת סכין, ושבוע אחרי כן התייצבו חוקרי משטרה אצל שאהין הנפח בכפר תרשיחא כדי לברר מי קנה ממנו את כלי הרצח. שמו של שאהין היה מוטבע על הסכין, כמיטב המסורת של הנפחים המכבדים את מקצועם.
בנפחייה של משפחת שאהין עובד הבן הצעיר אמיל, כשגבו פונה אל המפוח העתיק ופניו אל הברזל, או נכון יותר אל הסכין. אצל שאהין מייצרים סכינים. דורות על דורות של נפחים מייצרים דורות על דורות של סכינים, ופאר היצירה הוא סכינים שקתותיהן עשויות קרן של אַיִל (זְכַר הכבשים). היום קשה מאוד להשיג קרני אילים, כי רק מעט אילים מגיעים לכדי בגרות וגידול קרניים במקום אל הצלחת. כך נעשה החיפוש אחרי הקרן לחלק ממלאכתו של הנפח. משפחת שאהין לא נטשה לחלוטין את ייצור הסכינים עם קת הקרן, ואחרי תהליך ארוך של ייבוש, שיוף והתאמה, הם מחברים את הקרן אל הברזל, מטביעים את חותם המשפחה ומחכים למטיילים, לאספנים או למביני עניין שיבואו לקנות.
מיקום: תרשיחא, בגרעין הכפר הישן פתיחה: מומלץ להגיע בשעות הבוקר

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

אוכל
מטעמי הגליל מבוססים על תוצרת מקומית של גבינות, ריבות, עשבי תיבול וכמובן זיתים ושמן זית.

עם הילדים
יער הקופים ביודפת נמצא בתוך שלושים דונם של חורש טבעי, ואפשר לפגוש בו קופים ממגוון מינים (חלקם מסתובבים חופשי),עופות וחיות בר. אפשר להאכיל את הקופים ולעשות פיקניק.
טלפון: 04-9801265

שביל נורמן הוא מסלול מעגלי בן כשעה המתחיל בסמוך לכפר ורדים. מטיילים בתוך החורש הסבוך ובדרך נתקלים בביתה של שלגייה, ביתו של מיץ פטל, דרך האבנים הצהובות ועוד אתרים אגדיים שנורמן יצר מסלעים וענפים.

צעצועץ – בנגרייה של כישורית שבגוש תפן בגליל חיים ועובדים בקהילה שיתופית כ־140 חברים וחברות בעלי מוגבלויות שיוצרים צעצועי עץ מרהיבים במראה של פעם ובצבעי פסטל נעימים. כישורית נוסד כיישוב שבו יוכלו בני 18 ומעלה בעלי מוגבלויות לחיות חיים עצמאיים ויצרניים. במקום קיבוץ כישור הוקמו בתים וענפי ייצור כמו לול ודיר אורגניים, אורווה טיפולית וגולת הכותרת – מפעל הצעצועים. מראה היישוב משתלב בחורש הטבעי, ופריחת הלבנדר משרה אווירה פסטורלית. גם הצעצועים יוצאים בצבעים מרגיעים ובקווים נקיים שמשאירים מקום רב לדמיון. האווירה משפחתית וחמימה, והעובדים שמחים על המבקרים שמתעניינים בהם ובצעצועים ומתמלאים גאווה על כל צעצוע שיוצא מכאן בידי מבוגר או ילד נלהב.
הגעה: מכביש עכו־צפת (85) עולים בכביש 854 (מכרמיאל לכיוון מעלות), ובצומת לכיוון ירכא פונים מערבה לכביש 8533 ושמאלה לכישור. שעות פתיחה: א'־ה' 08:00–17:00, ו' 08:00–12:00. גישה נוחה לנכים. טלפון: 9085227־04; לתיאום סיור במפעל, פנו לעוזי. אתר אינטרנט.

אטרקציות ואתרים מומלצים

אתרים
בית ליברמן, נהריה
על עברה של נהריה אפשר ללמוד במוזיאון השוכן בבית ליברמן, מבנה מהמאה ה-19 שרכש תעשיין ממוצא פולני ששמו פיליפ ליברמן למגורי משפחתו. ברבות הימים הפך בית ליברמן לבית הספר התיכון הראשון של נהריה, ולאחר מכן ננטש למשך שנים ארוכות עד שלפני כעשר שנים עבר שיקום ויופיו הושב לו. ההדרכה כוללת מידע על העיר ועל הגליל המערבי, סיפורי משפחת ליברמן ומידע על השחזור המיוחד שעבר המבנה. במקום יש אוסף של פריטים הקשורים בעברה של העיר כמו תמונות, מסמכים, כלי מטבח ונשק ומיצג אורקולי.
מיקום: הגדוד 21, נהריה (ליד קניון הצפון)
טלפון: 04-9821516, 04-9822479
שעות פתיחה: א'-ה' 13:00-9:00, ב' ו-ד' 19:00-16:00, ו' 12:00-9:00, שבת 14:00-10:00 (יש לתאם הדרכה מראש).
תשלום: 10 שקלים למבוגר, 6 שקלים לילד בגיל 18-6 ולאזרח ותיק, 8 שקלים לסטודנט. פרטים באתר האינטרנט.

גני התעשייה והמוזיאונים הפתוחים, תפן
המתחם הזה הוא עוד אחד מפועליו של התעשיין סטף ורטהיימר, המביא את רוח הציונות החדשה שלו. מלבד המפעלים הרבים שבמתחם, פזורים בו מוזיאונים העוסקים במכוניות עתיקות, באמנות, ביהדות גרמניה ועוד, תערוכות ציורים מתחלפות של אמנים ישראלים וגן פסלים המציג יצירות של תומרקין, אולמן, מלניקוב ואמנים ישראלים אחרים.
מיקום: תפן
טלפון: 04-9872977, 04-9872022
שעות פתיחה: א'-ה' 9:00- 12:30 ומ- 13:00- 17:00 , ו' וערבי חג סגורים, שבת וחג 10:00 – 17:00
תשלום: 20 שקל למבוגר, 16 שקל לילד. פרטים באתר האינטרנט.

מוזיאון חומה ומגדל, חניתה
קיבוץ חניתה הוקם בשיטת חומה ומגדל. בבית אבן משופץ בקיבוץ שוכן מוזיאון המוקדש לחומה ומגדל ועוסק בהתיישבות ובעלייה. במקום מוצגות ההתרחשויות בשנים 1948-1936 באמצעות מפות אלקטרוניות, תצלומים, דגמים, נשק, כלי עבודה וקטעי עיתונות, ובאמצעות חיזיון אורקולי והרצאה.
מיקום: חניתה
טלפון: 04-9859677
פתוח: א'-ה' 14:00-9:00, ו' 13:00-9:00, שבת וחג 14:00-10:00 (ובכל מקרה יש לתאם את הביקור מראש)
תשלום: 12 שקל למבוגר, 10 שקלים לילדים בגיל 18-6 ולגמלאים. פרטים באתר האינטרנט.

יד לילד, לוחמי הגטאות
מפגש חווייתי עם עולמם של ילדים שחיו בתקופת השואה, באמצעות צילומים, סרטים ומיצבים המבוססים על יומנים ועדויות של ילדים מאותה התקופה. במקום מוצגות גם תערוכות מתחלפות ומתקיימות סדנאות יצירה לקבוצות בהזמנה מראש. יד לילד הוא חלק מבית לוחמי הגטאות, מוזיאון להנצחת השואה המציג גם פרקים מחיי היהודים באירופה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה, בדגש על יוזמה, התנגדות יהודית והקשר לארץ ישראל (הדרכה לקבוצות בתיאום מראש בטלפון 04-9958035).
מיקום: לוחמי הגטאות
טלפון: 04-9958044
פתוח: א'-ה' 16:00-9:00, שבת 17:00-10:00
תשלום: רק ליד לילד – 10 שקלים למבוגר, 8 שקלים לילד, לבית לוחמי הגטאות – 20 שקל למבוגר, 18 שקל לילד

פרשת המים
ברוך שולמי מקיבוץ רגבה שיפץ את החלק של אמת המים העות'מאנית שעובר בקיבוץ ובנה סביבו במשך כעשר שנים את אתר פרשת המים. האתר מציג מתקנים הקשורים במים ובחקלאות כמו מתקני שאיבה ומגדלי קידוח, טחנות קמח, מחשבי מים ומתקנים מודרניים. המבקרים במקום מפעילים את המתקנים השונים ויכולים להתנסות בייצור שמן זית ויין בשיטות מסורתיות. לקבוצות של 15 איש ומעלה.
מיקום: רגבה
טלפון: 04-9529830, 050-7649191
שעות פתיחה: בתיאום מראש
תשלום: 300 שקל לקבוצה

ראש הנקרה
בקיץ אפשר לבקר בנקרות עד שעות הלילה המאוחרות הודות למערכת תאורה מחודשת. במקום יש גם מופע אורקולי, מסעדה, רכבל, אתר אירועים ורכבת תיירותית קטנה המובילה מהאתר עד לחוף אכזיב ובחזרה. כמו כן יש אפשרות להזמין שירות "הצעה רומנטית" כדי ליצור רגע רומנטי עם בן הזוג או לקבוצה (בתיאום מראש).
טלפון: 04-9857108/9/10
פתוח: האתר נפתח ב-8:30. שעת הסגירה משתנה לפי העונה והיום (מ-16:00 בחורף ועד 23:00 בקיץ)
תשלום: מבוגר 40 שקל, ילד (בגיל 18-3) 32 שקל. פרטים באתר האינטרנט.

גן לאומי חוף אכזיב
טלפון: 04-9823263
פתוח: יולי-אוגוסט 19:00-8:00, אפריל-יוני וספטמבר-אוקטובר 17:00-8:00, נובמבר-מרס 16:00-8:00
מתקנים: חוף מסודר עם מציל, שירותים ומקלחות, מזנון.
לינה: אפשר ללון בשטח בתיאום מראש
תשלום: כניסה ורחצה בתשלום – 25 שקל למבוגר, 15 שקל לילד (עד גיל 14). פרטים באתר האינטרנט.

הגן הבהאי
מיקום: כמאתיים מטר מדרום לכניסה למושב בוסתן הגליל
פתוח: הגן 16:00-9:00, המקדש 12:00-9:00
תשלום: הכניסה חינם
הערה: נא להגיע בלבוש הולם

גן לאומי מבצר יחיעם
בגן הלאומי מבצר יחיעם ניצב מבצר צלבני מהמאה ה-12, שנקרא גם מצודת ג'דין. מומלץ לטייל בין שרידי המבצר ולעלות למגדל המזרחי לתצפית על כל האזור. במקום מוקרן מופע אורקולי המתעד את סיפורם של אנשי יחיעם. ממגרש החניה אפשר לצאת למסלול הליכה בשמורת הטבע נחל יחיעם.
מיקום: קיבוץ יחיעם
טלפון: 04-9856004
פתוח: 17:00-8:00, בחורף עד 16:00
תשלום: 12 שקל למבוגר, 6 שקלים לילד. פרטים באתר האינטרנט.

פעילויות
טרק-ים
טיולי ג'יפים ושיט בסירות טורנדו. החברה מפעילה גם את מועדון הצלילה באכזיב.
מיקום: מדרום לגשר יד לי"ד, מול מדינת אכזיב
טלפון: 04-9823671

כברית סוסים
טיולי סוסים
מיקום: כברי
טלפון: 050-7247054

חוות מונפורטויטו
טיולי סוסים וחמורים, לינת שטח
מיקום: מרכז אטרקציות, פארק גורן
טלפון: 04-9806465, 057-7336437

חניונים
קק"ל הקימה חניונים רבים בגליל המערבי שמשמשים לנקודת מוצא לטיולים, לתצפיות, ללינה, לפיקניק ולמנוחה

יער הילד היהודי בנחל שרך – היער ניטע ליד מושב גורן במסגרת מבצע הנצחה מיוחד בשנים 1978-9. כל ילד שהשתתף בנטיעה שתל שני עצים: אחד עבורו והשני עבור ילד שנספה בשואה. מחניון היער נוח מאוד להתארגן ולצאת לטיולים באזור ויש בו מגרש חנייה רחב. בחניון שולחנות פיקניק וספסלים ואפשר גם ללון במקום. ממש מהחניון יוצא מסלול טיול לנחל שרך, מערת שרך ונחל בצת (מסומן בשטח בסימון כחול). מנחל בצת אפשר לעלות למערת קשת שליד אדמית.

פארק גורן – פארק מרשים שמשתרע על פני כ-20 אלף דונם מגורן ועד אלקוש. הכניסה לפארק ממוקמת כקילומטר דרומית מקיבוץ אילון, בדרך עפר נגישה לכל כלי רכב. אפשר להיכנס לפארק גם מאזור מושב גורן. בצל העצים הרבים בפארק הוקמו כמה חניונים ומצפורים. המרשים שבהם הוא חניון הזיתים שמשקיף על נחל כזב ועל מבצר מונפור. מכאן יוצא שביל טיול לשמורת הטבע נחל כזיב. בפארק שולחנות פיקניק, מי שתייה, עמדות מנגל, מגרשי חנייה מסודרים ועוד.

חניון הילה – מצפון-מערב לכפר מעליא נמצא חניון מצפה הילה. ההגעה אליו אפשרית מכביש נהריה-מעלות: חולפים על פני צומת כברי לכיוון מזרח ובין הסימונים של הקילומטר ה-15 ל-16, בכפר מעליא, פונים צפונה לכיוןן מצפה הילה. החניון נמצא מול הכניסה ליישוב. מהחניון אפשר לצאת למסלולי טיול רבים, בהם לעין טמיר, למבצר המונפור, לנחל שעל ועוד.

חניון לימן – חניון נוסף שמשמש כבסיס לטיולים באזו ומאובזר בשולחנות פיקניק, במי שתייה ובצל האיקליפטוסים. נוח לצאת ממנו לטיולים בתל אכזיב, חוף אכזיב, ראש הנקרה, נחל כזיב ונחל בצת. החניון ממוקם כקילחומטר מצפון למושב לימן, ממערב לכביש נהריה-ראש הנקרה (כביש 4).

יער חניתה – 2,600 דונם של יער אורנים בין קיבוץ חניתה לשלומי. החניון ממוקם בצומת הכניסה ליישוב שלומי ונמתח לאורך כביש 8990 העולה לחניתה. החניון שלמעשה מורכב משני חניונים – חניון חניתה וחניון שלומי – מתאים לפעילות קבוצות בחיק הטבע ויש בו שני אתרי פיקניק קבוצתיים ואפשרות ללינת לילה קבוצתית. בחניון חניתה הממוקם גבוה מעל חניון שלומי הוקם אתר שמנציח את העלייה לקרקע של חניתה ב-1938 במסגרת חומה ומגדל. מהחניון אפשר להמשיך לקיבוץ חניתה ולבקר במוזיאון ההיסטורי שבמקום.

יער כברי – ברחבי יער כברי הוקמו כמה חניונים לאורך כביש 89 ממעלות לכברי. לחניון אפשר להגיע מכיוון נהריה. בשטח יער כברי אפשר למצוא את חניון השיירה ובו שולחנות פיקניק, מי שתייה ואנדרטה לזכר שיירת יחיעם, חניון משתלת כברי ובו שולחנות פיקניק ומי שתייה, חניון שולמן על כביש מעלות-כברי מול הכניסה לקיבוץ יחיעם ובו מצפור ושלד של משוריין שהשתתף בשיירת יחיעם.

חניון הרמלין – ממוקם בחורשה מבודדת בלב האזור ההררי של גוש תפן. הוא נוח מאוד מכיוון שאין חניונים נוספים בסביבתו ויש בו שולחנות פיקניק. החניון נמצא על כביש 854 שנמתח ממעלות דרומה ליישובי גוש תפן, בהם כפר ורדים, לפידות, תובל, כיושר ועוד. הכניסה לחניון היא כקילומטר מצפון לקיבוץ לפידות. אפשר להגיע אליו גם דרך כביש 85 דרך כפר דיר אל-אסד. מהחניון אפשר לצאת לטיולים במערות תפן, אתר פריחת האירוס הנצרתי בין כישור ללפידות, מסלול הליכה בנחל בית העמק ועוד.

נכים

אתרים בגליל המערבי המותאמים לנכים

במערב נחל בצת נמצאת מערת קשת. בחניון אמיר שנמצא כ-500 מטר לפני קיבוץ אדמית יש מים, ספסלים ושירותים, וממנו אפשר להגיע בכיסא גלגלים עד למערה.

פארק גורן הוא חניון מסודר המתאים גם לנכים. רובו מישורי, ובו שבילי גישה לכיסאות גלגלים, שולחנות, מים, שירותים ודרך נוחה למצפה המונפור.

במבצר יחיעם יש שביל גישה נוח עד למבצר, אך כדאי לתאם את ההגעה עם אנשי הגן הלאומי שיפתחו עבורכם כביש נוח יותר ויסייעו בעלייה למצפה.

ראשי הגליל המערבי

מדריך שימושי
הגליל המערבי

מסלולים וטיולים

המיוחדים של מסע אחר

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

אטרקציות ואתרים מומלצים

מידע מעשי להגליל המערבי

מסלולים וטיולים

טיול רגלי מראש הנקרה לעכו

מסלולים בנחל כזיב

מסלולים בנחל בצת

חופים בגליל המערבי - בגובה פני הים

המיוחדים של מסע אחר

מסע היסטורי / סוד הגנזך הנעלם

אנשים / מרכז בעלי מלאכה

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

אטרקציות ואתרים מומלצים

ראשי הגליל המערבי

מדריך שימושי הגליל המערבי

מסלולים וטיולים

המיוחדים של מסע אחר

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

אטרקציות ואתרים מומלצים

מידע מעשי להגליל המערבי

מסלולים וטיולים

טיול רגלי מראש הנקרה לעכו

מסלולים בנחל כזיב

מסלולים בנחל בצת

חופים בגליל המערבי - בגובה פני הים

המיוחדים של מסע אחר

מסע היסטורי / סוד הגנזך הנעלם

אנשים / מרכז בעלי מלאכה

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

אטרקציות ואתרים מומלצים

מדריך שימושי
הגליל המערבי