מידע מעשי לצפון הודו

מידע כללי - כסף, תקשורת, תחבורה ועוד

לשכות תיירות, מטבע מקומי בשימוש, הפרש השעות בין היעד לבין שעון ישראל, קידומת טלפון בינלאומית, אמצעי תחבורה מומלצים ונפוצים, מידע למטיילים עם מוגבלויות ועוד

לשכות תיירות
אתר לשכת התיירות של הודו

מטבע
המטבע המקומי הוא רופי.
אפשר להחליף כסף בבנקים או במשרדי החלפת הכספים הרבים שבערים הגדולות. השער הטוב ביותר ניתן כנגד המחאות נוסעים.
כדי למשוך כסף אפשר להשתמש בכספומטים המצויים בשפע בדלהי או באלה המצויים בצמצום בשאר הערים הקטנות.

הפרש שעות
צפון הודו מקדימה את שעון ישראל בשלוש וחצי שעות

תקשורת
הקידומת הבינלאומית של הודו היא 91. כדי לחייג מהארץ למספרי טלפון מקומיים יש להוריד את הספרה 0 מהקידומת המקומית.

תחבורה
התחבורה הפנימית בהודו מגוונת מאוד – טיסות פנים, רכבות הכוללות מחלקות ברמות שונות, אוטובוסי לילה לתיירים, אוטובוסים מקומיים, מוניות ועוד – ולכל מקום דרכי הגעה אחרות. לפירוט ראו במדריכים המהירים של הכתבות. 

מטוסים: בשל גודלה העצום של הודו, המטוס הוא לעיתים קרובות אמצעי התחבורה המעשי העיקרי, במיוחד אם אתם מתכננים טיול מסביב לתת היבשת. חברת התעופה Air India  מקיימת טיסות סדירות בכל רחבי הודו. בנוסף,  פועלות בהודו כמה חברות תעופה קטנות יותר, כמו Jet Airways.

רכבות: אמצעי תחבורה יעיל אחר בהודו הוא הרכבת. למרות שהרכבות בהודו לא תמיד מהירות, הנסיעה בהן מאפשרת לתיירים התנסות בלתי אמצעית עם אופי החיים בתת היבשת. כמו במדינות אחרות, גם בהודו כוללות הרכבות מחלקה ראשונה (יקר יותר) ומחלקה שנייה. בנוסף לכך, יש בה חלוקות משנה, כמו, למשל, תאים ממוזגים ותאים לא ממוזגים במחלקה הראשונה. כדי לקבל פרטים נוספים על רשת הרכבות של הודו, מומלץ לרכוש את המדריך Trains at a Glance – ספרון זול בן כמאה עמודים, המוצע בתחנות הרכבת הראשיות. מדריך זה כולל מידע על מרבית התחנות העיקריות והקווים החשובים. חברת הרכבות ההודית מציעה לתיירים בלבד כרטיס המקנה זכות לנסיעה חופשית בכל הקווים, והוא תקף לפרק זמן מסוים (יום, שבוע, 15, 21, 30, 60 או 90 יום). התשלום עבור הכרטיס הזה נעשה רק בדולרים או בלירות שטרלינג, וניתן לרכוש אותו בתחנות הרכבת בערים הראשיות (דלהי, בומביי, כלכותה, ורנאסי ועוד). 

אוטובוסים: גם רשת האוטובוסים מפותחת מאוד בהודו, על אף שהנסיעה ברבים מהם צפופה, איטית ולא נוחה. במדינות מסוימות בהודו מחולקים האוטובוסים לקטגוריות שונות לפי רמת השירות: מרגילים, דרך אקספרס, ועד אוטובוסים ממוזגים דה-לוקס. ואולם, אפילו באוטובוסים ברמה הגבוהה ביותר מושמעת בדרך כלל מוזיקת פופ הודית בעוצמה גבוהה מאוד, מה שהופך את הנסיעה הארוכה בהם ללא נעימה במקרים רבים. ככלל, בכל מדינה בהודו יש חברת אוטובוסים לאומית משלה, ובצידה פועלות בה גם חברות אוטובוסים פרטיות. פרטים נוספים ניתן לקבל בתחנות המרכזיות בערים הגדולות. 

רכב שכור: חברות להשכרת רכב מפעילות סוכנויות בשדות התעופה ובתחנות הרכבת העיקריות. בשל הצפיפות הרבה בכבישי הערים ותנאי הנהיגה הלא פשוטים (כולל נהיגה בצד שמאל), אפשרות מומלצת יותר היא לשכור מכונית עם נהג. עלות השירות הזה אינה גבוהה, במונחים מערביים, וכמעט כל נהג מונית מקומי ישמח, תמורת תשלום נאות, לקחת אתכם לטיול ארוך. 

בתוך הערים עצמן, אמצעי התחבורה המהיר והזול הוא במקרים רבים הריקשה (Rickshaw) הממונעת או ריקשת האופניים. בכל מקרה של נסיעה בריקשה, יש לסכם עם הנהג את התעריף מראש.

יהודים
בתי חב"ד מצויים בדלהי (טלפון:91-11-23561301), פושקר, ורנאסי, קסר דייווי, מנאלי, דהרמסלה, קסול ורישיקש. מיקומם יכול להשתנות לפי עונות התיירות של התרמילאים הישראלים, וכדאי לברר זאת לפני ההגעה.
בהודו אין מסעדות בעלות תעודת כשרות, אולם היא משופעת במסעדות צמחוניות למהדרין.
בית הכנסת בניו דלהי נמצא בכתובת: ‎Humayun Road 2.  

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

לינה
אכסניות הודו למיניהן נבדלות זו מזו בעיקר באפשרויות הרחצה, שנעות מדלי מים חמים תמורת תשלום, דרך מקלחת שזרזיף דק של מים קרים זולג ממנה, ועד למקלחת מים חמים של ממש. במלונות ובאכסניות במחיר בינוני יהיו בדרך כלל שירותים כמו אלה המוכרים לנו ואף נייר טואלט, אולם במקומות לינה זולים ייתכן שתמצאו שירותים בכריעה ובלי נייר טואלט. ברוב המקומות המוזכרים בכתבות תוכלו למצוא מקומות לינה שבהם מקלחות ושירותים מערביים במחירים בינוניים עד זולים. בדלהי יש גם מלונות יוקרה.

קניות/ אופנה – טרנד הודי
בבוטיקים של דלהי, בומביי וגואה תוכלו להתרשם מיצירותיהם של מעצבים הודים. דונה קארן, מאחוריך

שורה מרשימה של מעצבים הודים החלה להטביע את חותמה בשווקים הבינלאומיים. המעצבים והדוגמנים ההודים ניחנו בכשרון עצום ובמיומנויות מסורתיות, ואלה בהחלט עוזרים להם בחזית עולם האופנה, החובב את המונח "טרנד".
חלפו הימים שבהם ייצאה הודו רק מצרכים בסיסיים. קם עידן חדש של קולקציות מעצבים, הערוכים לחדור לשווקים הבינלאומיים עם פריטי הלבוש המערבי שהם מציעים. בגד הודי Ready to wear  – קרי, תוצר של קו ייצור המוני של בגדים "מוכנים ללבישה" (בניגוד לתפירה עילית) – הוא אלגנטי, נשי, עם אפשרויות שימוש רבות למדי, ולעיתים קרובות במחיר שווה לכל נפש.
רוהיט באל (Rohit Bal) הוא אחד מאלילי תעשיית האופנה ההודית. הוא מעצב בגדים משובבי עיניים, עבור נשים וגברים כאחד. ה-Time Magazine הכתיר אותו בתואר "אמן האריג והפנטזיה של הודו". על ציבור הלקוחות שלו נמנים סלבריטיז הודיים. באל מתייחס אל עיצוביו כאל אמנות. את ההשראה ליצירותיו – שמחירן מגיע עד ל-15,000 דולר לפריט – הוא שואב מההיסטוריה של הודו ומהאפוסים שלה. באל חב את יופיים של הבדים, שמהם הוא מעצב את הקולקציות שלו, לכפריים האורגים חלומות באצבעות קסומות. הודו היתה ידועה מאז ומתמיד באריגים האיכותיים שלה, הכוללים מוסלין, ברוקד ואריגי כותנה שונים.
רגהאוונדרה ראתהור (Raghavendra Rathore), בנו של המהרג'ה מג'ודפור (Jodhpur), הוא מעצב הודי נוסף מהשורה הראשונה. הוא בוגר בית הספר פרסונס לעיצוב (Parsons School of Design) בניו יורק. בזמן ששהה בארצות הברית עבד ראתהור בין השאר עבור בתי האופנה של אוסקר דה לה רנטה ודונה קארן. כיום ניתן למצוא את בגדיו בבוטיקים ששמם נישא למרחוק – מגואה עד בנגאלור ובומביי.
בכל עיר גדולה בהודו יש כיום בוטיקים אקסקלוסיביים. אחד מהם, Carma Boutique, נמצא בדלהי, ב-Mehrauli Road, סמוך לקוטוב מינאר. כאן תמצאו מבחר מקולקציות המעצבים הטובים ביותר של הודו. גם בפרבר Hauz Khas, הנמצא בתחומי דלהי, אפשר להסתובב בבוטיקים מעולים רבים,  ובהם בוטיק Ogaan. לבוטיק הזה יש סניף נוסף במתחם הגדול סנטושטי (Santushti Complex) שבפרבר צ'אנא-קיאפורי, שיכול להוות מוקד משיכה וחוף מבטחים לשוחרי הז'אנר האופנתי הנ"ל.
 

חנה סץ – כתבת וצלמת; עובדת בין השאר עבור מגזינים בינלאומיים

אטרקציות ואתרים מומלצים

עשרת המקומות המומלצים בצפון הודו
קבר הומיון בדלהי- נחשב למבנה היפה ביותר בהודו אחרי הטאג' מהאל (ויש אומרים אף יפה ממנו). זו דוגמה מרהיבה לאדריכלות מוגולית, המשלבת מבנה מאבן אדומה, כיפה לבנה, ערבסקות וגנים יפהפיים. כדאי לבוא לקראת השקיעה. 

טקס ארטי בהרידוואר או ברישיקש- פולחן הנהר לאלה גנגא נערך מדי ערב בגהאטות של הרידוואר (המוני יותר) ורישיקש (אינטימי יותר). הטקס כולל השטת מנחות של פרחים ונרות על פני המים בליווי שירה ייחודית, והוא מרגש בכל פעם מחדש.

מקדש הזהב באמריצר – מראה המקדש המצופה לוחות זהב וניצב בלב אגם הוא חוויה דתית, רגשית ואסתטית. זהו המקום החשוב ביותר לסיקהים, ובו נשמר בשעות היום העותק המקורי של הספר המקודש להם.

מקורות הגנגס – קצה קרחון גנגוטרי, אחד ממקורות הגנגס, הוא מהאתרים היפים ביותר בצפון הודו. טיול אליו נמשך יום וחצי בעלייה (ויום בירידה) ומספק נופי קרח מדהימים, סאדהוּאים מתבודדים וביקור באתרים קדושים.

פסטיבל דושרה בקוּלוּ – הפסטיבל מתקיים בכל הודו, אבל בקולו הוא מציע הזדמנות לראות את הווי החיים והדת באזור שבו לכל כפר יש אל משלו. כ-400 אלים עוזבים אז את משכנם בכפרים ובאים אל קוּלוּ כדי לחלות את פניו של האל המרכזי.

השווקים של אולד דלהי – רחוב צ'נדני צ'וק והסמטאות הסמוכות לו הם שוק צפוף ועמוס בכל דבר: פסלים, ספרים, תכשיטים, צורכי קודש מוסלמיים, צורכי חתונה, תבלינים, פירות וירקות. ואם אתם כבר בשווקים – מומלץ לאכול במסעדת הבשרים "כרים".

קורס בבודהיזם טיבטי במרכז טושיטה שבדהרמקוט- הקורס מאפשר להבין את עיקרי הבודהיזם הטיבטי בתמציתיות דרך חוויה עיונית ורגשית.

עמק פרוואטי – האזור המכוסה יערות עד מספק למטיילים מסלולי הליכה יפים, נופים תלולים טובלים בירק, שפע מים והזדמנות להכיר חיים כפריים.

צ'נדיגר – בירתן של שתי המדינות פנג'ב והריאנה תוכננה בשנות החמישים על ידי האדריכל המודרניסטי לה קורבוזייה, ונראית ההפך הגמור מכל מה שמכירים בהודו: עיר מודרניסטית, מסודרת, בנויה בקווים חדים וישרים. מומלץ לבקר במוזיאון העיר הסוקר את האדריכלות שלה.

קפה בריסטה בדלהי – רשת בתי קפה מערבית באופייה, שסניפיה פזורים בערים הגדולות. מוצאים שם קפה טוב, כריכים ומיני מאפה במחירים קרובים לאלה שבארץ. הזדמנות לראות את הודו היאפית ולשכך געגוע הביתה.

מסלולים וטיולים

מסלולי טיול ממומלצים

דלהי / המעבר להודו

לפני שעוזבים את דלהי ונוסעים צפונה, כדאי להישאר בה כמה ימים ולא להחמיץ את האתרים המעניינים שיש לעיר הענקית והמבלבלת הזאת להציע. מדריך למטייל הנבוך

לכתבה המלאה » 

לדאק / מעבר להרים ובמדבר

בקצה הצפוני של הודו, בצדו השני של רכב ההימלאיה, נמצאת לדאק. נופי הירח שלה  ומראה תושביה מזכירים את טיבט יותר מאשר את הודו. טיול בין כפרים, מנזרים ונופים דרמטיים

מנזר ספיטוק. נזיר מזמן את חבריו לתפילת הצהריים באמצעות כלי מקונכייה. |  צילום: יותם יעקובסון

כתב: יותם יעקבסון

דומה כי ללדאק (Ladakh) אין ולא כלום עם הודו. אמנם חבל הארץ הזה שייך רשמית לתת היבשת הענקית, כחלק ממדינת ג'מו וקשמיר (Jammu and Kashmir), אבל נופיה המזכירים את פני הירח, וגם מראה אנשיה, דתם ותרבותם, קרובים הרבה יותר לשכנה הגדולה מצפון-מזרח: טיבט.
הנופים הייחודיים של לדאק נובעים ממיקומה: מצפון להרי ההימלאיה ומדרום לרכס הרי קאראקורם (Karakoram). רכס ההימלאיה, המחסום הטופוגרפי הגדול בעולם, חוסם את ענני המונסון ומונע את ירידת הגשמים מצפון לו. התוצאה היא שכמות המשקעים הרב שנתית הממוצעת בלדאק דומה לכמות המשקעים באילת. אבל בניגוד אלינו, הלדאקים אינם מתפללים לגשם, אלא לשמש. זו ממיסה את הקרחונים בפסגות, ומימיהם הצוננים זורמים מטה, אל העמקים. משום כך רוב היישובים בלדאק שוכנים בעמקים הפוריים, כגון עמק נהר אינדוס (Indus), זנסקר (Zanskar), מרקה (Marka) ונוברה (Nubra, שאליו מוביל מעבר קהארדונג, Khardung La, שהוא מעבר כלי הרכב הגבוה בתבל – כ-5,600 מטר מעל פני הים גובהו).
מדינת ג'מו וקשמיר, הצפונית ביותר בהודו, כוללת לא רק יופי: חלקים ממנה הם מוקדי מתיחות בין הודו לפקיסטן. אל חלקיה המערביים והצפוניים מוטב שלא להיכנס כלל, אך אין זה הדין לגבי לדאק. במאות עברו חצו את חבל הארץ הזה שיירות סחר, והן הותירו אחריהן דרכים קדומות שאפשר לעבור גם בימינו – ברגל או על גבי פרדה. מאז נסללו שני כבישים המגיעים ללדאק: כביש אחד יוצא משרינגר (Srinagar), בירת המחוז, ומטפס לאורך נהר אינדוס, אלא שהוא עובר סמוך לאזור המתיחות בגבול עם פקיסטן, ומפעם ולפעם מפגיזים אותו, ולכן יש להימנע מלנסוע בו. הכביש השני מגיע מדרום, מטפס מעמק קולו (Kullu) דרך העמקים ספיטי (Spiti) ולהול (Lahaul), חוצה כמה מעברי הרים גבוהים (שלושה מהם גבוהים מ-5,000 מטר מעל פני הים) וגולש אל לדאק. דרך זו, החוצה את ההימלאיה, נפתחה לתנועה בסוף שנות השבעים עקב הצורך האסטרטגי במעבר נוסף שאינו סמוך לגבול, שדרכו יוכלו כוחות ואספקה להגיע בבטחה לאזור העימות.
שימו לב: שתי הדרכים (זו הבטוחה יותר וזו המסוכנת) פתוחות רק בקיץ, מסוף יוני עד תחילת ספטמבר. בכל יתר עונות השנה מעברי ההרים חסומים תחת מעטה כבד של שלג. בשנים האחרונות אפשר להגיע בטיסת פנים מכמה יעדים בהודו.

הבתים מתמוטטים בגשם הראשון
כדי להכיר את לדאק כדאי ללכת בה, ולא מוכרחים לצאת דווקא למסלולי הליכה הרפתקניים וחוצי רכסים. לעתים די בהליכה נינוחה בכפרים וביניהם. טיולים כאלה מאפשרים להכיר את צורת החיים של המקומיים. בדרכים אפשר לראות את רשת התעלות הענפה שמובילה מים מהערוצים אל כל חלקת שדה מעובדת, ומשקה את גידולי החיטה, השעורה ותפוחי האדמה (ירקות אחרים מגדלים בכמויות קטנות לצרכים פרטיים בלבד).
בסוף עונת הקיץ (סוף אוגוסט עד ראשית ספטמבר) אפשר לראות את התכונה בשדות בעיצומה. בעלי השדות יוצאים אל הקציר, אוגדים את התבואה אלומות-אלומות ונושאים אותן אל הגורן, שם מתבצע הדיש בעזרת בהמות רתומות.
תזונתם של הלדאקים דלה ומושתתת בעיקר על בשר. נוסף על הבשר הם נוהגים לשתות גורגור (gurgur) – תה חמאה סמיך ומלוח (שאינו עונה על טעמם הקולינרי של רוב המערביים) – וטסמפה (tsampa) – גרגירי שעורה קלויים וטחונים המעורבבים במים ובחמאה לכדי דייסה. בקיץ נתקלים גם בקטיף משמש – הפירות אמנם קטנים מאוד, אך טעימים וחשובים לגיוון התפריט. החרצן מוצא מהמשמשים, והפירות נפרשים על הסלעים לייבוש ויוצרים כתמי כתום עז הבולטים בנוף הצחיח.
בכפרים עצמם אפשר לראות את בתי המקומיים, הבנויים מלבני בוץ שהתושבים כורים סמוך לנהרות. את הבוץ דוחסים לתבניות עץ בצורת לבֵנה ומניחים לייבוש בשמש. מחומר זה בונים גם מבנים עצומים, כגון ארמון המלך הגדול בלה (Leh), המתנשא לגובה של שמונה קומות ומזכיר במראהו את הפוֹטלה (Potala) – הארמון בעיר להסה (Lhasa) שהיה מקום מושבו של הדלאי לאמה לפני שגָלה מטיבט.
בגלל הצורך לחסוך בחומרי בערה, ומשום שהמשקעים מועטים ממילא, אין שורפים את הלבנים. אבל כשכבר יורד גשם – תופעה שהחלה לפני כמה שנים בד בבד עם התחממות האזור – הלבנים מתמוססות ולמבנים נגרם נזק כבד.
מי שרוצה לעשות מסלול רגלי של כמה ימים בנופים מגוונים יכול לצאת לטרק קל יחסית למסלולי הליכה אחרים באזור (שלושה-חמישה ימים, תלוי בקצב ההליכה ובמשך העצירות בדרך), המתחיל בכפר ספיטוק (Spituk) ומגיע אל הכפר סטוק (Stok). הדרך בין השניים נמשכת לאורך נהר זנסקר, עד שהיא נוטשת אותו ומתחילה לטפס לעבר מעבר ההרים של סטוק (Stok La). היא חוצה קניון יפה ובהמשך גם עמקים מעובדים וכפרים מבודדים, ובמהלכה נקרים לא פעם רועים עם עדריהם.
הטיפוס הסופי למעבר ההרים תלול, וממרומיו נשקפת תצפית יפה על הפסגה המושלגת תמיד של הר סטוק. הירידה ממושכת, תלולה וקשה, ולכל אורכה משקיפה אל נוף פתוח של שכבות סלע אנכיות ואל הנהר הזורם למטה. ההגעה לנקודת הסיום בכפר סטוק דרמטית: פתאום מודגש הניגוד החריף דבין ההרים הגבוהים לעמק ובין הישימון הריק לנקודת היישוב, אבל הליכה לאורך השדות ובין בתי הכפר משרה רוגע אמיתי.

לה: בירה קטנה וגבוהה
המקום היחיד בלדאק שנראה מעט שונה מיתר נקודות היישוב הכפריות-חקלאיות הוא לֶה, בירת החבל. העיר הקטנה היא אחת הגבוהות בעולם – היא שוכנת בגובה של כ-3,500 מטר מעל פני הים. לצד החיים המסורתיים והשלווים של תושבי העיר, תמצאו בלה של ימינו תשתית תיירותית מתפתחת (וגם נוכחות צבאית לא מבוטלת של צבא הודו ומשוחררי צה"ל), והיא משמשת נקודה טובה ונוחה להתמקם בה ולצאת ממנה לגיחות באזור.
בעיר עצמה כדאי לבקר בארמון המלך הנטוש ובכמה מנזרים קטנים החולשים על אזורי המגורים הצפופים שבעמק. מדי יום שישי נערכות תחרויות פולו סוסים במגרש שלרגלי הארמון. המשחק הוא מעין שילוב בין המשחקים הנהוגים במרכז אסיה ובין המורשת הבריטית, וכדאי לבוא ולראות את ההמונים המתקבצים ובאים לצפות בתחרויות. מדי קיץ נערך בלה ובסביבתה פסטיבל לדאק, שבו מתקיימים מופעי שירה, ריקוד והצגות בתלבושות מסורתיות. הפסטיבל נועד בעיקרו לתיירים, אך גם המקומיים משתתפים בו.

בודהיסטים טיבטים שנותרו על אדמתם
להט האמונה של המקומיים והחשיבות שהם נותנים לפולחן הבודהיסטי גורמים לרבים לראות בלדאק את השנגרי-לה (Shangri La) האחרונה – ארץ מיתולוגית שבה אוצרות רוחניים יקרי מציאות. למעשה, הבודהיזם היה מצוי בלדאק הרבה לפני שהגיע לטיבט. רק בתקופה מאוחרת יחסית, מהמאה השמינית ואילך, השפיעה טיבט על לדאק והנחילה לאזור את הבודהיזם הווג'ריאני (Vajrayana), הקרוי לעתים טנטרי. במובנים רבים לדאק היא אחד האזורים היחידים בעולם שבהם מתקיימת קהילה בודהיסטית-טיבטית על אדמתה ללא הפרעה, ולא בכדי נמלטו לאזור זה פליטים טיבטים רבים מאז השתלטות סין על טיבט בשנות החמישים.
באזור אמנם מתגוררים גם לא מעט מוסלמים (בלֶה הבירה יש מסגד גדול), אולם בכל הנוגע לסממנים חיצוניים שולטת כאן האמונה הבודהיסטית-טיבטית. בכל מקום ניתן לפגוש נזירים לבושים גלימות בורדו, הארץ זרועה כולה במבני סטופות (stupa, מבני זיכרון לבודהא) וברמפות עשויות אבן שעליהן מונחות אבני מני (mani) הנושאות מנטרות, תפילות וברכות חקוקות. בכל מעבר הרים ומעבר נהר ובראש כל מנזר ובית מגורים מתנוססים דגלי התפילה. מקצת מהדגלים נראים מהוהים ובלויים, אך אל לכם לטעות ולחשוב שאבד עליהם הכלח. אין זאת אלא שייעודם הושלם, והתפילות המודפסות עליהם נישאו על ידי הרוחות המנשבות אל מחוזות רחוקים שבהם נדרשו.

גומפות: מוות, מין והארה
הביקור בלדאק אינו שלם בלי ביקור בכמה גומפות (gompa) – הכינוי המקומי למנזר. המנזרים ממוקמים במקומות נישאים, לרוב מעל הכפרים התומכים בהם כלכלית. הכניסה אל אולם תפילה, שבו שולטים הגוונים החמים, מתוך הנוף הבוהק והאפרורי מזכירה לי חזרה אל הרחם. מפתה להתעטף באווירה החמימה והמזמינה ולשקוע אל עומק המשמעויות של שכיות החמדה, בדמותם של פסלים וציורים המציגים עושר איקונוגרפי בלתי רגיל.
תהייה גדולה עולה אצלנו, אנשים מן המערב, לנוכח הציורים המבעיתים שבהם מוצג המוות במלוא הגרוטסקה שלו. אין הם באים אלא ללמדנו את עקרון הארעיות שבעולם. החיוך הנלווה אל היצורים מזרי האימה נועד להראות את הדרך הנכונה להתגבר על הפחד מפני המוות. הדרך אל ההארה ארוכה וממושכת ומלווה בתרגולים קשים ומסוכנים. אחד התרגולים האקזוטיים והסודיים המתוארים בציורים הוא תרגול הזיווג המיני, הטנטרי, אלא שהוא נותר בעיקר בגדר אידיאל לא ממומש.
ישנם כמה מנזרים גדולים ומרשימים מבחינת העושר המצוי בהם, וכמה מהיפים והחשובים שבהם שוכנים לאורך עמק אינדוס. המנזרים נקראים על שם הכפרים הסמוכים להם, וניתן להגיע אליהם באוטובוסים ציבוריים היוצאים מלֶה.
אחד המנזרים הגדולים הוא המיס (Hemis), השוכן כ-45 קילומטר ממזרח ללֶה. אפשר לטפס ממנו אל מבדד קטן, שבו נזירים נוהגים להתבודד, מהלך של כשעה וחצי, והלאה אל אוכף המשקיף על מרחב עמק אינדוס ושכבות סלע נטויות.
אגפיו של מנזר טיקסה (Tikse), השוכן כ-17 קילומטר ממזרח ללה, גולשים במדרון ממרומי הגבעה. בשיא הגובה נמצאים האולמות המרכזיים, ובאחד מהם ניצב אחד מפסלי בודהא מאיטראה (Maitrea, הבודהא של העתיד) הגדולים והיפים בכל האזור.
מנזר ספיטוק נושק לשדה התעופה הסמוך ללֶה. יש בו אולמות תפילה יפים, אך המיוחד במנזר הזה הוא ההיתר למבקרים להיכנס למטבח ציורי – אולם אפלולי שבו סירי נחושת ופליז, קדרות וכלי חביצה יפים. הבישול נעשה על כירה מוסקת בעץ וגללים, ומעליה ארובה גדולה. ממרומי הגג אפשר להשקיף על כל סביבת המנזר, אך כשיורדים ממנו ומקיפים אותו מכיוון נהר אינדוס – זוכים בתצפית מרשימה עליו. במקום שבילים ברורים היוצאים מהכפר ספיטוק.
מנזר ליקיר (Likir) הגדול והעשיר ממוקם ממערב ללה, במעלה עמק חקלאי מוריק, קילומטרים ספורים מעל הכפר ליקיר. לפני שש שנים נחנך במקום פסל בודהא מאיטראה עצום הנראה למרחוק (אם כי על יופיו והאסתטיות שלו ניתן להתווכח). המנזר יוצא דופן בכך שיש בו שני אגפים – לנזירים ולנזירות, בעוד שבמקומות אחרים הנזירים והנזירות שוכנים בשני מנזרים נפרדים לחלוטין. בנוסף יש בו בית ספר גדול לנזירים ילדים.
במנזר שבכפר אלצ'י (Alchi) השתמרו ציורי קיר עתיקים למדי מהמאה השמינית לספירה. מנזרים קטנים ופחות מוכרים פזורים בכל לדאק, מקצתם חבויים בתוך הכפרים. לעתים דווקא במנזר קטן ומוזנח זוכים בחוויה המרגשת ביותר. מפעם לפעם מתקיימות במנזרים חגיגות דתיות שונות – ריקודי מסכות (cham) וטקסי בניית מנדלת חול, שהיא מעין דיאגרמה סמלית לעולם שהנזירים יוצרים מחול צבעוני והורסים בסוף התהליך, כדי לזכור ולהזכיר כי הכל בעולמנו הוא בר חלוף. 
 

יותם יעקבסון – כותב ומצלם. מדריך טיולים בישראל, במרכז אסיה והקווקז, בדרום מזרח אסיה, ומתמחה בהודו

עמק קולו / ריח של הימלאיה

המצוקים, הכפרים ויערות העד של עמק קולו מבשרים כי הגענו להימלאיה. באזור אפשר לחגוג בפסטיבל עם המקומיים ועם 400 אלים, לשוטט בין הכפרים ולהכיר את חיי היומיום

נשים כובסות במנאלי. | צילום: יותם יעקובסון

כתב: יותם יעקבסון

נסיעת לילה מייגעת מדלהי הסואנת אל הצפון. אני פוקח עיניים, מביט מבעד לחלון האוטובוס ורואה מצוקים טובלים בירק, דקלי בר וגדות נהר חוליות. נכנסנו אל תחומי ההימלאיה. אנו נוסעים לאורך נהר ביאס (Beas) המנקז את עמק קולו (Kullu), הגדול בעמקי האזור. הביאס זורם לכיוון דרום-מזרח, יוצא אל המישורים הגדולים, ושם נמזגים מימיו לנהר אינדוס (Indus). אנחנו נוסעים בכיוון ההפוך – צפונה אל תוככי ההרים.
האוטובוס עובר את העיר מנדי (Mandi) וממשיך צפונה עוד כחמישים קילומטר לאורך הנהר, על כביש צר המתפתל מעל למים הגועשים. בעונת המונסון הגשומה קורה לעתים שהכביש נחסם בשל מפולות והצפות. על שדה הראייה המוגבל של הנהג ניתן ללמוד מהתדירות שבה הוא צופר.
הנוף הדרמטי משתנה בקרבת העיר בהונטר (Bhuntar), שם העמק מתרחב. באזור פזורים כפרים, וחלקות מעובדות תופסות את מקומה של צמחיית הבר. במקומות הגבוהים יותר, התלולים והנגישים פחות, אין שדות מעובדים: שם מכוסים המדרונות בשמיכה צפופה ירוקה כהה של יערות עד מחטניים (במקום הזוכה לכמות משקעים שנתית של יותר מארבעה מטרים בשנה, אין פלא שהכל מוריק). העיר בהונטר נמצאת במפגש העמקים קולו ופרוואטי (Parvati). סביבה נשקפים רכסים ההולכים ונעשים גבוהים יותר ויותר ככל שמצפינים. תחתית המדרונות המעובדת עשויה טרסות צרות.
תושבי האזור שונים במראם מיתר ההודים: רובם בעלי עור כהה, אך תווי פניהם חדים ולחלקם עיניים אפורות בהירות. הגברים מתהדרים בכובע המקומי – מעין תרבוש נמוך שבחלקו הקדמי קפל מבד ארוג צבעוני. באירועים חגיגיים נהוג לנעוץ פרח בקפל. פריט לבוש אחר שמקורו אינו ברור (אך נראה שמקור ההשפעה הוא בריטי) הוא אפודות הצמר חסרות השרוולים. שערן של הנשים עטוף במטפחת. בניגוד לאזורים אחרים, כאן בהרים אין כל זכר לבדי הסארי הדקים, ואת מקומם תופסים שאלים עבים מצמר. את אפן של הנשים מעטר נזם (או שני נזמים אצל נשים נשואות), ובאוזניהן שפע עגילי חישוק.

קולו: השבח לאל
קולו, היישוב הגדול ביותר באזור, משמש מרכז מסחרי ודתי. מדי סתיו מתקבצים בעיר המונים מבני האזור כדי לחגוג כאן את פסטיבל דושרה (Dussehra) שנמשך עשרה ימים. החגיגה מסמלת את נצחונו של ראמה (אחת מההתגלמויות של האל וישנו), על רוואנה, מלך השדים של לנקה, אשר חטף את סיטה, אשתו של ראמה.
החגיגה מתקיימת בכל הודו, אלא שכאן היא זוכה לביטוי ייחודי. הסיבה לכך היא שבאזור זה של ההימלאיה התקיימה דת הררית מקומית, ולכל כפר היה אל האחראי על השלום ועל רווחת תושביו. כשחדר לאזור הפנתיאון ההינדואי המוכר, הוא לא ביטל את מקומם של האלים המקומיים, אלא השתלב בהם. כיום מקובל כי רגונאת, גדול אלי האזור ופטרונה של העיר קולו, אינו אלא גלגול של האל ראמה – וכך נעשתה חגיגת הדושרה לכפולה ומרשימה במיוחד.
בעת הדושרה נישאים יותר מ-400 אלי האזור ממעונות הקבע שלהם אל קולו, מקום מושבו של רגונאת, האל הראשי. הם משתכנים עם משלחותיהם בעיר אוהלים ענקית בחלקה פנויה בעיר קולו, ובאוהל המרכזי שוכן האל רגונאת. שיא החגיגה מגיע ביום העשירי והאחרון, כאשר רגונאת נישא אל הנהר על גבי מרכבה הנגררת בידי עשרות מאמינים נלהבים, ושם הוא צופה בהצתת מדורה גדולה המסמלת את רוואנה.
האירוע נחתם בהקרבת בהמות להאדימְבָּה, האלה חובבת הדם ופטרוניתה של העיירה מנאלי (Manali). בצד הטקסים הדתיים מתקיימים בעיירה גם יריד גדול, לונה פארק, מופעי רחוב והצגות בתיאטרון פתוח.
המבקרים באזור יוכלו לראות את היחסים האינטימיים שבין האלים המקומיים למאמינים, הכוללים את האכלת צלם האל, הלבשתו בבגדים בהתאם לעונות ולאירועים, כיסויו וכיבוי אורות עם הליכתו לישון, ולעתים גם לוקחים אותו לבקר אצל חברים בכפר אחר. אבל נאה דורש ונאה מקיים: כאשר אל אינו ממלא את ייעודו, המאמינים יכולים להרוס את צלמו ולהזמין אל אחר תחתיו.

נגר: גלריה רוסית בכפר הודי
על הגדה המזרחית של נהר ביאס, בין קולו למנאלי שמצפון, נמצא הכפר נגר (Naggar). מבתיו הבנויים במדרון נשקף נוף יפה ורוגע. במקום יש כמה מקדשים עתיקים, וכדאי לבקר במקדש גורי שנקאר, שהוקם לפני כאלף שנה ומוקדש לאל שיווא.
בשיטוט בין בתי הכפר, הבנויים מחומרים מקומיים בלבד, רואים את הבנייה האופיינית לאזור: הקומה הראשונה בנויה קירות אבן עבים (כדי שיוכלו לשאת את שאר הבניין ולא יירקבו). היא אטומה לחלוטין ומשמשת מחסן ומכלאת חורף לבהמות. דרכה עולים אל הנדבכים העליונים הבנויים קורות עץ, לעתים בשילוב שורות אבנים, והם משמשים למגורים. החלונות קטנים, אך על אפלולית הבית מפצות מרפסות מקורות, שלעתים מעטרים אותן תגליפי עץ יפים. הגגות משופעים, לאפשר את גלישת השלג מהם, ועשויים לוחות צפחה. בסוף הקיץ שוטחים הכפריים על גגות הצפחה קלחי תירס לייבוש, וכתמי הצהוב נראים למרחוק.
טיול בנגר מאפשר כמובן להכיר את חיי היומיום: כפריים העוסקים במלאכות ליקוט של חומרי בערה, זריעה, קציר וגיזום ובעבודות בית כמו כביסה ובישול. אבל בין כל אלה יש גם הפתעות, למשל גלריה של צייר רוסי בשם ניקולס רוריך, שהתגורר שנים רבות בכפר זה. ניקולס ואשתו מריה נשבו ביפי הנוף ובעוצמתן הרוחנית של התורות המקומיות, והחליטו להעתיק את מקום מגוריהם לנגר. בזמן שהוא צייר, היא כתבה על פילוסופיה מערבית ומזרחית, בודהיזם ועוד. בגלריה מוצגות יצירותיו המתארות בעיקר את ההרים הנישאים במלוא הדרם.

מנאלי: עמק איזראל
מנאלי זכתה לתהילה לראשונה בזמן שלטון הבריטים, בשל האקלים הנוח שלה שהפך אותה למקום מפלט עבור בני המערב היראים את החוֹם המהביל שבמישורים. העיירה בנויה על גדתו המערבית של נהר ביאס, וערוץ מים שוצף מחלק אותה לשניים: אזור ישן ואזור חדש. בחלק החדש של העיירה יש מלונות מודרניים, חנויות ורובע של פליטים טיבטים (הכולל שוק). בחלק הישן מתקיימים חיים כפריים אותנטיים בצד המוני תרמילאים, בהם לא מעט ישראלים, המתאכסנים בבתי הארחה זולים.
מנאלי מוכרת כאחד ממרכזי הילולות הסמים הגדולים בהודו. צמח המריחואנה, המכונה בהודו גאנג'ה, גדל כאן כצמח בר. יודעי דבר מספרים שהצ'ארס (charas, החשיש ההודי) המיוצר באזור, ובפרט בכפר מלאנה (Malana), הוא מהמשובחים בעולם, והאזור רוחש סוחרי סמים.
במנאלי, הטובלת בירק ובשפעת מים זורמים, תוכלו לבקר במקדש האלה האדימבה, פטרונית העיר, או לצאת מהעיר להליכה קצרה בין מטעי תפוחים אל כפרים סמוכים ואל מפלי מים עצומים. אפשר לצאת גם לנסיעות ממושכות יותר, למשל אל מקורות נהר ביאס (אתר מצנחי רחיפה ובחורף גם אתר סקי) או אל מעבר ההרים רוטהאנג (Rothang), שממנו נשקפים יער עד מסתורי, פסגות גבוהות ומושלגות ולעתים גם עופות דורסים. לטרק רגלי של כמה ימים אפשר לצאת באמצעות סוכנויות נסיעות במנאלי, המארגנות עסקות חבילה שכוללות פרדות, מדריך, סבל ואפילו טבח. בכל מקרה, הימנעו מלצאת לטרק באזור זה לבדכם, ומוטב לצאת אך ורק בקבוצה מאורגנת.
בעמק פרוואטי יש עוד כמה נקודות מעניינות: מעבר רשול (Rashol) המצטיין בנופים מופלאים, והעיירה קסול (Kasol) הבנויה לרגליו. עד לפני כמה שנים היתה קסול מקום שליו, אך לאחרונה היא נעשתה מעין מנאלי שנייה, ובכל הנוגע למספר התרמילאים ולהתנהגות מכוערת – היא מתחרה בה על הבכורה. מומלץ שלא לשהות במקום אלא לשם לינה. מקומות מומלצים נוספים הם העיירה מניקרן (Manikaran), שבה מעיינות חמים ומקדשים הינדואים וסיקהיים, והמעיין החם קהיר גנגא (Khir Ganga) שבמעלה העמק. אגב, פירושה של המילה "קהיר" הוא פודינג אורז מתוק, ממש כמו הטעם הנותר מהטיול באזור.  

יותם יעקבסון – כותב, מצלם, מדריך טיולים בישראל, במרכז אסיה והקווקז, בדרום-מזרח אסיה, ומתמחה בהודו 

סביב דהרמסלה / לנוח מהשאנטי

מדהרמסלה כדאי להמשיך לטרק של שלושה ימים או לכמה מסלולי יום אל מקדשים הינדואיים ואתרי עלייה לרגל, כולם בעמק קנגרה שמדרום לעיירה או בעמק צ'מבה שמצפון לה

לרגלי מקדש צ'מונדה דווי, במורד הזרם של נהר בנר, יושבים המבקרים ועולי הרגל ממש בתוך המים, ונהנים משפע דוכני אוכל אל מול נופו המושלג של רכס דהולה דהאר. | צילום: שמעון לב

כתב: שמעון לב

מדינת הימצ'ל פרדש (Himachal Pradesh) שבלב הרי ההימלאיה היא אחת המדינות הקטנות בהודו, אך יש בה הכל: נוף עוצר נשימה, הרים מושלגים, אגמים וקרחונים עצומים, עמקים פוריים שנהרות שוצפים דרכם, כפרים ציוריים, תושבי הרים מסבירי פנים, מקדשים הינדואיים נעלמים, מנזרים בודהיסטיים נידחים ומסלולי הליכה מהיפים בעולם. בקיץ, מי שיכול להרשות לעצמו נמלט אל מזג האוויר הנעים השורר כאן, בזמן שתת היבשת ההודית רותחת מחום. מפורסמת במיוחד בהימצ'ל פרדש היא העיירה דהרמסלה (Dharamsala). עיירה זו הפכה ליעד פופולרי בקרב תיירים מערביים מאז שהדלאי לאמה, המנהיג הטיבטי, בחר באזור כמקום משכנו.
למרבה הפלא, הטיול הישראלי בהימצ'ל פרדש הצטמצם לשהות עצלה בכפרים דהרמקוט (Dharamkot) ובהגסו (Bhagsu) שליד דהרמסלה ובדומיהם שבעמק קולו (Kullu, במרכז הימצ'ל פרדש) – כפרים שלווים אשר שינו את פניהם ללא הכר והפכו לכפרי מטיילים המספקים מקומות לינה, אוכל ישראלי, קורסים וגם סמים. את האתרים והמקדשים המעניינים שבסביבתם פוקדים רק תיירים מעטים. כאן נציע ביקור באתרים פחות מוכרים בעמק קנגרה (Kangra) שמשתרע מדרום לדהרמסלה ובעמק צ'מבה (Chamba) שמצפון לה. רובם מתאימים לטיול של יום מדהרמסלה (צ'מבה וברהמור מתאימות לטיול של ימים אחדים), ומציעים חלופה מצוינת לשיטוט הבטל ברחובות מקלוד גנג' (McLeod Ganj), הכפר שבו מתרכזים רבים מהמטיילים באזור. כל הדרוש הוא סקרנות ורצון להכיר.

מסרור: מקדשים בסלע ומעיינות חמים
יום טיול המשלב ביקור במקדשים עתיקים ונידחים החצובים בסלע וטבילה במעיינות חמים ליד מקדש קטן. האתרים נחבאים, וצפון בהם מפלט מרענן מהצפיפות המאובקת של מקלוד גנג'. הנסיעה בכבישים ההרריים הריקים תוביל עוברת דרך נופים יפים וכפרים שלווים.
ליד כפר קטן ששמו מסרור (Masrur) נמצאים 15 מקדשים חצובים בסלע בסגנון אדריכלי מהמאה התשיעית הנקרא סיקהארה. זהו אחד מסגנונות הבנייה של מקדשים הינדואיים, והוא נדיר למדי בהימלאיה. כמה מהפסלים ומהדמויות נשחקו בגשם וברוח ונראים כפיסול סביבתי גדול ממדים. במקדש המרכזי יש דמויות של כמה אלים, אך פסל של שיווא במרכז מצביע על האפשרות שבעבר זה היה מקדש לאל זה. כדאי להיכנס (בתשלום) ולא רק לצפות בו מבחוץ.
מומלץ גם לנצל את ההזדמנות ולבקר בכפר מסרור עצמו – כפר הררי פשוט ויפה הנמצא במרחק כמה דקות הליכה מהמקדש.
כמה קילומטרים ממסרור, תחת עצים גדולים, בלב מקדש שיווא לבן וציורי, נחה בריכה קטנה הניזונה ממעיין מים חמים ונקראת טטוואני (Tatwani). כדי להגיע לפינת החמד הזאת יש ללכת מהכביש כחצי שעה ולחצות נהר במים רדודים. המים נעימים, אינם חמים מדי, ואפשר לרחוץ בה. לאחרונה גילו מטיילים את המקום ויש שם חבורות גדולות, בהן הרבה ישראלים, המעשנות צ'ילום (כלי לעישון חשיש) לתדהמת תושבי הכפר הסמוך. שימו לב: הבריכה נמצאת בלבו של המקדש ההינדואי ויש לשמור על התנהגות ולבוש הולמים. 

מקדשי מסרור
מיקום: כ-45 קילומטר דרומית-מערבית לדהרמסלה.
הגעה: צריך לשכור רכב עם נהג במקלוד גנג'.
אוכל: יש באתר דוכן תה ומשקאות קרים, אך אין אוכל.
הערה: בדרך כלל אסור לצלם בתוך המקדש. 

בריכת טטוואני
מיקום: קילומטרים אחדים ממסרור.
הגעה: ההגעה למעיינות החמים מסובכת וכדאי לוודא שהנהגים יודעים היכן להוריד ולאסוף אתכם. מומלץ לנסוע קודם למסרור, וכשחוזרים ממנו, לאחר שמגיעים לנהר (מצד שמאל עומד מפעל חצץ קטן), בעיקול של הכביש מתחיל שביל להולכי רגל שנמשך לאורך צלע ההר ויורד לכיוון הנהר. יש לחצות את הנהר (המים רדודים).
לינה ואוכל: אם אתם נשארים לישון במקום, הביאו שקי שינה, תכשירים דוחי יתושים, מים ומזון די הצורך. במקום אין מי שתייה.

ג'וואלמוקהי: להבות האלה
אתר העלייה לרגל ההינדואי החשוב ביותר בכל הימצ'ל פרדש הוא ג'וואלמוקהי (Jawalamukhi, המכונה גם ג'וואלאג'י). הוא מוקדש ל"אלת הפה בוער", המתגלמת כאלה קאלי, שמתוך דמותה המפחידה בוקעת להבה הניזונה מגז טבעי שנובע מן הסלע. יש במקום עוד שמונה פסלי אלים ושמונה להבות, אך זו של קאלי היא העיקרית.
שורות ארוכות של עולי רגל, זוגות טריים, מאמינים שבאו לקבל ברכה, נודרי נדרים ותיירים הודים ממתינים בציפייה דרוכה עד שייפתחו דלתות הכסף המעוטרות של ההיכל, והם יזכו לראות את פסל האלה המגלה את עצמה בלהבות. בניגוד למקדשים אחרים בעמק קנגרה, שנהרסו על ידי המוסלמים, מקדש זה לא רק נשאר עומד על מכונו, אלא שהשליט המוסלמי הנאור אקבר, שאהב את המקום, אף הוסיף לו כיפה יפה מצופה זהב. 

מקדש ג'אוולמוקהי
מיקום: המקדש והעיירה נמצאים 56 קילומטר מדרום לדהרמסלה.
הגעה: אוטובוסים מדהרמסלה או רכב שכור ממקלוד גנג'.
לינה ואוכל: ליד המקדש יש מקומות לינה ומסעדות המשרתות את עולי רגל.
הערה: בקיץ מומלץ לבוא אחר הצהריים, כשפחות חם.

צ'מונדה דווי: להשתכשך במים אחרי הפוג'ה
מקדש צ'מונדה דווי (Chamunda Devi) נמצא גם הוא במרחק נסיעה קצרה מדהרמסלה, על הכביש למנדי (Mandi). זהו מקדש ססגוני ומצועצע המוקדש לאלה צ'מונדה – הופעתה הזועמת של האלה דוּרגה, בהתגלמותה הייחודית להרי ההימלאיה, כמחסלת שני השדים צ'נדה ומונדה. קשה להבחין בפסל האלה; בגלל קדושתה, צלמה עטוף לגמרי בבגדים אדומים. עולי הרגל מחכים בהתרגשות ובצפיפות כדי להציץ בפסל.
מתחם המקדש נראה כלונה פארק גדול בגלל הפסלים הענקיים והצבעוניים (למשל של דמות מעשנת ג'אראס) ובגלל הבריכה הגדולה, שבה עולי הרגל מבלים אחרי טקסי הפוג'ה. גולת הכותרת היא נהר בנר (Baner) השוצף לרגלי המקדש. במורד הזרם, ממש בתוך המים, ממוקמים עשרות דוכני אוכל, חטיפים הודיים ומשקאות, ועולי הרגל והמבקרים הרבים מתיישבים בכסאות בתוך הנהר, אוכלים ושותים כשמולם נופו המושלג של רכס דהולה דהאר (Dhaula Dhar). זהו אחד המחזות המשעשעים והכיפיים באזור, ומומלץ מאוד להצטרף.
כמו בכל אתרי העלייה לרגל, הסמטה המובילה למקדש עמוסה בחנויות ובדוכנים המוכרים תמונות של האלה המאיימת, צעצועים לילדים, אוכל וגלידות, נעליים ואפילו מצלמות. 

מקדש צ'מונדה דווי
מיקום: 15 קילומטר דרומית-מזרחית לדהרמסלה, על הכביש הראשי למנדי.
הגעה: אוטובוסים מדהרמסלה או רכב שכור ממקלוד גנג'.
לינה ואוכל: ליד המקדש יש מקומות לינה ומסעדות המשרתות את עולי רגל.
הערה: בקיץ מומלץ לבוא אחר הצהריים, כשפחות חם.

באיג'נאת: מקדש אל הרופאים
בהמשך הכביש למנדי נמצאת באיג'נאת (Baijnath) ובה מקדש שיווא עתיק ומעניין. כאן מתגלם שיווא כאל הרופאים, וכאן מונח אחד מ-12 הג'יוטי לינגם המצויים בהודו (לינגם הוא סמל הפאלוס של האל שיווא, וג'יוטי לינגם הוא סלע טבעי שצורתו דומה). המקדש עמוס בתבליטים מרהיבים ובעל ערך אמנותי והיסטורי רב. 

מקדש שיווא בבאיג'נאת
מיקום: כחמישים קילומטר דרומית-מזרחית לדהרמסלה, על הכביש למנדי, אחרי פלמפור 
(Palampur) שגם בה כדאי לבקר.
הגעה: כל אוטובוס למנדי עוצר באתר. אפשר גם להגיע באוטובוס לפלמפור ומשם להמשיך במונית או באוטובוס מקומי.

צ'מבה: היכרות עם שבט גדיס
עתה נצפין לעבר צ'מבה, עיירת הרים ציורית השוכנת על גדות נהר ראווי (Ravi), במרחק של כשמונה שעות נסיעה מדהרמסלה.
חבל צ'מבה הוא תחנת מעבר לתחום מחייתו של שבט גדיס (Gaddis), שבט של רועים נוודים בעלי אורח חיים מיוחד להרי ההימלאיה. בחורף הם רועים את עדריהם בגובה 1,500 מטר מעל פני הים, ובקיץ הם עולים לגבהים של 3,500 מטר בחיפוש אחר שטח טוב למרעה. הרועים חוצים בקלות מפליאה את רכס הדהולה דהאר כשהם מלַווים מאות כבשים, וגולשים לעמק צ'מבה.
העיירה צ'מבה מתייחדת גם בסגנון מקדשיה. במשך אלף שנים שלטה באזור שושלת מהרג'ות יחידה, ובזכות הבידוד התפתח בקרבה סגנון עצמאי של אמנות ובניית מקדשים. בין המקדשים הבולטים כדאי לציין את מקדש צ'מונדה דווי, הניצב בראש גבעה ומשקיף אל נוף מרהיב של העיירה והעמק. מתחם המקדשים העיקרי, לקשמי נריאן (Lakshmi Narayan), נמצא במרכז העיירה ומורכב משישה מקדשים לשיווא ולווישנו, שנבנו סמוך למאה העשירית. האווירה במקדשים מסתורית ושקטה.
מוזיאון בהורי סינג (Bhuri Singh) מעניין בעיקר בגלל אוסף הציורים של אסכולת עמק הקנגרה המיוחדת. בארמון המהרג'ה וב"ארמון המצויר", ראנג מהאל (Rang Mahal), יש ציורי קיר רבים. 

הגעה: שמונה שעות נסיעה מדהרמסלה לכיוון צפון-מערב, באוטובוס או ברכב שכור.
לינה ואוכל: בעיירה יש גסט האוסים, מלונות ומסעדות רבות. 

מקדש צ'מונדה דווי
מיקום: במעלה ההר, קילומטר אחד מתחנת האוטובוס. 

מתחם לקשמי נריאן
מיקום: במרכז העיר העתיקה. 

מוזיאון בהורי סינג
מיקום: במרכז העיר העתיקה. 

רנג מהאל (הארמון המצויר)
מיקום: במרכז העיר העתיקה.

ברהמור: 84 מקדשים עתיקים
מומלץ להמשיך 65 קילומטר מזרחה בדרך העפר המטפסת בנוף משכר ומפחיד לברהמור (Brahmaur), הנחשבת לבירת הגדיס ושוכנת גבוה בהרי ההימלאיה. לנסיעה זו דרושים סבלנות רבה בגלל מפולות הסלעים (בזמן גשמים הכביש נסגר) ובגלל עדרי הכבשים של הגדיס החוסמים את הדרך. בברהמור ישנם 84 מקדשים עתיקים הקדושים לגדיס. המתחם העיקרי מוקדש ללקשמי נריאן ונמצא במרכז העיירה.
ברהמור היא מרכז אזורי לתושבי ההרים שמסביב ונקודת פתיחה מצוינת לטרקים. סמוך לאוגוסט העיירה מוצפת בעולי רגל הינדואים העולים לאגם הקדוש מנימאהש (Manimahesh), שלרגלי מקום מנוחתו של האל שיווא בהר המקודש מנימאהש קאילש (Manimahesh Kailash). בגלל גובהו הרב של האגם אפשר להגיע אליו רק באמצע הקיץ ואחרי שגשמי המונסון שטפו את רוב השלג. 

הגעה: באוטובוס, במונית או ברכב שכור מצ'מבה. הנסיעה אורכת לפחות שלוש שעות.
לינה ואוכל: האפשרויות בברהמור מוגבלות מאוד. יש גסט האוס ממשלתי.

מסלול הליכה: שלושה ימים בהרים
הנה הזדמנות לצאת אל הטבע הנפלא של הימצ'ל פרדש, במסלול הליכה של שלושה ימים היוצא מדהרמקוט, עובר בכפרים הרריים ובמקדשים פעילים ומגיע לאגם גבוה במקום מושבם של הגדיס.

יום 1: אל מקדש גונה דווי
תחילת המסלול היא בצומת דהרמקוט, בסמוך לבית התה. מטפסים במשך כשעה בשביל נוח העובר בתוך יער לכיוון האוכף שבו ניצב מקדש שיווא קטן הקרוי גאלו (Galu). זהו מקדש מקומי קטן עם בריכה, בית תה וגסט האוס (מטיילים רבים הולכים למפלי מים סמוכים). השביל העיקרי ממשיך לטריאונד (Triund), אך יש לרדת בשביל הצר המוליך אל הנהר (כדאי לבקש מבעל דוכן התה שיראה לכם את הכיוון הכללי). השביל יורד בתלילות בין חלקות שדה קטנות ויערות אל נהר בהאטד קונד (Bhated Kund).
מגיעים לפלג הנהר הצלול, המוזן מהשלגים, וחוצים אותו (אל תמשיכו בשביל לעבר הכפר נאדי, Naddi). ליד פלגי המים יש שני בתי תה. אחרי שעוברים את הגשר עולים כחצי שעה בעלייה תלולה לכפר קטנטן הנמצא על אוכף ששמו בלגאון (Belgaon). השביל הטוב ממשיך לטפס לעבר מקדש גונה דווי (Guna Devi), ולפי סמלי הקלשון של שיווא המצוירים על השביל תדעו שזו אכן הדרך למקדש.

יום 2: אל הכפר קררי
קצת לפני המקדש יש שביל היורד בתלילות רבה לעבר העמק. בהרי ההימלאיה העליות קשות, והירידות – קשות אף יותר. כשמגיעים למטה חוצים את הנהר במזלג נהרות על גשר רעוע לכיוון הכפר רווא (Rewa). יש להקפיד לחצות את הנהר ולא להמשיך בשביל הראשי לאורך הגדה הדרומית. השביל חולף על פני בית הספר המקומי, ואפשר לראות את התלמידים רושמים את התרגילים על לוח עץ, ובסוף השיעור מנקים את הלוח במי הפלג הסמוך.
לאחר כמה מאות מטרים עולים בתלילות ביער אורנים דליל לכיוון רווא עילית (Upper Rewa). מסוף העלייה השביל ממשיך במתינות לאורך צלע השלוחה לכיוון הכפר קררי (Kereri). זהו כפר גדול שתושביו רועי צאן מבני שבט גדיס. הפער הכלכלי העצום בין תושבי הכפרים דהרמקוט ובהגסו, שפורחים בזכות התיירות, ובין תושבי קררי – הנמצאים במרחק שני עמקים בלבד – מעורר מחשבה. "אילו היינו קרובים יותר למקלוד והממשלה ההודית היתה סוללת את הכביש המובטח, מצבנו היה אחר", אמר לי שובה שרמא, תושב הכפר שאצלו התארחתי.

יום 3: אל אגם קררי
שביל מצוין עולה בתלילות מהכפר קררי לכיוון אגם קררי, לאורך נקיק שבו שוצף הנהר בנוף פראי. זוהי עלייה ארוכה ומתישה של שלוש-חמש שעות. לאורך השביל ניצבות כמה בקתות רועים שבהן אפשר ללון ולנוח.
אגם קררי שוכן בגובה 3,048 מטר מעל פני הים. ברחבה גדולה הצופה לאגם ניצב מקדש שיווא, שבו כדאי ללון. בקיץ רועים רבים גרים בבקתות העץ הקטנות ואפשר לקנות מהם גבינת עזים וחלב. הרועים מספרים שמדי פעם דובים חוטפים כבשים ועזים מהעדר.
חוזרים לכפר קררי באותה הדרך, ירידה של כשעה וחצי, עד לתחילת הכביש ולאוטובוס לדהרמסלה, העובר שם פעמים אחדות ביום. 

מסלול ההליכה
ציוד: מזג האוויר באזור הפכפך ויש להביא ציוד חם ללינה.
אוכל: תוכלו להשיג מצרכי מזון בסיסיים, ואת השאר כדאי להביא.
לינה: יום 1 – במקדש גונה דווי יש כמה חדרים גדולים המשמשים ללינה לעולי הרגל, אך כדאי לפרוש את שק שינה ברחבה המרפסת של המקדש, אל מול הנוף. המקום מאורגן היטב למדורות ולבישול. יש להניח שעולי רגל נוספים ישהו במקום.
יום 2 – בקררי ישנו רסט האוס ממשלתי מוזנח, ומומלץ לישון בחוץ או באחת מחצרות הבתים, בחברת משפחה סימפטית.
יום 3 – במקדש שיווא.
 

שמעון לב – צלם ואמן

גנגס / ורוח על פני המים

העיירות רישיקש והרידוואר יושבות על גדות הגנגס. עולי רגל, מורים ותיירים מגיעים לשם בהמוניהם כדי לערוך טקסי פולחן וללמוד פרקים ברוחניות באשראמים שעל שפת המים

הרידוואר. בתחילת דרכו הגנגס עדיין נקי. מכאן הוא מתחיל את מסעו ממערב למזרח, עד למפרץ בנגל, ויוצר את כל מה שהוא הודו. | צילום: שמעון לב

כתב: צור שיזף

זרם יומיומי של עולי רגל יורד מדי ערב בשקיעה אל הגהאט המרכזית של רישיקש (Rishikesh) כדי לשיר את מזמורי פוג'ת הערב, להדליק נרות ולהשיט את הלהבות הקטנות בתוך קערות העלה. עלי הכותרת האדומים מקיפים את הנרות הצפים על פני המים האפורים של הגנגס (Ganges), עד שיכבו מעצמם או ייעלמו לתוך החשיכה המתעבה, מלווים בשירה.
רישיקש נמצאת רגע לפני שמסתיים החלק ההררי של נהר גנגס, שנייה לפני שמתחיל הברדק ההודי הבלתי נתפס. הגנגס פה הוא עדיין נהר כמעט ידידותי ברוחב סביר, לא מרוחק מאוד מהקרחון שבו הוא נולד בגובה של יותר מארבעה קילומטרים, עדיין יש בו ריח של הרים ומדרונות מכוסים ביערות ירוקים-ירוקים.
דרומית-מערבית לרישיקש, במורד הזרם, יושבת הרידוואר (Haridwar), שממנה מתחיל הנהר את מסעו ממערב למזרח, עד למפרץ בנגל, יוצר את מה שהיא הודו של החלומות (או הסיוטים), את הערים הגדולות, הקדושות, הסואנות, המזוהמות, הצבעוניות, הרוחשות, את כל מה שהוא הודו.

המבדיל בין קודש לחול
מה שהנוסעים המערביים (ולעתים גם עולי רגל הודים) קוראים לו רישיקש הוא בעצם עיירת האשראמים שממזרח לנהר, שבה יש גם שוק לא רע של בגדים הודיים, חנויות, משרדי נסיעות, מסעדות צמחוניות למהדרין מהמוצלחות ביותר בהודו, חדרי אינטרנט ומורים לכל סוג של רצון נפש וגוף שמתקבצים למקום מכל רחבי המדינה.
שני גשרים תלויים נאים מחברים אותה עם רישיקש של חולין, שבנויה על הגדה המערבית. זו מתעוררת לחיים בימים של פסטיבלים דתיים גדולים כמו הדושרה, אז נשרפות בובות השדים על הגדה בחגיגה צבעונית וצפופה.
מורים מתקבצים פה כי רישיקש היא מגנט. מגנט רגוע, שלא משנה כמה ישראלים או תיירים אחרים יהיו שם, הוא יישאר הודי במובן הכי בסיסי שלו. כי זה מקום של אמונה. של נהר גדול. של פוג'ה (טקס תפילה והבאת מנחות), של עולי רגל, של מקדשים, של פולחנים: לנהר, לאש, לשמש, לשיווא (האל ההורס), לווישנו (האל המשמר), לדֶווי (האלה הגדולה) ולהאנומן (הקוף הלוחם).
ההינדואים, לפחות במאה השנים האחרונות, רואים באלוהות דבר אחד מאוחד שמחולק להרבה אלוהויות, אבל גם כאן, כמו במקומות אחרים בהודו, מתקיים מאבק סמוי-גלוי בין חסידיו של שיווא לאלו של וישנוּ. המאבק מגיח מן ההרים יחד עם הנהר בעיר הקרובה – הרא-דוואר (למי שמעדיף את שיווא) או הרי-דוואר (למי שווישנו הוא בעיניו האלוהות החשובה).
נראה שלפחות ברישיקש הכף נוטה לטובת וישנו, האל המשמר בעל תשעת הגלגולים (אוואטרים). ההוכחות מחברות את שתי גדות הגנגס: אחד מגלגוליו של וישנו הוא ראמה, מלך איודיה שעליו נכתבה ה"ראמיאנה" – מעשיית הקודש ההינדואית הגדולה, שבה מופיע גם אחיו, לקשמן. שמותיהם של שני הגיבורים מונצחים בשני הגשרים שליד רישיקש – ראם-ג'הולה (Ram Jhula) ולקשמן-ג'הולה (Lakshman Jhula). גם האמונה המקומית, שכאן הרג וישנו את השד מדהו והציל את העולם מידיו, מחזקת את עליונותו בעיירה. רישיקש נודעה גם כמקום שבו ישב אותו לקשמן וסיגף את עצמו, עובדה שחיבבה את המקום על יוגים ומהרישים, בהם מהרישי מאהש יוגי שחברי להקת הביטלס נהו אחריו עד לכאן.
את התערובת הדתית המסובכת והלא אחידה של רישיקש אפשר למצוא בקלות במקדש נילקנת מהאדב (Neelkanth Mahadev, "כחול הגרון"), המוקדש לאל המתחרה – שיווא. גרונו של האל נעשה כחול מפני ששתה רעל, שהוא השריד האחרון של האוקיינוס הקוסמי, כדי להציל את האנושות. המקדש נמצא כ-15 קילומטר צפונית-מזרחית לרישיקש, ומספק תצפית נאה מגובה 1,200 מטר מעל פני הים על העמק ועל יערות העד המקיפים אותו.

לתרגל יוגה, ללמוד הינדואיזם
רישיקש היא קודם כל מקום של אמונה חושנית הודית. אנתרופולוגים של החיפוש האנושי, וכל מי שמחפש לעצמו מורה רוחני, יגלו שרישיקש היא מקום מתאים לכך. כמעט כל אחד יכול למצוא או לאבד בה משהו. בשביל מורים הודים רבים, וגם עבור לא מעט מורים שאינם הודים, רישיקש היא המגנט הגדול של ההרים, והם נוהרים אליה. וזו, בדרך ההודית הנינוחה והאופיינית, מתייחסת לכל מורה ומניחה לו לפעול בדרכו – על פי האמונה שמי שמוצא נחמה אצל מורה זקוק למורה ולכן למורה יש סיבה להיות דווקא שם.
לפני כמה שנים פגשתי שם מורה רומני שלימד יוגה והעביר הרצאות בפילוסופיה. הוא היה בשנות השלושים שלו וחזר על אמיתות גדולות ומקובלות מהסוג שמי ששומע אותם בפעם הראשונה, והוא פתוח לשמוע דברים נשגבים, יכול להתרשם מהן. כמה חודשים מאוחר יותר פגשתי במדינת קרלה סוואמי (מורה) שהיה בדרכו אל הגורו שלו ברישיקש כדי לייסד אשראם לתלמידים שעלו אליו מאירופה, מאוסטרליה ומאמריקה הצפונית. הוא היה בן 27 לכל היותר.
היתרון הגדול של לימודים ברישיקש הדתית הוא שורת האשראמים שבגדה המזרחית, שבהם אפשר להשתכן בחדר פשוט, מעט סגפני, להשתתף או לא להשתתף בשיעורי הינדואיזם, יוגה, מסז'ים, או לשתוק בכל מיני קורסים. אבל רישיקש היא מקום טוב גם למי שאין לו שום עניין בשום קורס והוא מחפש מקום לנוח בו כמה ימים, כבסיס לצאת ממנו למקדש ולחגיגה הודית יומית או גדולה יותר בהרידוואר או כמקפצה לטיולים בהימלאיה.

נקטר הנצח של וישנו
לא פחות חשובה מרישיקש, ובעצם אם מחשבים חשיבויות אז אולי אפילו מעט יותר, היא הרידוואר. היא חשובה קודם כל כי הרכבת מגיעה אליה. הרכבת הנפלאה, שטבדי אקספרס (Shatabdi Express), יוצאת בכל בוקר מתחנת ניו דלהי. הקרונות ממוזגים, תה וארוחת בוקר מוגשים ליושבי כסאות הפולמן, ובתום פחות מחמש שעות נעימות הרכבת עוצרת כמעט על גדות הגנגס (מה שהופך את האוטובוס שמסיע את המטיילים הישראלים הצעירים מפהאר גנג' לרישיקש למיותר למדי).
להרידוואר, העיר העתיקה שהנוסע הסיני הגדול שואן דזנג כתב עליה כבר במאה השביעית לספירה, יש חשיבות רבה מכיוון שהיא אחת הערים שבהן נפלו טיפות נקטר הנצח מהכד שהשדים ניסו לגנוב מהאלים. הן נשרו מכיוון שווישנו הפך את עצמו לנערה יפה, הסיח את דעתם, ובראהמה חטף מידיהם את הכד והקיף איתו את העולם במשך 12 שנה, תורם בכך את חלקו לנצחון האלים על השדים. מאז אותו מעשה רב מעוף נחגג חגו של הכד – הקומבה מלה (Kumbh Mela) – בארבעת המקומות שבהם נשרו הטיפות: אללהאבד, אוג'יאין, נסיק והרידוואר. כל שלוש שנים במקום אחר עד להשלמת מחזור של 12 שנה. בהרידוואר נחגגה המֶלה האחרונה ב-1998, והבאה ב-2010. אבל גם בלי המלה הזאת, שפע המקדשים של הרידוואר, הגהאטות (המדרגות היורדות אל הנהר) וההרגשה של עיר אנרגטית, הופכים את המקום למומלץ לביקור לכמה ימים.
בהרידוואר נמצאת גם טביעת רגלו של וישנו בגהאט המרכזית, הר-קי-פאירי (Har-ki-Pairi). זה המקום הנכון לשטוף חטאים מהגוף, אבל גם מי שנוח לו בתוך גוף חוטא ישמח לראות את פוג'ת הערב היומית, ולהמשיך לאורך נתיב הנהר אל המקדשים הנמצאים במרחק של כחמישה קילומטרים מחוץ לעיר.
רוב המטיילים פוסחים על הרידוואר (שלא בצדק מבחינת העניין, כן בצדק מבחינת שלוות הנפש) ומגיעים ישר לרישיקש. הקורסים ברישיקש אמנם ידועים יותר, ויש לה מה שאין בהרידוואר – איכויות של מקום שאינו עיר ואין בו תנועת כלי רכב – אבל הרידוואר היא גנרטור עוצמה לא קטן, המקום האמיתי שבו יוצא הגנגס מההרים. 
 

צור שיזף – סופר ועיתונאי.

אמריצר / האגם המוזהב

באמריצר שבצפון פנג'ב שוכן מקדש הזהב, המקום החשוב ביותר למיעוט הסיקהי. אלפי מאמינים פוקדים בכל יום את המקדש הנמצא בלב אגם. הצעה להצטרף לעולי הרגל ולחזות בפלא

כל סביבת המקדש הופכת זהובה בשעת השקיעה. |  צילום: יותם יעקובסון

כתב: יותם יעקבסון

אווירת קדושה של ממש שורה על מקדש הזהב באמריצר (Amritsar). לא צריך להיות סיקהי אדוק, וגם לא בני דתות אחרות, כדי להתהלך בו בנינוחות. לא אחת נדמה כי הזמן חולף כאן מבלי שניתן יהיה לשחזר כיצד חלף. המקדש מנותק לחלוטין מהמולת העיר הסוגרת עליו. זהו מבנה בן שתי קומות שרובו מצופה לוחות זהב מרוקעים וכיפות נוצצות על גגו. הוא ניצב בלב אגם אמריצר שעל שמו קרויה העיר הבנויה סביבו, המונה כיום קרוב למיליון תושבים, רובם סיקהים.
אל המקדש מוביל גשר המחבר בינו ובין טיילת רחבה ומרוצפת שיש המקיפה את האגם. סביב הטיילת עומדים מבנים מרובי צריחים וקמרונות, הסוגרים על האגם והמקדש כחומת מגן. במרכז כל אחת מצלעות המתחם הריבועי יש שער, ולא בכדי: השערים מסמלים את האמונה כי האמת הסיקהית מוחלטת ואוניברסלית, ושהמקדש פתוח בפני בני כל הדתות, הגזעים, המעמדות והמינים.
כשעוברים דרך השערים יש לחלוץ נעליים וגרביים, לחבוש כיסוי ראש (גברים ונשים כאחד) ולצעוד ברגליים יחפות דרך שוקת למקום שבו רוחצים אותן. כדי להגיע אל הטיילת המקיפה את המאגר ואת המקדש יש לרדת כמה מדרגות, כאילו כדי לומר: "אם ברצונך לקבל משהו מהיכל הקודש – הפחת מחשיבותך העצמית, הכר בקטנותך".
כיפת המקדש שבלב האגם, הבנויה בצורת פרח לוטוס שפונה כלפי מטה, מסמלת את מעורבות הסיקהים בעולם הזה. הסיקהים נמצאים בעמדות מפתח בהודו, באחוזים גבוהים בהרבה מחלקם באוכלוסייה (כשני אחוזים מכלל האוכלוסייה בהודו, וכעשרה מיליון איש בעולם כולו). הם נמנים עם גדולי הסוחרים בהודו, מכהנים בתפקידים בכירים בצבא ובעלי שליטה כמעט מוחלטת על הובלת משאיות והטסת מטוסים.
"גורל האדם בידיו" ו"אלוהים עוזר למי שעוזר לעצמו" הן אמרות סיקהיות המביעות את אחריותו של הפרט על עצמו. למעשה, אחריותו של הפרט איננה אישית בלבד אלא ציבורית, והיא באה לידי ביטוי כלפי הקהאלסה (khalsa, קהילה) כולה; אל לו לפרט להיות לנטל חברתי, ועליו לסייע לשאר. רוב הסיקהים אמידים מאוד. הם מקפידים תמיד על הופעתם החיצונית ועל מראה בית העסק שלהם. לא יימצאו ביניהם מקבצי נדבות. נגע זה כאילו נותר נחלתם של ההינדואים והמוסלמים. הם גם אינם מפרידים בין חיי הרוח לחיי החומר. אין אנשי רוח המאוגדים במנזרים וממומנים על ידי הקהילה, ולא קיים אידיאל נזירי סגפני. הסיקהי המאמין מתרגל פרקטיקה רוחנית (תפילות ומדיטציה) במקביל לכלכלתו העצמית, פרנסת משפחתו ודאגה לכלל הקהילה.

אחוות עולי הרגל
צורכיהם של עולי הרגל מסופקים במלואם בשטח המקדש. בסמוך למקדש נמצאת הדהרמסלה (dharamsala, מעון לעולי רגל). זהו מבנה גדול בן שלוש קומות המורכב מכמה אולמות שבנויים סביב חצר, ובמרכזה מקלחות משותפות. כל אדם יכול לשהות במקום שלושה ימים בלא תשלום (תרומות יתקבלו בברכה). אלפי אנשים מאכלסים את המקום בכל יום, ומפאת העומס רבים ישנים בשולי החצר ולאורך המסדרונות, מכורבלים בשמיכות וצמודים זה לזה.
בין המקדש לדהרמסלה נמצא מטבח הקהילה, שאלפי אנשים סועדים בו מדי יום. פעם אחר פעם נמלא האולם הגדול באנשים שנדחסים לאורך המחצלות הפרושׂות על הרצפה. ליושבים מחולקות חינם ארוחות צ'פאטי (chapati, לחם דק) ודאל (dal, נזיד עדשים). בסוף הארוחה נוטל כל סועד את צלחתו ומגיש אותה לשוטפי הכלים. כשחדר האוכל מתרוקן, נפתחות דלתותיו וההמון הממתין בחוץ זורם פנימה לארוחה הבאה. את האתר כולו מתחזקים מאמינים מתנדבים. הם מנקים את הדהרמסלה, קולפים בצל ותפוחי אדמה בכמויות עצומות, עמלים על הכנת המזון וממרקים את ההיכל. התבוננתי בהשתאות בנמרצות של תנועותיהם, בחיוניות ובאחווה ששררה ביניהם.

נדודיו של הספר הקדוש
הטקסט המקודש לסיקהים מכונה גורו גראנת' סהיב (Guru Granth Sahib, "כתביהם של עשרת הגורואים"), והעותק המקורי שלו נמצא במקדש הזהב. במהלך היום הוא נשמר במקדש, אך בלילה מניחים אותו במבנה הפרלמנט (Akal Takhat) השוכן בצד השני של גשר הגורואים. הספר מועבר למקדש לפנות בוקר, נישא על אפיריון זהב, ובכל ערב לאחר שקיעה הוא מוחזר לבניין הפרלמנט. מאות משתתפים בטקסי ההעברה. נושאי האפיריון מתחלפים עם כל צעד כדי לאפשר לעולי רגל רבים ככל האפשר לזכות בכבוד הזה.
השירה מתוך הספר נמשכת בכל שעות היום ובכל ימות השנה. היא שוטפת את המקדש כולו דרך רמקולים הפזורים במתחם, וכאילו מניעה את אלפי עולי הרגל. השירה אינסופית, מונוטונית מעט, מרגיעה, אך מלאת עוצמה וממכרת. שבועיים לאחר שעזבתי את אמריצר עוד התנגנה השירה בראשי, בין מחשבה למחשבה.
ימי ההולדת של הגורואים נחגגים בפאר רב. ביום הולדתו של גובניד סינג, הגורו העשירי והאחרון שמת לפני כ-300 שנה, גדשו המונים את הרחובות וסבבו את העיר במצעד לוחמני למדי. בראש המצעד צעדו משלחות בתי ספר, בנים ובנות בנפרד. הבנים לבשו חצאיות קצרות וטורבאנים גדולים, ורצועת הקורפאן (פגיון קטן) הוצלבה על חזותיהם. מקצתם אף נשאו חרבות. הבנות לבשו שמלות ועטו לראשיהן מטפחות. בהמשך צעדו בסך שפע תזמורות רעשניות לבושות מדים, וביניהן גברים שערכו מופעי סיף ודו קרב מקלות. בסוף התהלוכה, רכוב על סוסים, צעד משמר כבוד, ואחריו הובל אפיריון הזהב ובו הספר הקדוש שהוצא מההיכל לכבוד האירוע. מעל הספר ישב זקן שנפנף בציצית שיער גדולה. לפני משמר הכבוד צעדו כמה מטאטאים שניקו את רצפת הרחוב עת שהמון רב מיהר לחלוץ את נעליו ולהשתחוות לפני הספר. הקהל הניח פרחים בחיק האפיריון וקיבל מנחה (פרסאד – עיסת ממתק המופרד לפיסות או כדורים) מהמשמשים בקודש. במקביל לאפיריון צעדו שני גברים וריססו על ההמון מי ורדים. עם רדת הערב חזר הספר למנוחת הליל בבניין הפרלמנט. בציפוי הזהב של המקדש השתבר אור הפנסים שהודלקו. על העצים הבודדים שבמתחם התגודדו כבכל ערב אלפי דרורים קולניים, שצפיפותם יצרה מרקם שנראה כעלוות העץ עצמה. נראה היה שהם חשים בטוחים לחלוטין בקרב מעוזם של אלה המכנים את עצמם אריות. 

יותם יעקבסון – כותב ומצלם. מדריך טיולים בישראל, במרכז אסיה והקווקז, בדרום מזרח אסיה, ומתמחה בהודו

המיוחדים של מסע אחר

המלצות מסע אחר על אתרים יחודיים ומקומות שונים מהמסלול הרגיל

בודהיזם טיבטי / על חמלה וזיכרון

בעקבות הגעת הטיבטים לאזור דהרמסלה ומכוח אישיותו הכובשת של הדלאי לאמה, הפך כפר הגולים לאחד ממרכזי המטיילים החשובים בהודו. כמה מקומות ודרכים להכיר את הבודהיזם הטיבטי מקרוב

לפני הכניסה לרחבת המקדש משתרך תור ארוך של נזירים טיבטים, המבקשים להכנס לטיצ'ינג ולשמוע שיעורים מפי הדאלי לאמה. | צילום: שמעון לב

כתב: שמעון לב

מקלוד גנג' (McLoed Ganj), לב לבה של הגלות הטיבטית, הוא כפר קטן השוכן רק 12 קילומטר מצפון לעיירת ההרים דהרמסלה (Dharamsala) אך 500 מטר גבוה ממנה. מעליו מתנשאות כחומה בצורה הפסגות המושלגות של רכס דהולה דהאר (Dhaula Dhar). בכפר יש מסעדות, חנויות ספרים מצוינות, בתי קפה ואינטרנט, הקרנות סרטים, מנזרים, מרכזי לימוד למערביים ומלונות רבים. בצדי הדרכים בנויים זה על זה צריפים ובתים, שבהם חיים בצפיפות רבה כ-6,000 פליטים טיבטים. בעונות נוחות מהלכים ברחובותיו הראשיים של הכפר מאות תיירים לצד תומכי טיבט ותלמידי בודהיזם.

הגולים הטיבטים הגיעו להודו בשנת 1959, עשר שנים לאחר שפלשה סין הקומוניסטית למולדתם. מתחילת הכיבוש (1949) ועד היום נרצחו ומתו ברעב יותר ממיליון ומאתיים אלף טיבטים, ונהרסו כמעט כל המנזרים בטיבט (מתוך 6259 מנזרים שרדו רק כשמונה). בשנת 1959, לאחר הידרדרות נוספת ביחסים עם הסינים, נמלט הדלאי לאמה, מנהיג הטיבטים, מארמון פוטלה (Potala) שבלהסה (Lhasa), ובמסע ארוך ומפרך על גבי יאקים, כשהוא מחופש למשרת ומלווה בקומץ אנשים, חצה את רכס ההימלאיה והגיע להודו. הממשלה ההודית העניקה לדלאי לאמה ולמלוויו מקלט מדיני ומעמד של פליטים, והמנהיגות הטיבטית התיישבה בכפר מקלוד גנג' שבמדינת הימצ'ל פרדש (Himachal Pradesh).

היום, אחרי עשרות ישיבה בגלות, הטיבטים מנהלים בהודו מנזרים ומרכזי לימוד, ממשלה גולה, מכוני מחקר ותרגום, רשת חינוך טיבטית עצמאית וארגונים להגנה על זכויות אדם. גאוותם הגדולה של הטיבטים הגולים היא על נוכחותו של הדלאי לאמה ה-14 בקרבם, זוכה פרס נובל לשלום ואישיות נערצת בכל העולם. באופן פרדוקסלי נראה שלמרות אובדן העצמאות ולמרות השבר הגדול, הבודהיזם הטיבטי זוכה היום לפופולריות רבה ולפריחה תרבותית, ספרותית ואקדמית שנובעות דווקא מהיציאה לגלות ומהחשיפה לעיני העולם המערבי.

בעקבות הגעת הטיבטים לאזור ומכוח אישיותו הכובשת של הדלאי לאמה הפך מקלוד גנג' לאחד ממרכזי המטיילים החשובים בהודו, זאת למרות מיעוט האטרקציות התיירותיות שבו. לאחרונה נעשה האזור כולו מרכז לימוד במגוון תחומים, לאו דווקא בודהיסטיים או טיבטיים, למשל רייקי, מסז', יוגה, בישול, מדיטציה ועוד. גם המורים מגיעים מכל רחבי הודו והעולם, והמפגש עם הטיבטים, שהיה בעבר אבן שואבת למטיילים באזור, איבד ממרכזיותו. יתרה מכך, הצפיפות והזיהום שבמקלוד גנג' הפכו את הכפרים ההינדואיים הסמוכים, דהרמקוט (Dharamkot) ובהגסו (Bhagsu), למרכזי הלינה והאוכל של המטיילים הישראלים המציפים את האזור, ולעתים הם אינם מבקרים אפילו במקדש הטיבטי המרכזי ואינם מודעים לקיומם של אתרים המציעים היכרות מרתקת עם התרבות הטיבטית המיוחדת, על דתה וטקסיה.

ימים יגידו איך תשפיע הנוכחות הישראלית הבולטת בכפרים האלה על מרקם היחסים השברירי ממילא המתקיים בין הפליטים הטיבטים, האוכלוסייה ההודית והמטיילים מכל העולם. על כל פנים, מי שישכיל לצאת מן הכפר הנוח ולהכיר מקרוב את הבודהיזם הטיבטי, יוכל לעשות זאת באמצעות כמה אירועים ומקומות מרכזיים:

בשמחה תמיד: חגיגות ראש השנה בגלות
בסביבות חודש מרץ חוגגים הטיבטים את הלוסאר (Losar, "שנה חדשה"), ראש השנה הטיבטי. הלוסאר נחוג בימים הראשונים של השנה הטיבטית, ולכבודו לובשים הטיבטים את בגדי החג המרהיבים שלהם, מנקים ומקשטים את בתיהם ועורכים תפילות חגיגיות במנזרים. על תפילות אלה אמר פעם הדלאי לאמה בהומור שכדאי שילמדו מהיהודים לקצר בתפילות משעממות ולעשות את החגים משפחתיים יותר.

עם תום טקס התפילה במקדש צוגלאג קהאנג (Tsuglag Khang, בית התפילה המרכזי והאתר הבודהיסטי החשוב ביותר באזור), יוצא הדלאי לאמה אל הרחבה הגדולה של המקדש ונואם בפני הנזירים והמוני התושבים הטיבטים שהשכימו קום, עמדו בתור כדי לתפוס מקום ברחבה הגדולה, והמתינו לנאום הזה שעה ארוכה בהתרגשות ובסבלנות. אחרי הדרשה עובר הדלאי לאמה בין הקהל הרב, לוחץ ידיים, מתעכב לשוחח. השהות במחיצתו היא חוויה מעצימה, ומרגש לראות את הערצתם של הטיבטים ולחוש באישיותו הכובשת של אחד מגדולי המנהיגים המוסריים והדתיים החיים כיום.

ביום החג השני עוברים הטיבטים מבית לבית ומתארחים זה אצל זה לאכילת ממתקים ולשתיית בירה טיבטית. הטיבטים מסבירי פנים וחייכנים עד אין קץ, וכדאי מאוד להצטרף אליהם ולבקר באחד מבתיהם. אחרי הצהריים מתקיים אירוע מרהיב שבו תולים המאמינים אלפי דגלי תפילה טיבטיים על גבעה מתחת למקדש, במסלול העלייה לרגל המקיף את כל אזור המקדש. האירוע ססגוני למדי ובסיומו מתקיימים ריקודים טיבטיים ונערך טקס זריקת קמח לכבוד השנה החדשה. 

לוסאר
תקופה: בסביבות חודש מרץ, יומיים-שלושה
מיקום: מתחם צוגלאג קהאנג

הטיצ'ינג: לא למלומדים בלבד
מיד לאחר הלוסאר נפתח ברחבת מקדש צוגלאג קהאנג הטיצ'ינג (Teaching) של הדלאי לאמה, שבו הוא מלמד טקסט בודהיסטי חשוב בטיבטית במשך עשרה ימים, בבוקר ואחרי הצהריים. את דרשותיו באים לשמוע מאות נזירים ונזירות טיבטים בגלימותיהם האדומות, נזירים מערביים ותלמידי בודהיזם טיבטי. אף על פי ששיעוריו של הדלאי לאמה מיועדים לתלמידי בודהיזם מעמיקים ובקיאים, רבים מהמשתתפים הטיבטים באים בראש ובראשונה כדי לראות אותו ולהאזין לו, ולא כדי להבין את השיעור על כל רבדיו. השיעורים אורכים כמה שעות, והישיבה הממושכת על הרצפה מתוך הקשבה וריכוז היא קשה. ולמרות זאת, כדאי מאוד להצטרף לשיעור אחד לפחות. 

טיצ'ינג
תקופה: מיד לאחר הלוסאר, עשרה ימים, בבוקר ואחרי הצהריים
מיקום: ברחבה הגדולה של מקדש צוגלאג קהאנג
הערות: כדי להשתתף יש לגשת למשרד האחראי, היושב בדרך כלל על הכביש לבהגסו, ולקבל ממנו אישור ליום אחד (התאזרו סבלנות). אסור לצלם ואין להכניס מצלמות למתחם. דרישה זו נאכפת בבדיקות ביטחון קפדניות. יש לבוא בלבוש מכובד וצנוע, וכדאי להביא כרית, מחצלת, בגדים חמים ומים. אם לא נכנסים, אפשר לשכור רדיו בגלים קצרים ולקלוט תרגום סימולטני של השיעור לאנגלית.
לפרטים נוספים ולאישורים אפשר לפנות ללשכת הדלאי לאמה.

צוגלג קהאנג: הנצחה והתחדשות
במתחם צוגלג קהאנג, הממוקם במרחק דקות הליכה אחדות ממרכז הכפר, עומדים כמה מהמוסדות החשובים ביותר לטיבטים באזור דהרמסלה, בהם מקדש צוגלג קהאנג, מנזר נמגיאל (Namgyal), מעונו הרשמי של הדלאי לאמה והמוזיאון ההיסטורי. מתחם זה הוא המקום האידיאלי לראות בו את הבודהיזם הטיבטי חי ונושם. כדאי להגיע בשעות הצהריים ולהתבונן בקבוצות של נזירים טיבטים מבצעות תרגילי עימות ולוגיקה (debating) תוך שהם מכים בחוזקה על ידם המושטת קדימה ומגחכים כשעמיתם משיב טענה מופרכת. כדאי לבוא גם בסיום היום, כשהמבוגרים, הלבושים בבגדים טיבטיים מסורתיים, והצעירים, הלבושים בג'ינס ובטריקו, מסובבים את גלגלי התפילה, מקיפים את המקדש ומשתטחים ממושכות בפתחו.

בתוך המקדש יש חלל תפילה גדול שבמרכזו פסלי ברונזה גדולים של בודהא, של אוואלוקיתשווארה (Avalokiteshvara, אל החמלה הטיבטי) ושל פאדמאסאמבהווה (Padmasambhava, המלומד ההודי שהביא את תורות הבודהיזם לטיבט), ואפשר לשבת שם. יש לבוא כמובן בלבוש מכובד וצנוע ולנהוג ביראת כבוד ובשקט. ניתן להסתובב במתחם המקדש בחופשיות למעט באזורי המגורים של הנזירים, ומומלץ לצעוד במסלול העלייה לרגל, המקיף את כל אזור המקדש. מסלול זה עמוס דגלי תפילה, גלגלי תפילה, סטופות (מבני קודש בודהיסטיים) ואבנים שמנטרות טיבטיות חקוקות עליהם. משך ההקפה הוא כחצי שעה.

דמטון קהאנג (Demton Khang) הוא מוזיאון היסטורי-פוליטי קטן ומרגש המעוצב בסטנדרטים גבוהים וחריגים בהודו. הוא מחולק לנושאים, מבוסס על צילומים והסברים ועוסק בהיסטוריה הטיבטית, בהכחדת התרבות, בהעברת אוכלוסייה סינית לטיבט (Chinezation) ובחזון הדמוקרטי של טיבט העצמאית. בקומה השנייה יש פינת זיכרון למיליון ומאתיים אלף הנרצחים הטיבטים. כיאה לתפיסת המאבק של הדלאי לאמה בכיבוש הסיני על ידי אי-אלימות ומתוך חמלה בודהיסטית, גם המוזיאון אופטימי ורגשות הזעם כלפי הסינים מוצגים בו במתינות. כחלק מתהליך הקמת המוזיאון נוצר גם ארכיון ממוחשב של תמונות של טיבט, והוא ממוקם ליד בנייני הממשלה.

את המוזיאון יזמה והקימה קבוצה ישראלית קטנה המכונה יטי"ב (ידידי טיבט בישראל). מפעילי המוזיאון שומרים על קשר הדוק וחם עם ישראלים, ואף על פי כן רוב המטיילים הישראלים נשארים לרבוץ במרכזי הכפרים ואינם מבקרים בו. מכל מקום, מומלץ מאוד לבקר במוזיאון וללמוד בצורה מסודרת ובהירה על הטרגדיה הטיבטית. 

מתחם הספרייה: לומדים, מושלים ומרפאים
הספרייה ובנייני הממשלה הטיבטית הגולה שוכנים באמצע הדרך ממקלוד גנג' לעיירה דהרמסלה. נוסף על האפשרות לעיין בספרים, הספרייה הטיבטית מציעה גם מבחר הרצאות יומיות בפילוסופיה, תרבות ובודהיזם טיבטי, וכן קורסים שנתיים בטיבטית מדוברת, בציור טנקות (יצירות אמנות דתיות) ועוד, בדרך כלל מפי מדריכים טיבטים.

זהו מקום לימוד מצוין למתעניינים בתרבות טיבט, ובייחוד לאלה הבאים לתקופה קצרה ומסתפקים בהרצאות יומיות. הספרייה משמשת מקום מפגש לתלמידים, לחוקרים ולמתנדבים הזרים המסייעים לטיבטים. בקומה הראשונה של הספרייה שוכן גם המוזיאון לתרבות טיבט.

משכנה של הממשלה הטיבטית הגולה מחולק לתחומי פעילות, בהם חינוך, משפט, פנים ועוד. אמנם אין במקום אטרקציות תיירותיות לשמן, אך זוהי הזדמנות פז לצפות בעבודתה של ממשלה גולה שפועלת כמעט בלא אמצעים, ולחוש דרכה בטרגדיה הטיבטית המלווה באופטימיות מידבקת. 

הספרייה 
הגעה: יש קיצור דרך ברגל מהצומת שליד מקדש צוגלאג קהאנג. העלייה חזרה ברגל תלולה ואורכת כחצי שעה.

סמוך לספרייה שוכן המן צה קהאנג (Men Tsee Khang), המכון הטיבטי לרפואה ולאסטרולוגיה ומרכז המחקר של הרפואה הטיבטית. למתעניינים בתחום כדאי מאוד לבקר במכון, ואפשר לגשת לאבחון ולקבל טיפול בקליניקות המצויות בו. לא הרחק משם אפשר לבקר במנזר קטן אך חשוב מאוד, מנזר נצ'ונג (Nechung), שבראשו עומד נצ'ונג, האורקל הרשמי של הדלאי לאמה.

מנזר שהרב לינג: שומרים על הגחלת
מנזר שהרב לינג (Sherab Ling) הוא מנזר יפהפה החבוי בלב יער לרגלי ההרים, בנוף פסטורלי ושליו ובמרחק שלוש שעות נסיעה מדהרמסלה לכיוון העיר מנדי (Mandi). המנזר משתייך למסדר קרמה קגיו (Karma Kagyu), אחד מארבעת המסדרים הבודהיסטיים-טיבטיים, שבראשו עומד הקארמפה (Karmapa). כיום, המסדר הדומיננטי מבין הארבעה הוא מסדר גלוג פה (Gelug Pa), שבראשו עומד הדלאי לאמה עצמו, וגם לשני המסדרים האחרים יש מנזרים באזור. בראש מנזר שהראב לינג מכהן השני בדרגתו במסדר קארמה קגיו, הלאמה סיטו רינפוצ'ה (Situ Rinpoche), ומנזר זה הוא העתק של מנזר פליול 
(Pelyul) שהיה מרכז הלימוד החשוב ביותר של הקארמפה בטיבט ונהרס בכיבוש הסיני. במנזר מצויים שני גסט האוסים מבודדים, וזהו מקום נפלא לבלות בו כמה ימי התרגעות.
מהמנזר יוצא מסלול הליכה יפהפה ושליו העובר בכפרים וביערות ומגיע אל הכפר הטיבטי ההינדואי ביר (Bir). ביר הוא כפר קטן המרוחק מהצפיפות ומההמולה של מקלוד גנג' ולפיכך מאפשר מפגש שקט יותר עם הטיבטים. סמוך לביר נמצא גם מנזר טשי ג'ונג (Tashi Jong), וכדאי לבקר גם בו. 

מנזר שהרבלינג
הגעה: מונית מדהרמסלה או אוטובוס לביר ומשם ברגל או בג'יפ שכור
לינה: יש במקום שני גסט האוסים, ואפשר להזמין בהם מקומות

רוואלסר: האגם של כולם
24 קילומטר דרומית-מערבית לעיר מנדי, בלב ההרים ובגובה 1,360 מטר מעל פני הים, נח אגם רוואלסר (Rewalsar). האגם קדוש לטיבטים, לסיקים ולהינדים. הנוף מקסים, ועולי רגל רבים מכל הדתות מגיעים לאגם ומשרים עליו אווירה דתית, צבעוניות וקדושה. ואף על פי כן, רק מעטים התיירים הפוקדים אותו.

על גדות האגם שוכנים כמה מנזרים טיבטיים, מנזר בהוטני, גורדווארה (gurdwara – מקדש סיקי) ומקדשים הינדואיים, ואפשר להקיף אותו ברגל. במעלה ההר נמצא האתר החשוב מכולם לבודהיזם הטיבטי: המערה שבה התבודד במדיטציה המורה הבודהיסטי הגדול פאדמאסאמבהווה, שהפיץ את הבודהיזם הטנטרי בטיבט ומכונה בפי הטיבטים גם גורו רימפוצ'ה (Guru Rimpoche). זהו אחד המקומות הקדושים ביותר לטיבטים, והוא תמיד מלא עולי רגל. גם היום נזירים ונזירות טיבטים מתבודדים במערות הרבות שבאזור, וזו הזדמנות לפגוש אותם. כל אזור האגם הוא חגיגה של עלייה לרגל, מקדשים, סטופות, דגלי תפילה ונזירים ונזירות קירחים וחייכנים שישמחו לשוחח עם מערביים. 

אגם רוואלסאר
הגעה: אוטובוס ממנדי ואליה  
 

שמעון לב – צלם ואמן
תודת הכותב ליקי פלאט ממקלוד גנג' על עזרתו

סודות צפון הודו

 המוני תיירים זרים, בהם ישראלים רבים, מציפים את הערים והאתרים המפורסמים של צפון הודו, אבל אפשר גם אחרת. הנה כמה פינות חמד נפלאות מחוץ למסלול המוכר

הכנות - ויזה, איך מגיעים, מתי נוסעים, בריאות ועוד

כל מה שצריך לדעת כשמתיישבים לתכנן את הטיול: מידע על שגרירויות ונציגויות קונסולוריות, אשרות והיתרים נדרשים, איך מגיעים ליעד, מתי הכי כדאי לנסוע, האם צריך חיסונים, כללי בטיחות מומלצים ועוד

אשרות ושגרירויות 
ישראלים הנוסעים להודו זקוקים לאשרת כניסה. בקשה יש להגיש בשגרירות הודו בישראל. תוקף האשרה לתייר הוא חצי שנה מרגע קבלתה. מומלץ להשאיר צילום של האשרה בידי משפחה או חברים בארץ. 

שגרירות הודו בישראל
כתובת: רחוב הירקון 140 תל אביב
טלפון: 03-5291999 

שגרירות ישראל בהודו
כתובת: 3 Aurngzeb Road, ניו דלהי
טלפון: 91-11-30414500

 איך להגיע
אין טיסות ישירות מישראל לדלהי. חברת אל על מקיימת טיסות ישירות למומביי, ומשם יש לה הסכם עם חברה פנימית המקיימת טיסות לדלהי. משך הטיסה מישראל למומביי הוא כעשר שעות, וממומביי לדלהי שעה וחצי. כמה חברות זרות מקיימות טיסות סדירות לא-ישירות מישראל לדלהי, אך מתוכן רק מעטות אינן עוברות מעל מדינות ערב.

מתי כדאי להגיע
לפירוט העונות המומלצות לכל אזור – ראו במדריכים המהירים של המסלולים. 

בריאות
כללי: מידע על חיסונים, טיפולים מונעים וטיפולים ראשוניים בשעת חירום אפשר למצוא בלשכת הבריאות המחוזית.
 כתובת: רחוב הארבעה 12 תל אביב. טלפון: 03-5634848. פרטים נוספים באתר משרד הבריאות.
בפנייה למרפאות בהודו יש לשלם מראש ולדרוש קבלות. כדאי לבקש מהרופא המקומי דוח רפואי כדי שתוכלו להתייעץ עם רופא בישראל.
טיפול מונע: יש לברר בלשכת הבריאות לפחות חודש וחצי לפני הנסיעה מהם החיסונים והטיפולים המונעים שצריך לקבל. טיפול נכון ובזמן ימנע הידבקות במשך הטיול וישאיר את המחלה מחוץ לגבולות הארץ.
מזון ומשקה: מומלץ לשתות מים מינרליים בלבד מבקבוקים סגורים הרמטית. פירות וירקות מומלץ לחטא לפני האוכל או לקלפם. אוכל מטוגן ובשר שאינו מבושל היטב עשויים להיות מזוהמים. יש להרתיח חלב שאינו מפוסטר.
מחלת גבהים: יש להיוועץ ברופא ולהצטייד מראש בתרופות. 

בטיחות
המטה לבטחון לאומי מדגיש שהטיול בחבל קשמיר (למעו מחוז לדאק) מסוכן מאוד, ומוטב להימנע ממנו לגמרי.
למטיילים בגבול הודו-סין כדאי להתעדכן על מצבו של נהר סוטלג' (Sutlej) שנוטה לעלות על גדותיו ולהציף אזורים נרחבים.
יש לטייל בקבוצות של שמונה עד עשרה מטיילים, ובכל מקרה לא פחות משלושה.
מומלץ לשאת במזומן רק סכומי כסף קטנים, ואת היתר להחזיק בהמחאות נוסעים.

סמים
השימוש בסמים בהודו מנוגד לחוק, ועונשי המאסר המוטלים על כל העבירות הקשורות בסמים (ובכלל זה בלדרות ומכירה) כבדים למדי.
חברות התעופה אינן מסכימות להטיס נוסעים מסוממים, והן דורשות ליווי של אדם נוסף.