נדידת ציפורים

פרפרים, דגים, צבים ימיים, אנטילופות ובעלי חיים רבים אחרים נודדים מדי שנה, חולפים בין גבולות מדיניים וטבעיים כדי להגיע למחוז חפצם. מרחיקות הנדוד שבין בעלי החיים הן הציפורים. ישראל, הממוקמת בין שלוש יבשות, היא אחת התחנות המרכזיות בעולם לנדידת ציפורים. כ־500 מיליון ציפורים חולפות על פני שמי ישראל פעמיים בשנה.
נדידת הציפורים החלה, כנראה, עם תחילת נדידת היבשות לפני מיליוני שנים והצורך שנוצר אצל הציפורים לעבור מיבשת ליבשת כדי להשיג מזון. התוויית מסלולי הנדידה עצמם הושפעה מתקופות הקרח, שבהן דחקו הקרחונים את הציפורים מצפון לדרום ויצרו מסלולי מעבר קבועים. כשליש מכלל מיני הציפורים בעולם ויותר ממחצית המינים באירופה נודדים פעמיים בשנה: בסתיו הם עוזבים את אתרי הקינון, לרוב דרומה, ובאביב הם שבים למעונות קינונם.
לבד מנקודת הראות הגבוהה של הציפור והזיכרון החזותי המשובח שבו מצטיינים מינים רבים, לציפורים יש שעון ביולוגי מדויק, העוקב אחר שינויים של אור וחושך. שינויים אלה נקלטים לא רק דרך העיניים, אלא גם דרך הגולגולת, ישירות אל תוך המוח. ציפורים שונות מסתייעות במהלך הנדידה ביכולתן לקלוט גלי קול בתדרים נמוכים מאוד, שמאפשרת להן לשמוע ממרחק רב קולות גלים מתנפצים אל קו החוף או רוח שפוגעת ברכס הרים. גם שימוש בחושי הטעם והריח לזיהוי מקום או איזור מסוים נתגלה כמסייע בנדידה. בעת נדידת הלילה נעזרות הציפורים בכוכבים ומזהות על פיהם את הכיוון שאליו הן צריכות לעוף. יכולת הניווט על פי קבוצות כוכבים בשמי הלילה אינה תורשתית, אלא נלמדת.
הציפור שיאנית המרחק היא שחפית הקוטב, שעפה למרחק של חמישים אלף קילומטר בשנה. אחריה ממוקמות ציפורי השיר, שעפות למרחק של עד שלושים אלף קילומטר בשנה. חופמאים הם שיאני העולם בנדידה ללא עצירה. מינים אחדים נודדים על פני 7,000 קילומטר, מסיביר ועד לטסמניה.