סהרה המערבית

ב־1975, עם מותו של הרודן פרנקו, שליט ספרד, החליטה ספרד לסגת משטחי סהרה הספרדית שבהם שלטה – רצועה מדברית לאורך חוף האוקיינוס האטלנטי בין מרוקו, אלג'יריה ומאוריטניה. המלך חסן השני תבע את ריבונותה של מרוקו על אותו שטח, שמאז 1975 נקרא סהרה המערבית. בתגובה לאיומן של אלג'יריה וספרד כי יפתחו במלחמה נגד מרוקו אם תספח את השטח, יזם המלך את "המצעד הירוק", שבמהלכו צעדו אל סהרה המערבית 350 אלף מתנדבים לא חמושים, כעשרה אחוזים מהם נשים, כדי לתבוע את בעלותם על "מה ששייך להם". צעד זה העלה באחת את הפופולריות של המלך במערכת הפוליטית של מרוקו, אך יצר מחלוקת עמוקה עם אלג'יריה השכנה וסכסוך אלים עם תושבי האיזור, אנשי הסהרווי. האחרונים הקימו את חזית הפוליסריו, מחתרת שנאבקת לשחרור שטחי סהרה המערבית. הסכסוך גבה אלפי קורבנות והותיר אלפים נוספים חסרי בית, המתגוררים כיום במחנות פליטים לאורך הגבול האלג'ירי.
אחת הסיבות למאבק על סהרה המערבית טמונה בעושרו של המקום – יש בו מאגרי פוספטים, ואזורי הדיג שלחופו הם מהפוריים בעולם. בשנת 1991, בתיווך האו"ם, הוחלט על הפסקת אש בין הצדדים ועל עריכת משאל עם לגבי גורלו של האיזור, אך מחלוקת בשאלה למי תינתן הזכות להשתתף במשאל עיכבה את ההסדר והותירה את האיזור במצב של שקט מתוח, שעליו שומרים 700 משקיפים ושוטרים מטעם האו"ם. בימים אלה מסתמנת פשרה שתעניק אוטונומיה לאנשי הסהרווי, אך המגעים בין האו"ם, חזית הפוליסריו וממשלת מרוקו עדיין נמשכים.