פקיסטן וישראל

במדינה שנחשבה עוד בשנות התשעים של המאה הקודמת מעוז הפונדמנטליזם המוסלמי חל שינוי ניכר, בעיקר לאחר עלייתו לשלטון של גנרל פרבז מושראף שחוזר וטוען בפומבי שאת האמונה האסלאמית יש לשמור ולטפח בלב, אך לא בפוליטיקה. הצטרפותו המהירה למאבק האמריקאי נגד הטאליבן וארגון אל־קעידה, הגורמים לצרות לא מעטות באזורי הגבול עם אפגניסטן, שיפרה את מעמדה הבינלאומי ואת מצבה הכלכלי של המדינה. הצעירים בערים מתעניינים כיום במחשבים ובאם.טי.וי יותר מבמסגדים. זכויות הנשים אמנם רחוקות מאלה המקובלות במערב, אך מתקדמות יחסית למדינות מוסלמיות אחרות. 22 אחוזים מחברי הפרלמנט הפקיסטני כיום הם נשים. יותר מבישראל.
רוב תושבי המדינה מוכנים לתמוך בצעד נוסף שעשה מושראף לאחרונה: פתיחות חדשה
כלפי העם היהודי בכלל וכלפי ישראל בפרט. ההצעה הישראלית לסייע אחרי הרעידה נקלטה היטב בתודעה הציבורית. אנואר, חברי למסע, רואה בחיוב את הפגישות של הנשיא עם הקהילות היהודיות בארצות הברית, ואף חושב שצריך לקדם יחסים דיפלומטיים עם ישראל. "בתור מוסלמי" הוא אומר, "יש לי חשבון ארוך עם ישראל. אבל הזמנים משתנים. ישראל היא עובדה קיימת, וגם לה יש זכות לחיות בשלום. אם רוב מדינות ערב עשו שלום עם ישראל, אז למה לא אנחנו? שלום עם ישראל הוא אפילו אינטרס פקיסטני. אם נדבר עם הישראלים, נוכל ללחוץ עליהם לא למכור נשק חדיש להודו". אחרים טענו כי אחרי ההכרזות המתונות של מושראף הגיע הזמן למחוות ישראליות: "במקום לאיים על איראן, עדיף שיתחילו לנהל איתם משא ומתן".