עבדות לבנה – צביעות לבנה

האירופאים שנמכרו לעבדות במגרב היו חלק מתופעה שימיה כימות עולם: הפיכתם של בני אדם לקניין של זולתם. מצבם של עבדים שיובאו לארץ זרה – לתרבות ולשפה לא מוכרות – היה תמיד הגרוע ביותר. סבלם של עבדים כאלה היה אחת מהסיבות המוסריות שהובילו לביטול מוסד העבדות ולחקיקת האיסור לסחור באנשים ולנצלם כאובייקטים מסחריים או מיניים, המקובל כיום ברוב ספרי החוקים.
סבלותיהם של העבדים הלבנים במרוקו, שנתפסו כמעשי זוועה, היו כאין וכאפס לעומת מנת חלקם של האפריקאים בידי אדוניהם הנוצרים הטובים והמתורבתים לכאורה. ההבדלים נבעו מהשקפות שונות באשר ליחס שיש לתת לעבדים: הנביא מוחמד חייב את המוסלמים להתייחס לעבדים באופן הוגן. שחרור עבדים נחשב מעשה

סבלותיהם של העבדים הלבנים היו כאין וכאפס לעומת מנת חלקם של האפריקאים בידי אדוניהם הנוצרים הטובים והמתורבתים לכאורה

צדקה, ועבד היה יכול לפדות את עצמו או להיפדות על ידי אחרים. האירופאים האמינו שעבדיהם השחורים הם בחזקת בעלי חיים. היחס הלא אנושי בא לידי ביטוי מרגע שהועמסו בספינות העבדים ואולצו להתקפל בחללים שהיו קטנים מארונות מתים, כבולים ומורעבים, ללא תנאי סניטציה (מדיווחי ימאים עולה כי אפשר היה להריח את הצחנה של ספינת עבדים ממרחק של מייל שלם). רובם מתו בבטן האוניות ממחנק, ממחלות ומייאוש. אלה שנותרו בחיים נועדו לשרת את אדוניהם כבהמות בלי תקווה לשחרור.

כאשר תבעו הבריטים מהסולטן את חירותם של המלחים האנגלים שנמכרו לעבדות, כשליש מצי הסוחר הבריטי היה עסוק בהובלת עבדים אפריקאים לאמריקה. מספרם הכולל נאמד ב־15 מיליון ואינו כולל את מאות אלפי האנשים שמתו בדרך. מצב זה השתנה במאה ה־19 בהשפעת מתנגדי העבדות. מיעוטם הגיעו מתוך ה"תעשייה", כמו קברניט ספינת העבדים שחיבר את שיר הנשמה הידוע "חסד מופלא", המנציח את הרגע שבו שירתם הנוגה של השחורים שעל סיפונו גרמה לו להזדהות עם סבלם. אחרים התוודעו אל עוולות השעבוד באמצעות דיווחים על תנאי חייהם של עבדים. בעניין זה היו לעדויות של העבדים הלבנים חשיבות רבה, והן השפיעו גם על ההתנגדות לסחר בעבדים שחורים.