צוענים בירושלים

חוט דק של אימה מקשר בין היהודים לצוענים; חוט שנטווה מגזענות, דעות קדומות, רדיפות והשמדות. בדומה ליהודים, הצוענים באירופה, שלא תמיד הורשו להיות בעלי קרקעות, נאלצו לחיות בגלות, לנדוד ממקום למקום ולעסוק במלאכות שנחשבו בזויות. הם נרדפו בכל אשר פנו וזכו לדימויים שליליים, לשמות גנאי ולקללות. בדומה ליהודים, גם את הצוענים ניסו הנאצים להשמיד במהלך מלחמת העולם השנייה, והובילו כחצי מיליון מהם לתאי הגזים ולמשרפות על רקע גזעני.

בניגוד ליהודים, הצוענים ששרדו לא הצליחו להשתקם אחרי מלחמת העולם השנייה: הם לא הקימו מדינה, לא זכו להכרה בסבלם ועד היום הם לא מציינים את שואתם ביום מיוחד. גם לא כמה אלפי הצוענים שחיים בישראל.
"תמיד היתה לי תחושה שהשנאה כלפי הצוענים מוכרת לי", אומרת קטי כץ, חוקרת צוענים בהונגריה, "יש דמיון בינינו לבינם. הם אחינו לגורל". חברת מועצת עיריית ירושלים ענת הופמן מוסיפה: "ביד ושם יש צילום של רציף במיידנק, שבו מפרידים הנאצים בין היהודים לצוענים בדרכם למשרפות. הצוענים הם ממש אחים שלנו בהרבה מובנים".

למרות תחושת הקרבה, לא ידעו קטי כץ וענת הופמן, כמו רבים אחרים בארץ, שהצוענים אינם כה רחוקים, ובתוך עמנו הם יושבים. שכנים חשאיים, לא מוכרים ולא ידועים, שמזוהים בעל כורחם כערבים, גרים מעבר לפינה. כאלף צוענים, אולי יותר, גרים בשכונת באב אל־חוטה שבעיר העתיקה בירושלים, ליד שער האריות. עוד כמה אלפים חיים בעזה ובאיזור ירושלים – בקלנדיה, עזרייה, ראס אל־עמוד, חארת אל־סעדייה, ענתא, וואדי ג'וז, אבו דיס וחִזמה.

קיצור תולדות צועני ישראל
"לפני שהם פנו אלי, לא ידעתי שיש צוענים בירושלים", מספרת ענת הופמן. "מבחינת השלטון הם לא קיימים. בסקר האוכלוסין והדיור של שנת 1994 הם מופיעים כערבים. פניתי לעורכת השנתון הסטטיסטי של ירושלים והיא היתה מהופנטת מזה שיש פה מיעוט חדש". אבל המיעוט המוזנח והנחבא הזה אינו חדש כלל ועיקר. הוא מתגורר בקרבנו כבר מאות שנים. קשה לדעת בוודאות מתי התקיימו נדידות הצוענים, שכן ההיסטוריה והתרבות שלהם אינן כתובות, בין השאר מפני שאין להם כתב.

מוצאם של הצוענים הוא בצפון מערב הודו. הדעות חלוקות באשר למועד תחילת נדודיהם: ההיסטוריון הערבי אל־בלבחורי (Al-Balabhuri) טוען שהזוט (Zutt) התיישבו בנמלי המפרץ הפרסי עוד לפני הגעת האיסלאם לאיזור. המסורת הצוענית, הנתמכת על ידי ההיסטוריון הערבי חמזה אל־איספהאני (Hamza Al-Isfahani) ועל ידי המשורר הפרסי פירדאוסי (Firdusi) מספרת על בהרם גור, מלך פרס בשנים 420־438, שביקש ממלך הודו לשלוח לו עשרת אלפים לורי (Luri, שם נוסף לצוענים), נשים וגברים, מומחים בנגינה. השאח הפרסי נתן לכל אחד מהם שור, חמור ומלאי חיטה, כדי שישתמשו בבהמות לעבודה ויזרעו את החיטה, ובזמנם הפנוי ינגנו לעניים בתמורה. אבל הצוענים שחטו ואכלו את השוורים, כילו את כל החיטה ובסוף השנה באו חסרי כל אל השאח. זה התרגז והעניש אותם בגירוש לעיראק ולחצי האי ערב עם כל מיטלטליהם. לפי המסורת הצוענית הם גורשו גם משם, לאחר שחדיג'ה, אשתו של מוחמד, קיללה אותם בחושבה בטעות שהם רוצים לפגוע בבעלה, ומאז הם נודדים חסרי בית וקרקע.

יש גם כאלה הרואים בהם את צאצאיו של קין, שאלוהים הענישו בגורל "נע ונד תהיה בארץ", ואף מוסיפים לחיזוק השערתם כי בשפות השמיות פירוש המלה "קין" הוא נפח, אחת המלאכות שצוענים מזוהים איתן.

במהלך נדודיהם מפרס התפצלו הצוענים לשני ראשי חץ: קבוצה אחת הגיעה לאירופה, ובמאה ה־15 היתה מפוזרת כבר בכל רחבי היבשת, שם היא נקראת "רום" או "רומא" (אדם בן גזענו), כפי שהם מכנים את עצמם; הקבוצה השנייה הגיעה למזרח התיכון ומכונה "דום" או "דומארי". אוכלוסיית הדום התיישבה בלבנון, בסוריה, בארץ ישראל, בירדן, בעיראק ובאזרב־ייג'אן. לארץ הובאו הצוענים הראשונים מעיראק, כשבויי צבאו של צלאח א־דין.

בזמן המנדט הבריטי חיו באוהלים בירושלים, ביפו ובעזה כמה אלפי צוענים נודדים. כשפרצה המלחמה ב־1948 הם עזבו את יפו וברחו לעזה ולמדינות ערב, לאחר שנחשדו על ידי הבריטים בהחבאת נשק שישמש כנגד המנדט.
מלחמת ששת הימים דלדלה את אוכלוסיית הצוענים בישראל אף יותר. לדבריהם, חיל האוויר הישראלי הפציץ את צריפיהם שבאיזור ירושלים מאחר שחשבו בטעות שהם שייכים לצבא הירדני. אלה שנותרו נטשו את האוהלים, עברו בהדרגה, החל משנות הארבעים, למגורי קבע וזנחו אט אט את עיסוקיהם המסורתיים – ריקוד ובידור, נגינה, עבודות ברזל, אילוף דובים וניחוש עתידות.

מוכתר הצוענים ושש בנותיו
היום לא נותר דבר מההילה הרומנטית של קהילת הצוענים בישראל, וגם אפיונים ייחודיים אחרים שלה הולכים וכלים. שפת הדום נשכחת ורק כמה עשרות מאנשי הקהילה בירושלים, כמעט כולם מבוגרים, עדיין דוברים אותה, המנהגים, הלבוש והמסורת נעלמים, ונותרה רק קהילה מפוררת, ענייה וחולה, שרוב אנשיה מובטלים, מתפרנסים בקושי מקצבת הביטוח הלאומי, ואחרים עובדים בעבודות דחק. זו קהילה שחלק גדול מאנשיה אנאלפביתים, שילדיה נושרים מבתי הספר היסודיים ומסתובבים ברחובות.

הצוענים הירושלמים אינם אזרחי ישראל. יש להם אזרחות ירדנית והם נושאים תעודת זהות ישראלית המעניקה להם מעמד של תושבי קבע, שבסעיף הלאום שלה רשום: "ערבי". הם רשאים להצביע בבחירות לעירייה, מקבלים קצבאות מהביטוח הלאומי, אך אינם יכולים, למשל, להשתתף בבחירות לכנסת ולראשות הממשלה.

שיטוט בסמטאות הצרות של באב אל־חוטה בירושלים מגלה שכונה ענייה ומלוכלכת, שערמות של זבל מגובבות בה, וביניהן רצים ילדים קטנים ללא השגחה. הצוענים גרים שם בשכירות בבתי אבן קטנים בני שניים או שלושה חדרים, שבהם מצטופפת חמולה בת עשרה עד עשרים איש. "מזמן לא ראיתי אוכלוסיה ענייה כל כך, החיה בעליבות מזעזעת כזו", אומרת ענת הופמן. "הם מקבלים תת שירות כי הם מופלים פעמיים – פעם כערבים ופעם כצוענים. לא מפנים להם זבל, אין להם גני שעשועים, אין עמודי חשמל בשכונה, אין גני ילדים".

דבר לא נותר לקהילה הצוענית הירושלמית מלבד, אולי, זכרונות. הצוענים נצמדים לסיפורי מסורת ציוריים, שלא תועדו בכתב, המעלים על נס זמנים רחוקים ואבודים. באחד מהם מסופר על מינויו של מוכתר הקהילה.
על פי הסיפור היו שלושה אחים: ג'ללו, שהתגורר בעזה, עלי, שהתגורר בירושלים, ואח שלישי, שהתגורר בסוריה. לעלי היו שני בנים – נימר וסלים. בנו של נימר, נסראללה, התמנה לראש העדה בירושלים – המוכתר – אך מאחר שהִרבה לנדוד, מונה במקומו במחצית השנייה של המאה ה־19 איברהים, בנו של סלים. איברהים נפטר ב־1906, ובנו עבד הוכר כיורשו על ידי בני העדה, אך לא מונה לתפקיד באופן רשמי עד 1920.

אביה של אמון סלים בדירתו. רוב הצוענים גרים בשכירות בבתי אבן קטנים בני בניים או שלושה חדרים, שבהם מצטופפת חמולה בת עשרה עד עשרים איש | צילום : אלי אטיאס

על אירוע ההכתרה הרשמי מספר בנו, מוחמד דיב עבד א־סלים, המוכתר הנוכחי: "בשנה זו גרו הצוענים באוהלים על יד שער מנדלבאום, קרוב למאה שערים. יום אחד היתה חתונה של צוענים, ויהודים וערבים רבים הגיעו כדי לראות את הרקדניות הצועניות מחוללות. כשנגמרה החתונה התחילו הערבים והיהודים להתקוטט, וכמה מהצוענים עזרו לערבים וזרקו אבנים על היהודים. השוטרים האנגלים שהגיעו למקום לא הצליחו להרגיע את המצב, ורק אבי, איברהים, שהיה בריון, הצליח להפריד בין המתקוטטים, להחזיר את הצוענים לבתיהם ולהשליט סדר. המושל הצבאי הבריטי, רונלד סטורס, ישב על סוסו והביט על המתרחש מגבוה. למחרת הגיעו שוטרים וקראו לאבי למשרדו של המושל בעיר העתיקה. בהתחלה הוא פחד, אך כשהגיע לשם גילה שהמושל רוצה לברך אותו על מעשיו ואף נתן לו תעודת הממנה אותו למוכתר".

כשנפטר איברהים בסוף שנת 1956 התאספו צוענים מירדן ומחברון ובחרו את בנו, מוחמד דיב עבד א־סלים, למוכתר תחתיו. ב־1957 הוא קיבל לכך אישור רשמי גם מטעם המושל הירדני של ירושלים, ושנים מאוחר יותר, ב־1968, זכה לקבל מכתב מראש עיריית ירושלים באותה תקופה, טדי קולק, המסמיך אותו להיות "מקשר הצוענים בעניינים הנוגעים לעיריית ירושלים השייכים לאיזור מגוריך".

מאז הוא המוכתר הרשמי, שתפקידיו ייצוגיים בעיקר ומתמצים בחתימת אישור על בקשה לנישואים, כשלב מקדים לפני הפנייה לבית הדין, ובפתרון סכסוכים מקומיים בדרך של פשרה. סלים למד עברית באולפן ומשתמש בה בתפקידו ככתבן של משרד הפנים במזרח העיר, הממלא עבור ערבים וצוענים טפסים שונים – בקשות לתעודות מעבר, לתעודות לידה ולאיחוד משפחות. תפקידו זה מעניק לו סמכות ומזומנים, שמבדילים אותו משאר בני העדה.

המוכתר לובש בדרך כלל גלבייה אפורה, ולכבודנו הוא עטה גם כָּפייה. בן אחד ושש בנות יש לו, למוכתר, שמשרתות אותו כמו מלך, מופיעות מדי פעם עם מגשים עמוסי כוסות תה מהבילות ומעמולים. בביתו הקטן שבשכונת באב אל־חוטה הוא פורש לפנינו בגאווה אלבום ישן, שבין דפיו המצהיבים מתגלים מסמכים מתפוררים ותמונות עתיקות, המעידים על זמנים שכבר נעלמו.

"כואב לאבא שלי שההיסטוריה שלנו והשפה הצוענית נעלמות", אמרה לי אחת מבנותיו, חיאט, בת 27, שעיניה המלוכסנות משוות לה מראה אקזוטי. "הילדים שלנו יודעים רק ערבית, ולא לומדים כלל את שפת הדום. אבא מתעקש לדבר איתנו בצוענית, ואנחנו עונות לו בערבית". היכחדות השפה, התרבות והמנהגים הצועניים דרבנו את המוכתר לעשייה, ובימים אלה הוא שוקד על ספר שיאגד בתוכו את השפה ואת ההיסטוריה של צועני ירושלים.

אבל מלבד כתיבת הספר, אין למוכתר רעיונות אחרים שיעזרו לקדם את מצבה הגרוע של קהילתו, ואולי אינו רוצה בכך. הוא מצהיר שהוא דווקא אוהב את הממשלה היהודית ומעדיף אותה על פני כל שלטון ערבי, שהתקופה הטובה ביותר של הצוענים היא תחת שלטון היהודים, ושאין לקהילה בעיות מיוחדות, כלכליות או אחרות.

הצוענים מקפידים לא להזדהות פוליטית עם צד כלשהו ולא לגלות תמיכה או עידוד לדרישותיהם של שכניהם הפלסטינאים. בזמן האינתיפאדה הם השתדלו לא לנקוט עמדה, אבל סבלו משני הצדדים – מצד שכניהם הערבים שחשדו בהם בשיתוף פעולה, ומצד חיילי המג"ב היהודים, שעיכבו אותם במחסומים, כשחשבו אותם לערבים.

הצוענים הגיעו – לסגור הדלתות!
"אתם רוצים מדינה משלכם?", אני שואלת את המוכתר, והוא מניד בראשו לשליל

ה. "ואינכם רוצים שיכירו בכם כצוענים, ובמקום 'ערבי' ייכתב בסעיף הלאום שבתעודת הזהות 'צועני'?". המוכתר נבהל משאלתי. "אנחנו לא רוצים להיות צוענים", הוא אומר בפסקנות, "בגלל הדרך שבה החברה מסתכלת עלינו. אני גם לא רוצה שיכתבו 'צועני' בתעודת זהות שלי, כי זאת בושה". להיות צועני, כך מתברר, זו מעמסה לא קלה, ורבים מאנשי הקהילה מעדיפים להתנתק מזהותם זו ולהיטמע בסביבתם.

כדי להבין את חששותיו של המוכתר די בשיחה עם שכניהם הערבים של הצוענים, שמכנים אותם "נוור" (נוּר ביחיד),  מלת גנאי שפירושה "מלוכלך". הצוענים מאמצים תמיד את דת האוכלוסיה שבקרבה הם חיים, ומשום כך בארץ הם מוסלמים. הם גרים בקרב הערבים, מדברים את שפתם ונראים כמותם, ואין להם שום מנהג או חג שמבדיל אותם מהערבים, מלבד אולי התקשטות הנשים בנקודה אדומה בין העיניים או במקום אחר בגוף, זכר למוצאן ההודי. למרות אורח חייהם הדומה, הערבים רואים אותם כאנשים נחותים שאין להתערבב בהם או להתחתן עימם, שיש להוקיעם ולהתרחק מהם. "כל הנשים שלהם זונות, והגברים אינם עובדים. הם גנבים, רמאים ומקבצי נדבות. אסור לסמוך עליהם בדבר", אמר לי בחור ערבי שגר בשכונתם.

עיון בספרים מצהיבים מגלה שגישתם של הערבים כלפי הצוענים בארץ אינה חדשה. "הם נחשבים בעיני הערבים לשפלים ובזויים והצועניות לפרוצות ויצאניות. כדי לבייש אדם יקרא לו הערבי נורי", כותב זאב וילנאי בספרו "תולדות הערבים והמוסלמים בארץ ישראל", שיצא בשנת 1932. הצוענים בארץ, כמו אחיהם בעולם, התרגלו לחיות בשולי החברה, כשהם סובלים מסטיגמות קשות, מדימויים שליליים ומכינויי גנאי כמו "שודדים", "גנבים", "חוטפי ילדים" ו"זונות".

דעות קדומות שליליות על אודות הצוענים רווחו גם בקרב היהודים. וילנאי, למשל, כתב בספרו ש"הצוענים הם בורים וירודים מאוד" וכי "הצוענים ידועים כאן כגנבים וקבצנים חוזרים על הפתחים". ידיעה מרעישה בעיתון "החרות" מיום כ"ט באב תרס"ט (1909), שכותרתה "הצוענים הגיעו – לסגור הדלתות!", מספרת כי "צוענים רבים באו אלינו שלשום מצען מצרים, באנשיהם אלפיהם וטפם, וכמנהגם, שלחו ידם חתף ומייד בגנבה. ולא חשו שעיני המשטרה אינן כתמול שלשום אדישות בענייני העיר, ועד ארגיעה נתפסו כולם והובאו לבית האסורים תמול אחרי הצהרים. ברוך מאבד רשעים!". לא פלא, אם כן, שהצוענים מתביישים לזקוף את ראשם ולהתבדל, ומעדיפים להתמזג באוכלוסיה הערבית שסובבת אותם.

החלום של אמון סלים
לתוך המציאות העגומה הזאת נולדה אמון סלים. אמה נפטרה בצעירותה והיא גדלה בבית קטן בבאב אל־חוטה עם חמישה אחים וארבע אחיות. כבר מילדותה, כשהיתה מסתובבת בסמטאות של שכונתה, מנסה לצוד מטבעות מתיירים, היה הכינוי "נוּרייה" צורב בגבה. כשהלכה לבית הספר היו המורות הערביות גוערות בה ובחברותיה הצועניות, מטילות עליהן עונשים קשים, מכות בהן במקל ועורכות להן בדיקות כינים משפילות בפומבי. כשגדלה, לא הסכימה להתחתן בגיל 14, לשבת בבית ולגדל ילדים, כמו רוב הצועניות. במקום זאת סיימה תיכון ואף המשיכה ללימודי מִנהל עסקים בקולג' שעל הר הזיתים ועבדה כעשר שנים בבית ההארחה ההולנדי באיזור.

כאשר חשבה כי בעזרת החינוך הגבוה שרכשה, השפה האנגלית שבפיה, הבגדים הנאים והגינונים המודרניים הצליחה להתרחק מהדימויים השליליים שדבקו בבני עמה ולהוכיח לכולם שאפשר גם אחרת, נכונה היתה לה מהלומה נוספת. בקולג' היא פגשה בחורה ערבייה, שהפכה לחברתה הטובה ביותר. ימים ישבו יחד על ספסל הלימודים – שוחחו, צחקו וחלמו. אבל כשהזמינה אותה אמון לביתה שבבאב אל־חוטה, התעורר חשדה של חברתה הערבייה. היא שאלה את השכנים, שאמרו לה "אה, זאת הנווארייה", ומאז היא התרחקה ממנה, מבטלת בבת אחת חודשים של חברות אמיצה.

רחוב החסידות. קהילת הצוענים בירושלים מפוררת, ענייה וחולה. רוב אנשיה מתפרנסים בקושי מקצבת הביטוח הלאומי | צילום : אלי אטיאס

בגיל 27 לא יכלה עוד אמון לשבת בחיבוק ידיים. עיניה השחורות נוצצות כשהיא מדברת על הצעד המשמעותי שהחליטה לעשות בחייה. "חוויתי ילדות קשה מאוד, ורציתי להוכיח לעולם שאני יכולה להיות טובה יותר מכולם. אנשי הקהילה שלי חלשים, הם אומרים שמה שאלוהים החליט בשבילם זה מה שיהיה. הם לא רוצים שינוי. אבל אני מאמינה שעם חינוך טוב ועבודה קשה אפשר לשנות הכל".

בדצמבר 1999 הקימה סלים את "העמותה לקידום הצוענים בישראל", ארגון הצוענים הראשון במזרח התיכון, שמטרתו המרכזית היא לקדם את הקהילה הצוענית בירושלים אל עתיד טוב יותר. הארגון שם לו ליעד ראשון לספור את הצוענים בארץ, כדי שיכירו בהם כקהילה ייחודית, ירשמו אותם ככאלה במפקד האוכלוסין, ואולי אף ישנו את סעיף הלאום שלהם בתעודת הזהות ל"צועני". בעזרת מימון, שהם מנסים להשיג עתה, הם מקווים לקדם את החינוך של הצוענים ואת מצבם הבריאותי, לשמר את תרבותם ואת שפתם הנכחדות, לדאוג לרווחתם החברתית והכלכלית ולקדם את קשריהם עם צוענים אחרים בחו"ל.

בחזונה של סלים יש מועדון לנשים, גני ילדים, בתי ספר לצוענים בלבד, מרכזים ללימוד שפת הדום, מחשב לכל ילד. בינתיים היא מסתפקת בעזרתם של כמה אנשים טובים, שנרתמו לעזרה והצטרפו לעמותה. מלבדם, היא נתקלת בלא מעט חששות, הרמות גבה ונזיפות מצד בני קהילתה, שרובם לא ששים לקפוץ על עגלת השינוי ומעדיפים להשאיר את הסטטוס קוו השמרני.

תמונות מחיי נישואים (ורווקוּת)
עו"ד עומרי כבירי, היועץ המשפטי של העמותה, שמקדיש לילות כימים כדי לקדם את הרעיון שנגע לליבו, נדהם לגלות כי מבחינת השלטון הישראלי הם אינם קיימים. כבירי הזדעזע גם מהעוני הנורא של הקהילה: "הייתי בחתונה של בחור צועני, שנערכה בחצר בית ספר. כולם ישבו על כסאות פלסטיק של תלמידים. החתן לבש ג'ינס והאורחים הגיעו בבגדים מלוכלכים ומרופטים. לא היו שולחנות, לא היו קישוטים, אפילו אוכל לא היה שם. בחור אחד עבר עם קנקן של מיץ פטל וכוסות פלסטיק וחילק ממנו במשורה, רק לאנשים המכובדים".

למרות כל זאת, מתברר כי בכל קהילה, ענייה ומנודה ככל שתהיה, יש חלוקה למעמדות, אפליה והתנשאות, וככל שהן מעמיקות – כך מתרחק היום שבו תוכל הקהילה להתאחד ולדרוש את זכויותיה. הצוענים של ירושלים, למשל, שזנחו מזמן את מסורת הנגינה והריקודים, אינם מתקרבים לצוענים בעזה, הממשיכים במסורת זו. "אנחנו מתביישים בהם", אמרה לי צוענייה ירושלמית, "כי הם רוקדים עבור ערבים, חושפים את גופם ומשפילים את עצמם". גם בצועני ירדן מזלזלים הירושלמים, וטוענים כי הם אלה שנראים מקבצים נדבות ברחובותיה של העיר העתיקה ומוציאים להם שם רע.

אפילו בתוך הקהילה הירושלמית עצמה יש חלוקה למעמדות. שלוש משפחות חיות בעיר העתיקה: משפחת סלים, שאמון והמוכתר נמנים עימה, היא המשפחה המנהיגה, המשכילה והעשירה ביותר – האליטה; ומשפחות נימר ובוערני, שנחשבות לנחותות יותר. הצוענים מעדיפים להתחתן בתוך קהילתם, ואם אפשר – גם בתוך משפחתם, כדי לשמור על מעמדם ועל המבנה המסורתי. והם משלמים על כך מחיר גבוה: מחלות תורשתיות, בעיות דם, נכויות וצרות אחרות.

הנערות הצועניות הירושלמיות נמצאות במלכוד: הן אינן יכולות להתחתן עם ערבים, מאחר שהם אינם רוצים אותן, לא עם צוענים מעזה, כי משפחתן מזלזלת בהם, ולעיתים גם לא עם צוענים ממשפחה אחרת, הנחשבת נחותה מזו שלהן. לאחדות מהן אין התלבטויות: השידוך הוחלט עבורן עוד בהיותן תינוקות, כאשר במשפחה קרובה נולד בן בערך באותו הזמן, והוא יועד להן. בגיל 14 או 15 הן נישאות, "בלי רומנטיקה כמו בסרטים, בלי אהבה, היא אומרת תודה אם יש לה שמלת כלה", אומרת אמון. "ואז היא נכנסת למטבח, מתחילה לבשל לגבר שלה, לטפל בבית ובילדים, והוא יושב מובטל בבית על הספה, לא עושה כלום, מצווה עליה להביא לו כוס מים ולעיתים גם מכה אותה".

אמון סלים וארבע אחיותיה בחרו באופציה אחרת – רווקוּת. גם חמש מתוך שש בנותיו של המוכתר נותרו ברווקותן, ונדמה שבקהילה מסורתית ושמרנית כמו זו של הצוענים בארץ, זו הבחירה היחידה שהן יכלו לעשות. "הגברים הצוענים לא טובים מספיק, עוד לא פגשתי אחד שיכבד אותי", מסבירה זריפה איברהים סלים, אחותה בת ה־33 של אמון, העובדת כאחות בבית חולים של הצלב האדום. "רציתי קודם כל ללמוד ואחר כך לעבוד, ואת החתונה דחיתי, גם בגלל שאני חוששת ממחלות".

"לא כדאי לי להתחתן עם צועני שאני אצטרך לפרנס אותו אחרי שלמדתי ועבדתי", אומרת חיאט, בתו של המוכתר. ואכן, עבור בחורות משכילות המצב קשה שבעתיים. בחורה שאינה נישאת בגיל 15, נחשבת לזקנה ולא רצויה. אבל אם היא רוצה לרכוש השכלה ומקצוע, אין היא יכולה להיכנס למוסד הנישואים, שישאיר אותה בבית עם ילדים ועם עבודות ניקיון. כשהן כבר משכילות, מודרניות ובעלות מקצוע, הן לא יכולות להסכין עם בעל שמרן שיחיה על חשבונן ויפקד עליהן, ומנגד – אוסרים עליהן בני משפחתן להתחתן עם זרים. או במלותיה של מיאסר סלים, אחותו של המוכתר, בת 40, העובדת כבר 25 שנה אצל יהודים, שם היא מוּכרת בשם "מימי": "האחים שלי יקבעו עם מי אני אתחתן, והם לא נותנים אותי לאף אחד.

הרבה בחורים באו לבקש אותי, והמוכתר זרק אותם מהבית. הם לא ייתנו לי להתחתן עם יהודי או עם ערבי, כי הם חוששים ממשהו זר ולא מוכר, פוחדים על הבנות שלהם. ולגבי גברים צוענים? הם נותנים מכות לנשים, כמו אצל הערבים. הייתי רוצה להתחתן עם יהודי, אצלם האשה היא זו שנותנת מכות".

לצורך הכנת הכתבה נעזרתי, בין היתר, בספרו של יעקב יניב, "הצוענים ביהודה ובירושלים", ובכתבתו של ירון אביטוב "ראיתי צוענים מדוכאים", שהתפרסמה ב"כל העיר", וכפרק בספרו "שומע במותו את הים".

לקריאה נוספת:

		צוענים. דרך ארץ ספי בן־יוסף | צילום: ספי בן־יוסף מאות שנים חיים הצוענים באירופה, מוקפים בתרבות המערבית, אך משמרים את לשונם ואת עיסוקיהם המיוחדים. הם עצמם לא נטמעו בתרבויות שסביבם ונדחו שוב ושוב על ידי החברה האירופית, אך את חותמם ניתן למצוא במוסיקה ובריקוד כמעט בכל רחבי היבשת.

		צוענים: אלה תולדות אשר שטרן מצפון הודו, דרך פרס וקושטא, לאירופה המערבית. קיצור תולדות הצוענים