מאלי – מלכות אפריקאיות

"כאשר תמצאי את האיש שלך תקשרי את הבד כך שיסתיר את הברכיים", אמרה פמה. לדבריה, כשלובשת כלה את "בד המזל" שלה כחצאית ארוכה, מסמל האריג הישן את מעמדה החדש כאשה נשואה ומעיד גם על התבגרותה. אף שרוב תושבי אפריקה המערבית נחשבים למוסלמים אדוקים, הם נוהגים על פי כללי הצניעות המקובלים ברוב חלקיה של היבשת השחורה – לפיהם ראשה, כתפיה ושדיה של אשה בוגרת יכולים להישאר חשופים – ומתמקדים בעיקר בכיסוי אגן הירכיים והרגליים. בעשורים האחרונים, אגב, דפוסים אלה משתנים, בשל חדירת רוחות האיסלאמיזציה לאפריקה המערבית.
בגלל שוני במוסכמות התרבותיות הנוגעות לכיסוי הגוף, נתפסו האפריקאים בעיני בני המערב ובני ערב כאנשים עירומים. דימויים של פראים שחורים חסרי לבוש, שנולדו בספרי המסעות והאתנוגרפיה שנכתבו על ידי מטיילים ערבים וקולוניאליסטים אירופאים, עדיין מתקיימים בדמיונם של לבנים רבים.
למעשה, מסביר רוי סייבר – חוקר נודע של תולדות האמנות, שעשה שנים רבות באפריקה – בספרו ”African Textiles and Decorative Arts“, רוב החברות האפריקאיות, כחברות מסורתיות אחרות ברחבי העולם, מייחסות חשיבות עצומה לבגדים ותלבושות. "העולם העשיר והמגוון של הבדים האפריקאיים… שנזנח על ידי החוקרים המערביים", הוא כותב, "חושף את כושר ההמצאה ועושר היצירה שגילו האומנים המסורתיים הן בעיצוב חולצתו של האיש הפשוט והן בייצור גלימתו של המלך".
זה סיפור על האומנים בני זמננו שיוצרים את הבדים האפריקאיים; כמעט אגדה, הארוגה מחבלי ארץ רחוקים, ארבע נשים, פשוטי עם ושועים. כמו בנול ענקי, נמשכים חוטי העלילה משולי מדבר הסהרה בלב היבשת עד האוקיינוס האטלנטי, מחברים את הכפרים של בקתות הקש והטין אל ערי החוף המודרניות. בדומה לציורים על האריגים של פמה סינאטאו, זה בעצם סיפור על חיים של אנשים, מעשה בקשרים.

השוק השבועי ליד המסגד בעיר העתיקה ג'נה שבמאלי. באזור זה יושבות עשרות קבוצות אתניות, החולקות שטחי מחיה קרובים. לכן לא מפתיע לגלות כי בחלק זה של היבשת עדיין מיוצרים בדים מסורתיים בעלי דגמים מיוחדים

הכוהנת הגדולה
בשעת צהריים לוהטת של העונה היבשה, בימים שבהם לא יוצאים תושבי ג'נה לעבודה בשדות והסוחרים משביתים לשעות רבות את עסקיהם, הצטופפו בחצר בית החומר של מעצבת הבדים הקשישה בני משפחתה המורחבת. כשהנין הפעוט, חשוף עכוז ומקושט בקמעות, ישן בזרועותיה, השגיחה פמה הנמרצת על בניה, שעסקו בחיבור רצועות כותנה, ונכדותיה, שכתשו חומרים לצבעים. מדי פעם הידקה את רצועת הבד שלראשה, שתאמה את צבע שמלתה, כמנהג הנשים המערב אפריקאיות, והביטה בגאווה בשארי בשרה, הלומדים ממנה את אומנותה העתיקה. "פעם אפשר היה לזהות את האנשים בשבט על פי הדגמים המצוירים על הבדים", נזכרה פמה. "לנפחים, למשל, היו דגמים אחרים מאשר לאורגים או לציידים. באמצעות הדגמים והצורה שבה לבשו את האריגים ידענו את הגיל, המצב המשפחתי והמעמד החברתי של כל מי שפגשנו".
אנתרופולוגים רבים מסכימים עם אבחנותיה של הכוהנת הגדולה של ציורי הבוץ: דגמי האריגים המסורתיים נועדו לסייע לבני אדם לזהות אילו אנשים משתייכים לקבוצתם, מיהם בני הזוג המתאימים להם, ומי עבר טקס חניכה המקנה זכויות חברתיות התלויות בגיל או במין. לפיכך אפשר למצוא יותר אריגים כאלה בחברות בעלות התמחויות מקצועיות ומעמדות ואצל קבוצות או אנשים המחלקים את עולמם עם שכנים רבים. מאחר שבאפריקה המערבית, בייחוד במאלי ובסנגל שהיו בעבר ארץ אחת רחבת ידיים, יושבות עשרות קבוצות אתניות, החולקות שטחי מחיה קרובים, לא מפתיע לגלות כי בחלק זה של היבשת עדיין מיוצרים בדים מסורתיים בעלי דגמים מיוחדים.
רוב הנוכחים בחצר ההומה של פמה לבשו "בובו" – מעין טוניקה מסורתית הנלבשת מעל החצאית הצרה אצל נשים או מעל המכנסיים הרחבים אצל גברים. לעתים קרובות עשוי הבובו מאריגי כותנה בצבעים עזים המודפסים בדגמי בטיק, שמקורם במוצרי טקסטיל אירופאיים שיוצרו בהשראת טכניקה והדפסים מאיי אינדונזיה. לכן דווקא בדים אלה, הנחשבים כיום כלבוש הלאומי של אנשי אפריקה המערבית, אינם תוצרים מקומיים מקוריים, אלא מוצרים של הכלכלה הקולוניאלית, שחייבה את התושבים לרכוש טקסטילים מהמדינות הכובשות. גם לאחר שזכו לעצמאות, בשנות השישים של המאה הקודמת, רבים מהמקומיים עדיין לובשים בגדים שעשויים מבדים מסחריים, פשוטים וזולים, הנתפרים במכונות תפירה על ידי חייטים. הבדים המסורתיים, הנארגים בשיטות ובכלים ישנים, הפכו נדירים ויקרים. בעוד מחיריהם עולים, מתמעטים האנשים שעוד זוכרים את סודות ייצורם.
מכיוון שלא נותרו אומנים כמוה, ייסדה פמה ארגון של נשים, הלומדות ממנה את תהליכי הייצור של "בדי הבוץ" הנודעים. היא מרכזת את העבודה בעזרת שני בניה, העוסקים בתפירה ובצביעת האריגים. בחברות המסורתיות של אפריקה המערבית נוהגים הגברים לעסוק בייצור טקסטילים, בעיקר באריגה. אף שמדובר בחברות פטריארכליות, שבהן הכוח והמשאבים הם בידי גברים, עוסקות נשים במכירת התוצרת ושולטות בשווקים. לכן, בניגוד למקובל במערב, דווקא מעצבות הטקסטילים הן תואמות ג'ורג'ו ארמני וקלווין קליין בליגת העל של עולם האופנה האפריקאי.

בתצוגות אופנה של המעצבת קולה סואו ארדו בערים הגדולות של אפריקה המערבית ובייחוד בדקאר, תצוגות אופנה בן חלק חשוב מחיי התרבות, המקבילה לקונצרטים במערב.

בהשראת חצרות המלכים
במרחק של כאלף קילומטר מערי הבוץ העתיקות של הסהל, באל מדינה, פרבר של דקאר (Dakar), בירת סנגל, פתח לנו את דלת הסטודיו צעיר שחור ורך מזג, העוזר של אומו סי, המלכה הבלתי מוכתרת של הבדים המערב אפריקאיים. הוא ומנהל עסקיה שלהמעצבת הנודעת, גבר נאה ממוצא לבנוני, הסבירו שאף פעם אי אפשר לדעת אם היא תגיע לפגישה ומה יהיה מצב רוחה. באיחור של שעה נכנסה אומו הזועמת, בשמלה פשוטה ושיער פרוע, וביצעה מול עינינו מטמורפוזה מלכותית כשקשרה לראשה רצועת בד כחול עשיר כקטיפה ואחזה בתיק אלגנטי קטן. היא לא חייכה אפילו פעם אחת אלינו או אל נתיניה האחרים. היא ישבה זקופה בכיסא העץ, מתבוננת בכפות רגליה היחפות, ושתקה.
בחדר היתה ערבוביה של תיבות עץ גדולות, גדושות בבדים מנצנצים, רקומים בחרוזים ומקושטים בנוצות של ציפורים אקזוטיות, מקלעות של זהב וכסף וגלילי חוטים זוהרים. התצוגות הגרנדיוזיות של אומו סי, כמו האריגים והבגדים שהיא מעצבת, נערכות בהשראת המלכים והמלכות של אפריקה המערבית. בחצרות המלוכה – שם נרכשו בעבר חומרי הגלם המשובחים והועסקו האומנים המוכשרים ביבשת – נוצרו הבדים כחלק מסמלי הסטטוס של העילית החברתית. "בנוסף לתסרוקות והאיפור, השרשרות, הנטיפות, הנזמים והצמידים, לבשו נשות המלך בדים ארוכים פי שלושה ורקומים כפליים מאשר האריגים המפוארים של הגברים", כתב בהתפעלות ג'ון ברבוט, נוסע אירופאי מהמאה ה־18, ברשימות מהמסע שלו באזור נהר סנגל.
מקור השראה נוסף של אומו סי הוא טרנד זוהר שהולידה ההתפעלות של גברים לבנים מנשים שחורות. בערי הממשל שהקימו הצרפתים באזור זה, כמו למשל בסן לואי (St. Louis), אימצו פילגשים אפריקאיות של שליטים את סגנון בגדי נשות האצילים האירופאיות שעוצבו באריגים מפוארים מקומיים. הסגנון של "בגדי קורטיזנות" עדיין פופולרי בסנגל, בעיקר באירועים חברתיים: נחילי יפהפיות בשמלות היסטוריות נוצצות נשפכים בהם מכל עבר ומתערבבים בין האורחים.
אומו נולדה באחד הכפרים של קזמאנס (Casamance), חבל ארץ יפהפה ולמוד קרבות וסבל בדרום סנגל. האשה הענייה, שתפרה בילדותה בובות בשביל לפרנס את עצמה, הגיעה לדקאר כדי לעבור ניתוח. כשהתור בבית החולים נדחה, היא שכרה חדר בשכונה העלובה והאלימה ופתחה בית מלאכה לייצור ותפירה של בדים. גם כיום, כשהיא מוכרת בארבע יבשות, הסטודיו ובית הספר לעיצוב נמצאים בבניין הישן: בקומת הקרקע מייצרים את הבגדים והתכשיטים, בקומה השנייה חדרי הלימוד, ועל הגג אפשר למצוא את נולי הטווייה. מהרווחים מעסקי הבדים הקימה אומו, שאינה יודעת קרוא וכתוב, בעזרת מנהל עסקיה ובעלה השני את מטיסקאנה — בית הקפה־אינטרנט הראשון באפריקה המערבית.
מהסטודיו שלה באל מדינה ומבית הקפה האופנתי בלב דקאר מארגנת אומו המלודרמטית את אירועי האופנה הססגוניים של "הקרנבל של דקאר" ו"סימוד", שסייעו להפוך את דקאר למֶכּה של תעשיית הבגדים האפריקאית ולאחת מבירות האופנה הבינלאומיות.

אומו סי מכינה לתצוגה. היא נולדה בכפר בדרום סנגל ובילדותה תפרה בובות כדי לפרנס את עצמה

המעצבת הלאומית
מאחרי הקלעים הציצו הדוגמניות בסקרנות מבעד יריעות האוהל ששימש להן חדר הלבשה. קולות נרגשים, שעלו מדי פעם בין הקולבים, שעליהם היו תלויים בקפידה בגדים מאריגיה הנודעים של המעצבת קולֶה סואו ארדו, העידו על כניסתם של העשירים והמפורסמים. אנשי הצמרת הכלכלית והפוליטית של סנגל – אילי הון, תעשיינים, שרים ודיפלומטים זרים – התקבצו על שפת הבריכה, למרגלות המדשאות המוארות בלפידים של מרידיאן פרזידנט, המלון היוקרתי ביותר בדקאר. התצוגה של מי שנחשבת בעיני רבים מהסנגלים המעצבת הלאומית היתה האירוע המרכזי בחגיגות היובל של ביסיס, הבנק לתעשייה ומסחר. כל מי שלא הוזמן לא חשוב או לא קיים.
בערי החוף הגדולות של אפריקה המערבית, ובייחוד בדקאר, תצוגות האופנה הן חלק חשוב מחיי התרבות, המקבילה המקומית לקונצרטים או לביקור באופרה במערב. הזמנות לתצוגות של מעצבות העל, הנערכות בחסות של חברות ומוסדות, נחשבות סמלי סטטוס מהסוג שמילאו בעבר האריגים המפוארים של משפחות המלכים. מאחר שהמערב אפריקאים מייחסים חשיבות גדולה לבגדים גם בעת המודרנית, האירועים האלה הם הזדמנות בשבילם להפגין את מיטב מחלצותיהם: רבים מהגברים, שעישנו סיגרים ודיברו בטלפונים ניידים, לבשו בובו מאריגים משובחים עם שוליים רקומים; הנשים לבשו בגדי מעצבות בהשראת טקסטילים אתניים ובגזרות שהן שילוב מפתיע של מרכיבים מהלבוש המסורתי והסגנון המערבי. בגדי הערב של הקהל התחרו ביצירות שעל המסלול.
בתוך האוהל, בלב המהומה שחוללו עשרות דוגמנים שהחליפו את בגדיהם בקצב מסחרר, שלטה קולה סואו ארדו בשלווה בהפקה הענקית. מהדקת בריכוז שמלה על גופה של דוגמנית, מבקשת בקול שקט מעוזריה שיגהצו שוב את חליפת המכנסיים, מתאימה כובע או צעיף – האשה היפה, הגבוהה והכריזמטית, המנהלת את העניינים ביד רמה, היתה כל כך שונה מהמעצבת הצנועה שפגשנו רק יום לפני בסלון שלה ברחוב מוחמד החמישי, שבו מרוכזים חנויות האופנה העילית של דקאר.

קולה, שקיבלה את פנינו עם סרט מדידה לצווארה ומטפחת לראשה, היא מוסלמית אדוקה. "השנה", היא סיפרה, "עליתי לרגל למכה, והחוויה השפיעה על סגנון הלבוש שלי ועל הקולקציה". היא הלכה בנעוריה לבית ספר קוראני, ובגיל 15 התחתנה עם בחור שהחליט ללמוד משפטים בפריז. בעיר האורות למדה תפירה וגזירה. אחרי שהות ארוכה בצרפת שבה קולה למולדתה, ובעידודם של בעלה ושבעת ילדיה ארגנה את תצוגת האופנה הראשונה שלה. היא ייצרה ורקמה את הבדים, טקסטיל אפריקאי שמשלב בין כותנה למשי, במו ידיה. כיום, לאחר שהציגה בכל העולם ונבחרה להציג את עבודותיה בפני נציגי אונסק"ו, ארגון התרבות של האו"ם, בניו יורק, היא הגברת הראשונה של עולם האופנה הסנגלי.
בחוץ נשמעות מחיאות הכפיים, ברמקולים קוראים בשמה. הגרנד פינאלה של תצוגת השנה הוא מופע של אשה אחת, מרשימה מכל הדוגמניות, בתלבושת היפה ביותר: קולה סואו ארדו האלוהית, עטופה באחד מהאריגים הנפלאים שלה, שהעניקו לה תהילה.

המעצבת קלר קנה יהודייה מצד אביה, "לבנה עם לב שחור". לצד בנה הדוגמן

אחת משלנו
קוראים לה קלר קנה. היא מקסימה, מעשנת בשרשרת ומדברת אנגלית במבטא צרפתי. היא נחשבת מעצבת סנגלית עולה – הבדים שלה זכו בפרס היצירתיות בביינאלה שהתקיימה בדקאר ב־1998. היא עכשווית, אלילה של חוגי האינטלקטואלים המקומיים, לבנה שחושבת שבגלגול הקודם היתה אפריקאית שחורה. בגלגול הזה היא יהודייה מצד אביה, ניצול שואה מפולין, ונוצרייה מצד אמה, בת חבל אלזס שבצרפת. היא גדלה בשכונת מהגרים בפריז בין שכנים מהאיים הקריביים ומאפריקה. בגיל 17 הגשימה את חלום ילדותה, עזבה את הבית ונסעה לבדה ליבשת השחורה.
היא הגיעה בהתחלה לאפריקה הצפונית. במרוקו פגשה אשה אמריקאית שעשתה לה היכרות עם האריגים והחומרים המקומיים ולימדה אותה לעצב ולתפור בגדים. עם המספריים והמחטים שלה היא המשיכה מערבה לבנין, ניגריה וסנגל. "בחרתי אנשים, לא חיפשתי ארץ", היא אומרת על החלטתה להישאר בדקאר. היא נישאה למקומי, ילדה שני ילדים וקיבלה אזרחות סנגלית. כל השנים האלה התפרנסה מעיצוב בדים. "בדים הם חלק חשוב מהתרבות באפריקה המערבית", היא מסבירה. "אפילו כשאנשים הולכים ברחוב או יוצאים לשוק חשוב להם ללבוש בגדים יפים. כל הזמן הם ממציאים אופנה חדשה, בצורת קשירת המטפחת, בהתאמת צבעים".
קלר עזבה את סנגל רק לכמה שנים, כשנסעה לאוניברסיטת מונטריאול שבקנדה ללימודי תקשורת. "הבנתי שאני יותר מתקשרת מאשר מעצבת", היא אומרת. "בחרתי בבדים כדרך לבטא את מה שחשוב לי להגיד". קלר אומרת את דבריה הנועזים באמצעות טקסטילים שמשלבים בין חומרים, צבעים וטקסטורה אפריקאיים לסמלים מערביים עכשוויים. התצוגות שלה, מיצבים רב תחומיים המשלבים סרטי וידאו ומוזיקה עם הצהרות ארוגות בבדים, מוקדשות לנושאים שמעסיקים אותה: למשל, קולקציה שעסקה בעבדות ובשואה ונבעה מהחשיפה הכפולה שלה לגזענות כאפריקאית באזרחותה ויהודייה במוצאה או קולקציה אחרת למען שחרור העם הטיבטי מהכיבוש הסיני, שהתמקדה בסמלי הבודהיזם ובעיקר בעיקרון המכונה "ראייה נכונה". בשנה שעברה היה הנושא שלה נשים חזקות. אף שלדבריה, "בשבילי הכל פוליטי", קלר עסוקה לא רק בפרויקטים פוליטיים. היא מעצבת מלאת חיים שגם יוצרת, למשל, סמלים של שמש או מדפיסה את השמות של כל חבריה על הבדים.
הקולקציה החדשה של קלר, "שווה ושונה", הפכה לשיחת היום והוצגה בקאדג'ינול, גלריה נחשבת לאמנות בת זמננו בדקאר. באולם אחורי בגלריה, שהיה דחוס עד אפס מקום בנציגי הבוהמה והאקדמיה, עלו דוגמנים לבושים בדגמים מבדיה של קלר והעניקו לבירת האופנה האפריקאית את ההצגה הכי טובה בעיר. מכל העברים, במעברים, במסלול המאולתר ובמדרגות, התקבצו מעריציה של המעצבות בזעקות שלא נפלו בעוצמתן מאלה של מזדנבות בהופעה של כוכב רוק. מתברר שלבדים השחורים יש לב לבן. "קלר!" קרא הקהל, "רוצים את קלר!"