תפריט עמוד

מחוז ססקס: מסע אל ארץ פו

מסע בעקבות פו הדב וחבורתו: השפן הפעלתני, החזרזיר החרד, הינשוף הנפוח, החמור הקודר וכל האחרים. כל שוחרי פו, מתקדמים כמתחילים, מיטיבי לכת כקוראי כורסה, מוזמנים להצטרף

שביל בוצי, תחום משני צדדיו בגדר עץ ובשרכים, מוליך אל גשר, שנטוי מעל לפלג זעיר. הפלג מגלגל מימיו בעצלתיים, חוסה בצילם של עצים עתירי עלווה, ששמותיהם ודאי אשור, אברש, אלמון, מי יודע. מה מבינים ילדים ישראלים בעצים אירופיים. שנינו, בני נועם ואני, מזהים בבירור את הערבה הבוכייה, שמזילה את ענפיה אל חלקת המים. גשר עץ קטן, אחד מרבים, ביער אשדאון (Ashdown), ססקס (Sussex), אנגליה.


אנחנו עולים על הגשר. האם אנחנו מתרגשים? הרי אל הגשר הזה התפללנו. ואיך לא? זוכרים את הציור ההוא של ארנסט שפּארד מ"פו הדב"? נראה בו אותו גשר – גשר כפיסי־פו בתרגום העברי – ומבעד לקורות המעקה מציצים־רכונים ראשיהם של פו, של שפן ושל חזרזיר, מתבוננים בציפייה בזרם המים. לפני שניות אחדות הטיל כל אחד מהם, מצידו השני של הגשר, כפיס עץ או אצטרובל, ועכשיו הם דרוכים לראות של מי ישיג. והנה, מי זה מופיע לפתע, צף על גבו ומסתחרר בזרם, ארבעת טלפיו מונפים אל על, אם לא אי־יה, החמור הקדורני, שנמיר הקפיץ אותו למים שלא בטובתו.

עמדנו על הגשר ההוא ושיחקנו באותו משחק, נושמים את אוויר היער, נוגעים במים, נוגעים ברוח. תשאלו, הרי זה סתם גשר, מאות ישנם כמוהו. אז מה יש בו שאין באחרים? מה שיש בו הוא שזה הגשר ההוא, האמיתי, ששימש השראה לאלן אלכסנדר מילן בכתיבת "פו". ספרים הם בדיות, שבנויות מחומרי חיים אמיתיים. כשאתה נוגע בפיסת חיים כזאת, ששימשה אבן בנייה ביצירת אמנות, אתה חש כאילו נגעת בסוד היצירה.


פיגוע מיקוח ביער אשדאון

המסע אל ארץ פו היתה מתנת הבר מצווה שלי לנועם, וכמו רוב המתנות שהורים מעניקים לילדיהם, בחרתי בכזאת שהתכוונתי לתת ראשית כל לעצמי. מאז שהכרתי את ספרי פו של א. א. מילן, וזה היה כשכבר הייתי בוגר, נקשרה נפשי בנפשו. חבורת היער ההיא – השפן הפעלתני, החזרזיר החרד תמיד, הינשוף הנפוח מחשיבות עצמית, החמור הקודר, נמיר המאצ'ו הקופצני, קנגה ורו, ודב קטן שאין לו הרבה מוח בקודקודו – תערובת מתוחכמת של צעצועים, חיות, ילדים ו"טיפוסים" בכלל, ונער קטון בשם כריסטופר רובין נוהג בם, הפכה לחלק בלתי נפרד מחיי, אולי לאובססיה, ומאוחר יותר חלחלה גם לתודעתם של ילדי.


עד היום מסוגלים אוריאל ונועם, אולי גם יובל בן העשר, להגיב במובאה מתוך "פו" לכל מצב נתון: "ומה אם ייפול עץ? ומה אם לא ייפול?", "לעולם אינך יודע את נפש הדבורים", "יותר משאני רועד אוזני רוחפות", "שלג יורד טידלי פום", וכאלה. ספרי פו הם, בעיני, הספרים הנפלאים ביותר שנכתבו אי פעם לילדים ולמבוגרים כאחד.

מדריך סיור על גשר כפיסי פו מקריא פרקים נבחרים מעלילות פו


התוכנית היתה דו שלבית: לבקר בארצות פו ולפגוש ולראיין את כריסטופר רובין, בנו של מילן, שסביבו וסביב צעצועיו נכתבו הספרים. לא ידעתי אז כמה שונא כריסטופר מילן האמיתי את כריסטופר רובין הספרותי. לא ידעתי איזה צל הטילו האב המוכשר והכריזמטי ויצירתו הנפלאה על בנו, איך פגעו לימים בהערכה העצמית שלו, איך יצרו לו דימוי כוזב שלא יכול היה לעמוד בו.


כריסטופר מילן, שחי אז בדרום אנגליה, סירב לכל בקשות הפגישה הטלפוניות שלנו, כפי שסירב למאות בקשות דומות כל חייו. מאוחר יותר קראתי את שני ספריו האוטוביוגרפיים והבנתי את כל הפלונטר. מי שהיה בשעתו הילד הכי מפורסם בעולם בילה את רוב חייו הבוגרים בבריחה מפני אוהבי פו ואוהבי אביו ומפני המיתוס של עצמו. אז הסתפקנו בביקור ביער אשדאון, כשעה נסיעה ברכבת דרומה מלונדון, ובהליכה בעקבות וויני פו.

היער, ששימש פעם כשדה ציד למלכי אנגליה, אינו יער עבות אלא חורש דליל למדי, עם הרבה קרחות ושטחים פנויים. את חוות קוצ'פורד (Cotchford farm), ביתה לשעבר של משפחת מילן, אי אפשר היה לראות. היא נמכרה שנים רבות קודם לכן ובעליה אינו אוהב טרדנים.


בעיירה סמוכה אפשר לראות את ביתו עטור המטפסים של ארנסט שפארד, מי שאייר את ספרי פו וספרים נוספים של מילן ושל אחרים. שפארד העניק ל"חיות" חיים ותנועה, אופי מובחן, חן, אלגנציה ופרשנות משלו. איוריו העדינדינים התמזגו בתודעת הקוראים עם הדמויות של מילן, עד שהפכו למקשה אחת. "הציורים של שפארד", כתב מבקר אחד, "שייכים לספרי מילן כמו שההד שייך לקול".

קרחת היער שבה התרחש הפרק האחרון בספרו של א.א. מילן

בחנות מזכרות בעיירה הרטפילד (Hartfield), שנקראת – איך לא – "קרן פו", ובה אפשר להשיג את כל מוצרי הלוואי שנגזרו מפו, פגשנו אשה שזכרה את כריסטופר רובין, "ילד יפה, ביישן מאוד, מנומס, שתקן ומתבודד", שהיה בא לעיתים אל המאפייה של אביה לקנות לחמניות, רכוב על פרדה בשם ג'סיקה. היא סיפרה שלמילנים לא היו קשרים קרובים עם בני המקום. הם היו זרים, לונדונים, עשירים. "ידענו שמילן כותב ספרים. לא ידענו שהוא כל כך מפורסם", אמרה.


אפשר לאתר בשטח את המקומות שבספר: חורש מאה האקרים (בתרגום, יער ת"ק הפרסאות, או לחילופין חורש מאה הדונם), כנף גליאה  (Galleon’s Lap), ששת האורנים וכדומה. החורש משתרע על מערכת של גבעות רכות. בראש הגבוהה שבהן, היא היא כנף גליאה, ניצב "מוֹניוּמנט", מצבה פשוטה, שהוקמה ב־1979, ועל טבלת המתכת שלה חקוק: "לא. א. מילן ולארנסט שפארד, ששיתפו פעולה ביצירת 'פו הדב' וכך לכדו את הקסם של יער אשדאון והעניקו אותו לעולם".


זהו. לא פסל של פו וחבריו, לא אנדרטה עם דיוקני מילן ושפארד, לא גן שעשועים של פו נוסח דיסני. וכמה טוב שכך. "פו" באנגליה הוא מחצב לאומי ואין פלא שהוא מנוצל כראוי, בייחוד באיזור זה, אבל מסחורו סביר ולא בוטה. האנגלים יודעים לעשות הכל בהרבה יותר צניעות וטקט.

חוות קוצ'פורד, ביתה לשעבר של משפחת מילן


לא הרחק משם נמצאת מחפורת חולית ושלולית בטבורה. כאן היה רו מתאמן בקפיצות. לכאן באו פו, שפן וחזרזיר כדי לחטוף אותו, מעין פיגוע מיקוח, כדי שבתמורה להחזרתו תסכים קנגה להסתלק מהיער "שלהם". כאן ניסה פו להטות לרגע את תשומת ליבה של קנגה מהגור, כדי שיוכלו לחטוף אותו ובמקומו יקפוץ לכיסה חזרזיר הרועד מפחד.

נועם, בני, שפו הפך זה כבר לחלק ממחזור הדם שלו, מסתכל פתאום הצידה ואומר: "הנה העץ!" איזה עץ? אני שואל. והוא עונה: "העץ ההוא, שעליו הצביע פו ואמר: 'הביטי, הנה, שם, ציפור על העץ, או אולי זה דג'". כזכור, רק אז הסבה קנגה סוף סוף את ראשה, מה שאִפשר להוציא את כל מזימת החטיפה אל הפועל. הקריאה של נועם היתה עבורי ההמחשה הטובה ביותר איך ילד מַפְנים ספר, סיפור, איך מתמזגים החיים עם הבדיה הספרותית. או אולי באמת היה שם דג.


הנמלה והחרגול

כריסטופר, בנם היחיד של אלן ודפנה מילן, היה בן חמש כשהוריו רכשו את חוות קוצ'פורד, סמוך ליער אשדאון, כ־60 קילומטר מדרום ללונדון. היה זה בית קורות כפרי מרווח, נטול חשמל ומואר בגז, עם באר פרטית שמימיה הועלו בעזרת משאבה. לא הרחק מהבית זרם פלג קטן, שכונה בפי המילנים "הנהר", ואילו שלולית המים העומדים, ליד מדשאת הגולף, כונתה "הנחל". באותה תקופה נהגו רק מעטים לטייל ביער, לכן חשו המילנים שהיער "שלהם". "פו לא יכול היה להגיח לעולם בתוך יער מלא פיקניקים ומקלטי רדיו מיטלטלים", יכתוב מילן האב לימים.

יער אשדאון, שמשפחת מילן החשיבה כ"יער שלהם"

הם היו באים ליער בפיאט הכחולה שלהם, הנהוגה על ידי נהג, בסופי שבוע, בפגרת הפסחא ובקיץ. רק ב־1940 עברו לגור בו בקביעות. הקאנטרי האנגלי, על אסמיו, פלגיו, בוסתני התפוחים שלו, כרי האחו הירוקים, פרחי הפעמוניות, עושי הפחמים, הארנבים והינשופים, היה אהוב על המילנים, מפלט מעקתה של לונדון, והיתה בו גם הבטחה לספורט (גולף, קריקט), לבטלה נעימה וליצירה.

"אמא אהבה את הכפר ואת הטבע כמו חתול. אבא – כמו כלב", כתב לימים כריסטופר רובין בספרו האוטוביוגרפי "המקומות הקסומים". "אמא אהבה את השקט, את הבדידות ואת היופי, והרבתה לצאת לטיולי רגל ארוכים, לבדה. אבא היה לונדוני אמיתי, והטבע, לדידו, היה מקום שאתה לא גר בו אלא יוצא אליו. אמא היתה חופרת בורות לשתילת פרחים ואבא היה חופר בורות למשחק הגולף. כשהיא עבדה, הוא היה מקפץ. כן, הם היו דומים במשהו לנמלה ולחרגול".


כריסטופר (כינויו היה ונשאר "בּילי מוּן") הִרבה לבלות ביער אשדאון, עם ה"נאני" (אומנת) ובלעדיה, בשיטוטים, בטיפוס על עצים, בתצפיות, בעיקוב אחר בעלי חיים. הוא היה ילד מדמיין, מתבודד ויצירתי, שהמציא לעצמו סיפורים. בחוזרו, היה מספר אותם לאביו, וזה היה חורת אותם בזכרונו. סיפורי בנו ישמשו בידו חומר גלם לסיפוריו, בצד זכרונות ילדותו ובצד דמיונותיו.


כל אלה, החיות, היו צעצועים שלי

א. א. מילן היה סופר מצליח מאוד למבוגרים, שכתב ספרי מתח, סאטירה, הומור, מחזות, ביקורת ושירה. הכתיבה לילדים – ארבעה ספרים עיקריים – היתה רק אינטרמצו בן חמש שנים ביצירתו. השיר הראשון שכתב היה "תפילה". ספרו הראשון – "פעוטים היינו" בתרגום יעקב אורלנד, "כשהיינו קטנטנים" בתרגום אורה מורג – התפרסם ב־1924, והוא למעשה ספרו המצליח ביותר עד היום. ספרי פו, "פו הדב" ו"הבית בקרן פו", נכתבו סביב צעצועי בנו, על רקע הנופים של יער אשדאון.

הם הפכו רבי מכר משני צידי האוקיינוס ובעולם כולו, תורגמו ל־33 שפות, נמכרו במיליונים רבים, הפכו לקלאסיקה וגררו מועדוני מעריצים ותעשייה מסועפת של מוצרי לוואי. "כל אלה, החיות", כתב בזכרונותיו כריסטופר רובין, "היו הצעצועים שלי, חוץ משפן ומינשוף. הדב היה צעיר ממני בשנה אחת בלבד. הוא נקנה ב'הרוֹדס' וניתן לי במתנה ליום הולדתי הראשון. במשך שבע שנים וחצי היה בן לווייתי הקבוע. הוא נתמרטט עד כדי כך, שמדי פעם היה צורך לשלוח אותו לניקוי, לתפור לו עין שנשרה או אוזן שנתלשה.

חנות המזכרות "קרן פו" בעיירה הרטפילד. כאן עדיין זוכרים את כריסטופר רובין בתור ילד שקט, מנומס וביישן

אי־יה ניתן לי כמתנת חג המולד באותה שנה. בנעוריו נישא ראשו אל על, אבל עם הזמן הידלדל המוך שבצווארו וראשו נשמט. מכאן הדימוי הקודר שלו. את שניהם קיבלתי מהורי. את חזרזיר קיבלתי משכנה. סביב שלושתם החלו להתרקם הסיפורים. כשהיה אבי זקוק לדמויות נוספות, הוא המציא את ינשוף ואת שפן. קנגה, רו ונמיר נבחרו בקפידה וניתנו לי במתנה כשהייתי בן שש, לא רק כדי לשמח אותי, אלא – ואולי בעיקר – לשם תפקודם הספרותי". והדברים הללו כבר נאמרים בתלונה.

איפה הם היום? רו אבד במטע התפוחים. את חזרזיר נשך כלב ופניו שונו לבלי הכר, אך הוא שוחזר מאוחר יותר. קנגה, חזרזיר, פו, אי־יה ונמיר נסעו ב־1947 לסיור של קידום מכירות בארצות הברית. משך עשר שנים נדדו שם והוצגו בספריות ובחנויות ספרים. לבסוף שוכנו בארון זכוכית במשרדי הוצאת "דאטון", המו"לים האמריקאיים של מילן. לטענת ההוצאה, הם הוענקו לה על ידי מילן לצמיתות. מאז 1987 הם מוצגים בארון זכוכית מבוּקר טמפרטורה באגף הילדים של הספרייה המרכזית בניו יורק.


ב־1998 כמעט התלהטה סביבם תקרית דיפלומטית, כשחברת פרלמנט בריטית, שביקרה בספרייה, דרשה להחזיר את הבובות לאנגליה. "הן חלק מהמורשת הלאומית שלנו והן רוצות לשוב הביתה", אמרה. "ראיתי אותן בארון הזכוכית והן נראות אומללות". תגובת האמריקאים: "חוצפה. פו שייך לנו. הבובות מאושרות אצלנו ו־750 אלף איש באים לבקרן מדי שנה".

"אנשים תמיד שואלים: למה לא שמרת על הצעצועים הללו? האינך מצטער שאינם לידך היום? ואני משיב: לא", כתב כריסטופר רובין. "אני אוהב לראות סביבי את הדברים שאני אוהב היום, לא את אלה שאהבתי בילדותי. איני רוצה שביתי יהיה מוזיאון. לכל ילד ה'פו' שלו – ואף אחד אינו שומר עליו בבגרותו. אבל, אומרים לי, פו שלך שונה! הוא שונה רק בשבילכם. הצעצועים שלי, לגבי, אינם יותר משהצעצועים שלכם לגביכם. איני אוהב אותם יותר מפני שהם ידועים וחביבים על ילדים באוסטרליה וביפאן. אין שום קשר בין תהילה לבין אהבה".


תגידי יפה שלום לכריסטופר רובין

א. א. מילן מת ב־1956, בן 74, אחרי שלוש שנות שיתוק בעקבות שבץ מוחי. מאז שכתב את ספרי הילדים שלו החלה שקיעתו כסופר וכמחזאי למבוגרים. הוא זכור היום בעיקר כסופר לילדים. אף מחזה שלו, להוציא עיבודו ל"הרוח בערבי הנחל" של קנת' גרהם, לא מוצג היום וכל ספריו האחרים אזלו מהשוק. באוטוביוגרפיה שלו הוא הקדיש שבעה עמודים בלבד לספרי הילדים שכתב. ארנסט שפארד מת ב־1976, בן 97. בשנותיו האחרונות החל לצייר את ציוריו מחדש בצבעי מים.

איורים מקוריים רבים שלו, לרבות איורי הכנה בעיפרון, אפשר לראות, על פי בקשה, בקומת ההדפסים (Print) של מוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון. כריסטופר רובין מת ב־1996, בן 75. בספריו האוטוביוגרפיים טען שמ־צא את האושר ואת השלווה, ושצילם של פו ושל אביו סרו ממנו. לא בטוח.

עד צאתו לגמלאות היתה לו חנות ספרים בדרום אנגליה, שבה הקצה רק מקום מצומצם לספרי אביו. תמיד השתדל לשמור מרחק מפו, סירב להתראיין ומיעט לקחת חלק באירועים שקשורים בספרים ובאביו. בפעם האחרונה השתתף באירוע כזה ב־1979, כשנחנך מחדש גשר כפיסי־פו, אחרי ששופץ. במהלך הטקס היה נבוך, מדוכדך ולא שיתף פעולה עם העיתונאים. לקראת סוף המילניום, אגב, עבר הגשר שיפוץ נוסף, לאחר שנשחק תחת סוליותיהם של רבבות מבקרים.

מה שהכי הרגיז את כריסטופר רובין כל פעם מחדש היה כשנכנסו לחנותו אם ובתה, והאם היתה מעלה על פניה מיד חיוך גדול ואומרת לבת: "בואי הנה, מינדי מותק, בואי ותגידי יפה שלום לכריסטופר רובין. אל תתביישי. תלחצי ידיים עם האדון. יופי, עכשיו תוכלי לספר לכל החברים שלך שלחצת ידיים עם כריסטופר רובין". באותו רגע, כתב כריסטופר בזכרונותיו, התחשק לו להעניק לשתיהן בעיטה, שתגלגל אותן יחד מכל המדרגות.

אזור האגמים באנגליה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.