בחמש השנים האחרונות אני עוקב אחרי הבז האדום. זהו אחד הבזים האהובים עלי ואני נהנה לראותם מגיעים לישראל בפברואר-מרץ כדי לקנן כאן ולגדל את הגוזלים לפני שינדדו לאפריקה במאי-יוני.
הבז האדום הוא דורס קטן, להקתי, הניזון בעיקר מחרקים ומפרוקי רגליים,ולהבדיל מהבז המצוי צבע טופריו לבן ולא שחור. הוא דוגר באזורים שנים – מדרום-מערב אירופה, מזרחה דרך אגן הים התיכון, דרך מרכז אסיה ועד לסין ומונגוליה. האוכלוסייה כולה נודדת בחורף דרומה לאפריקה בעיקר.
הבז האדום הוא אחד הבזים החברותיים ביותר – הבזים צדים בלהקות, מתכנסים ללינה משותפת לקראת לילה ודוגרים במושבות קינון. מושבות הקינון מצויות, בדרך כלל, באזורים הרריים – עם ערוצים וגאיות עמוקים, אבל גם בסביבת מבנים עם גגות רעפים. מושבת הקינון תמיד נמצאות בקרבת "שדות ציד" פתוחים, אזורי חקלאות ומישורי עשב, בהם הבז האדום מוצא את מזונו: חרקים, נברנים, נדלים, לטאות ופרוקי רגליים שונים. לעיתים קרובות האכילה מתבצעת באוויר, תוך כדי מעוף.
בשנים שבהן אני עוקב אחר הבז האדום אני רואה לצערי הרבה פחות זוגות מקננים. כיוון שהבז האדום מקנן בעיקר בגגות רעפים, שם הוא מוצא מסתור בארגזי הרוח, וכיוון שבתים עם גגות רעפים הולכים ופוחתים, יש חשש כבד לשרידותו של הבז האדום. בשנים האחרונות מוגדרת משפחת בזים זו בסכנת הכחדה.
תענוג צרוף לראות את התפתחות הקינון. בזמן שהנקבה דוגרת על הביצים, הזכר דואג להאכילה. ולאחר בקיעת הביצים שני ההורים דואגים לכלכל את הגוזלים עד שאלו הופכים לפרחונים וההורים ממשיכים לצוד עבורם. ניתן לראות היטב בצילומים איך העסק המשפחתי מתפקד בצורה מאוד מדויקת וקפדנית.
ראוי לציין שמבדילים בציפורים בשני שלבי גידול עד לבגרות המלאה: שלב הגוזל – מן היום שהוא בוקע מהביצה ועד שהוא הופך לפירחון; הפירחון כבר יודע לעוף, אך עדיין מצפה למזון מהוריו הבוגרים שיוצאים לצוד עבורו. לכן נקראים הטייסים הצעירים, שעדיין לא יכולים לטוס לבד אלא רק עם מדריך צמוד "פרחי טייס", ברגע שיוכלו לטוס לבד הם ייחשבו לבוגרים.
בעקבות העניין הרב שיש לי בבזים האדומים, אני ממשיך לעקוב מדי שנה אחרי אותה מושבה באותם בתים. כמו שעון אטומי בכל שנה הם מגיעים לאותו מקום באותו זמן ועוזבים ונודדים הלאה באותו זמן. עד השנה הבאה.
צילומים נוספים של שלמה ולדמן תוכלו לראות באתר שלו |
