יצאנו לדרך מזכרון יעקב לכיוון חוף הים. המטרה היתה לחצות את הכפר ולהגיע עד המים, אל השחפים. מנהרה צרה ולא ארוכה מדי סימנה לנו את הכניסה לג'סר א-זרקא. היססנו מעט, אך שיירת המכוניות של חברי הקבוצה שלנו כבר השתרכה לה אל תוך המנהרה, כך שגם אנחנו המשכנו לנסוע כחלק ממנה.
ביציאה מהמנהרה פגשנו את התושבים המקומיים אשר עצרו את מכוניותיהם בצד על מנת לתת לנו לעבור. הם הביטו בנו בתדהמה, כנראה שלא ראו מזמן קבוצה כה גדולה של אנשים זרים.
החיים בכפר נראים פשוטים ויציבים. כל אחד עוסק במטלותיו אך ישנם בניינים חצי בנויים או חצי הרוסים, וככל שמתקדמים יותר לכיוון החוף, כך רואים בשטח יותר הרס והזנחה.
הגענו לשפך של נחל תנינים והתמקמנו על שפת הים, כמה שיותר קרוב אל הציפורים. מתוך סקרנות יצאנו לסיור בכפר הדייגים. היה קשה להבין האם גרים עדיין אנשים בצריפים העומדים בין הסירות ההרוסות, או שאלה הדייגים המקומיים אשר שוהים בהם באופן זמני בלבד. המקום הזכיר לי מאוד את בית הקברות לסירות דייג… מראה מרשים ועצוב כל כך.
צלילי הגלים, צרחות השחפים, נביחות הכלבים או רעש חזק של הרכב מתקרב או מתרחק הרעידו מדי פעם את השקט שהשתרע במקום.
הבטתי לאחור, אל הכפר. הוא עמד שם גאה, עם המגדל של המסגד בראשו, ולרגע הרגיש לי כמו חוץ לארץ – כפר ציורי על שפת הנחל. נחל תנינים, א-זרקא, זורם שם במלוא הדרו ומוסיף כל כך הרבה חן למקום היפה והאומלל הזה.
צילמנו את השחפים. היה נראה לרגע שהם אלה שמנהלים כאן את החיים. הם והדגים. התקפלנו. וכרגיל, הדרך חזרה נראתה הרבה יותר קצרה.
לקריאה נוספת:
|
.jpg)
.jpg)
