בדרך כלל נהוג לכתוב על מקומות כמו מולבנו (Molveno) – כאלה שמרגע שאתה מגיע אליהם אתה מרגיש שנפשך נקשרה במקום ושמצאת את גן עדן – שמצאנו אותם במקרה. אבל למולבנו, עיירת קיט קטנה בהרי הדולומיטים באיטליה, ממש לא הגענו במקרה. זה היה ביקור מתוכנן מאוד. היינו שני סטודנטים שנסעו לחופשה הראשונה בחו"ל כזוג, רצינו להגיע להרי הדולומיטים ולא רצינו לשכור רכב מסיבות אידיאולוגיות יותר (תחבורה ציבורית מזהמת פחות) ופחות (שמועות עקשניות על הנהיגה המטורפת של האיטלקים). מולבנו תוארה במדריכי הטיולים כעיירה בה שוכן האגם השני בגובהו באיטליה, שאפשר לצאת ממנה למסלולי הליכה בסביבה, והכי חשוב – אפשר להגיע אליה באוטובוס. תכננו להגיע לשם לכמה ימים, שיאפשרו טעימה קטנה מחבל הדולומיטים לזוג נטול רכב כמונו (תחבורה ציבורית באזור הזה, בעיקר אם רוצים להגיע לכפרים ולעיירות הקטנות ולא לערים הגדולות, היא לא משהו מובן מאליו).
אנשים טובים באמצע הדרך הגענו קרוב לשעת שקיעה, השמש כמעט ירדה, אבל מהחדר הקטן שלנו במלון יכולנו להביט על אגם מולבנו במלוא תפארתו. טוב, לא בדיוק במלוא תפארתו. בדרך סיפר לנו מנהל המלון, שבחורף מרוקנים את מימי האגם, ובקיץ, כשהוא מלא, אפשר ליהנות ממנו באמת ולצאת לשיט במימיו. גם כשהאגם היה רק חצי מלא המראה היה יפה, ואפשר היה להבין כמה עמוק האגם ולהשוות זאת בצער לכנרת שלנו.
מראה האגם והדרך הארוכה החלו לתת את אותותיהם, וזה היה הזמן לצאת לארוחת ערב. כאן נתקלנו שוב, בפעם השנייה בתוך שעות אחדות, בטוב הלב של המקומיים. הגענו למסעדה צבועה צהוב, שבעיצובה ובמוזיקה שלה נעשו מאמצים רבים להיראות כמסעדת בוקרים אמריקאית. האוכל, לעומת זאת, היה מקומי לחלוטין. זה המקום לציין שהאוכל בצפון איטליה אינו דומה לאוכל במרכזה ובדרומה, ואם ציפינו לקבל פיצות דקיקות או פסטות משובחות, הרי שמה שקיבלנו היה דווקא פולנטה – מעין דייסה מקמח תירס שמוגשת עם תוספות שונות. זה נחמד בפעם הראשונה והשנייה, אבל אחרי כמה ימים של פולנטה, זה מתחיל להיות קצת משעמם. באותה תקופה הייתי צמחונית וחששתי שלמנה ישתרבב בשר, לכן ניסיתי לברר עם המלצר החביב שניגש אלינו אם יש מנות ללא בשר. המלצר לא ידע אנגלית, ואנחנו לא ידענו איטלקית וגרמנית. מהר מאוד הוא ניסה לגייס את עזרת כל יושבי המסעדה בתרגום, חיפש מילון ולבסוף התקשר לחברתו, שלדבריו יודעת אנגלית יותר טוב ממנו. הפולנטה הגיעה לבסוף ללא בשר, והיא היתה סבירה למדי, אבל מה שנחרט בזיכרוני היה היחס שזכינו לו. אגם, הרים ומפלים
בעקבות ההמלצות במדריכי המטיילים, החלטנו לעלות ברכבל להרים. החלק הראשון של הדרך הוא ברכבל קרוניות, ולאחר מן עוברים לרכבל כסאות שמטפס עד לגובה של 1,530 מטר. חווית הנסיעה ברכבל כשהרגליים מתנדנדות באוויר לא מומלצת למי שסובל מפחד גבהים, אבל עבור כל השאר היא מהנה מאוד, ולאורך כל הדרך נשקף נוף מרהיב של האגם והעיירה. הדבר הראשון שעשינו כשהגענו למעלה היה לנשום עמוק ולהתפעל מנוף הפסגות המשוננות של שרשרת הדולמיטי די ברנטה. הדבר השני שעשינו היה לפנות לעבר בקתת ההרים שבמקום. בילדותי אהבתי לאסוף ניירות מכתבים וגלויות מצוירות, כאלה שנראו בהן ילדות בשמלות פרחוניות מקפצות מעל אבנים בפלג מים קטן או אוספות פירות יער לתוך סלסלת קש. הבקתה הזו, שעמדה בודדה בהר, וסביבה כרי הדשא והפרחים והפסגות המשוננות, נראתה בדיוק כמו בניירות המכתבים האלה. בפנים חיכתה מסעדה כפרית אמיתית, שקירותיה מקושטים בפוחלצי חיות, שהתבוננו במבט מלא תוכחה על כל אוכלי הבשר במסעדה. אני ויתרתי על הפעם על הפולנטה והתחממתי במרק מינסטרונה מצוין. עכשיו מלאי כוחות, יכולנו לחקור לעומק את הסביבה. במקום היו הרבה מסלולי טיול, חלקם קלילים וחלקם למיטיבי לכת ואף למטפסים מקצועיים. אחת האפשרויות הקלות והנעימות היא לרדת את כל הדרך חזרה ברגל, בשביל מיוער. כשהיינו במקום בסוף אפריל עדיין נשארו שרידים של שלג במקום, מה שאפשר לנו לבנות בובת שלג קטנה ואפילו ליידות כדורי שלג. מהעיירה מולבנו עצמה יוצאים עוד הרבה מסלולי טיול. אנחנו בעיקר נתנו לרגליים להוביל אותנו והופתענו לטובה בכל פעם מחדש. באחת הפעמים הלכנו לאורך הנהר והתרחקנו ממרכז הכפר, עד שהגענו לפינת חמד אמיתית בתוך יער עם מפלים, פלגי מים קטנים וגשרוני עץ. על המסלול הזה חזרנו עוד פעמיים בימים הבאים, כי זה היה חלק מהקסם של המקום: לא למהר, לא להספיק לראות משהו חדש שעוד לא ראינו, אלא פשוט ליהנות מההליכה במקום הנהדר הזה.
שעות אחר הצהריים של כל יום הוקדשו לבילוי על שפת האגם. אם בבוקר המקום היה שומם, הרי שבשעות אחר הצהריים נדמה היה שכל תושבי העיירה הגיעו למקום. סבים ונכדים, תלמידים שתיקי בית הספר על גבם וזוגות אוהבים. כולם פנו תחילה לגלידרייה הנהדרת הסמוכה לאגם. חלק מהאנשים ישבו ברחבת הגלידרייה, אוכלים גלידה מגביע זכוכית עם סלט פירות. אחרים, כמונו, יצאו לטייל עם גביע גלידה ביד ליד האגם. מגן השעשועים המתוק שסמוך לאגם נשמעו צהלות של ילדים. נראה היה שכולם, מרוצים, כולם שמחים, ושום דבר לא יכול להפר את האידיליה. ואז, כדי להשלים את התמונה, הרמנו מבט למעלה וראינו שהשמיים למעלה מלאים במצנחי רחיפה. ברגעים האלה נראה היה שכל הרוע שבעולם פשוט לא יכול לחדור את שרשרת ההרים שמקיפה את העיירה עם האגם. מולבנו פשוט נמצאת במימד אחר. רצינו לברר כמה עולה לשכור דירה במקום, אבל ידענו שהתשובה תהרוס את האידיליה. אז החלטנו להישאר עם זיכרון מתוק והחלטה לחזור לכאן יום אחד. אולי כשהאגם יהיה מלא. לחצו להגדלה |
