תפריט עמוד

בלוג: תרמילאים בצפון אתיופיה

מסע של שבועיים בצפון אתיופיה, באזור שרק ישראלים מעטים מגיעים אליו. טיול בנופים ירוקים, בין עיירות נידחות, כפרים קטנים ואתרים היסטוריים מרתקים, כולל כמה טרקים נהדרים. ויש גם הנאות קטנות, כמו שייקים מפירות לא צפויים

אם הייתם שואלים אותנו לפני שנתיים איפה יהיה הטיול הבא שלנו, סביר להניח שהתשובה לא היתה אפריקה. אפריקה תמיד נתפסה בעינינו כחמה, יבשה ומסוכנת, והעדפנו לטייל במקומות ירוקים ומושלגים. ובכל זאת הגענו לאפריקה, לטיול בן ארבעה חודשים שכלל את אתיופיה, קניה, אוגנדה וטנזניה. שנינו טיילנו כבר במדינות עולם שלישי, אבל שמחה ופשטות כמו שמצאנו באפריקה לא ראינו בשום מקום אחר. ובניגוד לכל הציפיות שלנו, היה הכי ירוק שראינו אי פעם, פגשנו את האנשים הכי נחמדים בעולם, ואפילו לא היה חם.

איפה התחלנו? באדיס אבבה (Addis Ababa), כמובן. בירת אתיופיה נמצאת פחות או יותר במרכז המדינה, כך שהחלטנו להקדיש שבועיים לצפון אתיופיה, לחזור לאדיס, ואז לרדת לשבועיים דרומה.

הנחיתה באדיס לא פשוטה. ארבע שעות אחרי הפיצה בנתב"ג, ואנחנו בעולם אחר. ללא מדרכות, ללא בניינים, הכל אפור. לא ידענו לאן ללכת, אז תפסנו מונית משדה התעופה לפיאצה, אזור במרכז העיר שבו מרוכזים המלונות הזולים.

אדיס אבבה: להתגבר על הלם התרבות
האזור של הפיאצה נראה כמו התחנה המרכזית הישנה: הכל מוזנח, מלוכלך, מלא באנשים. בלטנו מאוד בשטח, והרגשנו שכל העיניים נעוצות בנו, תוהות מה לעזאזל אנחנו עושים פה. האמת, שגם אנחנו תהינו כך לפעמים… בפיאצה יש שלושה מלונות עיקריים – Taitu, Wutma, Baro. שלושתם ישנים, מוזנחים ומאתגרים את חוש הריח. אופציה טובה ויקרה יותר היא לישון בבולה (Bole), אזור מושקע יותר של אדיס, שם רמת המלונות סבירה מאוד, אבל המחירים בהתאם.

אחרי שהתגברנו על הלם התרבות, יצאנו להצטייד באוכל וגז. גז לגזיית ניקוב מצאנו אצל בחור בשם אמיר, שסיפק לנו במהירות ויעילות חמישה מיכלים. מכאן פנינו לשוק, כדי לקנות מצרכים. שוק הירקות נמצא ליד הפיאצה, אבל אף אחד לא הסכים למכור לנו פחות מקילו ירקות, כשכל מה שרצינו היו שני בצלים, חמש עגבניות וראש שום אחד. גם לחם קשה למצוא באתיופיה, שם אוכלים בעיקר אינג'ירה. בכפרים יש מאפיות שמוכרות לחמניות, אבל באדיס לא מצאנו שום מאפייה. כשיוצאים מאדיס לערים הקטנות ולכפרים אין שום בעיה למצוא חנויות שמוכרות פסטה ואורז, וירקות קונים בדוכנים.


חנות באדיס אבבה. לנסות לעכל את המעבר החד לאפריקה

מה עושים באדיס? מתאקלמים לאתיופיה. פשוט מסתובבים ומנסים לעכל את המעבר החד לאפריקה, עם העוני, המשפחות שחיות ברחוב והמחסור החמור בתשתיות. אדיס היא כמעט העיר היחידה באתיופיה שיש בה רחובות, וכשנחתנו שם ראינו פרסומים על כך שבקרוב יתחילו לתת שמות לרחובות. עד שזה יקרה, אם רוצים להגיע למקום מסוים, פשוט שואלים את המקומיים.

באדיס יש כמה מוזיאונים. הלכנו למוזיאון הלאומי, שבו מוצגת "לוסי", שלד מאובן של נקבת הומיניד שגילו 3.2 מיליון שנים. אבל הסתבר שהיא מוצגת כעת בארצות הברית, אז ראינו רק העתק של השרידים שלה. בשביל לחוות קצת ציוויליזציה הלכנו למלון שרתון, מלון פאר מרשים שנבנה בניגוד מופרך לפחונים שמסביבו. הכניסה למלון חופשית, ואפשר להסתובב בו וליהנות מהשירותים המצוחצחים (מה לעשות? באתיופיה סדרי העדיפויות משתנים לצרכים הבסיסיים ביותר…).

עולים צפונה

מאדיס התחלנו לעלות צפונה, לעיירה בהר דאר (Bahar Dar), ששוכנת לחופו הדרומי של אגם טאנה (Tana). אפשר להגיע אליה באוטובוס מקומי, אנחנו בחרנו להצטרף למיניבוס לילה (אפשר להזמין מההוסטל או המלון שישנים בו), שמגיע לבהר דאר בצהרים. הדרך יפהפייה, ואפשר ליהנות מהאוויר הנקי מחוץ לאדיס.


השוק בבהר דאר

כשהגענו לבהר דאר לקחנו טוק-טוק למלון גיון (Gion), שנמצא על שפת האגם. במלון יש חדרים גדולים, גינה, בר, והעיקר – שייקים. על השייקים באתיופיה אפשר לכתוב עמודים שלמים: הם עשויים מפירות טריים וטעימים, הם צבעוניים, זולים ומרווים בטירוף. השייקים במלון היו מהטעימים ששתינו באתיופיה.

מהמלון אפשר להצטרף לשיט מאורגן לאיים שבאגם, שמאכלסים מנזרים עתיקים, שחלקם מאוירים בציורי קיר מרשימים. זהו טיול ממוסחר ומתויר יחסית – נחמד, לא יותר מזה. ביום אחר אפשר לקחת אוטובוס מהתחנה המרכזית לכיוון הכפר טיס אבי (Tys Abey), בו מתחיל מסלול למפלי הנילוס הכחול. מדובר במסלול ירוק ויפהפה עם נוף משגע ומפלים מדהימים.


מפלי הנילוס הכחול. מסלול הליכה ירוק ויפהפה

התחנה הבאה במסלול היא גונדר (Gondar), שנמצאת במרחק ארבע שעות נסיעה מבהר דאר. גונדר, בירתה לשעבר של אתיופיה, מפורסמת במבחר הטירות, הארמונות והכנסיות שבה. זהו גם מקום טוב להצטייד בו במידה וממשיכים לטרק בהרי סימיאן. רוב יהודי אתיופיה, שעלו לישראל, באו מסביבתה של גונדר.


גונדר, המפורסמת בטירות, הארמונות והכנסיות שלה

טרק בהרי סימיאן
בשלב הזה כבר היינו לחוצי-טבע ורצינו להגיע לדבארק (Debark), נקודת המוצא לטרק בהרי סימיאן (Semien). דבארק, אליה מגיעים בנסיעה בת שלוש שעות באוטובוס בדרך עפר, היא עיירה עם רחוב אחד, שבתחילתו נמצאים משרדי שמורת הסימיאן. המשרדים פתוחים עד 17:00, כך שאפשר להגיע בצהרים, ללכת למשרדים ולארגן את הטרק ליום המחרת. מלבד זאת, אין הרבה מה לעשות בדבארק. עובדי המשרד מארגנים למטיילים מדריך, סבל עם חמור וציוד לטרק במידת הצורך (אנחנו לקחנו רק מזרונים). סיכמנו על טרק לשישה ימים, כולל מדריך וסבל אחד. המחירים מגוחכים.

קבענו עם המדריך שטו ועם הפורטר (סבל) למחרת בשבע בבוקר, ובינתיים יצאנו עם שטו להשלים ציוד, כמו ירקות ומים מינרלים – כדאי לקנות מים רק ליום הראשון, בהמשך אפשר למלא בקבוקים. הלכנו לישון נרגשים לקראת הטרק. סוף סוף טבע והרים!


טרק בהרי סימיאן. טבע מלוא העין

הטרק שתכננו מתחיל בדבארק, ביום הראשון עולים לכיוון סנקבר (Sankaber). זהו יום לא פשוט, עם עלייה מתישה, בערך באמצע היום. המחנה נמצא בגובה 3,000 מטר, וקר מאוד בלילה. היו כמה קבוצות של מטיילים מאירופה שלקחו צוות שלם של טבחים וסבלים, בעוד שאנחנו ניסינו להתחמם סביב הגזייה החמודה שלנו…

ביום השני המשכנו לכיוון מחנה ג'יץ' (Geech), בדרך מדהימה. עשינו עצירה בשבת ונשארנו לעוד לילה במחנה. למחרת המשכנו לתצפית מדהימה שנקראת אימט גוגו (Imet Gogo) – צוק יפהפה המשקיף על כל האזור. משם המשכנו למחנה שנקרא צ'נק (Chenek).

ילד בהרי סימיאן. מפגשים מרתקים באמצע הדרך

את הדרך חזרה לסנקבר עשינו בדרך קצת אחרת מזו שבה הגענו, ובסופה תפסנו טרמפ בתשלום לדבארק (וכך קיצרנו יום של הליכה מתישה חזרה). הטרק הזה מאוד מומלץ – אמנם אין בו הרים מושלגים כמו שאנחנו אוהבים, אבל הנוף מדהים, והטרק עובר בדרכים בין הכפרים, כך שלכל אורכו פוגשים את המקומיים ומנסים לעכל איך הם חיים במקום הזה.


ועוד מנופי הטרק בהרי סימיאן

הכנסיות החצובות של לליבלה
מדבארק חזרנו לבהר דאר, ומשם נסענו ללליבלה (Lalibela), מקום שידוע בכנסיות החצובות בסלע. הדרך לשם היתה מתישה מאוד. היא התחילה בנסיעה במיניבוס עד לעיירה שכוחת האל גשמה (Gashema), ממנה ניסינו לתפוס טרמפ במשך זמן רב ללא הצלחה, עד שלפתע הגיח מיניבוס. קפצנו עליו וגילינו, איך לא, ארבעה ישראלים. אחרי שעתיים וחצי של נסיעה בדרך עפר מפותלת, ללא אוויר לנשימה, הגענו ללליבלה.

אחרי שהתמקמנו כולנו בהוסטל, יצאנו לראות את הכנסיות. מסתבר שכדי לבקר במקום חייבים להצטרף לסיור מודרך. שכנענו את אחד המדריכים במקום לקחת אותנו (לחץ מתון של שישה ישראלים זה לא דבר של מה בכך). זה הרגיש כמו טיול שנתי בבית ספר: המדריך ניסה להסביר לנו על הכנסיות, ועל כך שבכל כנסייה מופקד מישהו ששומר על וילון, מאחוריו יש "קודש הקודשים" (לדבריו), בו נמצא עותק של לוחות הברית. הכנסיות עצמן חצובות באופן מרשים, אבל בדיעבד לא בטוח שהיינו עושים בשבילן את המסע המפרך הזה.


כנסייה חצובה בסלע בלליבלה

את שאר הזמן העברנו בטיפוס על הר קרוב ובשתיית שייקים (אבוקדו, הלהיט המקומי, מומלץ לבעלי קיבה חזקה וחוסר בררנות קולינרי). בסופו של דבר התגבשנו כולנו ובהמשך הטיול המשכנו לטייל ביחד מדי פעם. זה היה שינוי מרענן, כי עד אז, כמעט בכל נסיעה היינו התיירים היחידים.

מלליבלה חזרנו בדרך ארוכה לכיוון גשמה, שם התמזל מזלנו ותפסנו טרמפ עם זוג אוסטרלי ששכר מיניבוס ונסע לבהר-דאר. בילינו עוד שבת במלון ליד האגם, וביום ראשון חזרנו לאדיס, לקראת היציאה לדרום אתיופיה, לטיול של שבטים, בעלי חיים ותרבות.

חלקו השני של המסע – דרום אתיופיה:

טיול בדרום אתיופיה
מסע מרתק בקרב השבטים בדרומה של אתיופיה. יש מי שלמד לעשות פוזות למצלמה, ולדרוש בתמורה כסף, ויש מי שפותח את בקתות החומר הדלות בחמימות אמיתית בפני האורחים. כך או אך, קשה לעמוד בפני הקסם הצבעוני

מפת מסלול הטיול בצפון אתיופיה:


לחצו להגדלה

לקריאה נוספת:

טרק בהרי סימיין - אתיופיה
טרק בהרי סימיין – אתיופיה
הדימוי של אתיופיה כארץ חרבה ומאובקת מתנפץ לרסיסים ברגע שמגיעים לשמורת הרי סימיין שבצפון המדינה. טרק בלתי נשכח אל פסגת ההר הגבוה ביותר באתיופיה
איילת נעמן |צילום: איילת נעמן
לליבלה, אתיופיה: הבתים יצאו מן האדמה
לליבלה, אתיופיה: הבתים יצאו מן האדמה
לליבלה, בלב אתיופיה, חצובה באבן וולקנית אדומה. מקבץ אדיר של כנסיות ומנזרים, מנהרות וגשרים, שבילים ומדרגות שנבנו ללא פיגומים. מיקומה הנידח, צרותיה של א …
גיל אל-עמי |צילום: יואל שתרוג

עוד על טיול לאתיופיה

שבטים בעמק נהר האומו באתיופיה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מאתיופיה

מסע משפחתי באתיופיה – חלק ב': דרום
מסע משפחתי באתיופיה – חלק ב': דרום

במהלך הטיול בדרום אתיופיה זכינו להכיר את הופי, בן לשבט המורסי שעזב את הכפר ועבר לגור ב"עיר". לשמחתנו הוא הזמין אותנו להצטרף אליו לביקור של משפחתו שנותרה בכפר. כפר שכוח-אל ולא מתויר, באזור שמאוכלס בכ-14,000 בני שבט המורסי, ...

מסע משפחתי באתיופיה – חלק א': צפון
מסע משפחתי באתיופיה – חלק א': צפון

לימור צדוק ערכה טיול משפחתי תרמילאי באתיופיה, שנולד כמתנת שחרור. מהכנסיות העתיקות היפות המסתתרות על האיים הגעשיים באגם טאנה, דרך המפלים הגועשים של הנילוס הכחול, המשך בטרק בהרי הסימיאן הגבוהים אל חגיגות הטימקט הצבעוניות בגונדר - שהשתבשו להם ...

"בונה" – טקס הקפה האתיופי
"בונה" – טקס הקפה האתיופי

יהודי אתיופיה אימצו באופן מסורתי את המשקה הלאומי, ואת טקס הקפה האתיופי המכונה "בונה". החוקר ניסים קריספיל מספר על תולדות הקפה באתיופיה ובתימן, ועל מבנה הטקס המיוחד. ומה אומרים באתיופיה כאשר רוצים להגיד "אין לי חברים שאפשר לסמוך ...