ישבתי דחוק על שרפרף בפינת החדר. מולי התנועעו 11 אנשים – גברים ונשים, צעירים וזקנים, הסתחררו סביב עצמם, מבלי שיחושו עייפות או סחרחורת. מבטיהם היו נעוצים בנקודה כלשהי בחלל החדר. חלקם החזיקו איקונות קדושות. לא היה בכך דבר שדמה לפולחן נוצרי שאני מכיר. הבטתי מהופנט ברוקדים, הם הסתחררו מולי עד שאף אני חשתי ערפול קל. זהו אירוע שכולל תהליך של ריקוד חדגוני, לקול מוזיקה מונוטונית, עד לכניסה למצב של דיסוציאציה, כלומר ניתוק של האדם מגופו, ובשיאו הליכה ברגלים יחפות על גחלים. כמו להרבה דברים מיוחדים, גם לכאן הגעתי במקרה. ישבתי עם מריה, המדריכה היוונית שלי, על ספסל במשרדי ההר הקדוש אתוס. זה עתה הנחתה אותי לקראת הביקור שם, בעזרת אישור שהשיג למעני אחד מידידיה. תחקרתי אותה בסקרנות, אוסף כל פיסת מידע אפשרית. שאלתי אותה על טקס הקרבת השור הנהוג עד היום באי לסבוס (מיליטיני) הסמוך לחופי אנטוליה. מריה שמעה על הטקס, ששורשיו האסייתיים אינם ברורים, אך טרם ראתה אותו. מפה לשם, השיחה התגלגלה לטקס אחר, שעבורה איננו אירוע אנתרופולוגי, אלא משהו משגרת חייהם של בני משפחתה. זהו טקס אנסטנריה (Anastenaria), הליכה טקסית על גחלים רוחשות, והוא מתרחש בכמה מקומות בצפון יוון ובדרום בולגריה. הטקס נהוג בקרב קהילות שעזבו את תרקיה התורכית במהלך מלחמות הבלקן, 1912-1911. בנוסף לפולחן הנוצרי הכנסייתי הרגיל, הם מקיימים מעגל חיים טקסי המתחיל ב-26 באוקטובר ומסתיים ב-15 באוגוסט מדי שנה. מעגל חיים המציין את חילופי עונות השנה ואירועי טבע אחרים. הדמויות המרכזיות במסורת הזאת הם קונסטנטין הקדוש ואמו הלנה, אבל ישנם גם ימים משמעותיים אחרים, המוקדשים לקדושים נוצריים נוספים. שני האירועים המשמעותיים במעגל החיים הזה מתרחשים בינואר ובמאי. ושניהם מוקדשים לקדושים הללו. כל פסטיבל כזה אורך שלושה ימים והוא כולל תהלוכות, מוזיקה, ריקודים והקרבת קורבנות. שיאו של הטקס הוא הליכה על הגחלים. בעבר, היו שטענו שהרגליים אינן נכוות משום שכמעט אינן נוגעות בגחלים, אך עם הזמן הוכח שבמצבי ניתוק, או במצבים קיצוניים של טראנס, אדם מסוגל ליכולות בלתי נתפסות ממש.
הטקס נועד להנציח אירוע שקרה במאה ה-13 בקוסטי (Costi), כיום בבולגריה – נס שקרה בכנסייה לכבוד קונסטנטין הגדול. מריה הסבירה את חשיבותו של הקיסר הזה לנוצרים, כמי שהפך את הנצרות לדת מותרת. במהלך המיסה ביומו של הקדוש, פרצה שריפה. המתפללים ששהו בכנסייה יצאו בבהלה החוצה, ובעודם מברכים על שניצלו, הם שמעו צרחות אנושיות: "בואו הצילו אותנו". כשראו שאיש לא נותר בפנים, הבינו שהצרחות הגיעו מהאיקונות, הציורים הקדושים, המרוחים על גבי לוחות עץ בשכבות צבע נדיבות. חדורי אמונה יוקדת, המאמינים נכנסו לכנסיה הבוערת, ולמרות האש והעשן, הצליחו להציל את האיקונות ולהימלט החוצה. הטקס להנצחת האירוע מתקיים עד היום בקוסטי ובחמישה כפרים נוספים בהרי סטרנדזה (Strandzha) שבבולגריה וכן בכמה מקומות בצפון יוון. טקס דומה מבצעים הדרווישים בתורכיה, וייתכן שהגיע לכל הקהילות מאותו מקור. בצפון יוון מתקיים הטקס בששה מקומות, בהם לגדה (Lagada) – רובע של סלוניקי, בו חיים קרובי משפחתה של המדריכה מריה. מדי שנה, ב-21 במאי טובחים שור, צולים אותו ומחלקים לחוגגים. אחר כך הם מתאספים במקדש הנקרא קונאקי (Konaki), שעל קירותיו תלויות איקונות של קדושים מעונים ומטפחת אדומה, שבמהלך הריקוד הטקסי עוטפים בה את האיקונות. המאמינים פותחים בריקוד מונוטוני, שבסיומו הם רוקדים ברגליים יחפות על גחלים. הם חוזרים על הטקס ב-22 וב-23 במאי. בני משפחתה של מריה חוגגים את האירוע רק במאי וזנחו את האירוע בינואר, שהוקדש לאתנסיוס הקדוש והתקיים בדרך כלל בתוך הבית. מריה עצמה מספרת שלא נטלה חלק באירוע כבר שנים רבות, אבל הוריה ואחיה עדיין משמרים אותה. הליכה טקסית על גחלים מוכרת במקומות רבים בעולם. האירוע המתועד הראשון התרחש בהודו, במאה ה-12 לפני הספירה, ובמו עיני ראיתי מופעים כאילו בסרי לנקה ובתאילנד, אבל מעולם לא שמעתי על יכולת כזאת באירופה. חוקרים חלוקים לגבי מקורו של הטקס. סביר להניח ששורשיו פגאניים, ויתכן שהם נעוצים בפולחנו של דיוניסוס, אל היין. מריה, שרואה את התלהבותי, מציעה שנלך לראות את הטקס.
בתהליך הדיסוציאציה נוצר נתק או הפרדה בין חוויות או התנהגויות מסוימות לבין שאר החלקים המודעים של הנפש – זיכרונות, מחשבות, רגשות וכדומה. דיסוציאציה יכולה להיות תסמין (סימפטום) בהפרעות נפשיות, ולעתים היא פועל יוצא של פעולה שחוזרת על עצמה, כמו למשל אצל אברכים המתפללים שעות תוך כדי תנועה חדגונית, כפי שביאליק מתאר בשירו "המתמיד". כך גם המאנאסצ'י, מספרי הסיפורים הקירגיזיים, שיכולים לשבת שעות ארוכות, להתנודד חרישית ולספר אינספור סיפורים מעלילותיו של מאנאס, הגיבור הקירגיזי האגדי. דיסוציאציה היא תהליך מנטלי מורכב, המספק מנגנון הגנה בעת מצבים כואבים או טראומטיים; במקרים אחרים היא מאפשרת לגוף לבצע פעולות שאינו מסוגל לבצען במצב רגיל, כפי שעושים למשל הדרווישים המסתחררים בתורכיה. טקס אנסטנריה בצפון יוון בתהליך הדיסוציאציה נוצר נתק או הפרדה בין חוויות או התנהגויות מסוימות לבין שאר החלקים המודעים של הנפש – זיכרונות, מחשבות, רגשות וכדומה. דיסוציאציה יכולה להיות תסמין (סימפטום) בהפרעות נפשיות, ולעתים היא פועל יוצא של פעולה שחוזרת על עצמה, כמו למשל אצל אברכים המתפללים שעות תוך כדי תנועה חדגונית, כפי שביאליק מתאר בשירו "המתמיד". כך גם המאנאסצ'י, מספרי הסיפורים הקירגיזיים, שיכולים לשבת שעות ארוכות, להתנודד חרישית ולספר אינספור סיפורים מעלילותיו של מאנאס, הגיבור הקירגיזי האגדי. דיסוציאציה היא תהליך מנטלי מורכב, המספק מנגנון הגנה בעת מצבים כואבים או טראומטיים; במקרים אחרים היא מאפשרת לגוף לבצע פעולות שאינו מסוגל לבצען במצב רגיל, כפי שעושים למשל הדרווישים המסתחררים בתורכיה. התבוננתי במחוללים. נראה שהם מתנתקים מגופם. אט אט הם מפסיקים לרקוד, בכל רגע פורש מישהו ויושב לנוח. אני מנסה לצלם אבל כמה בני משפחה מפסיקים אותי. אני מנסה לחקוק בלבי את הפרצופים, ההבעות, התנועות. ממאן להאמין שטקס מסוג זה, שכדי לחזות בכמותו הייתי רץ לקצות אסיה ואמריקה הדרומית, מתרחש כאן, באירופה, אצל אנשים המקיימים אורח חיים מערבי לכל דבר. כעבור כמה רגעי מנוחה הם קמים, מצטלבים, מנשקים את האיקונות הקדושות, המוזיקה החדגונית מנגנת שוב והם חוזרים לרקוד. הסיבוב הזה קצר להפליא, ומיד הם יוצאים בשורה, כשהם נושאים את האיקונות, כמה מהם מחזיקים נרות. כולם מסתדרים מול הגחלים ברגליים יחפות. הגשם המטפטף אינו מטריד את מי שעומד לרקוד על הגחלים. אני מנסה להתקרב ככל שאוכל. לפתע מישהו מזנק מרחוק, קופץ על הגחלים ומנתר החוצה. עוד כמה חוצים את הגחלים בסערה. מרגע לרגע הם נכנסים לאקסטזה, מגבירים את הקצב ונדחפים פנימה אל המדורה, בועטים בגחלים הרוחשות, רומסים אותן בעוז, עד שהם מכבים את אותן בכפות רגליהם היחפות. איש לא מוציא הגה, הקול היחיד הנשמע הוא אותה מנגינה מונוטונית. האירוע כולו נמשך רגעים ספורים ואחריו הם שבים לחדר לסבב נוסף של ריקוד אל מול האיקונות. אחת הדודות מראה לי בגאווה את כפות רגליה, שהאש לא הותירה בהם ולו סימן קטן. לאחר הריקוד, הם יתאספו לכירה גדולה המסיימת את יומו האחרון של החג. |
